פרשת תזריע מצורע – "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר" - לכבודם של לוחמי הקורונה

פינת לשון הרע - צָרַעַת וְקוֹרוֹנָה מִרְשַׁעַת

פרשת תזריע מצורע – "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר" - לכבודם של לוחמי הקורונה

ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *

כולנו נפעמים ומתרגשים בימים אלו, נוכח גבורתם של לוחמי הקורונה - אביב תש"פ.

אנשים טובים באמצע הדרך, המייצגים את ארץ ישראל היפה והמאירה את פניה באור יקרות, בפועלם ובשליחותם החברתית והאנושית. אוהבי אדם, בעלי לב רחב, הספוג בחמלה ובחסד. הם לוחמי הקורונה שפועלים במסירות אין קץ ומסכנים עצמם, תוך כדי מתן השירות לאדם .

אלו הם אנשי הרפואה ובעלי התפקידים המסייעים על ידם במתחמי הקורונה. הם הנושאים בתואר- מלאכי הקורונה בלבן.

לוחמי הקורונה הם גם החיילים, העובדים הסוציאליים, המטפלים הסיעודיים, הקופאיות בסופר, אנשי התברואה והניקיון ועוד אחרים ונפלאים.

ראוי לצטט דברים שאמר אמנון אברמוביץ בחדשות בטלביזיה ב 12.4.20 : ״ מי שמציל את מדינת ישראל והציל את מדינת ישראל פה, זה הרופאים, האחים והאחיות, והעובדים הסוציאליים של העיריות והרשויות המקומיות ועשרות אלפי המתנדבים. זה מי שעמד לנו ועומד לנו ולאבותינו כל השנים. זה הציבור ואנשי המקצוע - הם החיילים של הקורונה.... בחברה הישראלית יש מקצוענות ואנרגיות חיוביות וזה מה שמציל אותנו ״.

הבה נקדיש את מאמרנו, לכבודם של לוחמי הקורונה, שחוט של חסד משוך מפרשתנו אליהם. בימים ההם, בזמן הזה.

על פני 91 פסוקים, נצפה בפרשותינו המחוברות , בכהן המשרת והמטפל באדם הנגוע בנגע הצרעת. הכהן פועל בקרבתו ובמחיצתו של האדם הנגוע, לאורך זמן. הכהן הוא סמל ודוגמא לאיש טיפול המסכן את עצמו בהיותו במגע עם האיש הנגוע במחלת הצרעת המדבקת. הכהן אינו מש מסביבתו של האדם הנגוע. בצמידות מעוררת השתאות , הוא דבק במשימתו לרפא את האדם מנגע הצרעת ולהחזירו טהור ובריא לסביבתו הטבעית. תהליך ההתערבות הטיפולית של הכהן, מציג מודל קלאסי, של סוג פרוטוקול מקצועי טיפולי, שמתחיל בשלב הראשון של האנמנזה ואחריו השלב השני של הדיאגנוזה, בואכה לשלב השלישי של ההתערבות והטיפול, שמייצר מרחב בידוד וסגר של האדם שנדבק בנגע הצרעת. ניווכח בפרקי זמן מוכרים של שבוע ושבועיים ואף יותר, שבהם מתרחשת אינטראקציה וקירבה טיפולית בין הכהן לאדם הנגוע בנגע הצרעת.

ברוכים הבאים למתחם הצרעת הטיפולי והטהרתי שמאויש על ידי הכוהן ובניו הכוהנים : "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים".

הנה השלב הראשון בתהליך האנמנזה עם האדם שמציג תסמיני חשד למחלת הצרעת : " וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ"

בשלב השני הכהן מאבחן את האדם המאומת במחלת הצרעת :" נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ"

בשלב השלישי הכהן עוסק בהתערבות הטיפולית בתהליך ההיטהרות של האדם בצרעת . זהו שלב מאד מורכב שמציג מאפיינים שונים בתהליך הטיפול והטהרה. ראו בשלב זה את הפעולות הרבות של הכהן במחיצתו של האדם המאומת בנגע, במרחב הטיפולי הטהרתי.

