פרשת ויחי –"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם" – גלגולו של כעס על גבי הספקטרום.

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי משפט, הוד השרון

בִּרְכַּת יַעֲקֹב רוֹשֶׁמֶת עָתִיד וְאֶת הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הָעָם הוּא בְּיָדֵינוּ מַפְקִיד,

פרשת ויחי –"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם" – גלגולו של כעס על גבי הספקטרום.

זאב ( ווה ) פרידמן

כעס הוא חלק בלתי נפרד מהווית חיינו, סוג של לווית התנהגות בחיינו. נדיר למצוא בן אנוש שאיננו כועס. כעס הוא סוג תגובה לגירוי שהפעילו עלינו ואנו מגיבים אליו.

השאלה היא - איננה אם לכעוס, אלא איך, מתי וכמה לכעוס? האם הכעס מנהל אותנו, או שאנו מנהלים אותו? האם אנו שולטים על הכעס, או שהוא שולט בנו ?

הכעס נתון בבית קיבול גמיש ואלסטי ,העלול להצטמצם ולהיכלא לגבולות תחומים, או שהוא יכול להתרחב ולהתדרדר למרחב אין גבולות, שמאפייניו בעצימותו על גבי הספקטרום ,מ 1-10 – מביטוי כבוש וכלוא, דרך ביטוי חיצוני בשפת הגוף, אל ביטוי בשפה מילולית, בואכה לביטוי של מעשה פיזי , שסופו עלול להגיע לתוצאות חמורות, של אלימות ופגיעה באחר , באופן פיזי ,רגשי ונפשי.

במילים אחרות, לכעס יש דינמיקה, מעין קרשנדו, שמתחיל מנקודה מסוימת ומתקדם במהירויות שונות, על גבי רצף ( ספקטרום).

הכעס נוכח בעוצמות שונות לאורך ספר בראשית ומתמקד בעיקר, בתופעת הכעס במשפחה.

הבה נתמקד במאמרנו בגלגולו של הכעס בנתיב סיפורי בראשית, ששיאו נוכח בשיא עוצמתו אצל יעקב , בהקשר לשני בניו - שמעון ולוי.

הסוג הראשון של כעס, הוא כעס מילולי שמבטא חרדה.

סוג זה של כעס נוכח בפרשת תולדות, שם התחוללה דרמה של מעשה רמיה. יעקב ביוזמת אימו רבקה ובהפקתה, מרמה את אביו יצחק וגם את אחיו עשו. אנו עדים לביטוי של כעס של חרדה אצל יצחק :"וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד מְאֹד, וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ; גַּם בָּרוּךְ, יִהְיֶה".

הסוג השני של כעס, הוא כעס שמבטא שליטה.

אנו עדים לביטוי של כעס זה דווקא מצד עשו : " כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי. וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ. וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי; וַיֹּאמַר, הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה " (תולדות, כז', לג'-לו').

אנו שומעים את כעסו של עשו מתנגן כנגד אחיו יעקב וכנגד אביו יצחק. אך הכעס בשליטה. עשו שולט על כעסו על גבי הספקטרום.

כיצד שולטים על הכעס ומנהלים אותו ?

כאן אנו נדרשים למודל פסיכולוגי מבית מדרשו של מרכז חוסן בראשותו של פרופ' נתי לאור – מודל עש"ן ד"ק .ראשי תיבות :עצור, נשימה- הרפה שרירים, נשימה- נשום כמה נשימות, דיבוב - דובב את עצמך בדיבור עצמי פנימי ורק אז- קדימה לתגובה.

