פרשת " תזריע " – "כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" – בזכות מרחב הספק

מִי טָמֵא אוֹ מִי טָהוֹר לֹא קָבַע רוֹפֵא הָעוֹר קָבַע אוֹתוֹ כֹּהֵן נָאוֹר.

פרשת " תזריע " – "כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" – בזכות מרחב הספק

זאב ( ווה ) פרידמן

השבוע נמלא את חובתנו הדמוקרטית ונצא להצביע בבחירות . מספרים לנושכ 20% עדיין מתלבטים ולא החליטו למי להצביע. התלבטות היא סוג של ספק. אין היא מעידה על רפיון או על חולשה, אלא יש בה חוזקה, של רצוןלבחון ולהעמיק במהות ובתוכן של כל מפלגה או סיעה ולא רק להתחבר בשטחיות ,לכותרות, לאריזה ולעטיפה של המתמודדים. בסופו של תהליך ההתלבטות ומרחב הספק בו אנו נתונים, עלינו להתיר הספק , לקבל החלטה ולהצביע, שכן –"אין שמחה כהתרת הספקות".

על הפסוק במשלי (ט''ו, ל') "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב, שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם", מפרש מצודת דוד (רבי דוד אלטשולר, מחכמי אשכנז במאה ה-17) : "הארת עינים בדבר המסופק - ישמח לב, כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות".

פרשתנו פותחת רצף של שתי פרשות העוסקות בנושא הצרעת.

הצרעת על סיבותיה, מאפייניה ודרך הטיפול בה, פורסת בפנינו עולם תוכן נפלא של תובנות חברתיות לחיינו. הצרעת מופיעה בגופו, בבגדו ובביתו של האדם.

הבה נדון בערך- הספק, כפי שמשתקף בנגע הצרעת.

אמברוז בירס ( 1842 - 1914), סופר אמריקאי, מרומם את מרחב הספק: "במקום שבו קיים ספק קיימת אמת. הספק הוא צילה של האמת".

גם פרשתנו עוסקת בזכות מרחב הספק ,בהקשר לשני מקרים של צרעת.

המקרה הראשון - שאם ניגלה נגע צרעת בגופו של האדם והכהן ראה ואיבחן זאת כנגע צרעת , הרי האדם טמא, מסגירים אותו בהסגר ועליו לעבור תהליך של טהרה : "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרו נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ". ( ויקרא, יג', א'-ג' ).

המקרה השני – אם ניגלה שכל גופו של האדם נגוע בנגע צרעת, והכהן איבחן ופסק שכל הגוף אכן נגוע בנגע צרעת, אז במקרה זה האדם טהור"וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת, בָּעוֹר, וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו ְכָל מַרְאֵה, עֵינֵי הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר, אֶת הַנָּגַע: כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא". ( ויקרא, יג', יב'- יג' ).

על פניו נראה לנו אבסורד התוצאה של המקרה הראשון לעומת המקרה השני. שכן, ההיגיון אומר שככל שהצרעת חמורה ומפושטת יותר בנוכחותה בגוף האדם, הרי האדם יהיה במצב טומאה חמור יותר.

מדוע אם ניגלת באדם נקודה קטנה של נגע צרעת, אזיי האדם טמא ועליו להיות מושם בהסגר מחוץ לקהילתו ולעבור תהליך של היטהרות, ואילו אם ניגלה שכל הגוף מכף רגל ועד לראש מכוסה בנגע צרעת, אז במקרה זה ,האדם טהור ופטור ממחנה הסגר ומתהליך של טהרה?. מהו ההיגיון ?

גם במקרה נוסף של צרעת הניגלת בביתו של האדם נאמר : " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת "( יד', לג'- לה').

מדוע בעל הבית שבא לכהן ומתאר לו את מה שהוא רואה, משתמש במילה – כנגע ולא במילה המוחלטת - נגע ?

