ההגירה בפרשתנו היא בכיוון הפוך משיר השיירה
פרשת ויגש – "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ" – התמודדות עם משבר הגירה כפוי עם שיר השיירהה) פרידמן
"הגירה היא תנועת אוכלוסייה העוברת ממקום למקום, בתוך מדינות או בין מדינות, לתקופות קצובות או לצמיתות. המושג הגירה מתייחס לכל מעבר של בני אדם אם מרצון, בחירה, אידאולוגיה או חיפוש אחר הזדמנויות חדשות או אם מחוסר רצון ובחירה כמו בזמן מלחמה, רעב, אסון טבע או סחר בבני אדם". (ויקיפדיה)
"שיר השיירה" של עלי מוהר, מתאר באופן ציורי את הדינמיקה של היהודים הנודדים לאורך ההיסטוריה, מהגלויות השונות. השיר מדגיש את חשיבות השיירה הקולקטיבית של הרבים- ולא את היחיד . העיקר הוא לעבור את תהליך ההגירה עם מקל הנדודים של השיירה - רק ביחד ולא לבד. כך לאורך ההיסטוריה נכתבו בדם, יזע ודמעות, סיפורן של שיירות העם היהודי, הקהילות והקבוצות השונות של היהודים הנודדים : " ומקומות רבים מאוד עזבנו .... ונמשכת שיירה מן המאה שעברה רחוקים כבר היוצאים איכרים וחלוצים, שעמלו עבדו בפרך בלי לראות את סוף הדרך ועכשיו עוברים אנחנו לא שקטנו ולא נחנו לא ימשיכו בלעדינו זוהי הרפתקת חיינו. מגטאות ומחנות הגחנו אל הביצות ואל הישימון הלכנו מקצות ערב, מרוסיה ופולניה ".
מחקרים רבים עוסקים ביתרונות של הקולקטיב המשפחתי והקהילתי ,לעומת הלבדיות, בהתמודדות עם מצבי הגירה כפויים וטראומטיים.
אנו עדים לאורך ספר בראשית לשני טיפוסי הגירה- של יחידים ושל רבים.
אברהם אבינו מהגר מארץ מגוריו עם משפחתו ולא כיחיד : " וַיֹּאמֶר ד' אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ..... וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ד', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט;וְאַבְרָם, בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן. וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן" ( יב', א'-ה').
גם משבר הגירה אחר ,עובר אברהם לא לבד, אלא עם אשתו בתקופה של רעב כבד בהגירתו הכפויה למצרים: "וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה; וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה, כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. ". (יב', י'-יג').
הרעב גם פוקד את יצחק אבינו והוא מעתיק את מקום מגוריו בגבולות ארץ כנען, ממקום למקום. סוג של הגירה כפויה לגררה אצל הפלישתים, בעטיו של משבר רעב. יצחק עובר זאת לא לבד, אלא עם אשתו רבקה : "וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם; וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה .... וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, בִּגְרָר. וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, לְאִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר, אֲחֹתִי הִוא: כִּי יָרֵא, לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה, כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא. וַיְהִי, כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק, אֵת, רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. (כו',א'-ח').
אנו עדים להגירה כפויה אצל יעקב אבינו הנאלץ להיעקר מביתו ולברוח לחו"ל לחרן, בעל כורחו אבל, לבדו : " וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה... וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא...... וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל בֵּית אָבִי; וְהָיָה ד' לִי, לֵאלֹהִים".(כח', י'-כא').
יעקב אבינו שלא כמו בשיר השיירה, הוא סוג של שיירה פרטנית של עצמו ולבדו. מצוקת משבר הגירתו לבד, מביאה אותו לבקש מהקב"ה מעטפת של הגנות לקיום צרכיו הבסיסיים.- לחם לאכול, בגד ללבוש, לשוב בשלום בחזרה הביתה.
יוסף אף הוא חווה משבר הגירה כפוי בעל כורחו שאותו הוא עובר לבדוולא עם משפחה, חברים או ידידים: "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם ....וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים, בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף; וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף, מִצְרָיְמָה". ( לז', כד'- כח').
