אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
חשוב! בעמותה אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.............................................................................
פודזקס - פרק מספר 16- על דת ומדע והמענה לאתיאיסטים החדשים, הרב ד"ר עידו פכטר,מארח את הדוקטורנט נועם אורן.
מסע בעקבות עולמו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל.
בספרו השותפות הגדולה, הרב זקס מציע התמודדות אחרת עם שאלות של דת ומדע - לא ניסיון ליישב את הסתירות אלא להציע שותפות של שתי נקודות המבט על המציאות. אבל דווקא השותפות הזו מציעה שפה דתית אחרת - לא שפה של אמיתות אלא חיים של משמעות בעולם חסר ודאות...
הסכיתו ושמעו וגם שתפו - מרתק.
https://spotify.link/hnfPgdO8tyb
...............................................................................
הרב עמיהוד סלומון- רב קהילה- רוצים שינוי?? סרטון בן דקה וחצי...
&
פרשת צו -" וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן" – מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
אנו עדים בימים אלו למתח דינמי בין שני כוחות במקומותינו- הרצון וההתנהלות לחדש ולהתחדש בזירה המשפטית, בדמות הרפורמה המדוברת ( בהא' הידיעה) בעצימות גבוהה, אל מול הרצון לקיים רפורמה( ללא הא' הידיעה), בהתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה בעצימות נמוכה יותר. כך גם התרחשותם של תהליכים, בניסיון לקיים מתווה התחדשות של רפורמה בבית הנשיא ולהגיע להסכמה רחבה, אל מול הרפורמה והתנהלות שגרת המחאות ההמוניות, אליהן כבר התרגלנו זה כבר שלושה חודשים.
אנו נוטים לראות את ההתחדשות והשגרה כשתי ישויות נפרדות אחת מהשנייה - " הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ"( עמוס, ג', ג'), או שמא אפשר לראותם כשתי ישויות, שכן נועדו לחיות יחדיו בכפיפה אחת, במרחב חיים אחד בסוג של הדדיות.
האתגר הגדול שלפנינו הוא – כיצד אפשר לחולל את מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה ?
הבה נבחן ונעמיק באתגר הגדול שלפנינו , בעקבות פרשתנו שגם מעוטרת השנה ,בלוויית חן של שבת מיוחדת-שבת הגדול שלפני חג הפסח.
פרשתנו מלמדת אותנו אודות התנהלות מצוות תרומת הדשן:״וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה, עַל הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט, אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". (ויקרא, ו׳, א-ו ).
האם בנוהל שגרת העבודה המפורט בפרשתנו, בפעולה של התעסקות הכוהן בבית המקדש מידי יום, בהרמת הדשן (האפר) על גבי המזבח בבגדים יפים, ולמחרת בפעולתו להוצאת הדשן (האפר) כשהוא מחליף את בגדיו בבגדים אחרים, האם לכל הפרוט הזה - המאפיין טיפול שגרתי ואפור בפינוי אשפה, יש לו איזה מסר של משמעות ופשר ?
הרש״ר הירש ( 1808-1888) מתבונן בפעולת הכוהן ובהחלפת בגדיו בתרומת הדשן, בהתבוננות מעמיקה שיש בה מסר לחיים, וכך הוא מפרש:״ כשם שעבודה של שחר מתחילה בתרומת הדשן כרמיזה לעבודת היום הקודם...כך לעומתה, הוצאת הדשן מכוונת להורות, כי בכל יום ויום המתחדש, גם התחייבותנו מתחדשת...תהי נא מידי יום ויום חובתנו, לקיום המצוות כחדשה בעינינו וכאילו מעולם עוד לא קיימנוה בעבר, אין אנו פטורים מלחזור ולקיימה בכל יום ויום, מתוך אותה שמחה, כאילו יום ראשון לפעולה הוא לו זה״.
דומה שמצוות תרומת הדשן שבה עוסק הכוהן, ביום האחד ולמחרתו, תוך כדי שהוא לא עושה זאת באותם בגדים, באה ללמדנו כיצד ניתן להתמודד בעבודת המשכן היום יומית, עם אתגר - מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה. עצם החלפת הבגדים בסוג עבודה של פינוי הדשן, הופך את הפעולה השגרתית- להרמת הדשן , לסוג של אירוע מיוחד, שיש בו שינוי מרגש ומתחדש במרחב חיי השגרה.
המילה שִׁגְרָה שאולה מהמילה הארמית שִׁגְרָא. בתלמוד היא מופיעה בצירוף "שיגרא דתמרי" (כתובות פ, ע"א), שפירושו הפסולת שהושלכה לאחר סחיטת התמרים (לצורך הכנת נוזל כמו סילאן או שֵׁכַר תמרים).מאד מתכתב עם הדשן שהוא סוג של פסולת.
כך הפכה המילה שִׁגְרָה למקבילה העברית למילה הלועזית רוּטִינָה. מקורה של המילה הלועזית במילה הצרפתית routine (הקיימת גם באנגלית), שנגזרה מהמילה route (דרך). התנהלות קבועה בדרך קבועה.