דומה שעשו מדגים לנו כיצד הוא שולט על כעסו :"וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת יַעֲקֹב, עַל הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו,עשו נוקט בדיבוב עצמי - וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (תולדות, כז',מא'). עשו שהיו לו את כל הסיבות לפרוק,כאן ועכשיו, את כעסו בפגיעה באחיו יעקב, מדגים לנו את מודל עש"ן ד"ק. יתכן שהרפה את שריריו, נשם כמה נשימות, ספר עד 10, לא איבד את עשתונותיו, ומדובב את עצמו בדיבורו האישי והפנימי עם עצמו –"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ". הוא מצליח לשלוט על כעסו שלא יתגלגל ללא שליטה על גבי הספקטרום ועלול להגיע לאלימות פיזית שסופה טרגדיה. כן, זה אותו עשו איש הציד, הבן הדחוי והמודר, דווקא הוא מלמדנו שיעור בשליטה על כעסים. כך גם במאמרנו בשבת שעברה ,הארנו את דמותו, בצד דמותו של אחיינו יוסף, באוחזם בגישת האקונה מטטא.

שליטתו האבסולוטית של עשו על הכעס, באה לידי ביטוי גם במפגשו עם אחיו יעקב, בפרשת וישלח. יעקב בוודאי מצפה לתגובה של כעס על גבי הספקטרום בקצה הקיצוני והחמור של התרחשות אלימות מצד עשו. אך גם כאן, כנגד כל התחזיות , עשו שוב מפתיע ומוכיח לנו – מהי שליטה על כעס ואולי יותר מזה, כיצד ניתן לשלוח את רגשות הכעס לסל המחזור. הבה נראה זאת במפגשו הטעון עם אחיו יעקב, זה אותו מפגש ראשון לאחר מעשה המרמה מצד אחיו יעקב.

האם ינקום באחיו יעקב ויבוא עמו חשבון ? הנה תפנית של 180 מעלות, כנגד כל התחזיות וההערכות : "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא, וְעִמּוֹ, אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ .... וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ..... וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ. ...... וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ, מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי; .... וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ, שֵׂעִירָה. (וישלח, לג' , א' – יז').

השאלה היא, האם שליטה על כעס, היא תוצר של חינוך או אימון ?

כן, כך לימדנו הרמב"ן באיגרתו הפסיכולוגית החינוכית ששלח לבנו בשנת 1267, שגם היא מציגה סוג של ספקטרום:" תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (נדרים כב' ע"א): כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא י): וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ. וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז ד): וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה. וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב' ד'): עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'. וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה".

הכעס מתגלגל לו על גבי הספקטרום, לעוצמה חזקה יותר באירוע הדרמטי של שמעון ולוי ,התובעים את כבודה המחולל של אחותם דינה בשכם . כאן המאפיין הוא – כעס של חרדה אך בעצימות גבוהה : "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר, הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ...... וְיַעֲקֹב שָׁמַע, כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד בֹּאָם.....וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ. בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ, אֲחוֹתָם. אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם, וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם, וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם, שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ; וְאֵת, כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי"( וישלח, לד', א'- לא').

פרופ' נחמה ליבוביץ בפרשנותה נדרשת לאפקט הכעס: ואם מוצדק הוא המעשה ( של שמעון ולוי), למה כעס יעקב ואמר עכרתם אותי ?ואם נאמר שלטעמים תועלתיים בלבד רגז יעקב וכמו שהוא עצמו מנמק את כעסו :" עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי", הנה יבואו דברי הזעם של יעקב על שמעון ולוי (בפרשתנו) לפני מותו ויוכיחו, שלא מטעמי תועלתיות זעף וגער בהם. הרי דבריו לפני מותו נאמרו עשרות שנים לאחר המעשה, בשבתו במצרים בצילו של משנה המלך( בנו יוסף) ואין שום פחד מפני פריזי וכנעני עליו ואף על פי כן, לא יכול לשכוח לבניו מעשה זה- " אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה ". הנה הביטוי לעצימות גבוהה לכעסו של יעקב כנגד שמעון ולוי.

אנו פוגשים בפרשתנו , סוג חדש של כעס, על גבי הספקטרום – כעס של תוכחה: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". (מט', ה' – ז').

