פרשת וארא-תשפ"ה-הרב ד"ר יואל בן-נון-נשים שלנו כולן חשובות&בלומה דיכטוולד-מצרים עמון מואב ועמלק&אורי סובוביץ-רחמנא ליבא בעי&אריה דיכטוולד-ערל שפתיים&חיים קופל-תפילה לפני כל בקשה&עמיהוד סולומון-דיסוננס קוגניטיבי&פרשת השבוע הבא -הרבנית תמר מאיר

אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.

ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:

דרך אתר החברה: www.hamikra.org

בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)

החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.

*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.

******************************

מצורפת תוכנית של החברה לחקר המקרא בשיתוף החמ"ד לקידום לימוד תנ"ך, פרשת שבוע, טעמי המקרא, וביאורי תפילה לכיתות ג'-ו', הלימוד יהיה על ידי רבני בתי הספר לאחר שעות הלימוד בן השעות 13.30-15.30 פעמיים בשבוע בפיקוח וניהול התוכן ע"י המפקח הראשי -מרכז רבנים- הרב חיים ענזי, והרב אביה אלבה.

ניהול כללי וגיוס בתי ספר (עד כה נרשמו מעל -40 בתי ספר+)החברה לחקר המקרא ע"י מנהל המיזם סא"ל מיל. תלם חזן-חבר הנהלה.

******************************

סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.

השיעור הקרוב יתקיים ב"ה מחר יום רביעי כט' טבת תשפ"ה -29.1.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת "בא" תשפ"ה -פותחים את חומש שמות עם:

מרצה: הרבנית תמר מאיר -חוקרת של ספרות המדרש והאגדה, סופרת ילדים, ראש בית-מדרש לנשים ופעילה ציבורית. כלת פרס דבורה עומר לספרות ילדים

הנושא:״ בחצי הלילה.

השבוע מוקדש השיעור לעל"נ הגיבור הקדוש סמ"ר אפרים יכמן הי"ד.

******************************

להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:

https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1

******************************

ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org

*****************************

לצפייה ברשימת המרצים לספר שמות: https://sacks.hamikra.org/lp/

******************************

הקלטה של פרשת השבוע ביום רביעי האחרון עם:

הרב דורון פרץ יו"ר המזרחי העולמי.

הנושא : בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ״ - מחלה ותרופה.

https://youtu.be/5IEu5AWDEIk

************************************************************

בברכת ברוכים המשתתפים

ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.

בבקשה העבירו הלאה.

כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.

כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,

בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.

ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org

************************************************************

סרטון על הפרשה-דיסוננס קוגניטיבי-הרב עמיהוד סולומון רב קהילת בית הכנסת המרכזי כפר גנים ב' פתח תקוה

https://youtu.be/ZxgBZ0iLPLU

&

הפרק השלישי והאחרון במעמד האשה, לכבוד נשות ישראל המושיעות ממצרים ועד הנה

מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'מחביון תורתך' א' (עמ' 400-393) לכבוד ספר שמות (פרשת וארא), עם נשות ישראל המושיעות:

בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,

בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,

בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום בכבוד,

ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!

האשה בתורה ובדברי חז"ל – מהות או מעמד?

חלק ג'"נשים שלנו כולן חשובות"

הדבר בא לידי ביטוי ברור בסוגיית הסבה בליל הסדר, שכולה מדברי חז"ל. בסוגיה זו הכול תלוי במידת הכפיפות לאיש, לאב ולרב, ולכן קבעו חז"ל דין שונה לאשה חשובה:

אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה;

בן אצל אביו בעי הסיבה;

איבעיא להו, תלמיד אצל רבו מאי?

תא שמע, (אמר) אביי: כי הוינן בי מר, זגינן אבירכי דהדדי, כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן: לא צריכתו, מורא רבך כמורא שמים.

תרגום: כאשר היינו בבית רבה בליל הסדר] היינו נשענים על ברכי חברינו; כשהגענו לבית רב יוסף אמר לנו: אתם פטורים מהסבה, כי מורא רבכם עליכם כמורא שמים] (פסחים קח, א).

אשה אינה צריכה הסיבה – מפני אימת בעלה וכפופה לו; ומפרש בשאילתות דרב אחאי: לאו דרכייהו דנשי למיזגא (=אין דרכן של נשים להסב); בן אצל אביו צריך הסיבה, דלא הוי כפוף כל כך. (רשב"ם שם)

על סוגיה זו כתבו פוסקי אשכנז המובהקים, רבנו ירוחם וגם המרדכי בשם התוספות, ש'נשים שלנו כולן חשובות' וצריכות הסבה. הרמ"א הביא את דבריהם להלכה (שולחן ערוך אורח חיים תעב, ד), אך הוסיף שהנשים "לא נהגו להסב, כי סמכו על דברי ראבי"ה", שלשיטתו בצורת הישיבה שלנו סביב שולחנות אין חובה להסב, כי הסבה היא שכיבה על מיטות. פוסקים אחרים (כמו הב"ח על הטור, אורח חיים תעב), סמכו על השאילתות, שנשים כלל לא נהגו להסב.

אולם מה פירוש הדבר ש'נשים שלנו' באשכנז 'כולן חשובות'? האם זו 'דעת קהל' או הלכה?

לפי ההלכה, יש לזה רק פירוש אחד – באשכנז נהג 'חרם דרבנו גרשום', ואשה שנייה ('צָרָה' בלשון המקרא) נאסרה לחלוטין! לכן נשות ישראל באשכנז היו 'חשובות כולן'. במצב שבו כל איש יכול לשאת כמה נשים, אפילו אם לא עשה כך (ולרוב לא עשו כך), וכל שכן בבית שבו יש כמה נשים לאיש, הוא חשוב והן הרבה פחות, במיוחד אם הוא אוהב ומעדיף אחת מהן;

הדבר ניכר כבר בספר בראשית בפער שבין שרה, אשה יחידה, היא שנתנה לאברהם את הגר שפחתה, ועליה נאמר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלהּ" (בראשית כא, יב); וכן רבקה שהייתה תמיד לבדה עם יצחק; לעומת זה, נשות יעקב ברובן נכפו עליו, כי רק את רחל אהב, ובולט מאוד המתח ביניהן ונחיתות מעמדן אצל יעקב ("כי שנואה לאה").

אכן, מעמד הנשים במַגרֶבּ ובמזרח היה שונה מאוד מאשר באשכנז, כמעט עד ימינו.

כידוע, עם תקומת מדינת ישראל החליטה הרבנות הראשית לאסור אשה שנייה בכל העדות, ולכן אין כיום יותר מאשה אחת לאיש לפי ההלכה!

ממילא חלה ההגדרה 'אשה חשובה' על כל אשה בישראל!

האם מצב זה אמור להשפיע גם על חיוב נשים במצוות עשה שהזמן גרמן?

התשובה תלויה בשאלה איך פירשו קדמונינו את הפטור לנשים ממצוות אלו.

בני אליעד מציע פירוש מבריק בדרך הפשט, ולפיו "כל זְכוּרךָ" פירושו 'כל הזָכוּר לפניך' (כמו 'אהובך'), כלומר כל מי שעולה לרגל לקיים "בכל המקום אשר אַזכִּיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ', כא). כלומר, לא מלשון 'זָכָר' אלא מלשון 'זיכרון', שהוא המשמעות העיקרית של העלייה לרגל; חשוב לציין שביטוי זה בצורה זו – "זכורך" – לא נאמר בשום מקום אחר בתנ"ך, ולכן נכון לפרשו לא כ"זְכוּרהּ" של עיר אויב במלחמות (דברים כ', יג), אלא לפי המצווה להיראות ולהיזכר לפני ה' בעלייה לרגל, "שלש פעמים בשנה". אף אני חיפשתי ומצאתי סיוע לדברי בני ממזמור התפילה בתהילים (ק"ג, יג-יד) "כרַחֵם אב על בנים רִחַם ה' על יְרֵאָיו; כי הוא ידע יִצרֵנוּ, זָכוּר כי עפר אנחנו", וכך ניזכר לפניו ברחמים גם בעלייה לרגל.

ד"ר חנן אריאל מצא לי פירוש זה כאפשרות (לפי הפסוק בתהילים ק"ג, יד) בדברי 'הכתב והקבלה' לפסוק זה החוזר שלוש פעמים בתורה בעלייה לרגל, ותודה לו].

אולם בהבנת חז"ל המקובלת, פירוש הביטוי "כל זכוּרך" הוא 'הזכרים שבך', שהם חייבים לעלות לרגל במצוות התורה, והנשים פטורות! על הבנה זו בנויה הסוגיה (קידושין לג, ב – לה, א) על פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן! אך מנגד, מפורשת בתורה שותפות מלאה של הנשים בקריאת התורה במעמד 'הקהל', כמו במעמד הר סיני – "כֹּה תֹאמר לבית יעקב – אלו הנשים" (רש"י שמות יט, ג, לפי המכילתא) – והנה הסתירה (לכאורה):

שלש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך אל פני האדֹן, ה';

(שמות כ"ג, יז; שם ל"ד, כג; דברים ט"ז, טז)

מקץ שבע שנים במֹעֵד שנת השמִטה בחג הַסֻּכּוֹת,

בבוא כל ישראל לֵרָאות את פני ה' א-להיך במקום אשר יבחר,

תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם;

הקהל את העם – האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך

למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את ה' א-להיכם,

ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת; (דברים ל"א, יא-יב).

פשט התורה לפי חז"ל ברור מאוד – הנשים אינן חייבות לעלות לרגל ולהֵרָאוֹת "אל פני האדֹן, ה'", אבל כל מי שיכלה לעלות – עלתה! ממילא הנשים שיכלו נטלו חלק בעלייה לרגל, שבוודאי התנהלה לפי משפחות – הנשים היו פטורות אבל רובן עלו.

ברור גם שנשים נמנו על קורבן פסח. והאשה הייתה מחליטה היכן היא רוצה לאכול, במסגרת בית אביה או בית בעלה (פסחים פז, א). איך אכלו נשים בפסח אם לא עלו לרגל עם משפחותיהן?!

מאידך, אם נשים עלו לרגל עם משפחותיהן באופן טבעי, מדוע התורה לא חייבה גם אותן 'להיראות' לפני ה'?

התשובה פשוטה גם לגברים – יש מצבים שאשה אינה יכולה לעלות לרגל גם אם היא טהורה, ואפילו אם נדרה נדר. אם יש מי שמבקש מקור לדברים, הרי הם אמורים מפי חנה לאלקנה:

וחנה לא עלתה, כי אמרה לאישהּ: עד יִגָמֵל הנער והבִאֹתיו,

ונִראָה את פני ה', וישב שם עד עולם;

ויאמר לה אלקנה אישהּ: עשי הטוב בעיניך, שבי עד גָמְלֵך אֹתו –

אך יָקֵם ה' את דברו; =את הנדר בשם ה', ואת הבטחת הכהן, ולא תיחשב הדחייה בקיום הנדר לחטא]; וַתֵּשֶׁב האשה וַתֵּינֶק את בנהּ עד גמלהּ אֹתו;

וַתַעֲלֵהוּ עִמהּ כאשר גְמָלַתוּ... (שמואל-א א', כב-כד)

האם יעלה על הדעת, שאסור לאשה לעלות לרגל?

ברור מפרשת 'הקהל' בתורה, ומנבואת חנה, שאין שום איסור כזה, ונשים היו עולות בטבעיות גמורה עם משפחותיהן, אם יכלו! התורה לא רצתה לחייב אשה לעלות לרגל, כדי לא להכניס אותה למצוקה, במקרה שאיננה יכולה לצאת מביתה גם אם היא טהורה.

הסבר דומה מתבקש להבדל הבולט בין מצוות סוכה המחייבת לצאת מן הבית, ובין מצה ומצוות ליל הסדר שמתקיימות בבית (ממצרים ועד היום). כך יובן מדוע אשה פטורה מסוכה כמצוות עשה שהזמן גרמא, אך חייבת במצוות ליל הסדר כמו ארבע כוסות, שגם הן 'הזמן גרמן', כי 'אף הן היו באותו הנס' (פסחים קח, ב). כבר שאלו על הפער הזה (תוספות שם ד"ה 'שהיו באותו הנס', ועוד), ואכן בסוגיה בסוכה (כח, א-ב) מפורש שפטור נשים בסוכה הוא 'הלכתא'! מלימוד הפסוקים בתורה מתבקש היה דווקא ללמוד גזרה שווה מפסח לסוכות (15 בחודש – 15 בחודש), אלא שהתורה לא רצתה לחייב אישה לצאת מביתה, אפילו לסוכה, כי "ביתו זו אשתו" (משנה יומא א, א), "אשתך... בְּיַרְכְּתֵי ביתך" (תהילים קכ"ח, ג).

איך נהגו אמותינו כשיצאו ממצרים, ונעשו 'בנות חורין' באותו הדור?

מרים והנשים שיצאו אחריה לא הסתפקו בשמיעה פסיבית של שירת הים מפי משה ובני ישראל, מתוך מחשבה שלא נחוץ או לא ראוי שנשים תתכנסנה לשיר בעצמן שירת שבח והודיה לה', אלא נקטו יוזמה עצמאית, גם בלי שאלה למשה:

"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התֹף בידהּ,

ותצאנה כל הנשים אחריה בתֻפּים ובמחֹלֹת;

ותען להם מרים: שירו לה' כי גָאֹה גָאָה, סוס ורֹכבו רָמָה בַיָם" (שמות טו, כ-כא).

מרים הנביאה, כמו משה ובני ישראל, שרו שירת הים בשם המפורש ללא ספק, ואלו הם 'דברים שבקדושה' לכל הדעות – בהבדל עמוק משירת הים שבסידור, ומכל שירה אחרת.

במשנה ובגמרא (מגילה כג, ב) נמנו 'דברים שבקדושה' שנאמרים רק בעשרה, משום "...ונִקדַשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מְקַדִשכם; המוציא אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לא-להים, אני ה'" (ויקרא כ"ב, לב), וביניהם קריאת התורה; שירת הים במקורה אף עולה על קריאת התורה המקובלת, שכן היא נאמרה ביציאת מצרים ממש, מפי משה ובני ישראל מכאן, ומפי מרים הנביאה עם הנשים מכאן, ובמעלה עליונה של השם המפורש, שבימי בית שני היה נאמר רק מפי כהן גדול במקדש (משנה תמיד ז, ב; יומא לט, א; מא, ב; סו, א); לכן הייתה השירה ברמה עליונה של הקדושה, כמו קדושת המקדש לדורות!

ממרים הנביאה נלמד, שנשים יכולות להתפלל לעצמן ב'תפילת נשים', ואף לומר דברים שבקדושה! אין שום איש, רב או פוסק שצריך לומר להן מה מותרות לומר ומה לא, כי מרים לא שאלה את משה ולא את אהרן, והם לא התערבו. זה צריך להיות מעמדן של נשים בנות חורין בתפילה, בקריאת התורה, במגילות ובכל דבר שבקדושה!

חשוב מאוד לדייק – אין כוונתנו לתפילה מעורבת, כי היא עלולה לפגוע בגדרי צניעות, ולכן היא אסורה במיוחד בקודש ובמקדש (שאין בהם 'כוהנות'); כוונתנו לתפילת 'מרים וכל הנשים אחריה' בפני עצמן, ככתוב בתורה.הרב ד"ר יואל בן-נון

&

בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשת וארא תשפ"ה -

מה בין מצרים, עמון ומואב ועמלק.

מצרים, עמון ומואב ועמלק, פגעו בישראל אך היחס אליהם שונה. על עמוני ומואבי נאמר: " לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל ה֑' גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל ה֖' עַד־עוֹלָֽם" (דברים כג,ד).

והסיבה ? " עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־ בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ " (דברים כג ה). בעוד על מצרים נאמר " ...לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ" בָּנִ֛ים אֲשֶׁר־יִוָּלְד֥וּ לָהֶ֖ם דּ֣וֹר שְׁלִישִׁ֑י יָבֹ֥א לָהֶ֖ם בִּקְהַ֥ל ה'" (שם כג, ח). הדברים תמוהים ביותר. עמון ומואב שסירבו לצייד את ישראל בלחם ובמים (תמורת תשלום שישראל היה מוכן לשלם), ושכרו את בלעם לקלל את ישראל, מורחקים מן הקהל לעד, בעוד מצרים ששעבדה את ישראל וצוותה על השלכת תינוקות זכרים ליאור, מורחקת רק עד דור שלישי.

מה בין עמון ומואב שהם מצאצאי לוט ובנותיו שחיו בסדום, לבין מצרים? סדום ומצרים היו מדינות משגשגות.

לוט בחר בסדום כי "כולה משקה", אברהם וגם יעקב ובניו ירדו למצרים בימי הרעב כי בה ניתן היה לקנות מזון.