כיצד ניתן ליצור בשגרת חיינו האפורה, ממד של התחדשות ,שינוי, התרגשות, שמחה וברק בעיניים, גם אם אנו עוסקים, יום יום, בפעילות שגרתית, באותו עיסוק ובאופן דומה. שכן, העיסוק באותה עבודה ובאותו סדר פעולות דומים, עלולים חלילה לגרום לנו סוג של שעמום ופיהוק - "די, שוב מאותו דבר?". אנו לא פעם מכריזים: ״תחי השגרה״. אבל האתגר הניצב לפנינו, הוא כיצד להפוך את שגרת חיינו, למתחדשת ומרגשת. עלינו לעבוד על עצמנו, להתחדש כל יום מחדש, ולעשות את הדברים מידי יום, עם סוג של ברק בעיניים, גם אם העיסוק הוא מעולם תוכן דומה,more of the same. עלינו לעשותו ,לא "כמצוות אנשים מלומדה", אלא מתוך התבוננות וחיפוש יום יומי של פשר ומשמעות חדשים לשגרת חיינו. עלינו לבחון את עצמנו מחדש, מידי יום. עלינו להתבונן בשגרת חיינו ולעשות לעצמנו מעין תחכים אישי, בכל יום מחדש, תוך כדי כך שאיננו קופאים על שמרינו, כיצד להעניק לשגרת חיינו - טעם חדש. דומה לאותו תבלין חדש, שעושה את כל ההבדל, שאותו אנו מוסיפים לאותו מאכל שגרתי קבוע .
אז כיצד ניתן לחוש התחדשות ,התרגשות ומשמעות בשגרת חיינו, שנתפסת לכאורה כמשעממת ,אפורה ויבשה? כיצד נחוש את תחושת החלפת הבגדים כמו הכוהן בפינוי הדשן, גם בעיסוקים שגרתיים בחיינו, מסוג תרומת הדשן?
הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948-2020 )במאמרו: "השראה והשקעה" לפרשת תצווה ( מעניינת הקבלת המילה תצווה למילה צו בפרשתנו) כותב :"שהאנשים המשנים את העולם, בין אם בקטנות ונסתרות אם בגדולות ונצורות, הם אלה ההופכים חוויות שיא לשגרת יום יום. אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה. גאונות היא אחוז אחד השראה ו 99 אחוז השקעה. האנשים המשנים את העולם, בין אם בקטנות ונסתרות ובין אם בגדולות ונצורות, הם אלה ההופכים חוויות שיא לשגרות יום יום. אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה".
מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה, בכוח התמדתו, לא בבליץ , לא כאן ועכשיו, אלא בתהליך סדור ומושכל, מואר בדבריו של רבי עקיבא:" מים שחקו סלע"(אבות דרבי נתן, א', ו') ובאמרתו של צ'רצ'יל:" אין הטיפה חוצבת בכוח עוצמתה, אלא, בכוח התמדתה"
הרב יוסף דב סולבייצ'יק ( 1903 – 1993) כותב במסתו "איש ההלכה":" היהדות מבקשת להפוך אותנו לאמנים יוצרים, שיצירתם הגדולה ביותר היא חייהם, ולשם כך נדרשים הרגלים של יומיום: שחרית, מנחה וערבית, האוכל שאנו אוכלים, צורת ההתנהגות שלנו בעבודה ובבית"
כך גם מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה בחיי עולם עבודתנו , שבו אנו נתונים לא אחת בשגרה של יום יום. אנו יכולים להיות מאושרים ושמחים בשגרת עבודתנו, אם נדע להתחדש במתן משמעות של ממש, לעשייתנו.
מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה מציב אתגר יום יומי גם לשגרת חיי הנישואין והמשפחה, שבהעדר התחדשותה, היא עלולה לערער את תשתית הזוגיות. אתגר חיי הנישואין דורש מבני הזוג הפנמה והשקעה מתמדת יום יומית, במינון מתאים ובהסכמה .מוכר המשפט - לא העיקר לקשט בזמן אירוע החתונה, אלא לקשט החיים בכל שנות הנישואין .
כך גם מומלץ לאחוז במתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה בשימור יכולות מוחנו, סוג של פעילות כושר למוחנו ,בעשיית פעולות שגרתיות בחיינו, במינון ראוי באופן שונה. כך למשל להחליף יד ימין לשמאל וכן להפך, בהקלדה, בשטיפת כלים, בגיהוץ, בנגינה וכו'.
הכהן העוסק בעבודת השגרה של תרומת הדשן , הנושא תפילה שלא יכשל בעבודתו ,אך גם תפילה להתחדשות בשגרה, מתחבר לשירה של לאה גולדברג :"תפילה": למד את שפתותי ברכה ושיר הלל, בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום, לבל יהיה עלי יומי הרגל ".
הנה אתגר מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה מתכתב עם התנהלות הקרבת קורבן התודה בפרשתנו: "וְזֹאת תּוֹרַת, זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר יַקְרִיב, לַד'. אִם עַל תּוֹדָה, יַקְרִיבֶנּוּ ... יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל זֶבַח, תּוֹדַת שְׁלָמָיו... וּבְשַׂר, זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ, יֵאָכֵל: לֹא-יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ, עַד בֹּקֶר".( ויקרא, ז', יא'- טו').
מה מייחד את קורבן התודה בהשוואה לקורבנות האחרים?
ייחודיותו בחמישה: א. הכרת תודה וטוב על אירוע חריג שעבר ב. מביא שלום ג. הקרבתו מחייבת רצון והסכמה ד. אכילתו מחייבת בחבורה ולא ביחידות ה. אכילתו קבועה בזמן מוגדר, רק לאותו יום ולא למחרת.
המדרש מייחד את קורבן התודה בראיה עתידית ולא רק עכשווית:" כל הקורבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל" ( ויקרא רבה, ט', ב').
אך עדיין עלינו להבין מהו פשר הציווי, לקיים את ההקרבה והאכילה , באותו היום והלילה ולא להותירו למחרת, כמו בקורבנות אחרים, מדוע?
כאן נאיר את הפשר החברתי של התנהלות קורבן התודה – בסולידריות, בערבות הדדית ובאחדות, בפרשנותו של רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ( 1437-1508 ): "היה זה כדי לפרסם את הנס. וזה שהבעל מביא שלמי תודה, כשרואה ששלמין אין נאכלים אלא ליום ולילה, הוא מזמין על שלמי תודתו, את אחיו ואוהביו לאכול ולשמוח עמו. וישאלו זה את זה, על מה היה תודתו והוא יגיד להם- הניסים והנפלאות שעשה עמו ד'. וירוממהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואילו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד, לא היה הבעל מזמין לשום אדם, כי לשני ימים ולילה. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו ושלא ייאכל אלא ליום ולילה אחד, בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול, פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם, הרואים אותו שורף כמות גדולה מתודת שלמיו ואת אחיו ואוהביו לא קרא".
נשיא ארה"ב אברהם לינקולן, ב- 3 באוקטובר 1863, בעיצומה של מלחמת האזרחים, פרסם הודעה על הפיכת חג ההודיה לחג לאומי, בדבריו על הכרת הטוב והתודה לאל, אמר הנשיא: " הם מתת חסדו של האל הנעלה מכל עליון, אשר בחמת זעמו על חטאינו משפיע עלינו מרחמיו...אני מזמין אפוא את עמיתיי האזרחים בכל חלקי ארצות הברית....לייחד ולשמור את יום החמישי האחרון של נובמבר הקרוב, כיום של הודיה ושבח למיטיבנו, אבינו שבשמים".
קורבן התודה , מעבירנו במנהרת הזמן, 80 שנה אחורה, עת היינו עם ללא מולדת וכיהודי פליט ונודד הבורח מאימת הרעים. אנו דור השואה והתקומה , היודע - מהי תודה ומהי הַקְרָבָה, היודע גם - שאין לנו לסמוך , אלא רק על אבינו שבשמים ורק על עצמנו, מניף כל שנה ביום העצמאות את נס הקוממיות ונושא תפילה כל שבת : "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ. חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ, וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ ".
הנה כי כן, פרשתנו מאירה את אתגר מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה באירוע החידוש והשינוי בתרומת הדשן, בהדגשת חמישה כללי התנהלות: 1.לנהוג בזהירות ובשיקול הדעת עת אתה מתעסק עם אש - "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה" 2. לנהוג בהקְרָבָה אל מול המזבח, הקורא להקרבה, לוויתור ולפשרה-"וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" 3.לנהוג בפשטות , בצניעות ובמידתיות בשינוי הבגדים והחלפתם- "וּפָשַׁט ( פשטות), אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים" ( שאינם בפער גדול מהבגדים הראשונים) . 4.לנהוג בכבוד ובטוהר בהתנהלות הוצאת הדשן – "וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר".5. לְשַׁמֵּר על אש קטנה ובהתמדה, את מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה ולמנוע את כיבויו, שכן, ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה ,לא תיעשה במהפכת אש, אלא באש קטנה - "אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
מי ייתן ומתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה, שאנו כה מצפים ממנהיגינו, יהדהד באוזניים לא ערלות ובלבבות פתוחים, בחזונו הנבואי של הנביא מלאכי בתנ"ך, שהיא ההפטרה לפרשתנו, בשבת הגדול הסמוך לחג הפסח : "זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ד', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם ".( מלאכי, ג', כב- כג).
שבת שלום וחג פסח כשר ושמח
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
פרשת צו -תשפ"ג- אופק תעסוקתי
מייקל אייזנברג
פרשת צו פותחת בקורבן 'עולת התמיד' - קורבן שמקריבים באופן קבוע כל יום במקדש:
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ… וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה
למעשה 'קורבן התמיד' כולל שני כבשים אותם מקריבים אחד בבוקר ואחד לקראת ערב. הקורבן, עם שאר קורבנות היום, היו נשרפים על גבי המזבח כל הלילה וכך התקיימה 'אש התמיד'.
ספר החינוך הסביר:
שנצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פַּעֲמַיִם ביום, בזריחת השמש ובנטותו לערוב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה… ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים, לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתרה על עבודתו לרבו, וכל זה למה, כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכור את בוראו…
לדבריו, קורבן התמיד מקביל לדאגתו של אדם למזונו. הקורבן מובא בתחילת יום העבודה ובסיומו כתזכורת שיש להתנהג על פי ערכי התורה במהלך יום העבודה. אל לו לאדם להיסחף אחר עבודתו לעצמו - צבירת עושר "על חשבון" זניחת עבודת הבורא.
גם הרב קוק ראה במצוה זו התמודדות עם "עומק החומרנות" כלשונו. אולם, בשונה מספר החינוך הרב קוק ראה את עיקר האתגר דווקא בזמן שבו לא עובדים:
אע"פ שעיקר פעולת הקרבן ומטרתו העליונה והיסודית תלויה היא בזריקת הדם, יסוד הכפרה... כל הלילה, בעת שהטבעים החומריים מתגברים בעולם… העולה קיימת על מוקדה לפעול את הזכוך הראוי, שלא ישקע כוח החיים בעומק החומרנות… היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבוקר.
להבנתי, השאלה שהרב קוק רואה לנגד עיניו היא מה האופק. יש מי ששכרו שעתי ויש עובדים יומיים. בעולם המערבי השכיח כיום זו משכורת חודשית (בארה"ב דו-חודשית) אולם יש מקצועות שמדברים בהם במונחים של משכורת שנתית. כעיקרון שיטת-השכר (מבלי להתייחס למועדי התשלום בפועל) מבטאת לא פעם את האופק של סוג העבודה. עבודות ששכרן שעתי הן פשוטות יותר והציפיה ממי שמדברים איתו על שכר שנתי היא לפרויקטים ארוכי טווח ולעיתים משני מציאות.