רש"ר הירש מפרש: " לפיכך גם גוער בהם יעקב: עכרתם אותי. שמנו וכבודנו היו זכים כבדולח ואתם עכרתם אותם, הבאשתם את ריחי גם בין הכנעני והפריזי וכדרך שלא נהגתם בדין, כן לא נהגתם בחוכמה- הן מעטים אנחנו".

בנקודה זאת של דיוננו, הבה נשאל : האם הכעס הוא מייצג רק משאב שלילי שאיבוד שליטה עליו, עלול לגלגלו על גבי הספקטרום להתנהגות קיצונית שעלולה להזיק, או אולי הכעס עשוי גם להוות משאב חיובי שבא לסייע ?

התשובה היא חיובית. אכן, הכעס עשוי להיות מתועל גם כמשאב חיובי. אנו קוראים לכך - טרנספורמציה של הכעס למטרה פרודוקטיבית.

כאן בסיפא של ברכת יעקב לשמעון ולוי, אנו עדים לטרנספורמציה של הכעס לכיוון חיובי.

הרעיון הוא- להפוך את הכעס והחמה גם כמשאב. אבל במינון מתאים:" אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". (מט', ה' – ז'

כך גם מפרש הרש"ר הירש :" הסכנה לכלל האומה על ידי קנאות יתירה, קיימת רק בזמן תוקפה וגבורתה של האומה, בזמן היותה ציבור מאוחד וחזק, אשר על נקלה יוכל להיסחף בזרמם המסוכן של שני שבטים כבירי כוח לוהטים באש קנאה. ואולם, לעומת זאת בגולה שסועה וקרועה לגזרים, אין הסכנה המאיימת אלא באובדן הכרת הערך העצמי ודיכוי ההתעלות הרוחנית מקוצר רוח ומקושי השעבוד. בכדי שאפילו היהודי הסובב עם רכולתו מבית לבית יגבה לו לבזות את נערי הרחוב האירופיים הפרועים המשמיצים אותו ומתגרים בו בחוצות הכרכים, זקוק הוא לשמור ולקיים בקרבו את רגש כבודו הפרטי ואת רגש כבודו הלאומי, מן ההכרח לכך: "אחלקם ביעקב"- צדקה וחסד עשה הקב"ה עם ישראל, שחילק את שבטי שמעון ולוי להיות נפוצים בין כל השבטים האחרים במדינת ישראל, שכן הייתה התוצאה הטבעית מזה, שאחרי התפוררות המדינה לרסיסים ואחרי גלות האומה, גולה אחרי גולה, נמצאו תמיד בכל הגלויות מצאצאי שמעון ולוי, שטיפחו ועודדו את הכוח ואת אומץ הלב, את ההתלהבות ואת הגאון היהודי, ופעלו על ידי כך שהרוח היהודי נשאר ער חי וקיים גם אחרי שהמדינה עברה ובטלה מן העולם"

רש"ר הירש בפירושו, רואה בכעס, סוג של משאב, שהטרנספורמציה של הכעס, מתעלת אותו לעבר כיוון חיובי ותורם. כפי שהמצאת האנטיביוטיקה חוללה מהפכה רפואית ובריאותית, בכך שהתרופה מתבססת על חיידקים מוחלשים, כך בדיוק הכעס הוא משאב חיובי, בשימוש בקפסולה שכוללת כעס מוחלש, במינון נמוך, שיכול לסייע ולהביא תועלת רבה.

