פודזקס- פרק 15, הרב ד"ר עידו פכטר בשיחה עם דבינה וונדרר על עולמו המוקדם של הרב לורד יונתן זקס.
מסע אינטלקטואלי בעקבות עולמו המוקדם של הרב יונתן זקס, עת היה סטודנט לפילוסופיה ומתמחה ברבנות, חושף דמות מעט אחרת, פחות ממסדית ויותר נועזת, סרקסטית וביקורתית, מזו שאנו מכירים בשלבים מאוחרים יותר. מה העסיק את הרב זקס בשלבים הללו? איזו ביקורת העביר על היונייטד סינגוג? וכיצד הגיב לאדישות של יהודי אנגליה, שסירבו לעסוק בשאלות הגדולות של היהדות?
הכנסו ותהנו, שתפו את כולם !
https://spotify.link/z0PFq2XOjyb
.........................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
חשוב! בעמותה אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
...........................................................................
פרופסור אביעד הכהן - פרופ' למשפטים עו"ד, נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט - חבר בפורום התנ"ך של החברה לחקר המקרא
(לפרשת ויקרא תשפ"ג)
לאן נעלם משה רבנו?
אם תרצו – הרי זו ההגדה של פסח שעמדה כמעט יותר מכל חיבור יהודי אחר (אולי פרט לתנ"ך) במוקדו של לימוד ועיון, פירוש ודרש במשך אלפי שנים.
למן "מדרש ההלכה" התנאי על פסוקי התורה שמדברים ביציאת מצרים ובמצוות חג הפסח, שנכנס לטקסט של ההגדה כחלק בלתי נפרד הימנה, ועד מאות הפירושים שנכתבו להגדה של פסח במהלך הדורות, והולכים ומתפרסמים גם בימינו, לא פסק העיסוק בה. תלמידי חכמים וחוקרים, דרשנים ו'סתם' עמך, יהודים ושאינם יהודים, נשים וגברים, אמנים ואנשי הגות, כל אחד מהם הוסיף להגדה מדיליה, נופך משלו, בלשונו, סגנונו וטעמו.
מגוון הפירושים והאנשים שעסקו בהגדה משקפים את מהותם של החירות ושל חג הפסח: כל ארבעת הבנים, לרבות הרשע, מסבים בצוותא-חדא אל שולחן הסדר, לומדים ומתווכחים, חולקים ושרים, ובאמצעות כל אלה נוטלים חלק בקיום מצוות היום. ללמדך, שערך החירות ולימוד התורה – על ריבוי הדעות שמאפיין אותם - אינו נחלת מגזר כזה או אחר. חירות אמיתית מושגת רק כאשר לכל אדם יש בה חלק.
אחת החידות שמלוות את ההגדה למן ראשיתה היא דווקא מה שלא נאמר בה. למעט פסוק אחד ששולב, כבדרך אגב, במדרש ההגדה, לצד ה"חידון המתמטי" של "כמה לקו על הים" ("מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת?...ועל הים מה הוּא אוֹמֵר? "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ"), נאלם-נעלם זכרו של משה רבנו מן ההגדה.
תופעה זו מפתיעה שבעתיים לנוכח תפקידו המרכזי של משה רבנו, "מושיעם של ישראל", בהליך היציאה משעבוד מצרים והציווי על מצוות החג, כפי שבאו לביטוי במקרא.
הפרשנים, ראשונים כאחרונים, ביקשו לתת טעם בעניין זה, והציעו הצעות שונות. מפתיע ככל שיהיה הדבר, מקצתם, תלו זאת במה שנראה כאדישות מצד משה רבנו לסבלם של ישראל בראשית השעבוד, ופקפוקו בצדקת מאבקם.
רמזים להסתייגות זו מופיעים כבר בדברי חז"ל והראשונים. כך, למשל, על הפסוק (שמות ב, יד) "וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר", מפרש רש"י, בעקבות חז"ל: "ויירא משה – כפשוטו, ומדרשו: דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין =מוציאי דיבה ולשון הרע], אמר: מעתה שמא אינם ראויין להיגאל!; "אכן נודע הדבר" – כמשמעו. ומדרשו: נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך(!!)".
ולא עוד אלא שכאשר ביקשו הקב"ה להוציא את העם ממצרים, נראה משה רבנו כמי שמנסה, פעם אחר פעם, להשתמט בתואנות שונות ממילוי המשימה שביקש להטיל עליו הקב"ה, לעמוד בראש המרד ולפעול באופן אקטיבי כדי לגאול את העם: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (ג, יא); "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי"; לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (ד: א, י).