אדם שעמל והשיג במשך היום, מתפנה בלילה להנות מיגיעו. זו עלולה להיחשב התכלית. אבל, כשם שעולת התמיד חורגת מזמני עבודת המקדש וממשיכה את האש לאורך הלילה, גם עלינו להביט רחוק, לצפות לבוקר שיאיר ואז האופק התעסוקתי הוא שונה לחלוטין. ככל שחשים חלק מתהליך כללי שנמצאים בתוכו כל הזמן, מצליחים לגעת באינסוף המכוון אותנו לעבודות ערכיות ובעלות משמעות, הרבה מעבר לשכר או ״פרנסה״ המאפשרים להתקיים.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
מתחילים שוב ספר ויקרא - האם קראתם את ספרי שבט שואג?
מייקל איזנברג
&
בע"ה. פרשת צו ושבת הגדול
על קִרבה והקרבה - בלומה טיגר-דיכטוולד
המילים "קורבן" "ויקריב" חוזרות פעמים רבות בפרשתנו. "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו, ז), וכן " וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה' " (שם, ו, יב).
הקרבה ששורשה הוא ק.ר.ב, ניתנת לפרשנות מגוונת. קרב הוא קירבה, אך קרב הוא גם מאבק בין הרצון לפעול כאינדיבידואל המעוניין בסיפוק רצונותיו וצרכיו בלבד לבין היכולת להקריב למען מטרה שהיא מחוץ לצרכי האני.
בהקרבת קורבן בבית ה', האדם מוותר על נכס שהיה שלו, הקורבן, לטובת מילוי צו הא-ל. הקורבנות בין שהם בעלי חיים ובין שהם מנחות מהצומח, מחנכות אותנו לוותר על רצון או צורך שלנו למען הזולת.
האדם כיצור חברתי אינו יכול להתקיים ללא אינטראקציה עם הזולת. אפיית הלחם, טווית הבגד, הקמת מקום מגורים והגנה הם פועל יוצא של שיתוף פעולה למען צרכי הקבוצה. בשיתוף זה אני מקיים את עצמי כפועל יוצא מסיפוק צרכי החברה. ההזדקקות לחברה היא גם כדי למלא את צרכי הנפש, להימנע מבדידות, למצוא חברות ואהבה. כל מערכת יחסים בנויה על נתינה, שפירושה ויתור למען הזולת. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", אינה רק הצהרת כוונות. היא באה לביטוי במעשים שיסודם ויתור ונתינה. כל המערך המשפחתי בנוי על שיתוף פעולה, נתינה והקרבה בין איש לאשתו ובין הורים לילדיהם. "טוב למות בעד ארצנו" המשפט המפורסם המיוחס לטרומפלדור, מבטא את הרעיון של הקרבה למען משהו שהוא נשגב מחיינו. משהו שראוי להקריב למענו חיים.
במצב הטבעי לפני היווצרות המסגרת החברתית, היה האדם במצב אידיאלי מבחינת זכויותיו ומבחינת יכולתו כאינדיבידואל להגשים את עצמו. ללא הגבלת חוק ושליט, הפרט יכול היה לבטא את מלא חירותו.
אך כבר בשחר הציביליזציה הבינו בני אדם שעליהם לוותר על חלק מזכויותיהם הטבעיות ולהפקידן בידי שליט כלשהוא כדי להבטיח את זכויותיהם, ובתמורה על השליט לקיים לפחות את ההגנה עליהם. עם התפתחות צורות המשטר עד לדמוקרטיה, הצטמצם כוחו של השליט לטובת הרחבת הזכויות של האזרחים. זוהי בעצם האמנה החברתית שנמצאת ביסוד כל משטר.
כלומר לפנינו מצב של ויתור והקרבת משהו לטובת משהו אחר. ויתור על רצון או צורך למען מטרה נעלה יותר.
עקידת יצחק היא הביטוי הנעלה ביותר של הקרבת היקר ביותר לאדם כדי למלא צו אלוהי.
בניגוד לפרשת סדום, אברהם אינו מתווכח עם הא-ל ואינו שואל שאלות. הוא הולך בלב שלם כדי לבצע את אשר הוטל עליו.
קידוש ה' הוא דוגמה להקרבה בה מוכן היהודי לוותר על חייו למען אמונתו, גם כשניתנת לו הבחירה להמיר את דתו בתמורה לחייו. כל מהפכה בהיסטוריה התבטאה במוכנות להקרבת חיים למען אידיאל שנראה נעלה מן החיים הפיזיים. רבנים בגטאות בתקופת השואה מדווחים על השאלות שהם נשאלו בגטאות על ידי יהודים מאמינים.
הרב צבי הירש מייזליש בספרו "מקדשי השם" בשער מחמדים ג', מביא עדות ממחנה ההשמדה אושוויץ, על אב השואל את הרב אם מותר לו להציל את בנו יחידו העומד להירצח כשיש לאב יכולת לפדותו, אך ברור שתחת בנו ירצח ילד אחר, שאין אביו יכול לפדותו.
"רבי, אני עשיתי את שלי ונהגתי כפי שהתורה מחייבת אותי. אני הצגתי את השאלה לפני רב, ורב אחר אין כאן בנמצא. ואם אתם לא יכולים להורות לי שמותר לי לפדות את הבן שלי, הרי סימן הוא שאינכם שלמים עם ההלכה להתיר. שכן אילו היה מותר בלי כל פקפוק בוודאי הייתם מתירים לי. פירוש הדבר בשבילי הוא, כי לפי ההלכה אסור לי לפדות את בני. זה מספיק בשבילי וילדי יישרף, אפוא על פי התורה וההלכה. ואני מקבל זאת באהבה ובשמחה, ואין בדעתי לעשות דבר כדי לפדותו, משום שכך ציוותה עלי תורתנו... ולא הועילו כל דיבורי אליו, שאל ישית עלי האחריות על הדבר הזה, כי אני כאילו לא שמעתי ממנו השאלה. אך הוא הכפיל, עוד הפעם, דיבורים הנ"ל, בתמימות לבבו ובבכיה רבה שנקרע הלב לי"ב קרעים. וגם ככה קיים דבריו, ולא פדה את בנו. והיה כל היום, יומא דראש השנה, הולך ומדבר לעצמו בשמחה, שזוכה להקריב את בנו יחידו לה', כי אף שיש ביכולת בידו לפדותו, על כל זה אינו פודהו, מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת. ויהיה חשוב לפני השם יתברך כעקידת יצחק אבינו, שהיה גם כן ביום ראש השנה."
הפרשה מלמדת אותנו באמצעות הבאת הקורבנות, לא להיות עסוקים רק בעצמנו ובמה שנוח לנו, אלא לראות את עצמנו כמחויבים לחיים שיש להם ערך ומשמעות מעבר לקיום הפיזי. באמצעות פיתוח היכולת לוותר, לתת ולהקריב אנו מתקרבים אל ה' ואל האידיאל של חיים ראויים.
פרשה צו אם כך היא שיעור מאלף לאדם לצאת מדלת אמותיו. לזכור שלא טוב היות האדם לבדו, אך למען מטרה זו של בנין עולם עליו ללמוד את סוד הויתור וההקרבה.
"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן..."(צו,ו,ג). כדי להיות מסוגל להקריב, על האדם ללבוש בגדים פשוטים, להתכופף ולהרים את הדשן שנותר על המזבח. רק מי שמוכן לעשות זאת יהיה מוכן גם להקריב.
ז' בניסן תשפ"ג בלומה דיכטוולד
&
רו"ח יעקב זיצר- חיפה- "האוזן"
בפרשת ״צו״ מופיעות הנחיות בהקשר
לקורבנות ובין היתר מופיע:”ויקח משה מדמו על תנוך אוזן אהרון הימינית ועל בוהן ידו הימינית ול בוהן רגלו הימנית״(ללא ו). בספר פרפראות לתורה מובאים דברי חז״ל ששלושת האיברים המוזכרים לעיל מסמלים את שלושה התפקידים שמוטל על הכהנים:
האוזן- מסמלת את עמוד התורה כפי שאומר משה בברכתו לשבט לוי:יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״.
היד- מסמלת את עמוד העבודה כי הכהנים עוסקים בנושא הקורבנות.
הרגל - מסמלת את עמוד גמילות החסדים ,כפי שאהרון הגדול ״אוהב שלום ורודף שלום״ והיה הולך ברגליו מאדם לאדם כדי לטפח בהם אהבה -אחוה ורעות בין אדם לחבירו.
בפרקי אבות מובאים דברי שמעון הצדיק -שהיה כהן גדול- ״על שלושה דברים העולם (מתקיים) על התורה-על העבודה ועל גמילות חסדים.״.
התורה מלמדת אותנו שחשוב לעסוק בשלושה דברים
גם בלימוד התורה
גם בעבודה
גם בגמילות חסדים-כלומר במעשי חסד שבין אדם לחבירו, וללמוד מאהרון הכהן הגדול שהיה
אוהב שלום ורודף שלום כדי להפוך אויבים לאוהבים.
השבת מכונה״שבת הגדול״ ונרים תפילה שאכן תהיה זו שבת גדולה שבה נוכל להשיג שלום-אהבה-אחוה ורעות ביננו ובתוכנו
שבת שלום וחג חירות שמח.
הזיצרים.
&
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון, בינה בתורה – חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא
ויקרא במדבר, לפרשת צו ולפסח:
תורת זבח השלמים – קרבן תודה
וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר יַקְרִיב לַ-ה';
אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה
חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן, וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן;
עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו; (ז', יא-יג)
קרבנות השלמים הם קודשים קלים הנאכלים למקריבים אותם, ודיניהם נפתחים בקרבן תודה; קרבן זה מיוחד בכך שהוא בא עם קרבנות לחם: שלושה סוגי מצות, וכנגדן חלות לחם חמץ! אין עוד קרבן של מקריב יחיד שיש בו לחם חמץ! רק הציבור מביא את שתי הלחם ביום הביכורים, הוא חג השבועות, ועליהן נאמר "חמץ תֵאָפֶינה" (כ"ג, יז).
אולם במשנה נאמר: "כל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה" (מנחות ה', א)!
והנה, באֵיל "המִלֻאים" המופיע בהמשך הפרשה (ח', כב-לא), אנו מוצאים רק את שלושת סוגי המצות; ובנוסף גם יש בתורה איסור מפורש להקטיר למזבח כל סוג של חמץ! (ב', יא); אם כן, מדוע יש חמץ דווקא בקרבן תודה ובשתי הלחם לציבור בחג השבועות?
אם נבין תופעה זו בקרבנות, נוכל להבין טוב יותר גם את איסורי החמץ בפסח ובחג המצות, ואת חובת המצה שבו.
יש מכנה משותף לכל הקרבנות שקרבים עם לחם, החל בקרבן הפסח, באיל "המִלֻאים" ובאיל נזיר ועד קרבן תודה: כל הקרבנות הללו נאכלים על ידי מקריביהם באותו היום ובלילה (וקרבן הפסח רק בלילה!); בכולם יש איסור להותיר מהקרבן לבוקר. השוואה בין קרבנות אלו עם ההבדלים ביניהם, שופכת אור חדש על כל אחד מהם.
קרבן הפסח קרב עם מצה אחת, "לחם עֹני", שאין בה שמן כלל ואוכלים אותו "על מרֹרים" (שמות י"ב, ח); דבר זה מבטא את העוני והמרורים של עם מסוגר בבתים בקצה האחרון של השעבוד, כשהוא מצפה להצלה פלאית וליציאה לדרך נצחית של עבודת ה', אולם עדיין אין בידו כלום – בקרבן זה ובתחושה זו של עוני, כולם שווים.