גלגולו של הכעס על גבי הספקטרום בדיוננו, מתנגן בשירה של חגית בנזימן "אֵינֶנִּי יוֹדֵע מָה עוֹשִיֹם כְּשֶׁכָּל כָּךְ, כָּל כָּךְ כּוֹעֲסִים. אָסוּר לְהַכּוֹת וְלִצְעקֹ צְעָקוֹת וְלֹא לְקַלֵּל וּלְהִשְׁתּוֹלֵל. וַאֲנִי רוֹצֶה לִצְרחַֹ בְּכָל הַכּחַֹ, רוֹצֶה לִצְעקֹ וְלֹא לִשְׁתּקֹ...וְתָמִיד אוֹמְרִים לִי "תֵּרָגַע, וְתִתְאַפֵּק וְאַל תִּגַּע, וְתִזָּהֵר וְאַל תִּשְׁכַּח לְהִתְנַהֵג רַק כָּךְ וְכָךְ"...וְזֶה כָּל כָּךְ, כָּל כָּךְ קָשֶׁה לִהְיוֹת תָּמִיד שָׁקֵט כָּזֶה. אוּלַי אֶבְעַט בְּכָל כּחִֹי בַּכַּדוּרֶגֶל שֶׁל אָחִי. אוּלַי אִירֶה, בְּאֵין בְּרֵרָה כַּמָּה חִצִּים ַמַּטָּרָה...אוּלַי כָּךְ אֶת הַכַּעַס אֶשְׁכַּח ".

חזק חזק ונתחזק

שבת שלום ומבורכת

זאב ווה

ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)

מנכ"ל

שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981

חמשיר לשבת : דוד אשל

וְיִדְגוּ לָרֹב / דוד אשל

ל"וְיִדְגוּ לָרֹב" יֵשׁ תְּנַאי

"וְיִקָּרֵא בָּהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי" (בראשית מ"ח /16)

מֶסֶר נִפְלָא לְעַמֵּנוּ :

לְשַׁמֵּר לָעַד אֶת שְׁמוֹתֵינוּ

וְלֹא לִשְׁכֹּחַ אֶת עֲבָרֵנוּ.

לוּ נָהַגְנוּ כָּךְ בְּכָל הַדּוֹרוֹת

הָיִינוּ זוֹכִים לִרְבּוֹת וְלִפְרוֹת,

לְהַגִּיעַ אֶל רוֹם

הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְמִסְפָּרֵינוּ כַּיּוֹם.

גַּם הַשּׁוֹאָה הַמַּחְרִידָה

חֵלֶק קָטָן מֵעַמֵּנוּ הָיְתָה מַשְׁמִידָה,

לוּ שָׁמַר עַמֵּנוּ מִפְּנֵי הִתְבּוֹלְלוּת

וְלֹא הָיָה נוֹתֵן, בַּעֲבָרֵנוּ זִילוּת.

בִּרְכַּת יַעֲקֹב רוֹשֶׁמֶת עָתִיד

וְאֶת הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הָעָם הוּא בְּיָדֵינוּ מַפְקִיד,

לְבִרְכַּת הָרְבִיָּה אֲנַחְנוּ רְאוּיִים

אַךְ לֹא ע"י הֲצָפַתֵנוּ בְּגוֹיִים.

זוֹעֲקִים הַשָּׁרָשִׁים מִנִּבְכֵי הָאֲדָמָה :

אוֹי לָכֶם יוֹרְשִׁים, שְׁכַחְתֶּם אֲבוֹת אֻמָּה ?

וּמִיְּבָבַת הַמּוֹרֶשֶׁת : אָנָה אֲנִי בָּאָה ?

אָמְנָם אָפְנָה אֵינִי לוֹבֶשֶׁת, אַךְ מִמֶּנִּי אֵין נָאָה.

הַמְּסוֹרָה, הַשָּׁרָשִׁים וְהַמּוֹרֶשֶׁת

פָּצְחוּ בְּמַנְגִּינָה רוֹגֶשֶׁת :

"הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי"... (בראשית מ"ח / 16)

יִדְאַג לְהַרְבּוֹת אֶת כַּמּוּתִי,

וַאֲנַחְנוּ נִקְרָא לְבָנוֹת וְלַבָּנִים

בִּשְׁמוֹת אֲבוֹתֵינוּ לְלֹא סִנּוּנִים,

כִּי אֶצְלָם בֵּין הַשָּׁרָשִׁים

לֹא נַעֲלֶה עַל מוֹקְשִׁים.

כָּל שֹׁרֶשׁ בְּיַחַד אִתָּנוּ זוֹעֵק :

חָזָק...חָזָק...וְנִתְחַזֵּק !

שבת מבורכת על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל