גַּם אִם חָטָאנוּ וְעָשִׂינוּ עַוְלָה,אַתָּה לֹא בְּרָאתָנוּ כְּשֶׂה לְעוֹלֶה.
שלום,
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
בשבוע שחלף, חווינו כולנו את עוצמת משמעויותיו והשלכותיו של נגיף הקורונה. שאלה גדולה כולנו משמיעים ,- מתי זה יסתיים ? אנו קולטים השכם והערב, נתונים מספריים על מספרי המבודדים....הנדבקים....הנשאים....החולים...והמתים. אנו חווים במלוא העוצמה את המשמעות של העולם ככפר גלובלי, שבשנים האחרונות, הוא כל כך הונגש לכולנו, בסוג קירבה פיזית ועד כמה נגיף כה זהיר מיקרוסקופי מסוגל להפוך הכפר הגלובלי ,לכפר ריחוק אחד גדול. אנו חווים דאגות וחרדות בצד תקוות ואמונות. אנו מנסים להתבונן, להבין, ללמוד, ללמד ,לשמור ולעשות ובעיקר להבין וללמוד את עצמנו. לראות עד כמה ניתן להפוך את הקושי להזדמנות ולהפוך את הלימון ללימונדה. הכול היום נראה אחרת, הנגיף החליף לנו צ'יפ בהבנתנו, בתודעתנו ובהרגלי חיינו ומכווננו לפרופורציות ולד' אמותינו. חזרנו פיזית ונפשית, לבית הקטן שלנו ובעיקר לעצמנו.
כך גם אני הקטן, גויסתי למילואים בפיקוד העורף, בצד המשך נשיאה באחריות בהתמודדות בעמותת מלב"ב ,אותה אני מנהל, ושוב חוויתי וממשיך לחוות את המייחד והנפלא בעם שלנו- שבט אחים ואחיות גם יחד.
אז קשה לכתוב מאמר לפרשה כבשגרה ולגזור ריחוק חברתי של הפרשה מימי קורונה. זה הרי בלתי אפשרי ואצלנו הכול מעורבב ולא ניתן להפרדה. אשר על כן, נפר מתודית את צו הריחוק החברתי ונראה כיצד פרשתנו הפותחת את ספר ויקרא וגם נושאת את שמו, מתכתבת לה עם ימי קורונה – משמעות ותובנות. הנגיף הכניס את כולנו לסגר פיזי, אך לא לסגר חשיבתי.
פרשתנו בצל הקורונה, מאתגרת אותנו בסוגיות של- בידוד ולאו דווקא בדידות, או ריחוק הדורש הקרבה, אך יש בו גם קירבה.
פרשתנו פותחת : ״ וַיִּקְרָא, אֶל מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לד' מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת קָרְבַּנְכֶם (שמות, א', א'-ב') .
מהו הטעם ,הרציונל והפשר בהקרבת הקורבנות? שכן ידוע שנביאינו לא אחת קראו תגר כנגד מעשה הקורבנות : " כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח"( ירמיהו, ז', כב').
הבה נציג בפתח דיוננו שתי גישות לפשר מעשה הקורבנות :
א. הגישה התרפויטית מניעתית. ב. הגישה התיאולוגית, החינוכית המעצבת.
הרמב״ם ( 1138-1204) מציג את הגישה התרפויטית מניעתית.
בני ישראל במצרים ואחר כך במדבר, חיו במרחב אלילי של פולחן הקרבת קורבנות.
על מנת להרחיקם בדיעבד, ממרחב העבודה הזרה ולהכשירם להיות עם סגולה, היה צורך במתווה תרפויטי מניעתי , מעין תרופה למכה, ביצירת מרחב בידוד סטרילי של הקרבת קורבנות, ייחודי יהודי משלהם. כלומר, ההסתגרות ובידוד בפרקטיקה של התקרבות מוגדרת, של הקרבת קורבנות מוגדרים ,במקום מוגדר, על גבי המזבח במשכן, דרך התקרבות זאת , היא זאת שתגרום להתרחקות מהשפעות העולם האלילי הנגוע בעבודה זרה.
כדברי הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג, לב ): " שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום.....והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם....לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו, שיצווינו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל...ומפני זה השאיר ד' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים...וציוונו לעשותם לו יתעלה וציוונו לבנות היכל לו ועשו לי מקדש ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו.....הכוונה הראשונה והיא השגתו יתעלה והנחת ( עזיבת) עבודה זרה".
הרמב"ם, רואה בעולם הקורבנות היהודי, דרך להתרחקות מעולם הקורבנות האלילי.