מפרש רש"י במשנה נגעים יב', משנה ה' : " כנגע- שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור, לומר : נגע נראה לי, אלא " כנגע נראה לי ".

הפרשן ר' אליהו מזרחי ( 1435-1526) מפרש אף הוא : " אבל שמעתי מרבותי, שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו, אלא מפני דרך ארץ בלבד. שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו- "ודאי", אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל ( ברכות ד', ע"א): " למד לשונך לומר : איני יודע".

הנה לנו תובנה חשובה בזכות הספק וכנגד הוודאות והנחרצות הטוטלית המוחלטת שאנו לוקים בה לא אחת.

ערך הספק מודגש בפרשנותה של פרופ' נחמה ליבוביץ לנגע הצרעת : " והוא ודאי לקח גדול לכל אדם ובכל שעה. ובפרט בתקופה שכל אדם חי מפי אנשי תקשורת כעיתונאים, אנשי רדיו, שדרי טלביזיה, שהם כולם יודעים כל הנגעים ולעולם לא יאמרו " כנגע" אלא "נגע", ואף אין מנהגם לומר " נראה לי", אלא " יודע אני", ומחדירים דבריהם לכל בית ולכל פינה נידחת וכל העולם יודע " ודאי" ואינו לומד לומר " לא ידעתי".

נשמע מוכר ?

נגע הצרעת ומאפייני ההתייחסות והטיפול בו, מחדדים לנו את חשיבות ערך הביקורת והעלאת הספק לכתחילה ולא בדיעבד, בסוגיות חיים יום יומיות.

אנו נחשפים יום יום לאנשים המוחלטים ,שהכול ברור להם, שהם כה בטוחים בעצמם ומשוכנעים שהאמת היא רק בידם. רק הם צודקים והאחרים רק טועים. הם אותם האנשים הנחרצים בעליהאידיאה פיקס (Idea Fix),שקשה להם מאוד לקבל ביקורת ופעמים רבות מורידים מסך, כנגד עובדות העלולות לשבש את נחרצותם וביטחונם המלא, שרק עמדתם, השקפתם ודעתם הן הנכונות ,הצודקות והקובעות. אנשים אלו רואים ושופטים סוגיות מורכבות בחיינו, באמות מידה של שחור או לבן, בגישה בינרית של 1 או 0. אנשים אלו אוחזים בגישה שיפוטית, בקיצוניות בדעתם ,מתבצרים בעמדתם ואינם מוכנים להיפתח לכל שיח או דיאלוג, שדורש מהם פתיחות ,הקשבה והכלה של דעות אחרות.

אנו מסוגלים לא אחת לשפוט אדם באופן טוטלי לכף חובה, ללא ניסיון למצוא בו אולי נקודה אחת של זכות.

אשר על כן, פרשתנו מלמדת אותנו שאם כל הגוף מכוסה בנגע צרעת, במקרה זה האדם טהור. שכן, לא יתכן שהאדם "נצבע" במברשת של צבע שחור, באופן טוטלי, ודאי, דווקני ופסקני לחובה, מכף רגל ועד ראש. לא יתכן שלא נמצא בו אפילו נקודת זכות אחת. לא יתכן שלא נמצא בו נקודת אור אפילו קטנה בתוך החושך המוחלט כביכול. על כך כבר אמר ר' אלימלך מליז'ענסק : "אדרבא- שנמצא את מעלות חברנו ולא רק את חסרונן".

אנו גם מכירים מעולם המשפט העברי, שבית משפט הדן דיני נפשות שכולל לפחות 23 דיינים, יכול להחליט על פסק דין מוות לאדם, גם במקרה ש-22 דיינים מחייבים מול דיין מזכה אחד. אם סנהדרין כולה אומרת -חייב, כלומר, שכל הדיינים מחייבים את הנידון, ללא הטלת ספק כלשהו, במקרה זה האדם יוצא זכאי בדינו. דמיון רב למצב של נגע צרעת הפושה בכל הגוף, שהכהן המשמש כפוסק, מטיל סוג של ספק וקובע שהאדם לא טמא במקרה זה.