הספירה שלי העלתה- 66 פעולות של הכהן שאינו נח לרגע: " וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, שִׁבְעַת יָמִים. וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו, לֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר--וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים, שֵׁנִית . וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שֵׁנִית, וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע, וְלֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר--וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר. וְאִם-פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר, אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל-הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ; וְנִרְאָה שֵׁנִית, אֶל-הַכֹּהֵן. וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת, בָּעוֹר--וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן, צָרַעַת הִוא....

הכהן אינו עוזב את זירת הבידוד והאזור המדבק והמטמא ונוקט בפעולות רבות בתהליך הטיפול והטהרה: " זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, ..... וְהִזָּה, עַל הַמִּטַּהֵר מִן-הַצָּרַעַת--שֶׁבַע פְּעָמִים; וְטִהֲרוֹ...... וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר, אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר--וְאֹתָם: לִפְנֵי ד', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַח הַכֹּהֵן .... וְשָׁחַט אֶת-הַכֶּבֶשׂ..... וְלָקַח הַכֹּהֵן, ...... וְנָתַן הַכֹּהֵן, ...... וְלָקַח הַכֹּהֵן, ..... וְטָבַל הַכֹּהֵן, .....וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל-כַּפּוֹ, יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית...... וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן..... וְעָשָׂה הַכֹּהֵן....... וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן ...... וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן, ..... וְלָקַח הַכֹּהֵן ..... וְשָׁחַט, אֶת-כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם, וְלָקַח הַכֹּהֵן ....... וּמִן-הַשֶּׁמֶן, יִצֹק הַכֹּהֵן...... וְהִזָּה הַכֹּהֵן...... וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן-הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל-כַּפּוֹ...... וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַמִּטַּהֵר, לִפְנֵי ד'. זֹאת תּוֹרַת, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶגַע צָרָעַת, אֲשֶׁר לֹא-תַשִּׂיג יָדוֹ, בְּטָהֳרָתוֹ" (שמות , יג', א'-נט' , יד', א'-לב').

ראו את פרשנותו הנפלאה לפרשתנו , של "המשך חוכמה" ( הרב מאיר שמחה כהן מדווינסק- 1843-1926), השופך אור על הסיכון הכרוך במרחב הטיפולי והטהרתי שבו נוכחים במגע קרוב- הכהן והאדם הנגוע בנגע: "וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן: עניין הנגעים שנמסרו לאהרן הכוהן והוא מסתרי התורה אשר הטומאה והטהרה תלויים בכוהן....אומנם יש לומר, דהנה הנגעים היא מחלה המתדבקת....ולכן " טמא טמא יקרא" וההתעסקות בו הוא עניין מסוכן, וצריך לזה השגחה נפלאה פרטית, אשר העוסק יינצל מזה ויהיה נבדל, אשר אליו לא ידבק הנגע, לכן בחרה התורה בבני אהרון, אשר המה נבדלים משאר ישראל ומושגחים בפרטיות יותר. "

כך נפגוש במקום אחר בספר במדבר, את הכוהן , משרת הציבור הנוטל על עצמו סיכונים בתהליך הטהרה של האדם הטמא. גם שם מוצג הפרוטוקול המקצועי של עבודת הכהן במקרה של הפרה האדומה, שכל יעודה לטהר את הטמאים . הכהן העוסק בטהרת הטמאים בעזרת הפרה האדומה, נטמא אף הוא : " וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ, אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ; וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה, לְעֵינָיו: אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ, עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. וְלָקַח הַכֹּהֵן, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת; וְהִשְׁלִיךְ, אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, וְאַחַר, יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה; וְטָמֵא הַכֹּהֵן, עַד הָעָרֶב." (במדבר, יט', א' – ז' ).

כיצד הכהן שהוא דמות המנהיג הרוחני , המשרת את הציבור בקודש, העוסק בטהרה של הטמא, מסכן את עצמו ובעצמו נטמא ? מדוע על הכהן לכתחילה, לעסוק בצרכי ציבור ובטיפול באנשים, אם מראש יש לכך מחיר העלול לסכן אותו ? למה לא לנהל סיכונים מראש בטיפול מונע, ולהרחיק הכהן מראש מסוג עיסוק שכזה? ואם כן לעסוק בסוג עיסוק כזה, אולי לעשות זאת מרחוק ובמרחק במרחב סטרילי ,באופן כזה שלא יסכן את הכהן המטהר ?