לפי פירוש אחר, שמופיע ב"הגדת עַם" לאאמו"ר, בדומה להעלמת מקום קבורתו של משה, התורה וההגדה מבקשים למנוע אותנו מפולחן אישיות, ומהמרת האמונה ועבודת ה' באמונה ובעבודת האדם. הקב"ה הוא הגואל ומנהיג הבירה, ובני האדם הם רק שליחיו.
הפיכת אדם – גדול ככל שיהיה – למעין אליל שהכל סוגדים לו, פסולה ויש להימנע הימנה (מסיבה זו, כפי שהראה פרופ' יוסף טובי, גם בספרות הליטורגיה היהודית הקדומה מוצנע חלקו של משה).גם הדגשת "כבדות" פה ולשונו (שנתפרשו בפנים שונות) של משה נועדה ללמדנו שלא הרטוריקה, הלשון המשובחת וההופעה המצוחצחת הם עיקר, אלא הרגישות האנושית וההיחלצות להצלת "עשוק מיד עושקו".
דו-שיח מרתק בשאלה זו (שאני מקווה לפרסם את תוכנו בקרוב במקום אחר) התקיים לפני כשישים שנה בין ראש הממשלה דוד בן גוריון לבין הרב פרופ' שמואל קלמן מירסקי (רב קהילה, מהדירם של ספרי ראשונים חשובים וביניהם ספר השאילתות לרב אחאי גאון, ופרופסור בישיבה-אוניברסיטה).
מירסקי כתב מאמר שבו הדגיש את רצון "בעל ההגדה" לתאר את יציאת מצרים "בְּאוֹר ה' ", וללמדנו שהגאולה מעשה ומתת שמים היא, ולא מעשה ידי אדם. לדעתו, מסיבה זו, בנוסף להשמטת שמו של משה, מוסיף ומדגיש גם בעל ההגדה בעקבות חז"ל: "ויוציאנו ה' ממצרים – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר... אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ, אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר" (אגב, יש שראו במלים אני – ולא השליח", התרסה כנגד הנצרות, מעין פולמוס סמוי שיש לו ביטוי גם בקטעים אחרים בהגדה, לרבות בשירים שבסופה).
אפשר ולא נאמין למראה עינינו, אך בעיצומם של מאורעות מדיניים, מצא ראש הממשלה בן גוריון (שדמותו של משה רבנו ריתקה אותו כל ימי חייו), זמן לעיין במאמרו של מירסקי. אכן, גם לאחר עיון זה דעתו לא נחה: "אני מוכן לקבל את דעתך שהפועל האמיתי והנעלם בכל מאורעות ההיסטוריה הוא הקב"ה בעצמו. אבל השאלה במקומה עומדת: מדוע לא נזכר שמו של משה, שהיה שליחו של הקב"ה במעשה גדול זה?... לפי התורה לא הטיל משה על עצמו שליחות זו, אלא נצטווה על כך על ידי הקב"ה והוא מילא שליחות גדולה זו. כך מספר ספר שמות. כלום לא ידע ספר שמות שהדבר נעשה בכוחו של הקב"ה? או כלום הייתה לו תפיסה חמרנית =שלפיה הגאולה היא מעשי ברואי חומר, בשר ודם]? ולשם מה כל סיפורי ההיסטוריה במקרא עִם קריאת שמותיהם של משה, יהושע, השופטים, שאול, דוד המלך וכו' – אם כתיבת ההיסטוריה "באור ה' "מחייבת העלמת השם של העושים (כמובן בשליחות ה') לפי הסברתך. כלום סיפרו סופרי המקרא באור ה'? אתמהה!".
בראש תשובתו, מביע מירסקי את התפעלותו מכך שראש ממשלת ישראל מוצא פנאי, בין שלל עיסוקיו, לעסוק גם בדברי בתורה. יש בכך "עדות נאמנה", כותב מירסקי, "על הוגה גדול העומד בראש ההגה המדיני והביטחוני לישראל בשעה טרופה זו".
לגוף העניין, משיב הרב מירסקי, "אין מטבע עַמֵנו להיות ח"ו כפוי טובה ולשכוח את מיטיביו". אדרבה, התורה נקראת בספר מלאכי "תורת משה". והוא הדין בספר יהושע וכל גדולי דור ודור.
ועדיין, לדידו, ההגדה של פסח אינה בעיקרה סיפור על יציאת מצרים, המתוארת בפרוטרוט בספר שמות, אלא מדרש חכמים שתכליתו הדגשת מקום הקב"ה בהשגחה הפרטית והכללית, ופעולתו בתהליך הגאולה שתכליתו היא שבני ישראל – וכל הבאים אחריהם – יאמינו בה' ובהשגחתו ולא רק "במשה עבדו".