האיל, שהנזיר מקריב ביום "מלֹאֹת ימי נזרו" (ו', יג-טו), יש בו "סל מצות, סֹלת חלֹת בלולֹת בשמן, ורקיקי מצות משֻחים בשמן" – שני סוגי מצה ללא חמץ; והנה גם שם מדובר ביציאה לדרך ארוכה, כי הנזירות בתורה קצובה בזמן, ואיננה אלא תקופת הכשרה לחיים מתוקנים, שיבואו אחריה! הדמיון למילואי הכהנים הנכנסים לעבודת ה' במילוי ידיהם, מוכיח הסבר זה.
בקרבן "איל המִלֻאים", כאשר מילאו את ידי הכהנים להיכנס לתפקידם, יש סל מצות עם שלושה סוגי מצה – חלות מצות, רקיקי מצות וחלות שמן מסולת שהורבכה ברותחין וכפולה בשמן, שהן מצות מעדן רכות יותר; בשלושת סוגי המצות יש שמן, אבל אין בהם חמץ; גם הכהנים הממלאים את ידיהם ונכנסים לעבודה יוצאים לדרך של כהונת עולם, שאין ממנה 'שחרור' כי כהן איננו משתחרר לעולם מכהונתו! לחייל יש שחרור על פי התורה במפקד הצבא, במדבר ב' – גיל פקודי הצבא מעשרים עד שישים; גם ללוי יש גיל שחרור "מצבא העבֹדה" – מגיל חמישים (במדבר ד', ג; ח', כה); אולם לכהן אין שחרור, וכהונתו כהונת עולם; כדברי השיר 'חיילים אלמונים', "מִשוּרה משחרר רק המוות", אבל בניגוד עמוק למחתרת לוחמי הלח"י – דווקא כהני השלום במקדש הם המשרתים האלמונים לכל חייהם.
לכן, הביאו הכהנים סל מצות עם האיל שהם אכלו בימי "המִלֻאים", בתחילת כהונתם; גם הנזיר אמור לצאת לדרך ארוכה שימי נזירותו הן רק ההתחלה, ולכן יביא איל נזיר עם סל מצות כמו הכהן שיֵצא לדרך ארוכה לכל ימי חייו.
עם ישראל יָצא ממצרים לדרך ארוכה שהייעוד שלה הוא נצחי, ועל כן מביא בכל שנה מצות, לחם עוני.
רק קרבן התודה של היחיד קרב ובא עם חמץ! בעוד הקרבנות עם המצה מייצגים יציאה לדרך ארוכה, קרבן תודה מביא אדם כאשר הוא מסיים פרק בחייו, והוא עומד ומתבונן לאחור על ישועתו, יכול האדם לומר ל-ה' תודה על מה שנתן לו, תודה על רפואתו, תודה על הצלתו.
עיקרון זה בולט גם במצוות ביכורים – כאשר אדם יחיד מביא ביכורים, הוא אומר תודה לא רק על פרי הביכורים, אלא על יציאת מצרים; דווקא בהבאת הביכורים כתובה פרשת "ארמי אֹבֵד אבי" (דברים כ"ו, ה-י), שהפכה למוקד ההגדה של פסח; לפיכך, קרבן הביכורים של עם ישראל כולו, בחג השבועות, הוא מבט מסכם לאחור – זוהי נקודת סיום של דרך ארוכה שבה זכה עם ישראל גם למתן תורה וגם למתן הארץ עם פירות ביכוריה! קרבן הביכורים נקרא "קרבן ראשית" (ויקרא ב', יב), מפני שהוא "ראשית כל פרי האדמה" (דברים כ"ו, ב), אולם בה בעת, הוא גם סיום והודאה על הדרך הארוכה עד שהגענו לארץ וזכינו לגדל את פירותיה; כך מובן מדוע מביאים את קרבן שתי הלחם חמץ, דווקא בחג השבועות.
מעניין בקרבן התודה, שחלות המצות עומדות כנגד חלות החמץ: "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" (ז', יג); מהדגשה זו למדו חז"ל, שמחצית מכמות הקמח נועדה למצות, והמחצית השנייה נועדה לחמץ (מנחות עז, ב); כיוון שארבעים לחמי התודה מורכבים משלושים מצות, ורק עשרה הם חמץ (משנה מנחות ח', א), יוצא שכל חלת חמץ שקולה כנגד שלוש מצות.
מכאן גם ניתן להסיק, ששלוש המצות בסל המצות (וכך אנו נוהגים גם בליל הסדר) מכוונות כנגד שלושה שלבים של הדרך הארוכה שעבר אדם: מתוך מצוקתו אל זעקתו, ואל הצלתו ורפואתו ושחרורו, ועד הרגע שבו הוא אומר תודה על הכל.
החמץ מבטא את שמחת הסיום שבה אומרים תודה!
לכן יש חמץ דווקא בקרבן תודה ובחג השבועות. לעומת זאת יש איסור מוחלט על חמץ בפסח, כי חג הפסח וחג המצות מציינים את נקודת ההתחלה, וחלילה לראות בהם 'גאולה שלמה'!
רק חג השבועות עם מתן תורה ועם הביכורים, מבטא את נקודת הסיום, ויחד – ממצות הפסח וחג המצות עד שתי הלחם בחג השבועות – זהו קרבן התודה הכלל-ישראלי, מן המצות עד החמץ, מיציאת מצרים עד לביכורים בארץ.
