פרשת "ויגש" –" וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה"- המפגש בין יוסף ויהודה – האם מיזוג או פיצול ?

יוסף המשביר מייצג את האדם הקיומי החומרי. בפרשת מקץ, עסקנו בהרחבה כיצד יוסף, העומד בראש רח"ל (רשות החירום הלאומית המצרית) מתכנן ומנהל את שבע שנות הרעב ודואג לקיום הכלכלי, החומרי והפיזי של המצרים . לעומתו, יהודה, מייצג את התשתית הרוחנית, את האדם הרוחני. עליו נאמר בספר תהילים : ״היתה יהודה לקדשו״. עם ישראל, אם רוצה הוא להיות שלם ולייצר סוג של איחוד ומיזוג, הוא חייב להיות מורכב משני יסודות: מהיסוד הרוחני של הקודש הפנימי, מבית מדרשו של יהודה וגם מהיסוד של האדם הלאומי החיצוני, מבית מדרשו של יוסף. מה המקור ליסודות אלו המוטמעים בשני האחים? יהודה מקורו הוא, בהיותו בנה של לאה ואילו יוסף מקורו הוא, בהיותו בנה של רחל.

פרופסור אביעד הכהן - נשיא המרכז האקדמי שערי משפט ברמת השרון

פרשת "ויגש" –" וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה"- המפגש בין יוסף ויהודה – האם  מיזוג או  פיצול ? 

עבודת הדוקטורט שלי באוניברסיטת תל אביב, עוסקת בתחום המיזוגים בין ארגונים. בעבודתי פתחתי מודל, של 9 הגורמים המקדמים ו 6 הגורמים המעכבים , תהליך של יישום רפורמה ארגונית מסוג של איחוד ומיזוג. הגורם הראשון והדומיננטי המעכב יישום של מיזוג – הוא הגורם האנושי. בכל תהליך של שינוי ארגוני יש אנשים, העשויים לקדם התהליך, או אנשים העלולים לעכב את תהליך השינוי, או לחסלו. הגורם האנושי הוא מאד קריטי, האם למצב של מאבק או למצב של שותפות מיזוג ואיחוד?. בשנה שעברה הוענק פרס נובל לכלכלה ,לפרופ' לכלכלה התנהגותית ריצ'רד תא'לר, מאוניברסיטת שיקגו . תא'לר שילב הנחות פסיכולוגיות ריאליסטיות עם ניתוחים של קבלת החלטות כלכליות. הוא מצא שהתכונות האנושיות והרגשיות של העדפות חברתיות והיעדר שליטה עצמית, משפיעות באופן שיטתי על החלטות וביצועי שווקים. הוא טבע את המונח - חשבונאות נפשית, בהתמקדות בהשפעה הצרה של החלטה אינדוידואלית, במקום לראות את ההשפעה הכוללת.

הרציונל באיחוד ובמיזוג של ארגונים קטנים לארגון גדול, נעוץ בראיה כוללת, להביא לשימוש מיטבי במשאבי ההון האנושי, ההון הכספי וההון הנכסי שהם מוגבלים, זאת על מנת שכמות ואיכות השירות הניתנת ללקוחות ולמקבל השירות ,רק תגדל ותתייעל. כמה פעמים אנו קוראים בדוחות מבקר המדינה, על ריבוי גורמים וגופים המפצלים עצמם לדעת ומבזבזים משאבים וכספים, בגלל מאבקים וכפילויות במנגנונים, הזוללים הרבה משאבים, על חשבון כמות ואיכות השירות הישיר הניתן לאוכלוסייה, ללקוחות ולמקבלי השירותים. תופעה זאת בולטת מאד, בפיצולים בין משרדי ממשלה שונים, בין אגפים ומחלקות באותו משרד ממשלתי, בין  רשויות מקומיות ובין אגפים ומחלקות באותה רשות מקומית, בין ארגונים ציבוריים הפועלים על אותה משבצת של לקוחות ומקבלי שירות דומים. רשויות ויחידות המאופיינות בחוסר תאום, בפיצול, בהעדר יד אחת ,מכוונת, מתכללת ואחראית. כך למשל, במדינת ישראל שהיא בגודלה כמו ניו ג'רסי בארה"ב, קיימות 267 רשויות מקומיות, ללא יחס למדינות אחרות בעולם. משרדי ומנגנוני ממשלה מפוצלים עד דלא ידע. אנו מכירים פרויקטים לאומיים וחשובים, שבמקרה הטוב מתנהלים ונמשכים שנים רבות וזוכים "לאריכות ימים" ובמקרה הרע, נתקעים ולא מתממשים. פרויקטים אלו מאופיינים בהיותם סובלים מפיצול הגופים ובעלי המקצוע .אנו מפצלים עצמנו לדעת. ההמלצות בדוחות ביקורת או בוועדות חקירה ובדיקה, קוראות - להביא ליתר תיאום, ליתר שקיפות, בייזום, בתכנון וליתר שימוש מושכל במשאבים שהם תמיד מוגבלים.