הרמב״ן (1194 - 1270 )חולק בחריפות על הרמב״ם ומציג את הגישה התיאולוגית החינוכית המעצבת למעשה הקורבנות, שתכליתה להגשים את היעוד והקירבה לד׳. לדבריו, הקורבן תכליתו, להביא לכתחילה ולא בדיעבד, להתקרבות ולקִרְבָה. ולא כדברי הרמב"ם כסוג של אמצעי או תרופה, כמנגנון הגנה בדיעבד, כמניעה נגד השפעות סביבתיות קיימות של עבודה זרה.
טוען הרמב"ן : "והנה הם ( דברי הרמב"ם האלה ) דברי הבאי, וירפאו שבר גדול וקושיה רבה על נקלה...שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר, כי הם " לחם אשה לריח ניחוח" וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב....והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קורבן וייטב בעיני ד' ואמר בו ( בראשית ח', כא) : " וירח ד' את ריח הניחוח " ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשה בני האדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה ד', כי כאשר יחטא ויביא קורבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו " (ויקרא, א , ט ).
גישתו של הרמב"ן היא גישה תיאולוגית, חינוכית מעצבת, שרואה במעשה הקרבת הקורבנות, אמצעי וכלי להתקרב לקב"ה ולהגשים את היעוד של הקִרְבָה ואהבת ד'.
הבה נחזור לימי קורונה שלנו.
יש במילה קורבן, שורש של – קור. שכן, התורה מטילה עלינו כפרשנותו של הרמב"ם, בימים ההם, ריחוק ממרחב עובדי עבודה זרה , הקוראת להקרין כלפיהם קור ולא חמימות. כך גם בימים אלו, שורש המילה קורונה אף הוא- קור. גם הנגיף אוהב קור ולא חום וגוזר עלינו בני האדם, ריחוק איש מרעהו, שדר של קור. שכן, בימים כתיקונם, ביטוי של כעס או שנאה איש לרעהו, מובעת בריחוק המשדר קרירות וקור כלפיו.
דומה שלא היה קל בימים ההם לבני ישראל במדבר, להינתק מהרגלים וסביבה שהיו חשופים ומורגלים אליהם ולגזור על עצמם ריחוק והתנתקות, הדורשים סוג של הקרבה אישית וקולקטיבית. כך גם בימי קורונה אלו, הריחוק תובע מעמנו ,הקרבה אישית וקולקטיבית. זה תהליך של שינוי התודעה והרגלי החיים, שאינם כה פשוטים וקלים.
אך כמו בימים ההם במדבר, כפרשנותו של הרמב"ם, הריחוק החברתי והתאולוגי מעובדי עבודה זרה,גם הביא כפרשנות הרמב"ן, לקִרְבָה לקב"ה, במתחם הבידוד במשכן, שם נהגנו בציות מלא לכללי הקרבת הקורבנות, מה מותר ומה אסור.
כך גם בימים אלו של קורונה, נגזר עלינו הריחוק החברתי, שמביא גם לקירוב הלבבות ,במובן האמוני ,הנפשי והרגשי.
עם ישראל בימים ההם, יצא מעבדות לחירות. העם לא זכה לחופש משולל גבולות , ללא משמעת ומשמעות , אך זכה לחירות אמיתית. העם איבד את החופש שהיה לו קודם, בפולחן הקורבנות של העבודה הזרה. אבל לא איבד את חירותו .
כך גם בימי קורונה , איבדנו זמנית את החופש שהורגלנו לו קודם , אבל לא איבדנו את חירותנו העמוקה והפנימית.
כאמור, הבידוד המקדשי בעבודת הקורבנות, מציב לנו אתגר ולמעשה מקרב אותנו לקב"ה, כפרשנותו של הרמב"ן. כך גם למדנו ,כיצד רבי שמעון בר יוחאי ( המאה ה-2 לספירה), נאלץ לחיות בבידוד עם בנו אלעזר במערה למשך 13 שנה. אבל לא היה בבדידות וידע להפוך את הקושי להזדמנות וליצור את מפעלו המונומנטלי - ספר הזוהר.
כך גם אפלטון ( 427-347 לפנה"ס)במסתו –"משל המערה" . אפלטון מתאר מצב מדומה שבו אסירים כלואים וכבולים במערה ורואים רק את הצלליות של מה שקיים בחוץ. משל המערה של אפלטון קשור ומדגים את תורת-הצורות שלו, המכונה "פלאטוניזם". לפי אפלטון מחולק העולם לשני חלקים שונים. מצד אחד נמצא עולם החושים, זה שאנו רואים סביבנו ותופסים בעזרת חושינו המוגבלים (הצללים שעל קיר המערה). מצד שני נמצא עולם ה"צורות", ה"אידיאות", אלה שניתן להבין רק בעזרת השכל ובחשיבה מעמיקה.
כך גם בימי קורונה, בהיותנו מסוגרים במערה שלנו. אנו מאותגרים כמו רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, להפוך את הקושי להזדמנות. כך גם אנו מאותגרים במערה שלנו, כמו אצל אפלטון, לדעת לשלב את עולם חושינו עם עולם שכלנו ומחשבתנו, בהתבוננות מעמיקה בימי קורונה אלו.