מדוע נמחתה סדום מעל פני האדמה, ומצרים אמנם ספגה עשר מכות, אך נותרה אימפריה?

על סדום נאמר: " וַיֹּ֣אמֶר ה֔' זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד: אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה" (בראשית יח, כ-כא). על מצרים נאמר, " וַיֹּ֣אמֶר ה֔' רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־ מַכְאֹבָֽיו: וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם " (שמות ג, ז).

בשני המקומות נשמעת זעקת העשוקים, והא-ל יורד כדי לראות את חומרת המצב וכדי להושיע. למשפחת לוט אומרים המלאכים "קומו צאו", ואל תביטו אחורנית. גם פרעה לאחר מכת בכורות אומר למשה ולאהרון "קומו צאו". לישראל אומר משה לאחר קריעת ים סוף: " אשר ראיתם את מצרים היום לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד,יג).

הבה ונראה כיצד מתייחסת סדום לבאים בשעריה. המלאכים מגיעים לסדום. לוט היושב בשער ואשר למד מאברהם הכנסת אורחים, מקבל את המלאכים בסבר פנים יפות. "...וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה:

וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין" (בראשית יט, א-ב). הם מסרבים, הוא מפציר בהם, הם נענים, והוא מכין עבורם משתה. כיצד מגיבים אנשי סדום? הם מכתרים את הבית, כולם מנער ועד זקן כל העם מקצה, ודורשים מלוט: " הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם ". תחנוני לוט אינם עוזרים, " וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת" (שם ט-י).

אנשי סדום שונאים זרים. הם מגיבים אליהם באלימות. זרים הם בלתי רצויים. על מידת סדום נאמר: שלי שלי ושלך שלך. אין שום אמפתיה לזרים. לא נמצאו בסדום רבתי אפילו עשרה צדיקים שבזכותם ניתן היה להציל את סדום. עמון ומואב שהם צאצאי לוט ובנותיו, נוהגים כמנהג סדום. הם לא קדמו את ישראל בלחם ובמים כפי שביקשו ישראל ואף הציעו לשלם. ואילו מצרים? בשנות הרעב היא פרנסה את כל הבאים בשעריה, אין שם שנאת זרים. יוסף העברי זכה להיות משנה למלך הוא נשא אישה מכובדת את אסנת בת פוטיפרע כהן און, ואף אביו ואחיו התקבלו בברכה במצרים, וקבלו את ארץ גושן שהיא מתאימה ביותר לרועים. (זה היה העיסוק המשפחתי בבית יעקב). במצרים היו לא רק בני ישראל עבדים. גם המצרים היו משועבדים לפרעה. כל המדינה בעצם הייתה משועבדת למלך, בעקבות תוכנית ההתמודדות של יוסף עם שנות הרעב. על כן נאמר, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו.

ומה לגבי עמלק? עמלק היה שבט נוודים מדברי. על עמלק נאמר: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר (שמות יז, יד, טז). בספר דברים נאמר, זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:

... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח". במה חמור המעשה החד פעמי של עמלק יותר משעבוד מצרים וממעשה עמון ומואב?

המצרים שעבדו את ישראל כי חששו מפניהם. " וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם " (שמות א, ז). ואכן מלך מצרים מציין " וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ " (שם, י). לפנינו סיבה ביטחונית לחשש המצרי. מצרים הותקפה ונכבשה בידי שבט ההיקסוס. מצרים חוותה פלישות של שבטים זרים. המצרים חששו מפני עוצמת בני ישראל.

עמלק תקף אותם משום שהיו חלשים. לא הייתה כל סיבה אחרת. לפנינו רוע בהתגלמותו. בני ישראל לא איימו על עמלק, ולא ביקשו ממנו דבר, גם לא לחם ומים. זו הסיבה ששאול הצטווה להשמיד את עמלק ולהרוג את מלכם אגג. שאול והעם חמלו על אגג ועל מיטב הצאן והבקר. על כך הודח שאול מן המלוכה ככתוב בשמואל א' פרק ט"ו. מצוות השמדה פיזית של עמלק אינה רלבנטית כיום, שכן מאז ערבב סנחריב מלך אשור את האומות, לא ברור מיהו עמלק. אך הצו "זכור ולא תשכח" שריר וקיים. זוהי המלחמה בשנאה לא רציונלית, ברוע הצרוף שאין לו כל סיבה. הדמויות מתחלפות: היטלר, סטלין , מנהיגים בקרב מדינות אויב המסכנות את קיומנו. אנו מצווים להיות בדריכות מתמדת לקדם את כנופיות הרשע, לא לצורך נקם, אלא כדי לקיים עולם חופשי שבו אין שעבוד, ואין אימת השליט על נתיניו.

‏‏כ"ב טבת תשפ"ה - בלומה דיכטוולד.

&

פרשת וארא – רחמנא ליבא בעי א.-הנואמים הגדולים-

אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון.

ישנם מנהיגים שנרשמו על דפי ההיסטוריה בשל נאומים יוצאי דופן שהם הותירו בזיכרון הקולקטיבי. אנו נוטים להתפעל מיכולתו הרטורית של מנהיג, עד שלעיתים הכישרון הוורבלי מאפיל על תוכן הדברים או על מידת היצמדותם לעובדות המציאות. כך לדוגמה, נוויל צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה, שב לבריטניה ב-30 בספטמבר 1938 לאחר שחתם עם היטלר ימ"ש על הסכם מינכן, במטרה להימנע ממלחמה נוספת מול גרמניה. כשהגיע לרחוב דאונינג 10 אמר: "אני מאמין שזהו שלום בימי חיינו. לכו הביתה ושנו שנת ישרים" ב.. ובכן, זו הייתה אולי שינה של ישרים, אך היא לא החזיקה מעמד זמן רב, וכעבור פחות משנה פלשה גרמניה לפולין, בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה ונאומו של צ'מברלין נזכר מאז לשמצה.

צ'רצ'יל, שהחליף את צ'מברלין כעבור שנתיים, הנהיג את אנגליה בשעותיה הקשות ביותר של מלחמת העולם השנייה והצליח לעורר תקווה בעם האנגלי בזכות נאומיו מעוררי ההשראה, הידועים עד היום כיצירות רטוריות מהמעלה הראשונה. אך על אף סגולותיו ג.הרטוריות, בבחירות של שנת 1945, שנערכו לאחר כניעת הנאצים, הודח צ'רצ'יל וממשלתו הוחלפה.

גם לעם היושב בציון לא חסרו מדינאים חדי לשון, ביניהם ז'בוטינסקי, אבא אבן ומנחם בגין.

האם תנאי הכרחי וראשון במעלה למנהיגות הוא יכולת רטורית? האם בדורנו יכול היה להיבחר גדול המנהיגים בהיסטוריה, משה רבנו, על אף היותו "כבד פה וכבד לשון"?

"לא איש דברים אנוכי"

יש כל כך הרבה מה ללמוד כיום ממנהיגותו של משה רבנו. בשונה ממרבית המנהיגים, משה מעולם לא ביקש הנהגה. להפך. עוד בפרשה הקודמת, בהתגלות הסנה, כשהקב"ה שולח אותו אל פרעה כדי להוציא את בני ישראל ממצרים, הוא עונה-שואל בענווה (שמות ג, יא):"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹקִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?". מעבר לכך, משה לא חשב שיש לו הכישורים הוורבליים כדי להנהיג, כפי שאמר בהמשך (שם ד, י): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲ-דֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי".

גם בפרשתנו חזר משה פעמיים, במילים שונות, על הסתייגותו מקבלת תפקיד ההנהגה, ואמר (שם ו, יב): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". אך למרות מגבלות דיבורו, משה רבנו הוא המנהיג המוכר, המוערך והמהווה מודל לחיקוי יותר מכל מנהיג אחר בהיסטוריה. אולי בכל זאת יכולת רטורית אינה צריכה להיות דרישת סף למנהיגות?

תכונות המנהיג

הרב קוק עסק בסדר העדיפות והמדרג בין התכונות והכישרונות הנדרשים ממנהיג ("פרנס" בלשונו). התכונה הראשונה והחשובה הנדרשת ממנהיג היא "טהרת הלב", כדי שכל פעולותיו ינבעו ממקום אמיתי וכן, זאת אף שהמניעים הפנימיים של האדם גלויים רק לה', שכן רק הוא "חוקר כליות ולב". לאחר טהרת הלב, חשובה חכמת ההנהגה והיא ניכרת רק בפני חכמי העם, שיכולים לרדת לסוף דעתו של המנהיג. רק בעדיפות שלישית הוא מונה את התכונות הניכרות והבולטות בפני ההמון, כגון מראהו של המנהיג וצחות לשונו.

וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ט, כח):

"הפרנס, אף שעיקר יתרונו צריך שיהיה במעלות פנימיות, שאב לכולן הוא טהרת הלב וקדושת המעשים הנובעים מקדושת הנפש ומדותיה הפנימיות, שהוא דבר הגלוי רק לה' לבדו שהוא חוקר לב. אמנם גם מעלות וכשרונות המוניות צריך שלא יחסרו לו, כדי שיהיה מוכשר להנהיג את הציבור בדברים ודרכים המתקבלים עליהם, ועל זה תורה (תלמד) ההמלכה בציבור, שעם היות עיקר הדיוק ליתרונותיו הפנימיים של הפרנס צריך שיהיו לו הכשרים שיד הציבור גם כן משגת, כדי שיהיה להם קישור עצמי עמו.

אמנם המעלות בכללם שלש הנה: הקדושה הפנימית וזך הנפש הגלוי רק לפני בוחן כליות ולב. השניה לה היא החכמה העמוקה הגדולה שראוי שיעוטר בה פרנס הדור כדי לנהל בתבונת כפים את עדתו. וזאת אמנם תתגלה גם לאדם, אבל רק ליחידי הסגולה החכמים הגדולים שהם יוכלו לעמוד על סוף דעתו של המורם מעם ולדעת ערכו, ולכל העם אין בזה הכרה. והמעלה השלישית היא השלמות ההמונית כמו איש תואר ובעל קומה, צח הלשון הלוקח נפשות בחן מדברותיו".

אם כן, כשהעיקר הוא עיקר והטפל הוא טפל, ההנהגה היא שלמה. אם ברור שהראשונה במעלה היא אישיותו של המנהיג ומידותיו, רק לאחר מכן חכמתו (המהווה נדבך חיצוני יותר מאישיותו), ורק לאחר מכן המראה החיצוני והכישרון הרטורי (שמהווים נדבך חיצוני עוד יותר מהחכמה), ההנהגה תהיה "שלמה והגונה". אך כשהיוצרות מתהפכים והציבור מתרשם ומעריך בעיקר את הצדדים החיצוניים במנהיג, כגון מראהו החיצוני ויכולותיו הוורבליות, וכתוצאה מכך המנהיג משקיע את עיקר זמנו ומאמציו בהם, אז "תסלף הפרנסות (=ההנהגה) את דרכיה":

"אמנם אימתי תהיה הדרכת התפרנסות (=ההנהגה) שלמה והגונה? בזמן שכל אחת מן המעלות תופיע על ערכה הראוי לה, ויהיה העיקר הגדול השלמות האלוקית (=טהרת הלב), צדקת הפרנס וחסידותו האמיתית. השניה לה מעלת החכמה היתירה, והשלישית המעלה ההמונית החיצונה, אז תהיה המעלה הנמוכה טפילה אל המעלה הרוממה ממנה, ותצליח הפרנסות להנהיג את הציבור בדרכי הטוב והחיים. אמנם כשיתהפכו הסדרים, ויעשה העיקר המעלות החיצוניות הנובעות מהמלכת הציבור, ואחריה מעלת החכמה היתירה, ואחריה מעלת החסידות וקדושת הצדק באחרונה, אז תסלף הפרנסות את דרכיה... וזאת תהיה התעודה לדורות לדעת את האופן המעולה בבחירת פרנס, שתלכנה מעלת הצדק, החכמה והחן הטוב כסדרן זה אחר זה".