הסופרת אמונה אלון במאמר לפרשת "בלק", נדרשת לסוגיית מרחב הספק ,במקרה של האתון של בלעם. במסכת אבות, פרק ה' משנה ו', נאמר שפי האתון של בלעם הוא אחד מעשרה הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. כך כותבת אמונה אלון : " מן הסופרת מירה מגן שמעתי לא מזמן את ההשערה היפה שאולי הדבר החשוב ביותר, שברא הקב"ה באותה השעה, הוא את...אותה השעה, שעת "בין השמשות ", שעה שהיא בין היום ובין הלילה, ספק יום וספק לילה. כלומר, רגע לפני הוודאות של " ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם", ברא הקב"ה את הספק. את החריץ, שבין נחרצות לנחרצות, את האפשרות לא להיות תמיד כל כך נחרץ ובטוח בכל עניין, לא תמיד לדעת כל דבר בוודאות, אלא להיפתח לכל האפשרויות ולראות את האמת....לאור דמדומי בין השמשות מקבלת בריאת פי האתון, דווקא בשעת הספק הזאת, משמעות חדשה. בלעם מכה את אתונו מפני שהוא בטוח שאין כל הצדקה לעצירתה באמצע הדרך. הוא אינו מטיל ספק במה שרואות עיניו ועיניו הרי רואות שהדרך פנויה. הדבר האחרון שהוא מסוגל להעלות על דעתו הוא, כי בהמה זו שהוא רכוב עליה רואה משהו שהוא הנביא הגדול אינו רואה......בזכות פי האתון הוא לומד שלא הכול ברור ונחרץ, ובעיקר שלא הכול תלוי בו. ובלומדו להטיל ספק במציאות הארצית".

השבת יחול ראש חודש ניסן, שהוא חודש הגאולה. השיר, שמושר בסוף ליל הסדר, הוא הבית האחרון מהפיוט: "ויהי בחצי הלילה" מאת ייני,פייטן ארץ ישראלי מן המאה השישית לערך, שמבטא אף הוא את מרחב הספק שמתרחש בתהליך הגאולה.: " קָרֵב יוֹם, קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה רָם הוֹדַע, הוֹדַע, הוֹדַע כִּי לְךָ יוֹם אַף לְךָ לַיְלָה. שׁוֹמְרִים הַפְקֵד, הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּאִיר, תָּאִיר, תָּאִיר, תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה". כמו הכוהן בפרשתנו שמביא סוג של גאולה לאדם המצורע, במציאות של ספק צרעת ,כך גם הגאולה המאפיינת את חודש ניסן, היא תהליך שראשיתו במציאות שלא הכול ברור ובהיר. גם במצב של לכאורה ספק, עלינו להתחבר ולהאמין שהגאולה מתרחשת גם במציאות של תמונה של ספק. כאן נבחנת האמונה שלנו בגאולה.

ממד נוסף לקדש את אמונתנו בבורא עולם, גם במציאות של ספק, מוצאת את ביטויה השבת, בראש חודש ניסן שבו גם נברך את האילנות: "אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן =זה שיוצא ביומי ניסן] וחזי אילני דקא מלבלבי =ורואה אילנות מלבלבים], אומר: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לֵהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם "( ברכות , מג', עמ' ב').

הקב"ה שאצלו לא קיים מושג של ספק, הנחיל לנו את הספק ,שמטרתו לחשל את חוסננו ואמונתנו, שכאשר אנו נוטעים עץ, עלינו להאמין ,שגם במציאות של ספק, הוא יביא בסופו, מציאות של גאולת האדמה והעץ, בפריחתו , בלבלובו, בצילו ובפירותיו, שיביאו לנו הנאה והתרוממות רוח.