פתאום הבנו מה מסוגל נגיף זעיר מיקרוסקופי לעשות לכפר הגלובלי העולמי.
נגיף שבפרשתנו, קורא לנו, להפנים ולהטמיע – שגזירת הבידוד איננה בהכרח גזירה של בדידות. שגזירת הריחוק דורשת מעמנו הקרבה, אך גם מביאה במשק כנפיה, בשורה לסוג אחר של קִרְבָה.
פרשתנו מלמדתנו, שכדי להגיע לקִרְבָה אמיתית, עלינו להקריב על "המזבח החברתי", קורבנות שונים התובעים מאיתנו, הקרבה מודעת, שיש בה, משמעת, אחריות, ציות, שליטה עצמית על יצר הרע ופיתויו השונים. זה לא פשוט, אך מחויב המציאות. זה תלוי רק בנו.
הנה בימי קורונה, מלחמות, איבה, שנאה, סכסוכים ואלימות בעולם הגלובלי, נכנסו אף הם למערת הבידוד. כל בני האדם, ללא הבדל, דת גזע ומין, כולם בקִרְבָה ובהקרבה, כשותפי גורל אחד, במלחמה מול קורונה אחת קטנה.
אתמול ברכנו את ראש חודש ניסן, שהוא חודש הגאולה- "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל".
בעזרת ד' גם נזכה במהרה לגאולתנו השלמה, להשתחרר מקור הקורונה בהשראת נבואתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו: "כִּי-גָאַל ד' יַעֲקֹב, וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר".
בשורות טובות, בריאות טובה
שבת שלום וחודש מבורך.
* ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ובני משפחותיהם בקהילה), לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
חמשיר לשבת :
וְנֶעֱלַם דָּבָר / דוד אשל
בַּחוּצוֹת שׁוֹמְעִים שְׁתִיקָה
בַּמִּרְקָע, מְכָכֶבֶת אֲלוּנְקָה,
גַּם פַּרְעֹה לֹא קִבֵּל כָּזוֹ מַכָּה
הָאוֹסֶרֶת, לְהַלֵּךְ אוֹ לֵישֵׁב בִּדְבֻקָּה.
הָעוֹלָם וְיִשְׂרָאֵל חָגְגוּ
"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (ויקרא ד'/13),
מֵחֹסֶר וַדָּאוּת הָעוֹלָם מְבֹהָל
"וְנֶעֶלַּם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל" (שם).
אֲפִלּוּ שֶׁהַנְּגִיף הֵחֵל בְּסִין
הוּא לֹא מַכִּיר בְּשׁוֹשֶׁלֶת יוּחֲסִין,
רֶטֶט הָרוּחַ
הַמּוֹבִיל אֶת הַנְּגִיף בְּכָל מָקוֹם לְאִזְרוּחַ,
גַּם הוּא אי"ה יִשְׁקֹט
אִם נַשְׂכִּיל אוֹתוֹ לֹא לְהַשְׁקוֹת,
קַיָּם נֶגְדּוֹ חִסּוּן
וּשְׁמוֹ הוּא: הָרִסּוּן.
הַקּוֹרֶה בְּעוֹלָמֵנוּ וְהַנֶּעֱלָם מֵעֵינֵי הַקָּהָל
לֹא נֶעֱלַם מֵהַיּוֹשֵׁב אֶל-עָל,
וּכְשֶׁנַּפְנִים כֻּלָּנוּ אֶת הַמַּהֲלָךְ
אֵלֵינוּ הוּא מָזוֹר יִשְׁלַח.
אָמְנָם, חָרַב מִקְדָּשְׁךָ
וּבָטְלוּ הַזְּבָחִים,
אֲבָל בְּעַם קְדֻשָּׁתְךָ
כֻּלָּנוּ אַחִים,
רְצֵה עֲתִירָתֵנוּ
בִּתְפִלָּה וּבְמִלִּים,
וְשֶׁלֹּא עַל פִּשְׁעֵנוּ
יִפְלוּ חֲלָלִים,
גַּם אִם חָטָאנוּ
וְעָשִׂינוּ עַוְלָה,
אַתָּה לֹא בְּרָאתָנוּ
כְּשֶׂה לְעוֹלֶה.
נַאֲמִין וְלֹא נִשָּׁבֵר
וּמָחָר, מִקָּרוֹב שׁוּב נָגִיד, שָׁלוֹם לֶחָבֵר.
חודש טוב,
שבת בריאה ומבורכת על כל בית ישראל,
בלהה ודוד אשל
שם השולח
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון מאחלת לכל עם ישראל בשורות טובות
בבריאות
ישראל קריסטל
מנכ"ל
