פודזקס- פרק 15, הרב ד"ר עידו פכטר בשיחה עם דבינה וונדרר על עולמו המוקדם של הרב לורד יונתן זקס.
מסע אינטלקטואלי בעקבות עולמו המוקדם של הרב יונתן זקס, עת היה סטודנט לפילוסופיה ומתמחה ברבנות, חושף דמות מעט אחרת, פחות ממסדית ויותר נועזת, סרקסטית וביקורתית, מזו שאנו מכירים בשלבים מאוחרים יותר. מה העסיק את הרב זקס בשלבים הללו? איזו ביקורת העביר על היונייטד סינגוג? וכיצד הגיב לאדישות של יהודי אנגליה, שסירבו לעסוק בשאלות הגדולות של היהדות?
הכנסו ותהנו, שתפו את כולם !
https://spotify.link/z0PFq2XOjyb
.........................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
חשוב! בעמותה אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
............................................................................
בס"ד
תוכנית ימי שיא בתנ"ך מיזם של החברה לחקר המקרא.
ימי שיא בתנ"ך – תשפ"ג –בתי ספר תיכון ממלכתי.
ניהול ד"ר נח חיות.
השנה השתתפו בתוכנית 4 בתי ספר, מתוכם בית ספר אחד דרך תוכנית הגפן.
מנגד, החברה לחקר המקרא לא סבסדה ישירות את בתי הספר אלא באופן עקיף, דרך שירותים: מדריך, מרצים, הסעות במונית וכדו'.
פירוט בתי הספר והתוכניות:
סיור היה בעקבות הגבעונים שכרתו ברית עם בני ישראל אך מעמדם בתוך בני ישראל היה לא ברור – מעבדים, דרך עבדי המקדש ועד לחלק מהעולים בשיבת ציון.
הסיור החל בקרית יערים שהיא אחת מערי הגבעונים ומשם עברנו לכפר אבו גוש והתארחנו אצל ראש המועצה שדיבר על הקשרים המיוחדים של אנשי הכפר עם היהודים החל משנות הארבעים. הכפר סייע לכוחותינו במלחמת השחרור אך תושביו גורשו לאחר המלחמה... והוחזרו ברובם. משם המשכנו לנבי סמואל שם למדנו פרקים נוספים על הגבעונים, טיילנו במעיין חנה, וצפינו על הכפר אל ג'יב – גבעון העתיקה ועל תל אל פול – גבעה העתיקה, עירו של שאול.
בחלקו השני של הסיור עלינו לירושלים וצפינו במעלית הזמן. משם הלכנו רגלית דרך "בריכת הסולטן" ל"מנהרת הר ציון", להר ציון ולקבר דוד.
כתב: ד"ר נח חיות- מנהל המיזם מטעם החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.(1952)
טקסט רגיל
פרשת ויקרא –" אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן " – מתווה הַהקְרָבָה והקִרְבָה
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
בימים סוערים רווי – שסעים, פילוגים, השמצות, רפש של מלל, מימין ומשמאל. בימים שמרחב ההקשבה, השיג והשיח במקומותינו נמצא בשפל , שלא ידענו כמותו, הנה הקריאה בשערו של ספר ויקרא, למתווה הַהקְרָבָה והקִרְבָה.
כך פותחת פרשתנו : ״ וַיִּקְרָא, אֶל מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לד' מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת קָרְבַּנְכֶם " (ויקרא, א', א'-ב').
ַויִּקְרָא – נוכח בארון הספרים היהודי, בקריאות שונות ומגוונות המיוצגות בקרב פרשנינו – ראשונים ואחרונים, שכן, אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
הנה כי כן, פרשתנו חושפת אותנו למחלוקת מהותית ומכוננת בין שני ענקים – הרמב"ם והרמב"ן, בניסיונם להתחקות אחר- פשר הקורבנות.
הרמב״ם ( 1138-1204) מציג את הגישה התרפויטית מניעתית. בני ישראל במצרים ואחר כך במדבר, חיו במרחב סביבתי אלילי של פולחן הקרבת קורבנות. על מנת להרחיקם בדיעבד, ממרחב העבודה הזרה ולהכשירם להיות עם סגולה, היה צורך במתווה תרפויטי מניעתי , מעין תרופה למכה, ביצירת מרחב בידוד סטרילי של הקרבת קורבנות, ייחודי יהודי משלהם. כדברי הרמב"ם " שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום... וציוונו לעשותם לו יתעלה וציוונו לבנות היכל לו ועשו לי מקדש ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו." (מורה נבוכים, חלק ג, לב ).
הרמב״ן (1194 - 1270 )חולק בחריפות על הרמב״ם ומציג את הגישה התיאולוגית החינוכית המעצבת למעשה הקורבנות, שתכליתה לכתחילה להגשים את היעוד והקירבה לד׳.