דומה שיעקב וגם בנו יוסף, הטמיעו והפנימו את הקושי הרב והשלכותיו בתהליך הגירה כפוי, שאותו הם עוברים לבד שלא כמו בשיר השיירה. הם חווים זאת על בשרם ויודעים לתקן זאת במצבי הגירה חדשים בשיר השיירה שלהם. כך נלמד בפרשתנו, כיצד יעקב מתמודד עם משבר ההגירה החדש שניצב בפניו : "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל-אֲשֶׁר לוֹ.... וַיָּקָם יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם, בָּעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ....וַיָּבֹאוּ, מִצְרָיְמָה: יַעֲקֹב, וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו, אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו, וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ, מִצְרָיְמָה. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו". ( מו', א'-ח'). כאן עדים אנו לתהליך הגירה של יעקב ,עם משפחתו המורחבת. יעקב כבר חווה משבר הגירה שאותו עוברים לבד והפעם הוא בוחר לעשות זאת, עם משפחתו. יעקב יודע שקל יותר לצלוח משבר הגירה עם משפחה מורחבת, מאשר לעשות זאת לבד. את הלבד, הוא כבר חווה על בשרו בהגירתו לחרן. זה לא יקרה שוב.
בפרשתנו מתרחש תהליך הגירה שונה ,של תהליך הגירה קולקטיבי של משפחת יעקב אבינו. תהליך זה הוא סוג של עקירה שנכפה על יעקב אבינו, שרק רצה לשבת בשלווה בארץ מגוריו - ארץ ישראל. מסלול ההגירה בפרשתנו הוא בכיוון הפוך משיר השיירה, מארץ ישראל למצרים.
גם יוסף שחווה על בשרו טראומה של הגירה כפויה, יודע לפתח תיאוריה של התמודדות עם הגירה כפויה כשברקע מתנגן באוזניו שיר השיירה.יוסף המשנה למלך פרעה, מנכ"ל רח"ל (רשות חירום לאומית) במצרים באותה עת, מנחיל לנו משנה סדורה, כיצד יש לנהל מדינה במצב חירום במציאות של רעב ומחסור. תכנית 10 הנקודות בהתמודדות במצבי חירום מבית מדרשו של יוסף. בתכנית זאת עסקתי בהרחבה במאמרי בשנה שעברה. הפעם בנושא דיוננו, בצליחת משבר הגירה בשיר השיירה, ולא לבד, נאיר נקודה אחת מתוך 10 הנקודות בתכנית החירום של יוסף במצרים .כך אנו לומדים בפרשתנו: ״ וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ, לֶעָרִים: מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם, וְעַד קָצֵהוּ" ( מז', כא' ). מפרש הנצי"ב ( 1816-1893 )בעל ״העמק דבר״: העביר (יוסף) לערים. שלא העביר יחיד יחיד למקומות מפוזרים, אלא כל עיר לעיר אחת, כדי שלא יאבדו חברתם״. דומה שהרצל חוזה המדינה, הושפע אף הוא מיוסף במצרים, ביומנו ובספרו״ מדינת היהודים״ 8.6.1895 הוא כותב: ״אנשינו חבורות חבורות יצאו, למשפחותיהם ולילדיהם״. יוסף ואחריו הרצל ,הבינו את חשיבות הלכידות הקהילתית והמשפחתית, כחיסון משמעותי בעמידות ובהתמודדות עם קשיים של משבר וסערות שנכפים על אנשים וקהילות, במצבי הגירה כפויים.
יוסף גם מבין שהלכידות המשפחתית במקום מגורים ספציפי במצרים בנגישות גיאוגרפית, תקל מאד על משפחת יעקב לעבור את משבר ההגירה בארץ החדשה בתקופת חירום במצרים : וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה, וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ; וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ, וְכָל אֲשֶׁר לָךְ... כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב ".( מה', י'-יא'). אשר על כן, הישיבה ביחד במקום גיאוגרפי בארץ גושן ולא בפיזור כבודדים במצרים הגדולה, הוא המתווה הנכון .
