הַחְטָאָה כְּדֵי לְהַכְעִיס לְלִבּוּי הַשִּׂנְאָה הִיא תַּכְסִיס
.jpeg)
פרשת "ואתחנן" –שבת נחמו - " וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב " - גמישות מחשבתית ואג'יליות ((Agile
זאב ( ווה ) פרידמן
גמישות מחשבתית, היא היכולת של אדם להתמודד כראוי עם שינויים סביבתיים וחוויות אישיות. גמישות מחשבתית היא תהליך דינמי מתמשך שמתאר תבנית שלאינטראקציה עם הסביבה. התהליך כולל מודעות לזמן הנתון, יכולת לשנות פרספקטיבה, איזון הצרכים או שינוי התנהגות כדי להגיע לתוצאות טובות.
אג'יליות (Strategic Agility) קרויה גם גמישות אסטרטגית או זמישות. משמע, שילוב של המושגים גמישות וזריזות (ויקיפדיה, 2013). היא מוגדרת כיכולתו של ארגון לנצל באופן מתמשך את ההזדמנויות הנוצרות עקב השינויים והשיבושים בשוק, על ידי קיום היכולת הפנימית לצפות ולהגיב במהירות למתרחש באותם שווקים, על מנת להשיג יתרון תחרותי.
זוהי מידת היכולת להתמודד עם נסיבות משתנות, עם שינויים דינמיים ומהירים ולהסתגל אליהם. ארגון אג'ילי הוא ארגון בעל "מערכת חיסונית" גבוהה.אג'יליות מאפיינת ארגון גמיש, לא ריכוזי ולא מאוד ביורוקרטי. אג'יליותAgileהיא היכולת להתאמה מהירה לנסיבות משתנות. היא דורשת ביצועים שמחייבים גמישות וזריזות. המושג שאול מהעולם של תרגול פיזי ולמעשה, משלב קומבינציה של שיווי משקל, קואורדינציה, כוח, רפלקסים וסיבולת.
כשממירים את התכונות הללו למונחים ארגוניים, אפשר לדבר על הבאלאנס (שיווי משקל) בין מספר אילוצים וצרכים, על תיאום יעיל (קואורדינציה) בין הרבה אנשים שיש להם ידע חלקי או ספציפי לגבי מגוון נושאים, על ידע כסוג של כוח, על משאבים המסוגלים לשאת נטל או לחץ מסוים כסיבולת.
אג'יליות בעולם הארגוני היא מונח שנולד על רקע הקושי של ארגונים להתמודד עם הדינאמיקה והמורכבות של הסביבה העסקית והמציאות המשתנה בה הם פועלים. היא מייצגת את הצורך של ארגונים לפעול במהירות ומתוך גמישות ולגלות סתגלנות לשינויים בשוק.
הפעילות בשוק גלובלי והדינמיקה של השוק יצרו מורכבות ניהולית וקושי אובייקטיבי לנהל ארגונים על פי תפיסות של שליטה ובקרה. זו הנקודה שבה התחילו להבין שבמקום לנסות ולאתר דרכים חדשות לשליטה ובקרה, צריך לטפל בתכונות של הארגון וביכולת שלו להתאים את עצמו למצבים המשתנים. על מנת שהארגון יגלה גמישות, זריזות וכושר הסתגלות, חייבת להיות בארגון שיתופיות, לכידות וזרימת מידע יעילה, שיאפשרו לארגון ללמוד במהירות את המצב המשתנה חדשות לבקרים ולייצר באופן ספונטאני חדשנות ויכולת התמודדות עם השינוי הנכפה מבחוץ.(מקורות: בני חיים, בעל חברת הייעוץ – "אינטליגנציה ארגונית" – "מערכות מורכבות זה פשוט בשבילנו" 2013, "ייצור ידע"- האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי 2014, "The Marker"גיליון מס' 219,אפריל 2019 ,אמיר וינצ'י יולי 2019 ).
ניתן אפוא לומר שגמישות מחשבתית ואג'יליות הם מצרכי יסוד הכרחיים ואפילו קיומיים לכל מופעי החיים שאליהם אנו משתייכים ,- המשפחתי, החברי, הקהילתי, המדינתי. הם רלוונטיים לכל ארגון, מקום עבודה או מסגרת שאנו חלק מהם.
החיים מורכבים ומשתנים בקצב מהיר והמערכת החיסונית –הקוגנטיבית הרגשית והפיזית שלנו, אמורה להיות עמידה וראויה.
אנו נתבעים לקבל החלטות אסטרטגיות וטקטיות לטווחי זמן- קצר בינוני וארוך.