לא נעסוק הפעם במאמרנו – בְּמָה, בניתוח מהותי של תכניה ומשמעויותיה של המחלוקת , אלא נעמיק בדיוננו–בָּאֵיךְ , באופייה של דרך התנהלותה של המחלוקת בין השניים. נבחן את דרך ניהול השיג והשיח של המחלוקת, בדרך ההתבטאות החריגה, הגורמת לנו להרים גבה, שנוקט הרמב"ן כנגד הרמב"ם: "והנה הם (דברי הרמב"ם האלה ) דברי הבאי, וירפאו שבר גדול."
אנו שואלים-כיצד שיג ושיח זה מתכתב עם קריאתו של רש"י(1040 – 1105):"וַיִּקְרָא- לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים, קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו" ?
כך גם נחמה ליבוביץ( 1905-1997 )מעצימה את שאלתנו ותמיהתנו : "יושם לב לחריפות בה מתקיף הרמב"ן את הרמב"ם בהשתמשו במליצה שאולה מדברי ירמיהו ( ו', יד') המצליף בנביאי השקר באומרו: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמור, שלום שלום ואין שלום."
גם הריטב"א- רבנו יום טוב בן ר' אברהם בן אשבילי מספרד ( 1260-1330 ) כתב בספרו –
ספר הזיכרון, אודות דברי הרמב"ן. הוא הספר שכתב במיוחד, להגנת הרמב"ם מהשגותיו והתקפותיו של הרמב"ן . בספר הוא דן ב13 מקומות בתורה, שבהם הרמב"ן מתקיף את הרמב"ם ובכל אותם מקומות, הריטב"א משתדל להיות מליץ יושר טוב לרמב"ם.
מעניין עד כמה הריטב"א שהיה רגיש לתרבות השיג והשיח, הוויכוח והמחלוקת , קרא לספרו – ספר הזיכרון, שמתכתב עם דברי הנביא מלאכי, שגם עסק בתרבות השיג והשיח , אודותיו נקרא בשבת הבאה- שבת הגדול בערב פסח: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ד', אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב ד', וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ד', וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ." ( מלאכי, ג', טז'). הנה כי כן, הנביא מלאכי וגם הריטב"א קוראים לנו- נכון שאין בית מדרש שאין בו מחלוקת, אבל אנא, תנהלו המחלוקת לגופו של נושא ולא לגופו של אדם. בבקשה, נהלו את השיג והשיח ביניכם, בתרבות הדיון, במתן כבוד איש לרעהו, גם בכיבוד דעות שונות. ראוי שתשלטו על חרצובות לשונכם , תספרו עד עשר, לפני שאתם עושים שימוש במילות פוגעניות ולא ראויות כלפי זולתכם במרחב השיג והשיח.
ניתן לומר שאם נשלב את פרשנותם של הרמב"ם והרמב"ן לפשר הקורבנות, הרי ניתן לייצר הכלאה של מתווה הַהקְרָבָה והקִרְבָה. שכן, הרמב"ם מדגיש את הַהקְרָבָה, ביציאה מעולם אלילי שהורגלו אליו, ואילו הרמב"ן מדגיש את הקִרְבָה , בכניסה למרחב ההתקרבות לאלוקים.
כך למדנו שהמנהג להתחיל ללמד תינוקות של בית רבן חומש מספר 'ויקרא' – ספר 'תורת כוהנים' ודיני הקורבנות , מעיד על תפיסת עולם חינוכית, הקוראת לעצב את מרחב השיג והשיח בחיינו, כבר מגיל צעיר. הנה כי כן, הוא המנהג הקדום ושורשו, כבר נוכח בבתי-הספר של הכוהנים בתקופת הבית הראשון. מנהג זה שרד בעם ישראל במשך כל שנות הגלות . כך מאיר לנו המדרש: "מפני מה מתחילין לתינוקות מתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית? אלא אמר הקב"ה: הואיל וקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים" (מדרש ויקרא רבה).
צא ולמד, הקריאה לאחוז במתווה הַהקְרָבָה והקִרְבָה במרחב השיג והשיח בחיינו, מתעצב לו כבר בגיל הרך.
ספר ויקרא מקרין שובל של תמימות ,בקריאתו למתווה הַהקְרָבָה והקִרְבָה בפרשתנו: "אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ ... וְאִם-מִן-הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים, לד' זָכָר אוֹ נְקֵבָה, תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ (ויקרא, ג', ו')
כך גם תינוקות של בית רבן, הרכים והתמימים, מתחילים בראשית דרכם הלימודית ללמוד את ספר ויקרא. דומה שיש בכך כוונה חינוכית, שבראשית עיצוב אישיותם והתנהגותם האנושית, יש למנוע אותם לחשיפה לסיפורי ספרי בראשית ושמות, המאופיינים בצבעים של - שנאות, קנאות, עלילות דברים, אלימות במשפחה בין אחים, רצח , ומשברים במסע בני ישראל במדבר. שכן, חשיפתם לכל אלו, עלולה להשפיע על ליבם ונפשם, כמו שלהבדיל, מחקרים מראים את ההשפעות המזיקות של סיפורי האחיםיאקוב ווילהלם גרים, ובימינו -גירויי האינטרנט הפוצעים את נפשם של ילדים. כך בימינו אנו, ילדינו – רואים וחווים מקרוב את קולות האלימות המילולית ושלהוב היצרים.