החשיבות של הביחד ולא הלבד, אותה אחריות קולקטיבית , הערבות ההדדית והסולידריות שכל ישראל ערבים זה בזה, מוטמעת בסימן ההיכר של העגלות ששולח יוסף לאביו :"קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם, וּבָאתֶם. ... וַיַּעֲלוּ, מִמִּצְרָיִם; וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן, אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי הוּא מֹשֵׁל, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ; וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם".( מה' ,יט' – כח' ).
מה המיוחד בעגלות ? רש"י מאיר את עינינו :"סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה".
דומה שבפרשת עגלה ערופה, יש רעיון עמוק לנושא דיוננו, לאחריות הקהילתית והערבות ההדדית ולדאגה לאדם, שחווה בעצמו הגירה מאונס ונדודים במצב של מחסור וקושי קיומי. כך למדנו בפרשת עגלה ערופה : "כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה, בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה, אֶל נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל....וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ, אֶת יְדֵיהֶם, עַל הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ, ד', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ: כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ד'." (דברים, כא', א-ט ).
חז"ל במשנה במסכת סוטה, דף מד' עמ' ב' ,דנים בסוגיית "עגלה ערופה" ותמהים על הצהרת זקני העיר שלא שפכו את דמו של הנרצח: " וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם"?
אלא הם מסבירים שמשמעות הכרזה זו, היא אותה האחריות המצופה מזקני וראשי אותה העיר שבה נמצא החלל. חכמי בבל בתלמוד הבבלי, מתמקדים בנרצח, שהיה סוג של מהגר עבודה בחיפוש פרנסה וקיום לבדו. ראשי העיר לא דאגו ללוות אותו ולא נתנו לו את המענה והסיוע הכלכלי בעיר ולכן נאלץ ללכת (לבדו) מחוץ לעיר ונרצח .
יוסף הצדיק במצרים, המשנה למלך, מנכ"ל רח"ל ( רשות חירום לאומית) במצרים, לא מקרה הוא , שהלימוד האחרון עם אביו יעקב ,טרם נעקר בעל כורחו מבית מגוריו, עסק בפרשת עגלהערופה.
יוסף הבין את החשיבות של שיר השיירה, של הביחד ולא הלבד, של האחריות והערבות ההדדית, של : "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק". (ישעיהו, מא', ו' ), בהתמודדות עם משבר טראומטי של הגירה , גירוש, ועקירה.
תמיכה של משפחה, חברים וקהילה, מסייעת לנו רבות,לצלוח מצבי משבר שונים, בנתיבי שיר השיירה של שירת חיינו.
שבת שלום ומבורכת
זאב ווה
כִּבּוּד וְשִׁעְבּוּד / דוד אשל
גַּם אִם נַשְׁפִּיעַ עַל הַמּוּסָר
וַאֲפִלּוּ, אִם אֶחָד מֵאִתָּנוּ יִהְיֶה שַׂר,
גַּם אִם נַשְׁפִּיעַ עַל הַכַּלְכָּלָה
וַאֲפִלּוּ, אִם יְהוּדִי יִהְיֶה רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה,
אִם זֶה מִתְרַחֵשׁ בַּנֵּכָר
לֹא טוֹב יִהְיֶה הַמָּחָר,
זוֹ טִיבָהּ שֶׁל הַגָּלוּת
וְכָזוֹ הִיא הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת :
"וְאֶתְנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית מ"ה/18)
פַּרְעֹה לֹא מַבְטִיחַ שִׁירַיִם,
הוּא מַצִּיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמֻּבְחָר
הוּא יוֹדֵעַ, שֶׁזֶּה מִשְׁתַּלֵּם לוֹ לִקְרַאת הַמָּחָר,
הוּא מַצִּיעַ לָהֶם כָּבוֹד וְכִבּוּד
וְכָךְ מַתְחִיל כָּל שִׁעְבּוּד.
הוּא נוֹהֵג בָּהֶם בְּמִדַּת הַכְנָסַת הָאוֹרְחִים
וּמַבְטִיחַ אֶת סִפּוּק כָּל הַצְּרָכִים,
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל זוֹכִים לִמְלוֹא הַסִּימְפַּתְיָה
וּבִמְיֻחָד בִּתְרוּמָתָם לְשִׁפּוּר הָאַכְסַנְיָה,
בַּמּוּסָר, בְּתַרְבּוּת וּבִיצִירָה
וּבְהַעֲלָאַת רָמָתָהּ הַכְּלָלִית שֶׁל הַחֶבְרָה,
בִּתְרוּמָתָם לַכַּלְכָּלָה
וּבְהִשְׁתַּתְּפוּתָם בְּנִהוּל הַמֶּמְשָׁלָה.