פרשתנו וגם הפטרתנו, מאירים באלומת אור גדולה, את נושא דיוננו , בתיאור המפגש המכונן ,הטעון והדרמטי, בין יוסף, לאחיו יהודה: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ:  כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה".( מד', יח').

מזכיר לנו את מפגש הפסגה הדרמטי בין יעקב לאחיו עשו, בו עסקנו באריכות בפרשת וישלח, בשימוש בשתי מילות מפתח- לַאדֹנִי, עַבְדְּךָ: " וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו:  כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב".( לב', ד'-ו').

הנביא עמוס שואל :"הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִם נוֹעָדוּ"( עמוס, ג').האם קיימת התכנות וסיכוי, שאכן ילכו השניים שהיו קודם במנעד שמתחיל בקנאה, ממשיך לשנאה, האם קיים סיכוי להגיע על גבי המנעד, למצב שנראה אוטופי, לשלום לאחווה ולרעות? האם יתכן להגיע למצב זה בין מנהיגים? בין פוליטיקאים? בין מנהלים? בין אנשים ובכלל ?.

פרשת וישלח הוכיחה כי אכן זה ניתן ועל כך כבר הרחבנו בדיוננו אז. גם פרשתנו והפטרתנו מוכיחים, כי אכן זה ניתן.

המפגש המכונן בפרשתנו, בין שני האחים - יוסף ויהודה, הינו מיקרוקוסמוס של עימות היסטורי עתידי, במנהרת הזמן, בין שני מלכים: יוסף (מלכות ישראל בשומרון) לבין יהודה (מלכות יהודה בירושלים). כשירבעם בן נבט משבט אפרים, בנו של יוסף, מורד בשלמה המלך שהוא בן דוד משבט יהודה, הוא משתלח במלכות יהודה : " וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל, עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד; וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְאֹהָלָיו״( מלכים א', יב', טז').

 הנה מתרחש לצערנו באופן טרגי , פיצול ולא מיזוג. הממלכה מתפצלת, לשתי מדינות: מדינת ישראל ומדינת יהודה : " וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה, בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו; וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר, קְרָעִים.   וַיֹּאמֶר, לְיָרָבְעָם, קַח לְךָ, עֲשָׂרָה קְרָעִים:  כִּי כֹה אָמַר ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה, וְנָתַתִּי לְךָ, אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים.   וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד, יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם" (מלכים א',יא',כט'-לז).

מנהרת הזמן מפגישה אותנו יותר מאוחר, בדיון תאולוגי, על שני משיחים, משיח בן יוסף אל מול משיח בן דוד (יהודה).

האם מיזוג או פיצול ? :"הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִם נוֹעָדוּ" ?

 מה מאפיין בDNA, את כל אחד מהשניים: יוסף ויהודה ?

 יוסף המשביר מייצג את האדם הקיומי החומרי. בפרשת מקץ, עסקנו בהרחבה כיצד יוסף, העומד בראש רח"ל (רשות החירום הלאומית המצרית) מתכנן ומנהל את שבע שנות הרעב ודואג לקיום הכלכלי, החומרי והפיזי של המצרים . לעומתו, יהודה, מייצג את התשתית הרוחנית, את האדם הרוחני. עליו נאמר בספר תהילים :  ״היתה יהודה לקדשו״.

עם ישראל, אם רוצה הוא להיות שלם ולייצר סוג של איחוד ומיזוג, הוא חייב להיות מורכב משני יסודות: מהיסוד הרוחני של הקודש הפנימי, מבית מדרשו של יהודה וגם מהיסוד של האדם הלאומי החיצוני, מבית מדרשו של יוסף. מה המקור ליסודות אלו המוטמעים בשני האחים?

יהודה מקורו הוא, בהיותו בנה של לאה ואילו יוסף מקורו הוא,  בהיותו בנה של רחל.