את המהלך סיים הרב קוק בכך שכיוון שאנו כבשר ודם לא יכולים להעמיק ולראות את פנימיות האדם וטוהר כוונותיו, נוכל לכל הפחות להסתמך על "שמו הטוב" כאדם שפועל בצדק וביושר:

"ואם אין לנו עדות ברורה על קדושת הנפש, תעמוד לנו במקומה עדות השם הטוב והפרסום בצדק וכשרון המעשים שיהיו מראשית של כל דרישה שצריכה בעיכוב לפרנס הממונה על הציבור... ומשבחי הדיין (=המנהיג) הוא שיהיה בעל תואר ובעל קומה נוסף על יראה חכמה וענוה ויתר המעלות הרוחניות...".

לסיכום

בשנים האחרונות תדירותם של מסעות בחירות גבוהה מהרגיל. תקופה כזו מלאה ב"סלוגנים", תשדירי בחירות ונאומים חוצבי להבות שמטרתן להרשים את הציבור בסגולותיו של המנהיג על חשבון יריביו הפוליטיים.

שיח כזה עשוי להיות מסוגנן בקפידה ובשנינות, אך בפועל מרדד את השיח הציבורי לסיסמאות ריקות מתוכן, ולמרבה הצער מביא להכלמה בפרהסיה ד. ללשון הרע ולדברי שקר. במקום להיפגש עם אישיות המנהיג, עמדותיו, חזונו וחלומותיו, אנו נאלצים לצפות במלחמות בוץ בין המועמדים השונים.

ככל שהעם ישדר למנהיגיו ש"חן מדברותיו" – יכולותיו הרטוריות של המנהיג אינן אלא אמצעי ביטוי חיצוני בלבד ל"טהרת הלב וקדושת המעשים", ותמיכתנו האלקטורלית תופנה למנהיגים שמעשיהם מעידים על טוהר כוונותיהם, כך נזכה למנהיגות ראויה יותר שבהכרח תרומם את העם אליה. זה נכון לא רק לפני הבחירות אלא גם בשגרה, ולא רק לפוליטיקאים אלא לכולנו.

שבת שלום!

מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO

א. הקב"ה רוצה את הלב.

ב. "Peace for our time", האמרה מאזכרת את מילותיו של בנג'מין ד'יזראלי, שבשובו מקונגרס ברלין בשנת 1878 אמר: "שבתי מגרמניה עם שלום לדורנו".

ג. על פי משאל שנערך ב-2004 בבריטניה, צ'רצ'יל הוא "הבריטי הדגול ביותר בהיסטוריה".

ד. ראו לעיל פרשת וישב.

&

ב"ה, פרשת וארא תשפ"ה א.-עֲרַל שְׂפָתָיִם-אריה דיכטוולד.

ההיגד "ערל שפתיים" הוא היגד יחידני המופיע פעמיים רק בפרשתנו (בפרק ו פסוק יב) בהקשר של שליחות משה. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם, ושוב בפסוק ל: וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י ה' הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה:גם מצאנו היגד זה יחידני נוסף בספר יחזקאל הקשור אלינו והא "ערל לב" ב.

ההיגד הכי מוכר לנו משורש ע.ר.ל. מופיע לראשונה בחומש בראשית בהקשר לברית המילה.

וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם: (בראשית יז, יא). זו מצווה יסודית בתורה ומהווה אף תנאי כניסה לגרים. במקרה הזה מסירים מהתינוק-מהבוגר את העור המכסה על האיבר. מי שאינו נימול נקרא במקרא ערל. מכאן הושאלה המילה לכיסוי=לאוטם. לכן, רש"י

מפרש שערל שפתיים הוא אטום שפתיים. כלומר, משה מדבר על מום פיזי בפיו שמקשה על דיבורו.

אכן, רש"ר הירש מפרש כך ומוסיף, "ערל שפתיים" הוא אדם שאינו שולט ביכולת הנתונה לו מצד הטבע ומצד גופו ... לאמור: אף אם אתגבר על כבידות הפה והלשון, עדיין יחסר לי למעשה כוח הדיבור ". כוח הדיבור הוא היכולת לתקשר בין בני אדם. במילים אחרות, משה מעיד על עצמו שבנוסף למום הפיזי יש לו גם עכבות שאינן בהכרח פיזיולוגיות.

רש"י מפליג שלא כדרכו בהבאת מקורות רבים למונח "ערל שפתיים" שפרושו אטום שפתיים... " (ירמיה ו, י) ערלה אזנם, אטומה משמוע (ירמיה ט כה) ערלי לב, אטומים מהבין, (חבקוק ב טז) שתה גם אתה והערל, והאטם משכרות כוס הקללה. ערלת בשר, שהגיד אטום ומכוסה בה. (ויקרא יט כג) וערלתם ערלתו, עשו לו אוטם וכיסוי איסור, שיבדיל בפני אכילתו, (שם) שלש שנים יהיה לכם ערלים, אטום ומכוסה ומובדל מאכילתו. אם כן, לפי רש"י. העורלה-האטימות הורחבה למשמעויות נוספות: מי שאטום לשמוע, מי שאטום להבין, מי שחי במציאות מדומה (פירשו על הפסוק בחבקוק: הערל האטום בשִממון ובתִמהון לב=שיגעון), עורלה היא גם הרחקה כמו האיסור על אכילה פירות העץ בשלש השנים הראשונות לנטיעתו.

מדוע משה חוזר על חסרונותיו. האם רק מענווה ומביטול עצמי? המדרש רואה כאן פן אחר ומפתיע. משה חושב שאין זה מכבודו של הקב"ה לשלחו.

מדרש: (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ג. שמות פרשת שמות - וארא פרק וסימן ל): "ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים. שלש פעמים אמר משה זה הדיבור, האחד, כי כבד פה (שמות ד י), והב', ואני ערל שפתים (פסוק יב), והג', הן אני ערל שפתים, כל כך למה, כדי שיהפוך מילולו (=דיבורו) ללשון צחות, אמר לפניו רבש"ע אם אני הולך אצל פרעה ואני ערל שפתים, יאמר לי וכי לא היה עבד טוב ממך לשלוח אלי אמר לו הקדוש ברוך הוא".

החידוש במדרש שאין משה מנסה להתחמק מהשליחות, אלא מבקש ריפוי ותיקון כדי לשפר הופעתו בפני פרעה בגלל כבודו של ה'. הקב"ה אינו נענה לבקשתו אלא מצרף אליו את אהרן אחיו. מדוע? התורה משיבה על כך: "וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" - אהרן יהיה מתורגמן שיעביר את דבריך שתקבל מאת ה'. את משה שאינו מוכר לעם, העם מקבל כנביא ה' ואת אהרן כמנהיג מוכר הם מקבלים כשלוחו של משה. משה הוא נביא שאינו זקוק לכישורי נואם מחונן אבל זקוק למתווך=מתורגמן שידבר אל העם. ההיגד" ואתה תהיה לו לאלוהים" אלוהים משמעותו כאן – גדול, בכיר ממך. וכך מבאר רשב"ם : ודיבר הוא לך - בשבילך: תהיה לו לאלהים - שר ושופט, מה שתצווה לו יעשה. משה הוא המכוסה ואהרן הוא המגולה.

בתפילתו רבת העוצמה של דוד המלך אחרי מעשה בת שבע הוא משורר כך (תהלים פרק נא):

(יז) אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ:

(יח) כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה:

(יט) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה:

פסוק י"ז הוא הפתיחה לתפילת עמידה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו. פירושה, בהקשר שלנו, ה' הענק לי את הזכות לדבר בפניך, להגיד תהילותיך, להימנות על עבדיך, אחרת אני נשאר חסר דברים- ערל שפתיים. המכוסה מבקש גילוי.

צא ולמד: כיסוי ואטימות מכונים במקרא "ערלה". הערלה היא מצב זמני הניתן לשינוי ע"י הסרתה. הכיסוי הוא חיצוני. ערל-שפתיים, הוא מי שאינו יכול להביא לידי ביטוי חיצוני, את יכולת הדיבור המצויה בו. ערל-שפתיים אינו אילם - כוח דיבורו מוסתר מאתנו. מי שמעיד על עצמו שהינו ערל-שפתיים, מתכוון לומר שהוא מתקשה בדיבורו, כי קיימת מניעה פיזית או רגשית. מניעה (כיסוי) רגשית יכולה לנבוע מעוצמה גדולה של רגשות או משפלות רוח גדולה. אבל תיתכן גם ערלות-שפתיים, במקרה של ערלות האוזן של השומע.

דוד המלך הנתון בסערת רגשות גדולה, כאשר נתן הנביא מוכיחו על מעשה בת-שבע, מלמדנו עד כמה יכול אפילו אדם בעל יכולת דיבור עצומה כמוהו, להיות ערל שפתיים. עוצמת הרגשות, רגשי האשם, העמידה מול עצמו ומול בוראו, מביאים אותו לידי חשש שמא לא יתקבלו תפילותיו ותחנוניו להסרת החטא.

כפי שמשה היה זקוק לעזרתו של אהרן אחיו, בעת עמידתו לפני פרעה ערל האוזן והלב, זקוק דוד לסיוע כדי שתעלה תחינתו. אבל, בשונה ממשה, הבקשה מופנית ישירות אל השומע. אנא ממך, עשה כך ששפתי יוכלו להביע את מה שליבי רוצה לומר. הסר את הכיסוי מִשְׂפָתַי, אפשר לי לחזור למה שהייתי לפני החטא, כדי שאוכל לומר את תהילתך. ומה היא תהילתך? זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. המתפלל מודע לכך שהוא עומד בפני אדונו. הוא יודע שאין לו זכות לדבר עמו. בקשתו באה מתוך שפלות רוח וגם מתוך עוצמת רגשות גדולה, כמי שעומד בפני אדונו או כבן סורר העומד בפני אביו. בשני המקרים המצב של ערלות-שפתיים מתואר נכון.

חז"ל צרפו את הבקשה הזאת כחלק מתפילת העמידה. אין היא מהווה הפסק בין פרק הגאולה לתפילה, הואיל ותוחלתה של הגאולה היא היכולת להגיע למצב שבו האדם רואה את מצבו נכוחה ויודע שתוחלתו היא להסיר את ערלת ליבו, המונעת תפילה בכוונה, גלויה מכול כיסוי ומניעה המאפשרת דבקות.

‏כ"ב טבת תשפ"ה -אריה דיכטוולד

א. dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.

ב.יחזקאל מד, ט: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

ג. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) :לקח טוב הוא מדרש על התורה שחיבר ר' טוביהו ב"ר אליעזר, שחי בצפון יון סביב שנת ד"א תת"ן (סוף המאה הי"א - תחילת המאה הי"ב). הוא השתמש בדברי חז"ל בתלמודים ובמדרשים, וגם בדברי רבי משה הדרשן מנרבונה.

&

מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 326- תפילה לפני כל בקשה- חיים קופל

1) בארבע, מתוך עשר מכות מצרים, ביקש פרעה ממשה שיסיר ממנו את המכה. הוא אף ביקש ממנו שיתפלל לה' שיבצע זאת. ואומנם,משה התפלל לה', בכל אחד מהמקרים, והמכה הוסרה: במכת הַצְּפַרְדֵּעַ (ח-ד..ט), במכת הֶעָרֹב (ח-כ"ד..כ"ז), במכת הַבָּרָד (ט-כ"ח..ל"ג) ובמכת הָאַרְבֶּה (י-י"ז..כ).

2) המעניין שפרעה ביקש ממשה, שיסיר את המכה באמצעות תפילה לה'. והשאלה, מה איכפת לפרעה כיצד יגרום משה להסרת המכה, הרי העיקר היא התוצאה, שהמכה תוסר.נבדוק את הנושא בִּמְקוֹרוֹתֵינוּ.

3) במלכים ב' פרק ד' (הפטרת פרשת וירא) מסופר על אלישע, שעבר מידי פעם, בְּשׁוּנֵם, שם אירחה אותו, בביתה "אשה גדולה" (חשובה). אשה זאת, צִפְּתָה כבר הרבה שנים לבן, וּכְהַכָּרַת הַטּוֹב, אלישע בירך אותה "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן " (ד-ט"ז), אבל תגובת האשה הייתה מפתיעה , ובמקום להודות לו על ברכתו היא ענתה: " איש ה-אלהים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ " (ט"ז). ואומנם, כעבור שנה בדיוק נולד לה בן.

4) הבן גדל,יצא עם אביו לקציר, קיבל מכת שמש, ומת. (כ"א). השונמית מיהרה לקחה את הילד, לאלישע ואמרה לו," הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי" (כ"ח), במקום להתנצל שהיא הטילה ספק בְּקִיּוּם הַבְטָחָתוֹ, היא באה אליו בטענות, שהוא הִשְׁלָה אוֹתָהּ בהבטחתו, והרי האשה ילדה בן למועד שהוא הבטיח, אלא שהוא מת ממכת חום.

5) אלישע התפלל אל ה',"ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ..וַיִּגְהַר עָלָיו" (ד-ל"ג..ל"ד), ובהמשך הַנַּעַר התעטש

וּפָקַח אֶת עֵינָיו וחי. אלישע מסר את הילד לאמו, והיא הודתה לו, "וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (ד-ל"ז).

6) השאלה המרכזית בנושא היא, מדוע האשה השונמית, שהייתה אשה חשובה, (בנה שנולד היה חבקוק הנביא), לא האמינה בתחילה לנביא ואמרה לו "אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ " (ט"ז), ורש"י אומר יש בידך לבקש רחמים וְיִנָּתֵן לִי בֵּן, אך בבקשה ממך אל תיתן לי אלא בֵּן שֶׁל קַיָּמָא (ואח"כ) "אמרתי לא תשלה אתי" (ד-כ"ח). ואילו בפעם השניה, לאחר שהחיה אותו, היא הודתה לו?

התשובה נמצאת ברש"י, על אתר, שכותב " יש בידך לבקש רחמים": הקב"ה לא נותן מתנות חינם, יש לבקש, להתפלל אליו, בטרם יענה לבקשה. לֹא כְּחַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם שֶׁפּוֹעֲלִים ע"י כִּשּׁוּפִים.

7) לכן בפעם הראשונה,כאשר שאלישע לא התפלל, אלא מיד הבטיח למלא את מבוקשה, הבן שנולד לא היה בַּר קַיָּמָא, והוא לא האריך ימים, זאת ידעה האשה, וְלָכֵן הַטִּיחָה כְּלַפָּיו, "אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ". אך בפעם השנייה היא ראתה שאלישע מתפלל כמה פעמים, ואז הבינה שהבן יחיה לאורך שנים, ויהיה " בַּר קַיָּמָא ", לכן הודתה לו.

8) נראה שאולי פרעה, לפי עצת יועציו, ידע, שבכדי להסיר מכה שנחתה עליו, יש קודם להתפלל ולבקש מה'. שִׁיטַת הַכִּשּׁוּף, כְּפִי שֶׁעוֹשִׂים חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, פועלת לזמן קצר בלבד. לכן הוא ביקש ממשה שיתפלל קודם לה', כך היה, ואכן המכה הוסרה.

9) תשובות לפרשת שמות

א) מילה בַּפָּרָשָׁה שֶׁחָמֵשׁ מֵאוֹתִיּוֹתֶיהָ עוֹקְבוֹת,לאו דווקא לפי הסדר?

תשובה: "לא תגרעו מלבניכם" (ה-י"ט) י,כ,ל,מ,נ.(חמש אותיות)

ב) היכן בפרשה הוסיף אונקלוס בתרגומו, מילה אחת לדברי פרעה, וע"י כך שינה את תוכן הדברים? תשובה: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ " (א-כ"ב) ואונקלוס הוסיף "ליהודים" "דְאִתְלִיד לִיהוּדָאֵי " אבל לא ילד שנולד למצרים.

10) שאלות לפרשת וארא

א) מי האיש בפרשה, שהוא גם צד?

ב) הַשְׁכָּנַת שָׁלוֹם הוא דבר גדול, היכן נרמז השלום בפרשה?

שבת שלום -מחיים קופל- מעדנים 326 פרשת וארא תשפ"ה

תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com -או בווטסאפ 052-3604905