כָּךְ הִתְחַלְנוּ בְּכָל תְּפוּצוֹת הַנֵּכָר
שֻׁתָּפִים הָיִינוּ בַּחֲבֵרָה וּבַמִּסְחָר,
גַּם בְּאֵירוֹפָּה וְגַם בְּאַרְצוֹת עֲרָב
תָּמִיד הָיָה עַמֵּנוּ, לַשִּׁלְטוֹן מְקֹרָב,
רַגְלֵנוּ דָּרְכָה בְּחַצְרוֹת הַמְּלוּכָה
וְנוֹכְחוּתֵנוּ הָיְתָה רְצוּיָה וּבְרוּכָה.
גְּבוֹהָה וִיקָרָה הָיְתָה הָעֲלוּת
לֹא נִתָּן הָיָה לִמְנֹעַ הִתְבּוֹלְלוּת,
הָיוּ שֶׁוִּתְּרוּ עַל יַהֲדוּתָם
וְהָיוּ שֶׁנֶּאֶלְצוּ לְהָמִיר אֶת דָּתָם,
הָאַנְטִישֵׁמִיּוּת הָלְכָה וְגָבְרָה
וִיהוּדִים נֶאֶלְצוּ לִחְיוֹת בִּכְפִירָה,
דָּתֵנוּ חֻלְּלָה וְנִכְפְּשָׁה בָּרֶפֶשׁ
וְנִסּוּ לְחַסְּלֵנוּ, אֶת הַגּוּף וְגַם אֶת הַנֶּפֶשׁ,
אֶת מִצְווֹתֵינוּ קִיַּמְנוּ בַּלָּאט
וְרָצוּ לְמַחֲקֵנוּ, סוֹפִי וּמֻחְלָט.
סִפּוּרוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְאֶחָיו
הוּא לֶקַח לְאָז, לֶעָתִיד וּלְעַכְשָׁו,
לֹא לִרְעוֹת בְּשָׂדוֹת זָרִים
וְלֹא לְשַׁמֵּשׁ אֶצְלָם, כִּבְכִירִים וּכְשָׂרִים,
תְּחִלָּתָהּ שֶׁל גָּלוּת בְּהַבְטָחָה
וְסוֹפָהּ...בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב בָּאֲנָחָה.
יוֹסֵף הִשְׁתַּלֵּט עַל מִצְרַיִם כֻּלָּהּ
וְסַמְכֻיּוֹתָיו הֵן כִּמְעַט לְלֹא הַגְבָּלָה,
מִקִּיר אֶל קִיר יֵשׁ לוֹ תְּמִיכָה
מִפְּשׁוּטֵי הָעָם וְעַד בֵּית הַמְּלוּכָה,
בִּזְכוּתוֹ, יָכְלָה מִצְרַיִם לִסְעֹד
וּפַרְעֹה הִגְדִּיל כֹּחוֹ עוֹד וָעוֹד
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל : "וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד ",
וּלְבַסּוֹף אֲנַחְנוּ עֵדִים
שֶׁמִּכָּל הַהַבְטָחוֹת, הָפַכְנוּ לָעֲבָדִים.
חָדַלְנוּ לִהְיוֹת עַם נָד וְנָע
עַמֵּנוּ הֵקִים לְעַצְמוֹ מְדִינָה,
אַרְצֵנוּ שֶׁלָּנוּ הִיא לָנוּ קְדוֹשָׁה
וּמִמֶּנָּה לֹא נֵדַע יוֹתֵר נְטִישָׁה.
נִזְכֹּר, שֶׁבַּנֵּכָר אֲנַחְנוּ לֹא רְצוּיִים
מִכָּאן... מֵאַרְצֵנוּ, נִהְיֶה אוֹר לַגּוֹיִים.
שבת מבורכת על כל בית ישראל
בלהה ודוד אשל