אך פרשתנו, בחשיפתה את דרך ואופן המחלוקת המונומנטלית בין הרמב"ן לרמב"ם ,קוראת לנו קריאה אתגרית- כולנו בני אנוש ואנו מונעים מדחפים ויצרים. סף הרגישות שלנו פעמים נמוך מאד ועלול להביא אותנו לתגובה מהירת חמה כלפי האחר, אך עלינו ורק עלינו, לגלות אחריות לגורלנו ולעתידנו כאומה, כעם וכמדינה ולדעת להכיל, את השונות והפערים שבתוכנו ולדעת לפסוע בנתיב האתגרי של מטיבי לכת -במסלול המסומן, של מתווה הַהקְרָבָה והקִרְבָה
כן, זה לא קל ודורש מעמנו הַקְרָבָה של קורבן אישי, הנישא על גלגלי הפשרה, הוויתור, ודחיקת האגו, שתובע מעמנו תעצומות נפש של- הַקְרָבָה וקִרְבָה. הנה כי כן, ה DNA של מתווה הַהקְרָבָה והקִרְבָה, משתקף נפלא במאפייני הקורבנות המיוצגים בפרשתנו.
קורבן שלמים - קורא לאמץ את מתווה הַהקְרָבָה והקִרְבָה ,בחתירה לראות תמיד את השלם, במרחב השיג והשיח בינינו ,בדרך של שלום- "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" ( משלי, ג', יז'), כי כולנו דיירי הבית המשותף והלאומי שלנו שהוא יסוד תקומתנו, לאחר אלפיים שנות גלות.
קורבן החטאת - קורא להפנים את מתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה, של מבחן עצמנו , לפני שאנו שופטים ובוחנים את זולתנו, שאם נהגנו בחריגות ובחוסר רגישות וכבוד כלפיו, במהלך של התנגשות- עמדות, השקפות ודעות ונהגנו בו , באופן לא ראוי, גם מתוך חטא הבטחון העצמי המופרז, הזלזול והבוטות , שרק דעתנו ודרכנו היא הנכונה ואין בלתה, הרי גדולתנו תהא, במתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה, בהכרה בטעותנו, בדרך הקרבת קורבן החטאת.
קורבן עולה ויורד - קוראלהטמיע את מתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה, בצמצום הפערים בינינו , במרחב המחלוקת הנטושה במקומותינו ודרך התנהלותה, שיש בה איום ממשי מבית ומבחוץ. אתגר ההשתחררות מקיבעון ונוקשות יתר, דורש הַקְרָבָה וקִרְבָה ,שיש בהן הידברות והסכמה שמאופיינות בתהליך, שמוּנָע בגלגלי הפשרה, שיש בה ירידה של ויתור , שרק תביא לעלייה.
קורבן מנחה - קורא לקדש את מתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה. מלבד היותו מובא מהצומח ועושה צדק חברתי , גם לעני שאין ידו משגת להביא קורבן מן החי שעלותו הכספית גבוהה, הרי הוא גם קורא לנו לקדש את הספק ולא להיות כל כך בטוחים ונחרצים בעמדתנו ובדעתנו, כמו משמעות זמן המנחה, שהוא בין הערביים, של ספק – יום או לילה. קורבן המנחה קורא לנו להתחבר למתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה - אל תהיו נעולים בעמדתכם, מבלי יכולת לשמוע גם דעה אחרת. אל תבטלו בביטול ובזלזול דעתו של האחר. נהגו בדרך-וַיִּקְרָא, כמו בפרשתנו. שהאות א בסיומה היא מוקטנת- א' זעירא, כמסמלת את הצניעות והענווה.
אם נדבק במתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה, הרי נשרה ריח ניחוח והכלה של אנרגיות חיוביות, בכל מרחב של אנשים, בעלי דעות שונות, כפי שמתארת זאת פרשתנו : "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה--עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַד'"(ויקרא, א',יג').מפרש רש"י: "רֵיחַ נִיחֹחַ -נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה לרצוני."
הנה מתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה על גבי המזבח , נוכח בפרשתנו , באפקט "המזבח הבוכה : " דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר במלאכי ב': "וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם. וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה? עַל כִּי ד' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ" (גיטין, דף צ' ע"ב).