נראה שיש בכך מסר לדיוננו אודות מרחב הספק, שכן הקב"ה שלם ואין בו חיסרון וגם את עולמו ברא ללא חיסרון, אבל האדם נזר הבריאה נברא בחיסרון, שיש בכך מקום לספק, שמאפשרת לאדם לזקק את דרכיו ומעשיו בתפקיד שנועד לו לעסוק בתיקונו של עולם, לעשותו עולם שיותר טוב לחיות בו.

הנה לנו תובנה בתפקידו של כל אחד מאיתנו במציאות עולם של תיקו – ספק: חייב או זכאי:

"כי אדם צריך לראות את עצמו כמי שחציו זכאי וחציו חייב, וכן העולם בכללו נמצא במצב זה – חציו זכאי וחציו חייב. כיוון שכך, אם עשה האדם עבֵרה, לא רק לעצמו גרם רעה, אלא הטה בכך את העולם כולו לכף חובה, שהרי כעת רבו העבֵרות על הזכויות " (תוספתא קידושין, פרק א הלכה יא).

השבוע נלך להצביע בתחושה, שהתרנו את הספק, התרנו את התיקו והתרנו את ההתלבטות. שכל קול, של כל אחד מאיתנו , ישפיע על מציאות עולם חיינו, לזכות ולא לחובה.

שבת שלום וחודש ניסן מבורך

זאב ווה

ד"ר זאב פרידמן.

חריזה לשבת

וּמַרְאֶה הַנֶּגַע עָמֹק / דוד אשל

"נֶגַע צָרַעַת כִּי תִּהְיֶה בְּאָדָם"(שמות,י"ג/9)

הַנֶּגַע לֹא נִקְבַּע, עַל פִּי בְּדִיקַת דָּם,

הוּא הָיָה מְזֹהֶה

עַל פִּי הַמַּרְאֶה,

מִי טָמֵא אוֹ מִי טָהוֹר

לֹא קָבַע רוֹפֵא הָעוֹר

קָבַע אוֹתוֹ כֹּהֵן נָאוֹר.

הָאָדָם הַנָּגוּעַ יְפֻנֶּה

וְיִשְׁהֶה זְמַן מָה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה,

וּכְשֶׁיִּטְהַר הַמְּצֹרָע

יָשׁוּב לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, יָשׁוּב לַחֶבְרָה.

תּוֹדָה לָאֵ-ל, וּמֻגְּרָה מַחֲלַת הַצָּרַעַת

אַךְ אֶת הָרַעְיוֹן שֶׁבַּכָּתוּב, כְּדַאי לָדַעַת,

שֶׁקַּיֶּמֶת צָרַעַת שֶׁטֶּרֶם מֻגְּרָה :

נֶגַע צָרַעַת כִּי תִּהְיֶה בַּחֶבְרָה.

לֹא צָרִיךְ אוֹתָהּ כֹּהֵן לְזַהוֹת

כָּל אֶזְרָח אוֹתָהּ יָכֹל לִרְאוֹת,

הַצָּרַעַת הַזּוֹ חֲשׂוּפָה וְנוֹכַחַת

אֶצְלֵנוּ בְּפַרְהֶסְיָה וְלֹא בָּעִיר הַנִּדַּחַת,

וְהַצָּרַעַת הַזּוֹ לֹא מְפֻנָּה לְבִידוּד

אֶלָּא אֲפִלּוּ זוֹכָה לְעִידוּד,

הִיא חֲשׂוּפָה וּגְלוּיָה לְמַרְאִית

כָּאן בְּאַרְצֵנוּ, בָּאָרֶץ הָעִבְרִית.

הַשִּׂנְאָה וּלְשׁוֹן הָרַע

זוֹ צָרַעַת הַחֶבְרָה.