האם אין השאלות הללו, מביאות אותנו לסוג של "פרה דוקס" –מלשון פרדוקס paradox?

ד"ר מיכה גודמן במאמר ב"מקור ראשון – מבט"- תשס"ה, מתייחס לדברי הפילוסוף גרשם שלום (1897-1982):" אין הצדיק יושב על כס מושבו כשהוא דורש מן החוטאים, לעלות ולבוא אל מעלתו ומדרגתו. על הצדיק מוטלת חובת הירידה אל חסידיו ולאחר ששהה עימם בעימקי החטא, עליו להציע להם את עזרתו, בטיפוס משותף חזרה אל עולם התיקון. הצדיק נתבע להזדהות עם החוטא, על מנת לתקן את חטאו. פעולה זו איננה נטולת סיכון. שהרי מי ערב לכך, שהצדיק עצמו לא ישקע בעולם החטא? מי מבטיח לו שבמקום ההעלאה המתבקשת של החוטא, לא ירד אף הוא לאותן תהומות?. רבי יעקב יוסף מפולנאה (1710-1784) מתלמידי הבעל שם טוב אמר: "הירידה ודאי והעליה ספק." מוסיף גודמן: " הצדיק מרומם ומציל את החוטא מן החטא, אך מסתכן בכך שמשהו מן החטא ידבק גם בו. מי שמתמסר לתיקון העולם מקלקוליו, נוטל את הסיכון שחלק מקלקולי העולם, ידבקו גם בו. שהרי ניקיון כפיים מוחלט, מאפיין רק אנשים שאינם אנשי מעשה."

הד לתפישת העולם החסידית ,נמצא גם בספרם של פרופ' מרדכי רוטנברג חתן פרס ישראל לעבודה סוציאלית וד"ר ברוך כהנא-"השטיבל והסטארט-אפ- שש שיחות על חסידות, פסיכולוגיה יהודית ואתגרי השעה": " האבחנה בין פסיכולוגיה דיאגנוסטית ( אבחונית ) לפסיכולוגיה פרוגנוסטית ( תחזית) היא, שהדיאגנוסטי עובד מלמעלה למטה והפרוגנוסטי כמו זו שאפשר לגלות בתורת החסידות, מתחילה מלמטה למעלה, מהמצוקה של האנשים, כך בדיוק עשה הבעש"ט. " (הוצאת "ידיעות אחרונות" 2018,עמ'137).

ר' אריה לוין ( 1885-1969 ) אבי האסירים - איש צדיק ,שהיה, מגיע באורח קבע ולאורך שנים לבית המצורעים בירושלים, כדי לסייע להם בתמיכה רגשית ורוחנית ולסייע להם ככל שיכל. יתכן שר' אריה לוין ראה לנגד עיניו במעשה תיקון העולם שעשה עם המצורעים את סיפורו של רבי יהושע בן לוי, במסכת סנהדרין, דף צח' ע"א, שכרך את גורלו בחולי צרעת. הוא מוצא את המשיח יושב בפתח העיר רומי, שוכן בקרב חולי צרעת. ואם ברומי עסקינן ראוי להאיר גם את דמותו של האפיפיור הנוכחי ה 266- פרנציסקוס, שנוהג לרחוץ עניים ובאחד הטקסים שקיים בכלא "קסל דל מרמו", רחץ את כפות רגליהם של 12 נערים אסירים במתקן כליאה לנוער ליד רומא ונשק להן. אותו אפיפיור אף מכר את כיפתו היוקרתית במכירה פומבית, וכספי המכירה נתרמו לעמותת- "הצל את לבו של ילד".

פרשותינו המחוברות ניצבות בפתחו של שבוע, בו נציין את יום הזיכרון לחללי צה"ל ונחגוג את יום העצמאות למדינתנו. ביום זה אנו יכולים לזקוף את קומתנו ולהישיר מבט של גאווה, נוכח הישגיה הרבים של מדינתנו בת ה 72 . מדינת ישראל משמשת מודל וחיקוי לכל העולם בתחומי יצירות הטכנולוגיה , ההיטק, הביטחון, החקלאות, הרפואה, יצירות הרוח, התרבות האומנות וקצרה היריעה לפרטן. כך גם בהתמודדותה של המדינה ובמשמעת אזרחיה, בנגיף הקורונה.