1] כך בדיוק בנוי מזמור ק"ז בתהילים עם שלושה שלבי מצוקה, זעקה והצלה עד "יודו ל-ה' חסדו..."; ראו בספרי נס קיבוץ גלויות (ידיעות ספרים, עמ' 286-276), 'שיר מזמור ליום עצמאותנו'.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 227
חסרון כיס-לא כפשוטו - חיים קופל
1) בפרשתנו נכתב: "צו את אהרן ואת בניו לאמר זֹאת תּוֹרַת הַעֹלָה" (ו-ב). אומר רש"י, על אתר: אין צו אלא לשון זרוז..אמר ר"ש ביותר, צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. (בדרך כלל הכהן אוכל מבשר הבהמה המוקרבת, ואילו אצלנו בקורבן עולה, כל הבשר נשרף באש והכהן אינו מקבל מאומה, לכן צריך לזרזו שיהיה מהיר וזהיר בעבודה)
2) יש להבין, הרי רש"י בדרך כלל רק מפרש את הפסוק לפי פשוטו של מקרא, ואילו כאן, הוא חורג מדרכו ומפרש את הפסוקים "כהטפת מוסר" לכהנים, שלא יסטו מדרך העבודה, למרות שאין להם חלק בבשר הקורבן.
3) נראה, שלרש"י היה קשה מבנה הפסוק: בדרך כלל, כשכתוב לשון "צו", בא אחריו פרטי הציווי, מה יש לבצע. כגון:
" צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב" (במדבר ל"ה-ב), ואילו אצלנו נאמר רק: "זאת תורת העלה", והרי פְּרָטֵי קָרְבָּן הָעֹלָה כבר נאמרו בפרשת ויקרא, אז איזו אמירה חדשה יש כאן?
4) לכן מפרש רש"י "אין צו אלא לשון זרוז": תוכן "הצו" כאן, אינו מה שנאמר אחריו, אלא בו עצמו כלומר: זרז את הכהנים בקיום מצוה זאת, משום שיש בה חסרון כיס, הכהנים אינם מקבלים בשר מהקורבן (אלא עור בלבד).
5) אבל עדיין צריך להבין, האם הכהן במעמדו, כמשרת בקודש בבית המקדש, חשוד שבגלל שיקול חומרי, אישי, לא יקפיד על עבודתו במקדש, ולכן צריך לזרזו על כך?
6) יש לתת אפוא הסבר אחר לַמּוּנָח "חסרון כיס". אין הכוונה חסרון כיס, אישי, לכהן, אלא הכוונה על כלל קורבן העולה שמוקטר וּמִתְכַּלֶּה כולו על המזבח ואין איש אוכל את בשרו. יכול הכהן לחשוב: כל כך הרבה טרחה: אדם טורח קונה בהמה, מביאה לירושלים, שוחטים אותה ומעלים אותה על המזבח ואין איש נהנה ממנה כלל, לא חבל? מה תועלת בכך? לכן צריך זרוז בנושא, ועלינו להאמין שיש מטרה לעניין, גם אם אין אנו מבינים אותה. כך "שחסרון כיס" כאן, אין הכוונה באופן אישי לכהן, אלא במובן הרחב, לכלל ישראל.
7) שמעתי גם הסבר חסידי על הביטוי "חסרון כיס". כידוע קורבן עולה מכפר על מחשבות הלב. והנה על כל החושים של האדם: ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש יש לאדם שליטה באמצעות "כיס" (כיסוי, מכסה) והוא יכול לכסות את החוש,]וממילא הוא לא יושפע ממנו, כגון: ראיה-עין: ע"י עַפְעַפַּיִם, שמיעה-אוזן: באמצעות תְּנוּךְ הָאֹזֶן. ריח-אף: באמצעות סתימת הנְחִירַיִּים, טעם-פה: סגירת הפה. מישוש-יד יכול להימנע. אבל יש דבר שאין לאדם שליטה עליו והוא: מחשבות, או הרהורי עבירה שבלבו. הייתי אומר שלא יחויב בקורבן מאחר שאין לו שליטה על מחשבותיו. לכן התורה נדרשת לזרז אותו, להביא קורבן ולהתכפר. "וחסרון כיס" מכוון על המקריב שאין לו "כיס"- מכסה, על מחשבות אלה (מתוך שיחה של הרב בנימין בארי שליט"א).
8) תשובות לפרשת ויקרא
א) שני אחים שמוזכרים בפסוק אחד? תשובה: 1) "ואת אשר חטא ..חמישתו יוסף עליו" (ה-ט"ז).
2) וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בני אהרן" (ג-ה).
ב) בעל חיים שנכתב בפרשתנו בצורות שונות, אך באותן שלוש אותיות? תשובה:כבש. נקרא לפעמים "כבש" (ד-ל"ב) ולפעמים "כשב" (ג-ז)
9) שאלות מפרשת השבוע
א) היתכן למשוך דבר מה מבלי לגעת בו?
ב) תחליף את המילה בגד לרגל והוא הפסיד את ממונו?
שבת שלום
מחיים קופל .מעדנים 227 פרשת צו תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/ וכן בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא
נביאים מול מעצמות, צפניה ויאשיהו, הטיהור והפסח:
נבואות צפניה ויאשיהו
4 דורות לאחור
דבר ה' אשר היה אל צפניה – בן כּוּשי – בן גְדַליה – בן אֲמַריה – בן חִזקיה –
בימי יֹאשִיהו – בן אָמוֹן – בן מנשה – בן חזקיהו], מלך יהודה (צפניה א', א);
ייחוסו של הנביא 4 דורות לאחור מבטא קשר של הנביא צפניה לדור ישעיהו וחזקיהו, למרות השבר הגדול של ימי מנשה ואמון. ניתן להוכיח קשר זה דרך הקבלות משמעותיות בין דברי צפניה לדברי ישעיהו, כמו בנבואת "יום ה' הגדול... יום חֹשך ואפֵלה... יום שופר ותרועה..." (א', ז-יח).
מסקנה זו שופכת אור על אחת הצְפוּנוֹת העלומות בתקופה – איך הצליח יאשיהו הצעיר לדרוש בה' אחרי קרוב ל-70 שנה של ניתוק בית דוד וירושלִַם מדבר ה'??