המזבח שעליו מקריבים את הקורבן, מציב לנו תמרור חברתי משמעותי ,שיש לראות את מזבח הנישואין גם כמעשה של הקרבת קורבן של בני הזוג .על מנת לייצר מרחב של קירבה בין איש לאישה, יש גם להקריב. מרחב הקירבה הוא מרחב של אחריות בשני כיוונים : אנכי – בין אדם לאלוקיו, אך גם אופקי – בין איש לאשתו. שכן הבית – הוא מקום שבו אמורה לשכון השכינה- "דרש רבי עקיבא - איש ואישה זכו- שכינה בניהם. לא זכו- אש אוכלתן ( סוטה,יז',א').
אך כל זה לא יבוא בקלות. יש להשקיע בהתמדה בחיי הזוגיות. שכן, השקעה דורשת לדבוק במתווה-ההַקְרָבָה והקִרְבָה
הרב פרופ' יונתן זקס( 1948- 2020 )בפרשנותו לפרשתנו כותב: " חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר, מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה, ואוכלוסייתה תזדקן ותמוט לאיטה. לרב הראשי לבריטניה הלורד הרב עמנואל יעקובוביץ ז"ל, הייתה דרך נאה לבטא זאת...מה הקשר בין מזבח לנישואים? שניהם, עניינם קורבנות. הנישואים כושלים , כאשר בני הזוג אינם מוכנים להקריב זה למען זה ".
הנה כי כן, מתווהההַקְרָבָה והקִרְבָה בפרשתנו, קורא את קריאתו : "וַיִּקְרָא, אֶל מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן... אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי ד' "
ארבע מילים מוטמעות במתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה: אָדָם ,יַקְרִיב, קָרְבָּן, לִרְצֹנוֹ.
צא ולמד, האָדָם שבנו ייבחן במבחן - יַקְרִיב, קָרְבָּן, שלנו. אבל מילת המפתח היא - לִרְצֹנוֹ.
נפתלי הירץ ויזל (1725 -1805 )בעל הבאור מפרש את המילה - לִרְצֹנוֹ – "נחת רוח ופיוס וכן כל רצון שבמקרא".
גם מוסיף על כך המלבי"ם ( 1809 – 1879 ) : "הרצון יבוא על הפיוס שיתרצה ויתפייס".
מי ייתן ונזכה להגשמת נבואתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו: " כִּי גָאַל ד' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר".
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
פרשת ויקרא - קורבן מנחה: הון ועבודה - פרשת ויקרא-תשפ"ג
מייקל אייזנברג
בפרשת ויקרא, הפותחת את ספר ויקרא, מציינת התורה קורבנות שונים. למעט חריג שאליו אתייחס מיד, באופן כללי, קורבנות העולה, השלמים, החטאת והאשם מוקרבים מן החי, ואילו קורבן המנחה מוקרב מהצומח - סולת, שמן ולבונה. בהתאם לכך, המשנה ייחדה שתי מסכתות שונות בסדר קודשים - זבחים ומנחות, לדיון בכל אחד מסוגי הקורבנות.
כאמור לאבחנה זו מצאנו חריג - עני שחטא בשגגה יכול להביא את קורבן החטאת מן הצומח במקום מן החי:
וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת… וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה… וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא.
הפסוק הדגיש שמדובר בחטאת, ושמסיבה זו, בשונה מקורבן מנחה, בקורבן החטאת לא שמים שמן ולבונה להעשרת הקורבן ולריח טוב, היות שהסיטואציה של החוטא היא "סור מרע". אבל הרמב"ם, כנראה היה משוכנע באבחנה החדה שבין קורבנות החי והצומח ולכן כשמנה סוגים של מנחות הוא כלל ביניהן גם: "מנחת חוטא" - "המנחה שמקריב העני כשיתחייב חטאת ולא תגיע ידו".
הגדרת מנחה כ'קורבנות מן הצומח' איננה פשוטה מפרשייה נוספת. כאשר בתחילת ספר בראשית קין והבל מגישים לה' את הקורבנות הראשונים בתורה נאמר:
וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.
נראה שקורבנו של הבל מכונה 'מנחה', הגם שהיה מן החי.
לכן ברצוני להציע חלוקה אחרת בין קורבן מן החי לקורבן מן הצומח. בהמה או עוף הם נכס. סולת שמן ולבונה הם תוצרים או מוצרי צריכה, ואפילו אם מחירם יקר. במילים אחרות, מן החי ניתן להפיק מוצרים שונים ולכן הוא נכס שיש לו תשואה עתידית כמו חלב, צמר, ביצים, עבודת חרישה או וולדות. מרכיבי הקורבן מן הצומח, הם חומרי גלם.
במסגרת קורבן חטאת התורה התחשבה במצבו הכלכלי של החוטא. אם הוא עני מרוד הוא לא נדרש להביא בהמה לקורבן חטאת על מנת לכפר על חטאו מהסיבה הפשוטה שאין לו נכסים, וגם אם יש לו נכס מניב, הוא חיוני לעתידו הכלכלי.