כך בדבריה העמוקים של נחמה ליבוביץ (1905-1997) בפרשנותה לפרשת הנגעים בפרשותינו :

"אך לא נתנה תורה ואין זה תפקידה לתת דרכים כיצד לפתח עבודה חקלאית, בניין מנהרות וגשרים, כיצד להפוך מדבר שממה לגן פורח, כי זה כולו מתפקיד האדם, אשר ניתן לו כוח לחשוב ולהמציא, לחקור ולגלות מצפוני הטבע ובדומה לזה נאמר בתורה( שמות כא', יט') " ורפא ירפא" ופרשוהו רבותינו בבא קמא פה', ע"א : " תני דבי ר' ישמעאל: ורפא ירפא- מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות". אך מה תהיינה הדרכים היעילות בריפוי כל מחלה, ומה הן התרופות אשר יש להשתמש בהן- כל זה אינו מעניינה של התורה להורותנו, כי מוטל על האדם לחקור בהם ולהתחקות אחרי שורשי המחלה ולמצוא דרכים להעלות להן ארוכה".

הבה נישא תפילה לבורא עולם שיעניק לאוהביו, את המזור לנגיף הקורונה, בפיתוח החיסון המיוחל במהרה.

בשורות טובות ובריאות איתנה

שבת שלום וחודש מבורך

יום עצמאות שמח

* ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובני משפחותיהם בקהילה), לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.

zeev@melabev.org

חמשיר לשבת :

צָרַעַת וְקוֹרוֹנָה מִרְשַׁעַת / דוד אשל

נַמְתִּין לַדֶּלֶת שֶׁתִּסֹּב עַל צִירָהּ

וְדַרְכָּהּ תִּכָּנֵס הַבְּשׂוֹרָה :

הַמַּגֵּפָה חֻסְּלָה וּמֻגְּרָה

אֶפְשָׁר לָשׁוּב אֶל הַשִּׁגְרָה.

לָמַדְנוּ מִתּוֹךְ הַמָּסוֹרָה

שֶׁמְּקוֹר מַחֲלַת הַמְּצֹרָע

הוּא דִּבּוּר לָשׁוֹן הָרַע,

גַּם לָהּ יֵשׁ יְמֵי דְּגִירָה

וְהַרְחָקָה מִן הַחֶבְרָה

וּבְסוֹף הַתַּהֲלִיךְ, יֵשׁ טָהֲרָה.

הַצָּרַעַת אֵינָהּ מַבְדִּילָה בֵּין הַגִּילִים

אֲבָל מַקְשִׁיבָה הֵיטֵב לַמִּלִּים,

הִיא מְאַפְשֶׁרֶת תַּהֲלִיךְ הַחְלָמָה

תּוֹךְ כְּדֵי הַגְבָּלוֹת וְחוֹמָה,

בִּזְמַנּוֹ, הַכֹּהֵן הָיָה קוֹבֵעַ

בְּיָמֵינוּ, הַמַּדָּע מִתְמַהְמֵהַּ.

הַקּוֹרוֹנָה אֵינָהּ מְנֻמֶּסֶת

לֹא מוֹדִיעָה לִפְנֵי שֶׁנִּכְנֶסֶת,

הִיא מַגִּיעָה מֵרָחוֹק

וְאֵינָהּ מַכִּירָה שׁוּם חֹק,

אֵין בְּפָנֶיהָ הַגְבָּלוֹת

וְהִיא פְּעִילָה בְּיָמִים וּבְלֵילוֹת.

הִיא מַכָּה, הוֹרֶסֶת וְהוֹרֶגֶת

וְאֵין לָהּ תָּכְנִיּוֹת לָסֶגֶת,

לְתַמְרוּרִים לֹא מְצַיֶּתֶת

וּבָעוֹלָם הִיא הַשַּׁלֶּטֶת,

כָּל מְהִירוּת אֶצְלָהּ מֻתֶּרֶת

וְאֶת קָרְבְּנוֹתֶיהָ הִיא בּוֹחֶרֶת,

גַּם לֹא עֲשָׂרָה צַדִּיקִים

יַסְגִּירוּהָ בֵּין אֲזִקִּים,

אֵינָהּ מַבְחִינָה בֵּין יַבָּשׁוֹת

וְתוֹקֶפֶת מְדִינוֹת חֲזָקוֹת וְחַלָּשׁוֹת .