יאשיהו מָלַך כילד "בן שְמֹנֶה" – כעבור 8 שנים (בגיל 16), החל יאשיהו "לדרוש לֵא-לֹהי דוד אביו", ולחפש את דרכו, "ובשתים עשרה שנה (בגיל 20) החל לטהר את יהודה וירושלִַם", מעבודת אלילים לסוּגֶיהָ (דברי-הימים-ב ל"ד, ג).
בנבואת צפניה (פרק א') מתואר טיהור מקיף של ירושלים ובית המלך מעבודת אלילים – אמנם, על פי דברי הנביא נראה, שאויב מבחוץ יעשה זאת, אולם הטיהור של יאשיהו דומה כל כך לנבואת צפניה, עד שברור ממי למד לדרוש את ה' בדרכו של דוד:
צפניה א', ד-ח
ונטיתי ידי על יהודה ועל כל יושבי ירושלִַם
והִכרַתי מן המקום הזה את שְאָר הבעל,
את שֵם הכְּמָרים עם הכֹּהנים;
ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים,
ואת המשתחוים הנִשבָּעים לה', והנִשבָּעים במַלכָּם (=במִלכּוֹם =במוֹלֶך);
ואת הנְסוֹגים מֵאחרי ה', ואשר לא בִקשוּ את ה' ולא דְרָשֻהוּ;
... והיה ביום זבח ה', ופקדתי על השרים ועל בני המלך,
ועל כל הלֹבשים מלבוש נכרי...;
מהפכת יאשיהו
יאשיהו שמע היטב את זעקת צפניה (ב', ב-ד), לבקש את ה' לפני שיהיה מאוחר –
...בטרם לא יבוא עליכם יום אף ה' –
בַּקשו את ה'...
בַּקשו צדק, בקשו עֲנָוָה
אולי תִסָתרוּ ביום אף ה';
יאשיהו לא חיכה אף רגע. תועבות האלילות, שתיאר צפניה נעקרו ונשרפו ב-6 השנים (622-628-) של טיהור יהודה וירושלִַם ומחוזות הצפון, עד חגיגת הפסח, וחידוש ברית התורה.
והנה (בהמשך צפניה פרק ב') עוד סעיף מפתיע בתכנית העבודה של יאשיהו – כניסה מחודשת לתוככי פלשת במהלך נועז – כאשר חזקיהו פעל כך מול עקרון, זה הביא עליו את 'מסע סנחריב', ואת חורבן ערי השפלה, והנה יאשיהו חזר לפלשת והגיע עד לחוף, ושוב בהשראת צפניה (ב', ד-ז; גם כאן צפניה לא אמר מי יעשה זאת) –
כי עזה עֲזוּבה תהיה, ואשקלון לשממה,
אשדוד בצהרים יְגָרְשוּהָ, ועֶקרוֹן תֵעָקֵר;
... והיה חֶבֶל הים] לשארית בית יהודה, עליהם יִרעוּן צאן] ...
בזמן קצר, כ-12 שנים מופלאות (610-622-) של צמיחה ופיתוח מואץ ביהודה, הושלם השיקום של ערי השפלה הבצורות (שחרבו במסע סנחריב), נבנו מחדש מבצרים בדרום, יהודה שוב חדרה לעומקה של פלשת, ולראשונה נבנו מבצרים יהודיים גם על חוף הים (ביבנה-ים =פלמחים, וגם בין יפו לשפך הירקון), כנראה כדי לעצור עלייה של צבא מצרי – יישובים חדשים הוקמו בכל האזורים, וגם במדבר יהודה –
גם מאמץ גדול של תיקון מוסרי-חברתי ניהל יאשיהו על פי דרך הברית של 'ספר התורה', ועדות מפתיעה לכך נמצאה בחפירה ארכיאולוגית במצד הסמוך לחוף (ביבנה-ים), שחשפה במקום אחד את עוצמת יהודה בימי יאשיהו, יחד עם הביטחון שחש פועל פשוט להתלונן על הממונה עליו, על שחָבַל את הבגד שלו בלי צדק –
חרס הקוצר
המכתב שנמצא על החרס מגולל סיפור אישי ומשפטי, כתב תביעה של פועל פשוט שהיה קוצר 'בחצר אסמ', שכילה את קצירו 'לפני שבת', ואז בא מנהל עבודה בשם 'הושיעיהו בנ שֹבי' 'ויקח את בגד עבדכ ... לקח את בגד עבדכ' (כנראה בגד עליון, שהקוצר הניח בצד בשעת עבודתו); הבגד נלקח ככל הנראה מפני שמנהל העבודה מצא את הקוצר במנוחה, אלא שהקוצר טען במכתבו, שהוא כילה (=סיים) את מכסת קצירו, כפי שנדרש 'זה יממ' (=כל הימים).
המכתב מופנה אל 'אדֹני השר', והוא מסתיים בבקשת רחמים להשבת הבגד שנלקח בלא אשם, שכן יש לו לקוצר עדים נאמנים שהוא נקי, הלוא הם 'אחי ... הקצרמ אתי בחמ השמש] אחי יענו לי אמנ נקתי מאשמ]';
'יענו לי' פירושו 'יעידו לי', כמו "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ', יב); 'אמנ' (=אמן) הוא אישור בשבועה לעדות אמת, כמו במעמד הברית (דברים כ"ז, טו-כו).
עדות האמת של 'אחי ... הקצרמ' (=הקוצרים), תוכיח לשר שמנהל העבודה שלו פעל שלא כדין בלקיחת הבגד, כי הקוצר מילא את חובתו, וכילה את קצירו: 'נקתי מא..' (=ניקיתי מאשם).
המכתב מרגש מאד בכמה מובנים:
זו בקשה ייחודית לצפניה, בקשת "עֲנָוָה" – האם יש בה רמז ליאשיהו להיזהר ולהשפיל ראש, ולא רק לטהר?
הרב ד"ר יואל בן-נון -חרס הקוצר- תמונה
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