פרופסור אביעד הכהן - פרופ' למשפטים עו"ד, נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט
&
ב"ה ב ניסן תשפ"ג -חיים דברת
פרשת ויקרא פותחת בנושא הקורבנות במילים:
- "אדם כי יקריב מִכֶּם קרבן" (א, ב)
המילה “מכם” בפסוק זה לכאורה מיותרת, שהרי ניתן לכתוב פשוט,
“אדם כי יקריב קורבן"
ועוד קשה, שעל פי כללי התחביר, המילה “מכם” לכאורה אינה במקומה הנכון;
כי סדר המשפט הראוי הוא “אדם מכם כי יקריב קרבן”, ולא “אדם כי יקריב מכם
קרבן”.
משיב הספורנו – הכתוב בא ללמד, שיחד עם הבאת הקורבן צריך האדם
להקריב גם מעצמו, ולשוב בתשובה בווידוי והכנעת עצמו. וזהו “אדם כי
יקריב מכם” – ההקרבה צריכה להכיל גם את “מכם”, את “עצמכם”.
ובלשונו: “אדם כי יקריב מכם- כי יקריב מעצמכם, בווידוי דברים והכנעה…
וכאומרו (תהלים נא, יט), ‘זבחי אלוקים רוח נשברה’. כי אין חפץ בכסילים,
המקריבים בלתי הכנעה קודמת”].
ומעין זה מבואר בשפת אמת- “אדם כי יקריב מכם… ליתן מפנימיות כוחו ורצונו
לה’ יתברך”.
בדרך זו הולך גם אברבנאל, וכך הוא מפרש גם את המלים בהמשך הפסוק,
“לרצונו, לפני ה";”: “לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני ה’, כאילו
הוא מורה בזה חיוב הקרבת עצמו בכל כוחות נפשו לעבודת הבורא ושכל מאווייו
וחפצו הוא לדבקה בו”].
"מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם "
הכתוב פותח בלשון יחיד (“אדם כי יקריב“) ומסיים בלשון רבים: "תקריבו"
ללמדך, שהחטא שאדם חוטא, משפיע לא רק על עצמו אלא גם על כלל סובביו,
על הרבים. אדם אינו “אי” לעצמו, וכל מעשה שלו משפיע גם על הכלל, לטוב או לרע בימינו שאין בית מקדש והתפילה משמשת אותנו לקשר עם הקב"ה אנו מכריזים "ונשלמה פרים שפתינו" לא כבשים ולא מנחה זולה אלא דבר יקר . כל המתאמץ להתפלל כאילו מקריבים פר על המזבח
שבת שלום (בואו כולנו נחשוב על כך). חיים דברת.
&
רו"ח יעקב זיצר- חיפה -חשיבות הקול הפנימי
״ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר״. זוהי הפתיחה של החומש השלישי,כאשר האות א׳ כתובה באותו קטנה-ובעל הטורים מסביר שמשה היה עניו ולא רצה שיקראו לו אישית אלא מלשון של קריאה במקרה ולכן כתב ״ויקר״,מלשון קריאה במקרה ולא קריאה של השם ישירות למשה-ורק לאחר שקיבל הנחיה מפורשת הוסיף את האות א. בחוברת ״ותן חלקנו״ מובאים דברי בעל הספר״אמר ודברים״ שכותב שהאות הקטנה הזו היא קריאת השכמה גדולה עבור כל בני האדם להקשיב לקריאות גם כאשר הן קטנות וחלושות,ולא להתעלם. משה רבינו שמע את הקריאה והלך מיד. לכולנו יש לעיתים קול פנימי-לעיתים קול חלש- הקורא לנו להאמין במשהו ולעשות את המעשה הנכון והחשוב באמת,אולם לעיתים אנו לא מייחסים לכך חשיבות וממשיכים בעיסוקים ובענינים שבהם אנו נמצאים באותו זמן.התורה מלמדת אותנו שחשוב שנשמע ונקשיב לקול הפנימי-גם כאשר הוא חלש- ולעשות את המעשה הנכון ולא לדחותו עקב העיסוקים והעניינים בהם אנו מצויים.
שבת שלום. הזיצרים.
&
בע"ה, פרשת ויקרא - בלומה טיגר-דיכטוולד
קורבנות על פי מורה נבוכים לרמב"ם
מאמר זה עוסק בדרך שבה רואה הרמב"ם את טעם הקרבת קורבנות בספרו "מורה נבוכים", ובדרך שגישה זו באה לידי ביטוי במקרא.
הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק שלישי, פרק לב) מסביר את טעם הקרבת הקורבנות, ברצון לגמול את עם ישראל מעבודה זרה ולהרגילם בעבודת ה'. מנהג העולם בעת יציאת מצרים היה הקרבת קורבנות במקדשים שיש בהם כהנים.
פרשת הקורבנות מקורה אם כך בהבנה שבני אדם התקשו לחשוב מחשבה מופשטת שאין מעשה בצידה, ולכן הם ימשיכו לנהוג כהרגלם ולהקריב קורבנות, אך הפעם עבודת הקורבנות תהיה חלק מעבודת ה'.
פולחן הקורבנות אם כן נלקח מעבודת האלילים והוסב לעבודת ה'. "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם " (ויקרא, אחרי מות, יז, ה-ז). לשם כך נעשו מספר שינויים:
א. מקריבים מן הבהמה, הבקר והצאן. אין בעל חיים קדוש שאינו מוקרב. אצל המצרים העובדים למזל טלה , לא הקריבו צאן, "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית, ויגש, מו, לד), ובהודו הפרה היא קדושה ועל כן נמנעים שם מלשחוט בקר. ביהדות אין בעלי חיים קדושים. יש טהורים ויש טמאים.
ב. הכוהנים במצרים נתמנו על ידי השלטון, וכיהנו מספר חודשים בשנה לפני ששבו לתפקידם החילוני, בעוד שאצלנו הכוהנים על פי ה' תמיד משבט לוי.
ג. זמני ההקרבה וסוגי הקורבנות מוכתבים בצורה מדויקת ואין להקריב מחוץ למקום אחד שהוא בית ה', בעוד שבמצרים היו מקדשים רבים.
ד כמו כן זורים מלח על הקורבן בניגוד לעבודה זרה שבה שמו חומץ ודבש על הקורבן. (מורה נבוכים חלק שלישי מ"ו).
ה לדעת הרמב"ם הקורבנות נכנסים לקטגורית החוקים, כלומר מצוות שאין טעמן ידוע בניגוד למשפטים שהן מצוות שטעמן ידוע.
סיוע להשקפה זו לפיה אין טעם בהקרבת קורבנות, מלבד היות בני ישראל מורגלים בהם וזו הדרך להעבירם לעבודת ה', מצאנו גם בדברי הנביאים המתריעים על כך שאין לה' חפץ בקורבן אלא בעשיית צדק ובהגנה על החוליות החלשות בחברה. פרק א בספר ישעיהו מוקדש לנושא זה. " שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם... לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' (ישעיהו א י-יג), " רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם... לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט ... שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה " (שם, א, טז-יז).
כאשר חרב המקדש נזעקו רבן יוחנן בן זכאי וחכמים במרכז שביבנה על מנת למצוא תחליף למקדש ולעבודת הקורבנות, ולהבטיח את קיומו הרוחני של העם היהודי במציאות שבה אין מקדש. בית הכנסת היה ל"מקדש מעט" והתפילות היו ל"נשלמה פרים שפתנו" (הושע יד, ג), תפילה במקום קורבן. סדרת תקנות הבטיחה את קיומו של העם ללא מקדש וקורבנות. פריחה תרבותית יהודית ענפה נוצרה לאחר החורבן.
לגבי מקומם של הקורבנות לעתיד לבוא, קיימות שתי גישות. האחת גורסת שאין צורך בקורבנות שהרי עבודה זרה בטלה מן העולם, ולכן הטעם לעבודת קורבנות כדי להרחיקם מההרגל של הקרבת קורבנות לעבודה זרה ולקרבם לעבודת ה', בטל. טיעון נוסף הוא שיש להיות מחויבים לרוח הזמן וללכת בגישת חז"ל "קורבנות בטלים לעתיד לבוא" (ויקרא רבה, כז). גישה שנייה שוללת כל מה שמחוץ לתורה, וטוענת שיש לחזור לעבודת הקורבנות כפי שהייתה.
"רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן אמר בשם רבי מנחם דגליל, לעתיד לבוא כל הקורבנות כולן בטלין וקורבן תודה אינו בטל לעולם" (ויקרא רבה (וילנא) פרשה ט סימן ז (פרשת צו), וזאת בניגוד לדעת הרמב"ם שעולם כמנהגו נוהג כולל הקרבת קורבנות.
הרב קוק מכיר בקושי התרבותי שיש בדורנו כלפי הקרבת קורבן מן החי. (מה גם שהרב קוק דגל בצמחונות), ולכן לדעתו אנו נהיה מוכנים לעבודת הקורבנות בעזרת "הִגָּלוֹת רוח ה' על עמו", אותה התעוררות רוחנית שתחבר אותנו מחדש לעבודת הקורבנות. ככל שיתפתח העולם ברוח של צדק ומוסר, יפחת הצורך בקורבנות, תחילה יתבטלו כל הקורבנות ויישאר רק קורבן התודה, ולאחר מכן יגיע הזמן בו לא נזדקק עוד לקורבנות של בעלי חיים כלל.(עולת ראיה עמוד רצב).
כ"ו אדר תשפ"ג- בלומה דיכטוולד.
&
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון- חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
בסדרת 'מקראות', בינה בתורה – ויקרא במדבר, לפרשת ויקרא:
האדם המקריב – רק ברצון חופשי!
שני יסודות הציבה התורה בפתיחת ספר ויקרא.
היסוד הראשון הוא שאין חובה על האדם להביא קרבן: "אדם כי יקריב מכם קרבן ל-ה'... לרצֹנו לפני ה'" (א', ב-ג). כמו בתרומת הנדבה למשכן, הבאת קרבן תלויה ברצון החופשי של האדם! מי שאיננו רוצה מפני שנפשו מסתייגת מקרבנות, או מפני ש"אין ידו מַשֶׂגֶת" (י"ד, כא; ה', יא), אינו חייב. אפילו אם לא יביא קרבן כל ימיו – הכול בסדר. אין כפייה!
היסוד השני והעיקרי הוא שהאדם עצמו מקריב, ולא הכהנים. הכהנים ישרתו את האדם המקריב, כי הם 'משרתים בקודש', ולכן תפקידם לשרת את האדם המקריב בעבודות המזבח, אבל הוא המקריב, הוא הסומך את ידיו והוא גם שוחט (או שלוחו) – הכהנים מקבלים את הדם שלא יישפך, וזורקים "על המזבח סביב".
זו איננה 'תורת כהנים', אלא דיבור חופשי אל האדם החופשי באשר הוא, שהוא יעד חשוב ביותר בתורה. גם התרומה למשכן פותחת בנדבה החופשית, וגם הבאת הקרבנות. כך משתמע גם מלשון מדרש ההלכה בספרא, המכנה את החלק הראשון של ספר ויקרא "דיבורא דנדבה".
מתוך שני היסודות מתבקשת שאלה גדולה: למה ירצה אדם להביא קרבן 'עוֹלָה', שכולו עולֶה לאֵש המזבח? אפשר להבין קרבן 'מנחה', מצות עשויות מסולת חיטה, הנאכלות לכהנים; אפשר להבין קרבן שלמים, כי זו סעודת חג (משפחתית) בקדושה; אפשר גם להבין קרבנות כפרה של חטאת ואשם, על חטאי שגגה וייסורי מצפון מוצדקים. אבל מדוע עוֹלָה?
נראה שהפתרון נעוץ בפסוק: "ונרצָה לו לכפר עליו" (א', ד).
על מה מכפר? יש שאמרו על ביטול מצוות עשה (רש"י שם), ויש שלמדו מאיוב, שעוֹלָה מכפרת על מחשבה של חטא (רמב"ן שם), על הרהורי עבירה המעיקים על מצפונם של המוני בני אדם. על פי אפשרות זו, התורה פתחה פתח לאדם המקריב כדי לכפר על הרהורי עבירה ולצאת מהם לחופשי; כך נפגש קרבן העולָה עם רעיון החופש – "לרצֹנו לפני ה'".
אולם מעקֵדת יצחק עולה משמעות אחרת, מרחיקת לכת: אדם מביא עוֹלָה כשהוא מרגיש צורך לכפר על עצמו, או על מי ממשפחתו שנמצא בסכנת חיים: "...וילך אברהם ויקח את האַיִל וַיַעֲלֵהוּ לעֹלָה תחת בנו" (בראשית כ"ב, יג). הכפרה של העולה היא הצלה מפחד מוות או מסכנה נוראה.
"כל המנחות באות מצה,
חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם" (משנה מנחות פרק ה', א)
קרבן מנחה הוא הפוך מקרבן עוֹלָה. המנחה באה רק מן הצומח (סולת חיטה); רק קומץ מוקטר למזבח, וכל היתר נאכל לכהנים בקדושה; "ונפש" שאיננה יכולה להביא עוֹלָה, למשל מפני העוני, יכולה להביא מנחה, ולהיחשב לפני ה' "כאילו הקריב את נפשו" (רש"י ב', א).
מדוע המנחות כולן הן מצות במלח, ואין בהן חמץ? מדוע במזבח כל השנה כעין 'פסח וחג המצות'? מדוע גם כל פרי מתוק אסור למזבח תמיד (ב', יא וברש"י)?
לחם שתפח והחמיץ ופרי מתוק הם השאיפה של החקלאי בסוף המאמץ הגדול; משום כך הם גם הסיפוק הגדול על ההצלחה. לכן הם מובאים למקדש כביכורים – "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַ-ה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ" (ב', יב). זוהי "ראשית" החגיגה של השפע בסוף הדרך, עם השמחה, הגאווה והסיפוק על ההצלחה, שהם הביטוי העיקרי של התודה ל-ה' בהבאת הביכורים. בפרשת הביכורים אומר האדם המביא את הביכורים בראש מורם: "ועתה, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'!" (דברים כ"ו, י).
אבל למזבח צריך לבוא במצב נפשי הפוך, בהרכנת ראש של עניות וענווה, כמו מצה במלח, מעין "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף, וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" (תהלים ק"ב, א), כי באמת, כל מה שיש לאדם עלול להימחק ברגע.
יָתר על כן, החמץ שתפח והפרי המתוק מתקלקלים מהר, נרקבים בתוך ימים אחדים (מי לא מכיר תיק אוכל עם לחמנייה ופרי, אחרי כמה ימים...), ואילו מצה במלח יכולה להישמר זמן רב. גם העושר, השמחה על ההישגים, תחושות הסיפוק והגאווה, עלולים לחלוף מהר. מי שיש לו מבט של ענווה, יש לו סיכוי להחזיק מעמד לאורך זמן, כמו עם ישראל שיצא ממצרים למדבר עם המצות.
לכן, "כל המנחות באות מצה", ורק בקרבן תודה ליחיד, ובשתי הלחם בחג השבועות לעם ישראל, יש לחמי חמץ, כי השבועות והתודה מבטאים את העושר והאושר של חגיגות הסיום בסוף הדרך.
כל אדם עלול לחטוא, גם גדולי עולם כמשה ואהרן –
וכל אדם זקוק לכפרה!
ההפתעה הגדולה בפרק על קרבן החטאת איננה ברצון האנושי לכפר על חטא (בשגגה!), אלא בזהות החוטאים. שמעתם פעם על 'גדול בתורה' שחטא? על 'ראש ישיבה' או על 'אדמו"ר' שחטאו? על 'צדיק הדור' או 'פוסק הדור' שפשעו? האם הנוצרים או המוסלמים מספרים על חטא כלשהו של מי שהם רואים כ'משיח' או 'נביא'? גם פילוסופים, סופרים, יוצרי תרבות ואמנות, מדענים ידועי שם, רופאים, שופטים ומנהיגים פוליטיים, חושבים כך לרוב, כל אחד על מנהיגיו הנערצים. האם מי מכל אלה יסַפרו לדורות הבאים על כישלונותיהם? על הצורך בכפרה, ועוד כסיפור מכונן 'סמכות'?!
מי שחושב וכותב, שספר ויקרא נכתב על ידי 'כהנים' במטרה לכונן את כהונתם לדורות, מתבקש להראות לנו דוגמה של כהנים שפותחים את הסיפור המכונן בקרבן כפרה על חטא של "הכהן המשיח" (ד', ג), או של כל גדולי העֵדה, כמו בתורה, בחטאת זקני "עדת ישראל", "עיני הקהל" (ד', יג), או של המלך ("אשר נשיא יחטא", ד', כב). למיטב ידיעתי אין דוגמה כזאת, ומעולם גם לא הייתה.
רק תורת אמת מן השמיים יכולה לתאר את משה גדול הנביאים, ואהרן ראש לכהנים, כאנשים שחטאו – משום שכל אדם עלול לחטוא, וכל אדם זקוק לכפרה. אין אדם שמעל לחוק הזה.
ביצירות דתיות אנושיות מתארים אנשים מושלמים שמעולם לא היו ולא נבראו, פרי של שאיפה עמוקה לשלמות מתוך עולם מלא שברים. בתורת האמת, לעומת זאת, כל אדם חוטא; גם משה רבנו, גם "הכהן המשיח", גם כל גדולי התורה וזקני העֵדה, וכמובן ה"נשיא" = המלך. כולם זקוקים לכפרה.
הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
שבת ״ויקרא״- יגאל גור אריה
השבת מתחילים בחומש ויקרא. פרשת הקורבנות. המילה '*קורבן*' באה מהמילה '*קרבה*', אני חש צורך עמוק *להתקרב*. אני מראה שאני מוכן לתת משהו משלי, מתוכי כדי להתקרב. מערכת יחסים מחייבת הקרבה שיוצרת קירבה.
הניסוח כל כך מדויק: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" – קורבן – בא ממך. מתוכך.
הנה, קרובן = קירבה. קבלנו הזדמנות. תתקרבו. לבני הזוג, לילדים. תתקרבו להורים.
תתקרבו לעצמכם. בלי איפור, פשוטים.
...״אשר נשיא יחטא״.. ...״ונפש כי תחטא בשגגה...״-מסר למנהיגים ולציבור.
הפרשה עוסקת בחטא בשגגה.-(*מה קורה לנו היום במדינה*??)
מעשה השגגה שאנו עושים בפועל בלי משים לב ובלי כונה, בצורה הטבעית והספונטנית ביותר, צומחים למעשה, מעומק אשיותינו. הם פורצים את מחסומי הרצון המודע שלנו ואינם מתחשבים בביקורת הדעת והמחשבה. אדם עדין ומנומס לא יקלל ספונטנית ובגסות.
המעשה היה מעשה בשגגה, אך הוא מגלה, כי בנפש שוכן החטא, המעשה הוא אפוא גלאי משוכלל, הסורק את הנפש, מגלה את מחלותיה, פיתוליה וחסרונותיה.
"נפש כי תחטא" ולא "אדם כי יחטא" מעשים הנעשים בשגגה ולא מטופלים מיד, שוחקים אט אט את מוסריות האדם עד שהופכים לו ממש להיתר. דיאטה צריכה להתחיל כשעולים בקילו מיותר –לא צריך לחכות לקילו העשירי.... חטאת בשגגה? בדוק את עצמך טוב, עשה חשבון נפש התחרט על מעשיך- הרוג את זה כאן ועכשיו!! כך נבנית חברה מתוקנת.
המנהיגות שלנו בבחינת״.. וישמן ישורון ויבעט..״אין כאן הכוונה בניצול המשרה הרמה לביצוע עבירות בזדון- מקובל לאמר ״מי שלא עושה לא טועה״- רק מי שעושה מכניס את עצמו למצב שבו הוא גם עלול לטעות.
אנו כעם/ציבור מצבנו היה משתפר פלאים אילו המנהיגים היו מודים בפומבי בשגיאותיהם במקום לנסות ולשכנע בכל מחיר שהדרך הייתה נכונה, שהמעשה היה נכון גם אם הובילה למבוי סתום.(יש שופטים בירושלים אמר בגין)
כאשר מנהיגים *לוקחים על מעשיהם אחריות ומודים בטעותם* הדבר משפר את מצבם ואת יחס הציבור אליהם.מנהיג שיחשוש מכל דבר, לא יוכל להנהיג הוא אף לא יוכל לקבל את ההנהגה על עצמו, כי יחשוש מפני כל מיני קשיים שיבואו במהלך הדרך. מאידך, מנהיג הבטוח בעצמו יתר על המידה, עשוי ליפול ואולי אף להפיל את ההולכים אחריו.
אני סבור שחוסנה של חברה/קהילה נמדד במידה רבה ביכולתה לקבל על עצמה מנהיגים מבפנים, בידיעה ברור שהם עתידים גם לטעות (אך ביושר), אך החוסן נמדד גם בבחירת המנהיגים *שיוכלו להודות בטעויות ,ובכך להוביל את העם/הציבור שלהם למקומות טובים יותר*, הדבר תלוי בכולנו, שליחי ציבור, פשוטי העם ונושאי תפקידים –הלוואי ונצליח!!!
כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד, מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית, ואינו זקוק לשום אבק של חנופה.
- הרב קוק{ מתוך הספר "אורות הקודש" }
*העיפרון המחודד בקלמר*
נגר אחד פנה אל העיפרון שזה עתה הכין ואמר לו: "אני חייב להדריך אותך בחמישה דברים, על מנת שתסתדר בחיים בתור עיפרון".
אז דע לך...
4.בחיים אתה תעבור הרבה הרבה חידודים שיכאיבו לך מאוד. אבל תזכור שדווקא חידודים אלו יהפכו אותך לעיפרון טוב בהרבה משהיית. חד יותר וברור יותר.
אז- להיות העיפרון המחודד בקלמר, זה בידינו.
שבת שלום !
שבת שלווה וענוגה!!
יגאל גור-אריה.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 226 אחדות ישראל- חיים קופל
1) הפרשה פותחת "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (א-ב). לכאורה צריך היה להיות כתוב בסדר הפוך: " אדם מכם כי יקריב"
2) הסבר חסידי מפרש כך: אם אדם בהביאו את הקורבן, חושב שהוא כאילו מקריב מעצמו והבהמה היא פדיון נפשו, אזי הקורבן רצוי לה'. כמו שאומר הרמב"ן שהסיבה להקרבת הקורבנות היא שהאדם יראה ויפנים שהקרבת הבהמה היא תחת האדם עצמו. אבל: "מן הבהמה, מן הבקר....תקריבו את קָרְבַּנְכֶם". אם אדם חושב שהעיקר הוא נתינת בשר הבהמה, אזי זה " קָרְבַּנְכֶם" ולא קורבן לה'.
3) הגמרא מפרשת על הפסוק ביחזקאל: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (ל"ד-מ"א): אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם (יבמות ס"א.). לימוד זה הביא לשנאה בין עם ישראל ואומות העולם. הם טענו שאנו עם מתנשא ומזלזל בהם, ואף אינו מחשיבם לאדם.
4) ואומנם, בשנת 1911(למניינם) נמצא ברוסיה נער מת והעלילו על יהודי בשם מנחם מנדל בֶּיְלִיס(פקיד בבית חרושתללבנים) שהוא רצח אותו, בכדי להשתמש בדמו לצורך חג הפסח. העמידו אותו לדין. המשפט נמשך מעל 3 שנים והתובע עשה מאמצים רבים להרשיעו. בכדי לחזק את טענתו, ציטט את הפסוק מיחזקאל שהבאנו לעיל, "אדם אתם" ואין אנו נחשבים "לאדם", ולכן קל לכם לרצוח נער מאתנו!
5) הסנגור היהודי, עו"ד גרוזנברג, זימן לעדות את רבה הראשי של מוסקבה, הרב יעקב מזאה שהסביר לבית המשפט את משמעות הפסוק הנ"ל. וְכֹה אָמַר: למילים בעברית יש צורת יחיד וצורת רבים, כמו: איש ביחיד ואנשים ברבים. גבר ביחיד וגברים ברבים. אבל למילה "אדם" אין צורת רבים נפרדת, אין מילה "אדמים" והמילה אדם מייצגת כבר גם את הכלל. משמעות הדבר שכל ישראל בכל מקום בעולם, נחשבים כגוש אחד, כגוף אחד. ואומנם אם יהודי סובל במוסקבה זה איכפת גם ליהודי היושב בארה"ב. תופעה זאת לא קיימת אצל שאר העמים, ואם איגור במוסקבה סובל זה לא מעניין את סרגיי, שנמצא בצרפת. זה ההסבר בפסוק הנ"ל ולא חלילה שאנו מזלזלים בכם. בסופו של המשפט, זֻכָּה בֶּיְלִיס, לאחר שישב בכלא כשלוש שנים.
6) אחדות ישראל בעולם, אינה רק תופעה, זה גם מחייב. הגמרא אומרת: כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה (שבועות ל"ט.).
ישנה ערבות הדדית, ואם פלוני חטא, זה מחייב את כלל ישראל. וכשבני ישראל נצטוו שלא לקחת שלל במלחמת יריחו וְעָכָן, בֶּן כַּרְמִי, בֶּן זַבְדִּי, בֶּן זֶרַח(אדם מאד מוגדר) לקח שלל. ה' אומר ליהושע "חטא ישראל...וגם לקחו מן החרם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" (יהושע ז-י"א) כל מכלול העבירות שביצע אדם אחד, נזקפו לכלל ישראל.
מעתה, נוכל ליישב את שאלתנו הראשונה: כשאדם מישראל מקריב קורבן -זה מכם. הוא מייצג את כולנו, כלל ישראל. שהרי המילה "אדם" כוללת את כולם. ממילא הלשון "אדם כי יקריב מכם" מדויקת.
7) תשובות לפרשת ויקהל פקודי
א) בפרשה: דבר מופשט שאי אפשר לראותו, וניתן להעבירו ממקום למקום?תשובה:"קול". "ויעבירו קול במחנה" (ל"ו-ו).
ב) ארבע משמעויות למילה מסך? תשובה: 1) מחיצה-"וְאֶת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ" רש"י: פרוכת המחיצה (ל"ה-י"ב)
2) "וילון"-"ואת מסך הפתח". רש"י: וילון (ל"ה-ט"ו) 3) כיסוי-"ותפרוש את המסך על פני הבאר" (שמואל ב' י"ז-י"ט).
4) שימש להפרדה בין חצר המשכן לאהל מועד. 5) מרקע-מסך מחשב.
8) שאלות מפרשת השבוע
א) מנה שני מקרים שבהם מוזכרים שני אחים בפסוק אחד בפרשה?
ב) איזה בעל חיים נכתב בפרשתנו בצורות שונות אך באותן שלוש אותיות?
שבת שלום
מחיים קופל - מעדנים 226 פרשת ויקרא תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/ וכןבקשת הצטרפותניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"לhkop77@gmail.com
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
נשלח לכתובת kristalisrael@gmail.com מהכתובת info@hamikra.org
שולח: ישראל קריסטל מנכ"ל החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון
כתובת השולח: ת.ד.3343 רמת גן מיקוד 5213601
הסרה | עדכון פרטים | דיווח דיוור לא מורשה
רב מסר מערכת דיוור ודפי נחיתה
תשובההעברה