הִיא פּוֹעֶלֶת בְּלִי לִבְדֹּק וְלִשְׁקֹל

וְאֵינָהּ מְחֻיֶּבֶת לְשׁוּם פְּרוֹטוֹקוֹל,

וְשֶׁלֹּא כְּמוֹ הַצָּרַעַת

לְגַבֶּיהָ אֲנַחְנוּ חַסְרֵי דַּעַת.

מָה מַסְעִיר אֶת רוּחָהּ

שֶׁזְּקוּקָה הִיא לְכָזוֹ אֲרוּחָה ?

הַמַּגֵּפָה הָאֲרוּרָה לוֹחֶשֶׁת בְּאָזְנֵינוּ :

הַנִּסְתָּרוֹת לה' אֱלֹקֵינוּ.

שבת מבורכת ובריאה על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל

יגאל גור אריה - "לשון רעה"

פרשת תזריע מצורע

מחקרים מראים כי הדיבור בישראל הופך ליותר ויותר בוטה:" לדבר מהבטן" ול "הגיד
את האמת שלי " הופכים לערכים מובילים בחברה הישראלית. לא משנה מי נרמס בדרך,השינוי העיקרי הוא אבדן הבושה.אם לפני עשור,כותבים מחברי הדו"חות ,האלימות
המילולית הייתה של טוקבקיסטים אנונימיים באתרי האינטרנט ,הרי שהיום ברשתות
החברתיות יש שם פרצוף מאחורי כל אחד. לכל איש יש שם ,ולכל איש יש שיימינג . אף
אחד לא חסין .
גם בריאליטי וגם בתקשורת וגם בפוליטיקה ,נדמה שיש ערך חדש :להיות אוטנטי ״ויהי מה ״.
אנחנו מעריכים את הכנות המוחלטת , ומהללים את מי ש "אומר את כל האמת בפנים".
פרשת השבוע עוסקת בדיוק בכך .היא מדברת על הדיבור עצמו .על לשון הרע. הדיבור
הוא אחד הכוחות העוצמתיים ביותר שניתן לאדם, השאלה כיצד להשתמש בו: מתי צריך
לשתוק ולהימנע מלשון הרע ,מתי חובה לדבר ולהתריע ואיך יודעים מה ההבדל; נימוס,
דרך ארץ ,מאמץ לא לפגוע ,מחשבה שנייה ואפילו שלישית לפני שמדברים או כותבים
משהו– כל אלה אולי מביאים פחות לייקים , אבל הם התשתית לחברה נורמלית.
זה אמור להיות אחד הנושאים המרכזיים ביותר על סדר יומנו. לאורך ההיסטוריה שלנו
ניתן למצוא קשר עמוק בין דיבור לבין גלות .
הנחש דיבר לשון הרע, אדם וחווה האמינו לו וחטאו-והעונש היה גרוש. יוסף סיפר
לשון הרע על האחים שלו. התוצאה גלות מצרים .המרגלים דיברו לשון הרע על ארץ
ישראל. הם הודיעו לעם שזו ארץ רעה וקשה במקום לספר שזו ארץ זבת חלב ודבש
–התוצאה עוד 40 שנות נדודים במדבר.
מה כל זה אומר לנו היום ?
שחוסן של חברה וערבות הדדית בין חבריה ,הם קריטיים להישרדות
שלה. שאם חברה מקללת ,מטנפת , מביישת ,צורחת , מרכלת –היא תתפרק.
במובן מסוים ,יתכן שהקבינט הביטחוני אמור להתכנס ולדון גם בתרבות הדיבור שלנו
ושל נבחרי העם. האחריות על מה שיוצא מפינו והדאגה לרמת השיח הם לא נושאים
לשיעורי חברה הם סלע קיומנו.

שבת שלום !
שבת שלווה וענוגה באחדות גם אם בבדידות !!
יגאל גור אריה