 הרב יעקב משה חרל"פ (ראש ישיבת מרכז הרב,  1882-1951 ) בחיבורו "מי מרום ח', מאמר נה' כותב: "הנה ידוע לנו על פי חכמי הזוהר, כי לאה, שיהודה הוא בנה, היא בחינת עלמא דאתכסיא (היסוד הפנימי המכוסה) ואילו רחל שיוסף הוא בנה, היא בחינת עלמא דאתגליא ( היסוד הגלוי החיצוני)".

 האם נגזר עלינו הפיצול  והקרע בין שתי הממלכות ,האם נגזר עלינו הפיצול בין   שני המשיחים? או שוב כדברי הנביא עמוס:״ :"הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִםנוֹעָדוּ ?

הפטרת הנביא יחזקאל לפרשתנו, מציגה לנו את התשובה, במפת דרכים, ומציבה לנו את מתווה הסינרגיה, האיחוד, המיזוג והשילוב בין השניים ולא את מתווה הפיצול :" וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד, לְךָ לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ.  ......כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ד', הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; ... וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד". (יחזקאל, לז', טז'-כב'). 

מתווה המיזוג שיש בו ממד של אחדות, אינו בהכרח אחידות. האחדות מקדשת את השונות וההבדלים במרחב חיים אחד. ניגודים רק משלימים ומייצרים אתגר, עניין ושלמות, כך גם בחיי נישואין ובזוגיות. לא בהכרח חייבים להיות דומים זה לזה כתאומים סיאמיים.

בסוגיית המשיחים, כבר הכריע הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשנת 1904,בדברי פרידתו, לרגל פטירתו של הרצל, הידוע בשם:״המספד בירושלים״, בקובעו , שהרצל היה משיח בן יוסף. אך אין להסתפק בממד הפרגמטי הקיומי והארצי בלבד ,של משיח בן יוסף, אלא אליו יש לחבר את הממד הרוחני של משיח בן דוד (יהודה).

אז כיצד מתרחש המיזוג בין השבטים – יהודה ויוסף ובין שתי הממלכות המפוצלות- יהודה וישראל, או בין שני המשיחים- יוסף ודוד? מהי הנוסחה לכך ?

הרב ד"ר  בני לאו, מצטט את נגה הראובני ז"ל מייסד "נאות קדומים", שהסביר בדרכו את משמעות נבואתו של יחזקאל בהפטרה לפרשתנו. לדעתו, מתחולל כאן תהליך של "הברכה" בבוטניקה, שמבריכים שני עצים לעץ אחד שמניב פרי משובח. בתהליך ההברכה, יש את הרוכב ויש את הכנה. כאשר יוסף הוא הכנה ואילו יהודה הוא הרוכב. כלומר, יש כאן תלות הדדית בין שני השבטים. זה מחייב שותפות אמיתית בין השניים. אבל, ההכרעה ההנהגתית היא בשבט יהודה. כלומר, לא יכולים שני מלכים לשמש בכפיפה אחת . על זה כבר נאמר : " קדירא דבי שותפי, לא קרירא ולא חמימא " ( בבא בתרא, כ', ב'). ההכרעה המנהיגותית היא של קודקוד אחד, מנהיג אחד, מתכלל אחד, Case Manager אחד. זאת אנו לומדים בהפטרה : "וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ ... וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד. וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם". ההכרעה היא ברורה, שכן, במיזוג בין ישויות שונות, שידורו בכפיפה אחת, תחת קורת גג אחד, חייבת להתנהל משילות של מנהיג אחד.

על מנת לאפשר משילות ויציבות שלטונית, חייבים  להתקיים- מיזוג ומנהיגות אחת, אך גם   שותפות אמיתית בין השבטים, ששבט יוסף מביא לשותפות את תרומתו הייחודית בידע, בניסיון ובתשתית הכלכלית והחומרית ואילו שבט יהודה מביא לשותפות, את תרומתו הייחודית, בידע ובמשאבים הרוחניים של התשתית המוסרית, הערכית והישרות השלטונית. זה החיבור האמיתי של שמים (יהודה) לבין הארץ ( יוסף).

אך מסתבר בפרשתנו, ששותפות אמיתית זאת , דורשת תעצומות נפש של תהליך נפשי פסיכולוגי של מחיקת משקעי העבר, של סליחה והבניה מחודשת של מערכת היחסים, של ויתור האחד  (יוסף) לאחיו ( יהודה) , על המלוכה וההנהגה.  כיצד יכול יוסף לסלוח ליהודה נוכח משקעי העבר, כשיהודה הוא זה שהציע לאחיו למכור את יוסף לעבד: " וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו:  מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ.   לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" ( בראשית, לז', כו)?