בהמשך לכך התלמוד הבבלי איפיין גם את קורבן המנחה, המובא אף הוא מחומרי גלם, כקורבן שבאופן כללי מביאים העניים. אגב כך התלמוד מסביר מהי הדרישה מהעני:
אמר ר' יצחק: מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש' ("וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה" בשונה מקורבן עולה בו נאמר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב") אמר הקדוש ברוך הוא מי דרכו להביא מנחה? עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני.
לעני אין נכסים. הוא יוצא כל יום לעבודה על מנת להרוויח את לחמו, כפי שמתאר הפסוק האוסר להלין שכר שכיר: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ… כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ". "נַפְשׁוֹ" היא היכולת שלו לפעול לאורך היום, וגם שאיפתו לזכות במנת אוכל. כך גם דרשו בתלמודים הבבלי והירושלמי את הפסוק: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" על תפילת המנחה בסופו של יום העבודה.
כשעשיר מביא בהמה אחת מנכסיו לה' הוא מביע את ההכרה שכל נכסיו מאת ה'. בייחוד הדבר אמור בנוגע לקורבן העולה שנשרף כליל על המזבח. כשעני מביא כקורבן את מנת האוכל היומית שלו הוא בעצם מקריב את הנכסים היחידים שיש לו - הזמן והיכולות, שמאפשרים לו לעבוד ולהרוויח. ואכן הדרישה להבאת סולת שמן ולבונה שהם מוצרי צריכה, למרות שאינם מוצרים בסיסיים, מלמדת שהעני הוא רק פרדיגמה לדרישה והציפיה מכל אדם בעל נפש להפעיל את מרצו וכוחותיו. לכן המוצרים סולת, שמן ולבונה הם לא מוצרים שנמצאים בצורתם בטבע אלא מוצרים מעובדים שהושקע מאמץ אנושי וטכנולוגי בייצורם.
כדי להדגיש את אלמנט הזמן ואת מימוש היכולות ופיתוחן, הפרשייה על קורבנותיהם של קין והבל מתחילה "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים", ולכן, גם הקורבן של הבל כונה 'מנחה'. במקרה של, הבל שפיתח ענף חקלאי חדש, הקורבן לא היה הבהמות עצמן, אלא כל מוצרי הצריכה שהוא אמור היה להפיק מהן לראשונה בהיסטוריה, כפי שפירש רד"ק: "הביא מהבכורות קודם שיהנה הוא מן הנולדים מהצמר ומהחלב".]
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
מייקל אייזנברג
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון 'נביאים מול מעצמות', פרק כה:
פרקי הרדיפות – 'דם נקי' ותוכחות מוסר (ישעיהו נ"ב, יג - נ"ט)1]
בפרקים אלה בספר ישעיהו ישנם תיאורים קשים המתאימים לימי מנשה: רדיפת הנביא (וכנראה גם תלמידיו ממשיכי דרכו) עד כדי הוצאות להורג (נ"ג), עבודת אלילים גסה עם שחיטת ילדים למוֹלֶך, מלך רדוף מתנות ('בַּשֶמֶן') השולח שליחי הַשפָּלה למרחקים (נ"ז), ובסיכום, פשעים חמורים ושפיכת דם נקי (נ"ט). כל אלה אינם מתאימים כלל לימי שיבת ציון, ואין לאירועים כאלה שום עֵדוּת או הקשר במעבר מבבל לפרס עם עליית כורש.
מאידך, הגלות מישראל וגם מיהודה (=ההגליות האשוריות) נזכרה כמציאות מרה בנבואות ישעיהו כבר מימי אחז (סוף פרק י"א), כמו בפרקים שלפנינו (נ' עד נ"ט) – ירושלים מתוארת כאֲבֵלה ומושפלת, זקוקה לנחמה ולהתנערות 'מֵעָפָר' (נ"ב, ב) ויש בה חורבות, אבל היא קיימת, בעוד תיאור של חורבן מוחלט ושממה יופיע רק בסוף הקינה המזמורית (ס"ד, ט-י). לכן, פרקי נ'-נ"ט מהווים לדעתי המשך נבואות ישעיהו, מפיו וגם מפי תלמידיו, תוך כדי התנגשות נוראה עם השלטון הממלכתי בימי מנשה ואמון.
תיאור התקופה בספר מלכים הוא קצר ותמציתי, וחסר הסבר: מסופר רק על 'דָּם נָקִי', ששפך מנשה 'הַרְבֵּה מְאֹד' (מלכים־ב כ"א, טז) – מדוע? מה קרה? איך הגיעו לתהום השִפלוּת הזאת? ברגע שמזהים את ההקשר ההיסטורי של פרקי ישעיהו נ'-נ"ט, מקבלים תיאור שלם ומלא של אחת מתקופות האופל הקשות ביותר בתולדות העם היהודי.