מציאות משתנה בחיינו הסוערים, מציבה לכולנו אתגרים רבים ובעיקר מאתגרת את המנהיגות במישורי החיים השונים.
הנה נראה עד כמה הצורך לגמישות מחשבתית ואג'יליות והיכולת לקבל החלטות והכרעות נכונות, מתחבר ומשתקף בטריטוריה של הזמן ההיסטורי והזיכרון הקולקטיבי של שבוע ,שמשתרע בין שבת חזון ופורענות משבוע שעבר, דרך חורבן הבית בתשעה באב ,בואכה לטו' באב שיחול מחר ועד לשבת פרשתנו- ואתחנן, שבת נחמו.
משה בפתחה של פרשתנו מתמודד עם הסוגיה בה אנו עוסקים. משה שלאורך שנות מנהיגותו התנצח והתפלמס עם הקב"ה באירועים דרמטיים שונים ושימש לא אחת כסנגורם של ישראל. משה הפעם, נלחם את מלחמת חייו האישית. דומה שמשה בפרשתנו מנסה להביא את הקב"ה למקום של גמישות ופשרה. כביכול,מתחנן על נפשו ופונה לקב"ה: " רק תאפשר לי לפחות לבקר את הארץ, לנשק את אדמתה ולחזור לעבר הירדן המזרחי ולסיים את חיי על ההר שם". כך בעוצמתיות מופגנת בפרשתנו : " וָאֶתְחַנַּן, אֶל ד', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר..... אֶעְבְּרָה נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר ד' בִּי לְמַעַנְכֶם,וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי, רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי לֹא תַעֲבֹר, אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה ".( ג', כג'-כח') .
לא היינו רוצים להיכנס לנעליו של משה, בסיטואציה זאת בערוב ימיו.
אולי זאת הסיבה שמשפט מפתח בפרשתנו בנאומו של משה, מחדד את הסוגיה בה אנו דנים: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ד' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ" ( דברים, ו', יח') . מפרש רש"י :" 'הישר והטוב' - זו פשרה. לפנים משורת הדין".
רק בדרך הגמישות והפשרה – חיבור לפשר, יוכלו לרשת את הארץ ,להנהיג את חיי האומה ולנהלה.
אני מבקש לקחת את פרושו של רש"י ולהרחיבו לסוגיה של גמישות מחשבתית ואג'יליות ((Agile ולחברו לשבוע שבין ט' באב לבין טו' באב, ערב שבת פרשתנו.
במסכת תענית פרק ד' נאמר: " אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". בתלמוד במסכת תענית דף ל',מצוינות מספר סיבות לקביעת טו' באב ליום של שמחה. אציג שתי סיבות מתוך שש המוכרות.
הסיבה האחת, שבתקופת המדבר נאסרו שבטי ישראל להתחתן זה בזה. ואילו בתקופה מאוחרת יותר בטו' באב , הותרו השבטים להתחתן זה בזה. מדוע במדבר חל האיסור ? זאת בעקבות תקדים בנות צלופחד שהן זכאיות לרשת את נחלת אביהן. כתוצאה מכך, ערער שבט מנשה על ההחלטה, בחשש שאם תינשאנה בנות צלופחד לשבטים אחרים, עלולה נחלת שבטם לעבור לשבטים אחרים. לכן נאמר: " זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים"( במדבר, לו', ו').
בתקופה מאוחרת יותר, חז"ל- המנהיגות הרוחנית התורנית, בגמישות מחשבתית, נוכח מציאות מורכבת , בהכרעתם התורנית וההלכתית , דייקו מהפסוק, שהאיסור היה תקף רק בדורן של בנות צלופחד, אך הותר אחר כך. כך הותרו שבטי ישראל להינשא זה לזה וזה קרה בטו' באב.
הסיבה השנייה, מתייחסת למקרה הטרגי של פילגש בגבעה . לאחר מלחמת אחים עקובה מדם, נשבעו שאר השבטים לא להתחתן עם שבט בנימין, ובתקופה מאוחרת יותר ,ביום טו' באב בוטלה השבועה, בהכרעת המנהיגות הרוחנית התורנית, בעזרת דיוק מתוך הפסוק: " וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל, נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ, לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה"(ספר שופטים, כא', א').