הרב פרופ' יונתן זקס בפרשנות לפרשתנו, מתאר את המפגש שבין יוסף ליהודה ואחיו, כהולדת הסליחה בעולם : " יש רגעים המשנים את העולם. כמו הרגע שיוסף גילה לאחיו את זהותו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (מה', ד'). זהו הרגע המתועד הראשון בהיסטוריה שבו אדם אחד סולח לזולתו....הסליחה שוברת את הבלתי הפיכות של מעגל התגובה והנקמה. את הנעשה אפשר להשיב. האנושות השתנתה ביום שיוסף סלח לאחיו. כשאנחנו סולחים וכשאנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסיריו של עברנו".

אך כיצד עושים זאת בפועל? מהי הפרקטיקה? לא תמיד זה אנושי לסלוח, נוכח משקעי העבר?

עולמנו המודרני פיתח מודל וטכניקות של תהליכי סליחה, שינוי והתמודדות עם משקעי העבר ומצבי חיים קשים, המביאים לפיוס, לאיחוד, למיזוג, לשלום, לאחווה ולרעות. כן, יש לכך סיכוי, זה לא חסר סיכוי.

תאורייתהטיפולהקוגניטיבי ההתנהגותית,  קוראת לזה:"  מיסגורמחּדש" . (Reframing) תמונה של צייר עשויה להיראות אחרת כאשר מחּליפים את המסגרת שלה .כך גם התמונה של החיים. העובדות אינן משּתנות, אךמשּתנה האופן שבו  אנותופסים  אותן.

כך גם דומה שיוסף במפגש עם אחיו, בתהליך הסליחה ,המיזוג ,האיחוד וההתחברות לאחיו, משתמש בטכניקה של מסגור מחדש ( Reframing):" כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (מה', ד'). הכול היה יכול להיראות אחרת.  גדלותו של יוסף הייתה בגיוס משאבי הנפש ,האחריות הכוללת, ביטול האגו, הוויתור על נקמה , וויתור על  השררה וההנהגה, לטובת אחיו יהודה.

פרשתנו והפטרתנו מלמדות אותנו שיעור מאלף בחשיבות המיזוג ומניעת הפיצול במשילות והנהגה. בחשיבות שיתוף הפעולה בין הגופים המתמזגים, בחשיבות הנהגה אחודה אחת.

 הפיצול איננו גזירה מהשמיים. האיחוד, המיזוג והשילוב, הם ערכים מנצחים, "היחד בצד הייחוד". המיזוג הינו מרחב ה open space,של ההכלה, הסולידריות והערבות ההדדית. במתווה המיזוג והאיחוד, אין חומה או גדר המפרידים בין השניים. במתווה המיזוג והאיחוד , אין הדרה, דיכוטומיה של משהו בינרי, כמו משחק סכום אפס. במתווה המיזוג והאיחוד, בין הארצי לרוחני, בין שמים וארץ,  אין  תיוג של אנשים, בשל ההבדלים והשונות שלהם ,- דעותיהם ,יכולותיהם ,כישוריהם לבושם או כיפתם. במרחב המיזוג  בין  בית יוסף לבית יהודה, מתקיימת דינמיקה שכל אחד מביא ותורם את יתרונו היחסי, לטובת האחריות הכוללת, של הנשיאה המשותפת תחת האלונקה, והנשיאה המשותפת בנטל, למען גורל ויעוד משותפים.  במגרש המיזוג והשילוב, השחקנים כולם, מכירים ומכבדים את כללי המשחק, של מוסר אתיקה הגינות ויושר.  במרקם המיזוג והשילוב של השלם על חלקיו  והשונות שבתוכו, מתקיים כבוד הדדי ופירגון, נטול אגו, בין החלקים השונים של השלם. כאמור, האחדות איננה תובעת אחידות או דמיון.

רק בהשלמת המיזוג בין בית יוסף לבין בית יהודה, יכול להתקיים האפילוג בהפטרתנו :

"וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם.   וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם; וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.   וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים; וְהֵמָּה, יִהְיוּ לִי לְעָם.   וְיָדְעוּ, הַגּוֹיִם, כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם, לְעוֹלָם" ( יחזקאל, לז',כה'-כח').

אל לנו להיות קטני אמונה. הבה נאמין, כי כן ילכו שנים יחדיו, גם אם בלתי נועדו קודם. ויקוים בנו  ב"זאת הברכה" : "  וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל ".

**********Paste this code as high in the of the page as possible************* ****************Additionally, paste this code immediately after the opening tag**********