מִכָּל כִּנּוּס וּמִכָּל עֲצֶרֶת

הַשִּׂנְאָה מְגִיחָה וְאֵינָהּ נֶעֱדֶרֶת,

גְּלוּיָה הִיא לָעֵינַיִם

הִיא אֵינָהּ בַּצַּד וְלֹא בַּשּׁוּלַיִם,

"וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק" (שמות, י"ג/3)

לֹא נִתַּן מִמֶּנּוּ לַחְמֹק,

וּבִמְקוֹם לְהוֹצִיאוֹ אֶל מִחוּץ לְמַחֲנֵה

מָקוֹם שֶׁל כָּבוֹד, הוּא בְּתוֹכֵנוּ קוֹנֶה,

בַּשִּׂיחַ הַצִּבּוּרִי שׁוֹלֶטֶת טְרֵפָה

וְהַנֶּגַע הַחֶבְרָתִי הוּא הַיּוֹם מַגֵּפָה.

וּבְהֶתְאֵם לִבְשׂוֹרַת הַתּוֹרָה

גַּם צָרַעַת זוֹ, אֶפְשָׁר לְהַדְבִּירָהּ

פָּשׁוּט לְהַרְחִיקָהּ מִתּוֹךְ הַחֶבְרָה.

לְהַפְנוֹת גַּב וּלְהָרִים קוֹל מְחָאָה

עַל כָּל גִּלּוּי שֶׁל שִׂנְאָה,

לְהַחְרִים כָּל מַשְׂנִיא

וְלֹא לִהְיוֹת כְּלַפָּיו סַלְחָנִי.

נוֹסִיף לְהִתְוַכֵּחַ, לְהָשִׂיחַ וּלְהַסִּיג

בְּשָׂפָה מְכַבֶּדֶת, נַצְלִיחַ וְנַשִּׂיג,

וּבְיוֹם הַמָּחָר שֶׁיָּבוֹא

צִרְעַת הַחֶבְרָה תֵּעָלֵם מֵרְחוֹבוֹ.

חודש טוב

ושבת שלום על כל בית ישראל,

בלהה ודוד אשל

2 מסרים -בועז חדד, מעלות

פרשת תזריע שני מסרים חשובים :המסר הראשון הוא התוצאות ההרסניות של לשון הרע , דבר שאנו רואים לצערי חדשות לבקרים בתקופה האחרונה, דבר שהתעצם במיוחד בימים שלפני הבחירות. בפרשה זו מסופר על מחלת הצרעת . התלמוד מייחס את סיבת המחלה לאדם שמדבר לשון הרע על אדם אחר , ראה ספר דברים פרק יב פסוק 1 שם מרים אחות משה כינתה בלעג את אשת משה האישה הכושית, דבר שגרם למרים לחלות במחלת הצרעת " והנה מרים מצורעת כשלג" פסוק 10 . לכן המסקנה היא בואו ננסה לשמור על הדיבור שלנו בצורה הטובה ביותר . מסר שני - בורא עולם מנסה לחנך אותנו שאנו תמיד צריכים לשאוף לתקן את עצמנו ,תמיד לעשות ניסיונות להתגבר על הטבע הבהמי של האדם שלא יהיה גרוע יותר מהבהמה, ולאדם יש בהחלט פוטנציאל להיות גרוע אפילו מהבהמה. לכן בורא עולם לא ברא את האדם כאשר הוא כבר נימול , את מלאכת השיפוץ באדם שיצר , הוא נתן לבני האדם . לכן פרשת תזריע מעבירה מסר חשוב לאדם שבאחריותו תמיד להזריע את עצמו , כלומר לחדש את עצמו ולתקן את עצמו כל פעם מחדש . לאדם יש נשמה , מצפון ; שכל מעל כל בעלי החיים שחיים על פני היקום ולכן הוא בהחלט יכול להפוך את החיים שעל פני האדמה לחיים טובים יותר , מוסריים יותר . שבת שלום לכולם

**********Paste this code as high in the of the page as possible************* ****************Additionally, paste this code immediately after the opening tag**********