הוצאות להורג – ישעיהו ותלמידיו (פרקים נ"ב-נ"ג)
לדעתי 'עֶבֶד ה''2] שבפרשת 'הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי' (ישעיהו נ"ב, יג – נ"ג) אינו אלא ישעיהו הנביא עצמו (עם תלמידיו), או אחד/ים מתלמידיו. על פי התיאור שבפסוקים, 'עֶבֶד ה'' נעצר ועונה קשות, הובל במצעד ביזוי והשפלה לעיני כל, כשהוא סובל מכאובים נוראים, עד שהוצא להורג באשמות מופרכות. ככל הנראה היו כמה וכמה מוצאים להורג, וזהו אותו 'דם נקי' שמנשה שפך "הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה, לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (מלכים־ב כ"א, טז), כלומר, בנוסף לעבודת האלילים, הנביאים הפכו לאויבי השלטון בגלל התנגדותם ומאבקם כנגד עבודת האלילים וכנגד המדיניות הרשמית של חבורות מנשה־אמון. הזעזוע של ההוצאות להורג אחרי עינויים קשים, בפה סתום, שלא יוכל להשמיע קול מחאה עוד, הוא המתואר בפרק על 'עֶבֶד ה'' מנקודת מבט של הצופים:
נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו,
כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל ... וְלֹא יִפְתַּח פִּיו;
מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח ... כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים,
... וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ ...
עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו;
(ישעיהו נ"ג, ז-ט).
בין הצופים היו גם תלמידי הנביא, אוהביו ומוקיריו, וגם כל אלה ששתקו מפחד השלטון, או השלימו עם עבודת האלילים כאשר פנו איש לדרכו ולחיי עצמו, ולא העזו להצטרף למחאה הנבואית – הם נאלצו לחזות במראה הנורא וחשו איך נושאים המוצאים להורג, שאי אפשר היה להסתכל בפניהם המעונים (נ"ג, ב-ג), את עוון הדור כולו:
אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, ומַכאֹבֵינוּ הוא] סְבָלָם,
... וְהוּא מְחֹלָל =הופך לחלל] מִפְּשָׁעֵנוּ,
מְדֻכָּא =מעונה וסובל] מֵעֲוֹנֹתֵינו,
מוּסַר =ייסורי] שְׁלוֹמֵנוּ =חיינו הטובים] עָלָיו,
וּבַחֲבֻרָתוֹ =ובפצעֵי חבּוּרה שפוצעים אותו], נִרפָּא לָנוּ;
כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ,
וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָנוּ;
(נ"ג, ד-ו).
הנבואה מסתיימת בתפילת כפרה ובהספד בו מתואר ניצחונו העתידי של 'עבד ה'' הנהרג, שזרעו ימשיך את דרכו כך שהיא תיזכר בעתיד, ושכרו העצום יתחלק לרבים כמו שלל מלחמה:
... אִם תָּשִׂים אָשָׁם כפרת] נַפְשׁוֹ,
יִרְאֶה זֶרַע, והוא] יַאֲרִיךְ יָמִים, וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח;
... יַצְדִּיק צַדִּיק, עַבְדִּי לָרַבִּים =מול השליטים],
וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל;
... לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ =לזרעו] בָרַבּים =חלק בנכסי שליטים שייפלו],
וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל,
תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה =הֵרִיק] לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ =עבד ה' הקריב את עצמו] ...;
(נ"ג, י-יב).
התיאור הנורא מסביר בדיוק את היעלמות ישעיהו הנביא בימי מנשה, ואת המשך דרכו ונבואותיו בפי תלמידיו, ממשיכי דרכו. ואכן, חז"ל העבירו לנו מסורת זו, ממגילת יוחסין מירושלים, בתיאור מצמרר:
... מנשה הרג את ישעיה ...
אמר רבא: שפט אותו כמתנגד לתורת משה!], והוציאו להורג;
אמר לו: משה רבך אמר – 'כי לא יראני האדם וחי',
ואתה אמרת – 'וָאֶראֶה אֶת א-ד-נ-י יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא' ( ישעיהו ו', א )?!
... אמר ישעיהו: יודע אני בו =במנשה], שלא יקבל מה שאומר לו,
ואם אומר לו מה שצריך לומר לו] אהפוך אותו למזיד כי יעשה דווקא] –
אמר שֵם קדוש], ונבלע בארז – הביאו את הארז וניסרו אותו –
כשהגיעו לאותו הפֶּה, שאמר, 'ובתוך עַם טְמֵא שְׂפַתָיִם אנֹכי יֹשֵׁב',
לא עמדו לו זכויותיו ו]נחה נפשו; (בבלי יבמות מט ע"ב, בתרגום לעברית).
פרק נ"ג הוא חשבון נוקב בתוך העם היהודי על 'דם נקי' בהוצאות להורג של ישעיהו ותלמידיו בימי מנשה בן חזקיהו מבית דוד.3]
למרבה הצער, האמונה הנוצרית פירשה את הפרק כנבואה על האיש מנצרת, ששמו כה דומה לשם הנביא, אבל מי שצלב אותו היה שליט זר, מן השליטים הרומאים שצלבו עוד אלפים רבים של יהודים (וגם אחרים) מאויביהם ומתנגדי שלטונם. כעבור זמן הפכה רומא הקיסרית לנוצרית, והשליכה עלינו את פשעיה שלה. מה לא עשו בעולם הנוצרי כדי לזרוק את האחריות על היהודים, עד שהעם היהודי כולו הפך להיות 'עבד ה' הנרדף והמוּצָא להורג'. הפרשנים היהודים פירשו לרוב את 'עֶבֶד ה'' שבפרק על העם היהודי הסובל בגלויות, במיוחד בגלל ההאשמות הנוצריות. כך גרמה הפרשנות הנוצרית לפרק זה לרדיפות הנוראות שהולידו את הפרשנות היהודית. אולם מבחינת פשוטו של מקרא, אין לפרק זה שום קשר עם המאבקים נגד רומא והנצרות, ויש להבינו על רקע המציאות של ימי מנשה (כפי שפירטנו לעיל).
אחד השיאים ברדיפה הנוצרית נגד הפרשנות היהודית למקרא, היה משפט ברצלונה (1263), בו נדרש הרמב"ן4] לעמוד לפני המלך ולהתווכח פומבית עם מומר יהודי – במיוחד על הפרק הזה. אמנם זו הייתה פעם יחידה שנתנו פתחון פה הוגן לחכם יהודי, אשר זכה במשפט – והמלך חזר בו מהדרישה להתנצר ואף נתן לו סכום כסף נכבד. אולם המסדר הנוצרי לא השלים עם תוצאת המשפט, והרמב"ן עזב את ספרד ועלה לארץ ישראל. רק בעקבות הקמתה מחדש של מדינה יהודית בארץ ישראל, החלה הכנסייה הנוצרית הרשמית לסגת מהאשמת היהודים בכללם בתמיכה בצליבה הרומאית.
'דם נקי' ותועבות מנשה 1 (ישעיהו נ"ו, ט - נ"ז, יא)5]
...
הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב,
וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין,
כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק;
...
וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה =שליטי יהודה],
זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה הממלכה כולה];
עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ? עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן?
הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר –
הַנֵּחָמִים =המתאווים] בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן,
שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים...
גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ, הֶעֱלִית מִנְחָה –
הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם?!
...
וַתָּשֻׁרִי =ותֵרָאי] לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן, וַתַּרְבִּי רִקֻּחָיִךְ,
וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ =שליחיך] עַד מֵרָחֹק,
וַתַּשְׁפִּילִי עַד שְׁאוֹל;
בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ ...
וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ, לֹא שַׂמְתְּ עַל לִבֵּךְ ...;
אחרי שצפינו בהוצאה (מזעזעת) להורג של 'עֶבֶד ה'' (נ"ג), אנו קוראים את סיפור ימי מנשה בהרחבה.
ה'רֹעים' (=מנהיגים) 'לְדַרְכָּם פָּנוּ, אִישׁ לְבִצְעוֹ', אלה שנהנו מהמצב ואלה שהרימו ידיים – היו שותים ומשתכרים, והוזים הזיות על 'יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד'. ובינתיים, 'הַצַּדִּיק אָבָד, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, 'וְאַנְשֵׁי חֶסֶד' מֵתים וינוחו בשלום 'עַל מִשְׁכְּבוֹתָם' (נ"ז, א-ב) – וטוב להם כי הם כבר לא יראו את המשך הזוועה. מהן הזוועות? זנות פולחנית ועבודת אלילים נתעבת בכל בית, אחרי 'הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה'. ושיא התועבה – המוֹלֶך: 'שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים' (נ"ז, ג-ח).
באותו הזמן המלך (ביהודה, כנראה מנשה) קיבל מתנות יקרות ('וַתָשֻרי לַמֶלֶך בַּשֶמֶן'), ניהל פוליטיקה אזורית ('וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ עַד מֵרָחֹק'), ודאג להישרדות פוליטית ותרבותית תחת שליטה אשורית, תוך השתלבות במרחב האלילי – 'וַתַּשְׁפִּילִי עַד שְׁאוֹל' (נ"ז, ט) – גם תיאור זה לא ייתכן בימי שיבת ציון.
כך מתברר כי בפרק זה חבוי המפתח למאורעות הקשים: הקבוצה שסבבה את מנשה (כמו חבורת אחז בשעתו) חשבה את דרך חזקיהו כסיבה עיקרית למסע סנחריב ולחורבן לכיש וערי השפלה, ולכן ראו כצו ההישרדות את ההשתלבות במרחב הפוליטי והדתי. מי שהיה מזוהה עם המדיניות והדרך של חזקיהו נחשב לאויב השלטון בממלכה. ישעיהו ותלמידיו, שנאבקו נגד עבודת האלילים הגסה שהתפשטה בירושלים, נרדפו על נפשם, עוּנוּ קשות והוצאו להורג, כעדות הקצרה אך המפורשת בספר מלכים(-ב כ"א, טז):
וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד
עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה,
לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה
לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה';
'דם נקי' ותועבות מנשה 2 (ישעיהו נ"ט)
תיאור מסכם ומפורט ביותר של פשעי הדור בימי מנשה פותח את הפרק האחרון בקובץ הנבואי המזעזע ביותר בתנ"ך (לפני יחזקאל).6] "דָּם נָקִי" (נ"ט ג, ז); שוד וחמס ודברי שקר – "בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ ... הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת" (נ"ט, ה), וכל אלה יחד הם 'הסתר הפנים' שיצר חיץ מבדיל בין ה' לבין יהודה (נ"ט, ב):
כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים
בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱ-לֹהֵיכֶם,
וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם
מִשְּׁמוֹעַ את תפילותיכם];
חבורות הנביאים ותלמידיהם היו מגששות באפֵלה:
בָּאַשְמַנים7] כַּמֵתים;
(נ"ט, ט-י).
בכליון עיניים היו חבורות הנביאים מצפות לישועה, אך זו "רָחֲקָה מִמֶּנּוּ" (נ"ט, יא). הייאוש המר של תלמידי הנביא מול שלטונו היציב, האכזר והארוך של מנשה (55 שנה; מלכים־ב כ"א, א) הוליד נבואת נקם נוראה. ה' יראה 'כִּי אֵין אִישׁ' ויופיע כא-ל נקמות:
כְּעַל =כן עליון]8] גְמֻלוֹת,
כְּעַל =כן עליון] יְשַלֵם,
חֵמה לצָרָיו,
גְמוּל לאֹיבָיו ...;
(ישעיהו נ"ט, טו-יח).
כי רק אז תתפשט יראת ה' "מִמַּעֲרָב ... וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ..." (נ"ט, טו);
וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל
וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב,
נְאֻם ה';
(נ"ט, כ).
הנביא חותם (נ"ט, כא) בצפייה להתחדשות ברית עולם בגאולה הנבואית בדבר ה':
וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם
אָמַר ה',
רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ
וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ
לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ
וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ
אָמַר ה',
מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
1] נכון לקרוא את פרקי נ עד נט כיחידה אחת – חלוקת הפרקים איננה מדויקת.
2] המושג 'עבד ה'', מופיע בישעיהו מ"ב, יט, ופעמים אחדות בקיצור, באותו פסוק ובמקומות נוספים, בביטוי 'עבדי'.
3] הסנגוריה היחידה שמצאתי במקרא על מנשה היא העובדה שהוא מלך בגיל שתים עשרה שנה (מלכים־ב כ"א, א) כך שעיקר האשמה מוטל על כתפי שרים בוגרים שסבבוהו, כנראה מהמתנגדים המובהקים לדרכו של חזקיהו. הכניעה שלו הנזכרת בדברי־הימים (ב, ל"ג, יב-יג), לא נרמזה כלל בספרי מלכים וירמיהו (ט"ו), ככל הנראה בגלל הדם הנקי שאי אפשר היה לכפר עליו: "ולא אבה ה' לסלוח" (מלכים־ב כ"ד ד).
4] הרמב"ן תיאר את הוויכוח בפירוט והוסיף את פירושו לפרקנו, ראו: כתבי רמב"ן א, ירושלים תשכ"ג, עמ' רצט-שכו.
5] לפי גישת המחקר, על נביא מאוחר מימי שיבת ציון בפרקי ישעיהו (מ' עד ס"ו), אי אפשר להסביר בפרקים נ"ג, נ"ז ונ"ט אפילו פסוק אחד. ואכן יחזקאל קויפמן (תולדות האמונה הישראלית ח, ירושלים תשל"ב, עמ' 139) כתב שתוכחה זו סוקרת לאחור את פשעי העבר, כמו ביחזקאל. אבל לאמיתו של דבר זהו זמנו של הנביא – ישעיהו ותלמידיו בימי מנשה.
6] מרוב עיסוק בנבואות 'כורש', וויכוחים תאולוגיים על 'עבד ה'', לא נתנו את הדעת לפרקי נ עד נט, המתארים את ימי מנשה בבהירות נוראה.
7] יונתן תרגם מלשון 'אשמה' ו'שממה' – 'בקברים כמתים'; רש"י פירש כמו 'משמנים' – 'בשפע היינו כמתים'.
8] 'כעל' = 'כן, עליון', כפי שפירש אבי מורי, ד"ר יחיאל בן-נון, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, אלון שבות תשס"ו, עמ' 321.
הרב ד"ר יואל בן-נון