מקור האיסור והשבועה, על שבט בנימין לא לבוא בקהל, הוא בעקבות האונס והרצח הברוטלי בעיר גבעה של בני בנימין וסירובם להסגיר את השותפים לאונס, דבר שהביא את כל שבטי ישראל למלחמת חורמה על בני שבט בנימין. משבט בנימין שרדו אחרי המלחמה, אך ורק 700 גברים ואף אישה אחת. בהינתן שקיימת השבועה והאיסור, המנהיגות הרוחנית התורנית וההלכתית,בגמישות מחשבתית ואג'יליות , הבינה שיש לפתור הבעיה. שכן, המשך האיסור היה מביא להכרתת שבט בנימין מעם ישראל . הפתרון היה על ידי הדיוק של המילה "יתן" מהפסוק: "אִישׁ מִמֶּנּוּ, לֹא יִתֵּן בִּתּוֹלְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה לא יתן בתו לבנימין לאשה". ההכרעה של המנהיגות הרוחנית התורנית בטו' באב הייתה, שאמנם קיים האיסור של לא יתן אב את ביתו לשבט בנימין, אבל אין למנוע מבני בנימין לקחת להם נשים משבטים אחרים.
הגמישות המחשבתית וההכרעה ההלכתית של המנהיגות הרוחנית והתורניתשהותרו שבטים להינשא זה עם זה במקרה של בנות צלופחד, כמו גם ההכרעה להתיר האיסור של נישואין עם שבט בנימין, זאת בעקבות הטראומה של מקרה פילגש בגבעה. ההכרעה ההלכתית האמיצה, משמשת כמגדלור של אור, להארת נתיב הגמישות המחשבתית והאג'יליות, של אלו הנושאים באחריות על חיינו וגורלנו.
מנגד, בקצה השני, כרחוק מזרח ממערב, הכרנו בשבת חזון האחרונה ובתשעה באב , מנהיגות תורנית אחרת ורופסת, באגדות החורבן, בדמותו של "מנהיג תורני" בימי ערב חורבן ירושלים בסיפור הדרמטי של קמצא ובר קמצא , שמו - זכריה בן אבקילס מהמנהיגים הרוחניים והתורניים וגם אחרים שלא מוזכרים שמותיהם, שהשתתפו באותה סעודה טראומטית שאופיינה בנוקשות, בחוסר גמישות מחשבתית ואג'יליות ובניתוק מהמציאות ואי רצון להתמודד ולהכריע נוכח מציאות מורכבת ומשתנה והתעקשה בנחרצות: "יקוב הדין את ההר". זאת הייתה מנהיגות שפחדה מיצירת תקדים וחשש מפני, "מה יאמרו ומה יגידו". על מנהיגות זאת כבר נאמר במסכת בבא מציעא ל' עמ' ב',:" דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה ... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדולפנים משורת הדין ".
הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893), בהקדמתו לספר בראשיתבפרושו – " העמק דבר", שופך אור לנושא דיוננו: " שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית".
בהפטרת "נחמו" של פרשתנו מתואר הקב״ה כרועה: " כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת, יְנַהֵל".( ישעיהו ,מ' ,י-יא). השאיפה היא לדמות של מנהיג, רך וחומל, שבזרועו יקבץ טלאים. זאת המנהיגות האידיאלית של דוד המלך - "עדינו העצני", עדין ורך כתולעת כמנהיג אזרחי, אך גיבור וחזק כמו עץ כמנהיג צבאי. הוא אותו מנהיג שיודע מתי יש לנהוג בנוקשות , להתעקש ולפעול בנחרצות ללא פשרות ,אך גם יודע במצבים מיוחדים ,מורכבים ומשתנים ,לפעול ולהפעיל שיקול דעת של גמישות מחשבתית ,רגישות , חמלה ורכות בהחלטותיו.
הנה ראו כיצד נושא דיוננו בפרשתנו, מתחבר לטו' באב - חג האהבה : "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ד' אֱלֹהֵינוּ, ד' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ".( ו', ד' – ה').
מפרש רש"י : "וְאָהַבְתָּ – עשה דבריו מאהבה. אינו דומה עושה מאהבה, לעושהמיראה ".
גמישות מחשבתית ואג'יליות דורשים מאיתנו בכל אתגרי החיים הניצבים בפנינו, לפעול מתוך אהבה ולא מיראה. באופן כזה, מרחב מוחנו וליבנו יהיה נקי ופתוח, בבחינת - " לב שומע", שיתנהלבאהבה וביושר לאורו של הפסוק בפרשתנו בו פתחנו:" וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ד' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ " .
הבה נסיים בהפטרת "נחמו" בפואטיקה של הנביא ישעיהו, היוצקת בנו איתנות וחוסן של תקווה ונחמה : "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹקיכֶם כָּל גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה ..... עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם; הָרִימִי, אַל תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱלֹקיכֶם".
טו' באב ,חג אהבה שמח
שבת שלום
זאב ווה
חמשיר לשבת :
שלום לכולם,
כְּשֶׁיְּהוּדִים לֹא יִרְאוּ בְּיַהֲדוּת דָּת עוֹיֶנֶת
אַרְצֵנוּ תִּהְיֶה, לֹא רַק טוֹבָה אֶלָּא גַּם מְצֻיֶּנֶת.
לְהַכְעִיסוֹ / דוד אשל
"וָאֶתְחַנַּן"
בְּיִרְאַת כָּבוֹד וּבְמִשְׁפָּט מְסֻגְנָן,
וְלוֹ, בַּקָּשָׁה צְנוּעָה וּקְטַנָּה
וְאוּלַי, גַּם בַּקָּשָׁה אַחֲרוֹנָה,
"אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" (דברים, ג'/25)
אֲבָל... אֱלֹקִים לֹא אָבָה,
"אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" ! (שם, ג'/26)
הָאֵ-ל סָגַר אֶת הַנּוֹשֵׂא.
לוֹ בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה לַעֲבֹר בָּאָרֶץ, בְּלִי לְהוֹסִיף : "הַטּוֹבָה"
אוּלַי שׁוֹנָה הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה,
כִּי אִי אֶפְשָׁר לְעָבְרָהּ
בְּלִי לִפְגֹּשׁ גַּם אֶת הָרַע,
וְאָפְיוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הַמַּנְהִיג
שֶׁעַל הָרַע, לֹא הָיָה הוּא מַבְלִיג,
לָכֵן, מָנַע זֹאת מִמֶּנּוּ הָאֵל הַחַנּוּן
כִּי הַתַּפְקִיד הָעֳבַר אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן.
יַד אֱלֹקִים אֶת מֹשֶׁה מְלַטֶּפֶת
וּבְאַהֲבָה גְּדוֹלָה אוֹתוֹ הִיא עוֹטֶפֶת :
כַּף רַגְלֶיךָ בָּאָרֶץ לֹא תִּגַּע
וְתִרְאֶה אֶת כֻּלָּהּ מֵרֹאשׁ הַפִּסְגָּה,
תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ בִּמְלוֹא הַדָּרָה
וְתִוָּכַח, כַּמָּה הַטּוֹב עוֹלֶה עַל הָרַע,
וּמִכָּאן , מִלְּמַעְלָה מֵרֹאשׁ הַפִּסְגָּה
תּוּכַל לְהַבְחִין בֵּין זָדוֹן לַשְּׁגָגָה.
עוֹמֵד לוֹ הָאִישׁ הֶעָנָו
וְקֶסֶם הָאָרֶץ נִפְרַשׂ לְפָנָיו,
וּמֹשֶׁה חוֹזֶה בַּסַּכָּנָה
שֶׁל אֱמוּנָה לְלֹא תְּמוּנָה :
"קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים
וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים", (דברים, ד'/ 12)
וְכָךְ בְּלֵית בְּרֵרָה
הוּא רוֹאֶה אֶת הַצַּד הָרַע
מֹשֶׁה חוֹזֶה אֶת הַכְּפִירָה.
מֹשֶׁה חוֹזֶה אֵיךְ מַחְשִׁיכִים אֶת הַבְּרִית
לֹא רֹֹב הָעָם , דַּי בִּשְׁאֵרִית,
וְהַקִּיצוֹן הַזֶּה, הַשּׂוֹנֵא, מַפְגִּין אֶת יַחֲסוֹ :
"וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינַי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ", (שם, ד' /25)
הוּא מַבְחִין בְּמֶלֶל שְׂפָתַיִם מְרֻשָּׁע
וּבְלָשׁוֹן בְּזוּיָה וְקָשָׁה,
כְּשֶׁהַכְּפִירָה הִיא שִׂיא יְצִירָתָם
וְהַהַכְעָסָה הִיא פִּסְגַּת תַּאֲוָתָם.
כָּל אָדָם עָלוּל לַחְטֹא
וְעָנְשׁוֹ יוּבָא בְּמִשְׁפָּטוֹ,
אַךְ חֲלִילָהּ מִלְּהַצִּית אֶת לַפִּיד הַבּוּז
רַק כְּדֵי לְהַכְעִיס וְלִגְרֹם לְרִגּוּז,
הַחְטָאָה כְּדֵי לְהַכְעִיס
לְלִבּוּי הַשִּׂנְאָה הִיא תַּכְסִיס.
כְּשֶׁיְּהוּדִים לֹא יִרְאוּ בְּיַהֲדוּת דָּת עוֹיֶנֶת
אַרְצֵנוּ תִּהְיֶה, לֹא רַק טוֹבָה אֶלָּא גַּם מְצֻיֶּנֶת.
