פרשת "ויקרא"– "וְנֶפֶשׁ,כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַד' סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ"- קירבה והקרבה אמיתית

הַמֶּסֶר הוּא בָּרוּר וְחַד, כְּדֵי לִשְׁמֹר צָרִיךְ לִזְכֹּר

פרשת "ויקרא"– "וְנֶפֶשׁ,כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַד' סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ"- קירבה והקרבה אמיתית

זאב ( ווה ) פרידמן

ספר ויקרא ספר תורת הכוהנים, עוסק במעשה הקורבנות על סוגיהם השונים ודרך הקרבתם. לכאורה, נושא שלא תמיד מחבר את הקורא. ספר שנעדר סיפורים, ענין והתרגשות. לכאורה משעמם.אבל מבט מעמיק בספר ,יגלה עולם מופלא של תובנות חברתיות ואנושיות, שהינן בעלות ערך ומשמעות לחיי היום יום.

פרשתנו פותחת : ״ וַיִּקְרָא, אֶל מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לד' מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת קָרְבַּנְכֶם ( א', א'-ב') .אך בהמשך הפרשה נלמד גם על קרבן מנחה שאינו מבעלי החיים, אלא מן הצומח,- "וְנֶפֶשׁ, כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַד' סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה" ( ב', א' ).

האם הציפיה מאתנו לכתחילה, לממש את משמעות הקירבה וההקרבה לאלוקים, במעשה הקורבנות במקדש ,רק ממקור של בעלי חיים? האם קורבן מנחה שמקורו בצומח, הוא סוג ב' של קורבן ?

מדוע בקורבנות מן החי, המקריב קרוי – אָדָם, ואילו בקורבן מנחה מן הצומח המקריב קרוי- וְנֶפֶשׁ ?

האם הקירבה וההקרבה במעשה הקורבנות, היא רק לעשירים ולבעלי יכולת?

הבה נדון בשאלות אלו.

קורבן מנחה הוא אחד ממיני הקורבנות שקרבים לה' בבית המקדש, שאינו בא מבעלי החיים, אלא מהחיטה ומהשעורה. מנחת סולת נקראת גם מנחת העני, שכן גם העני רוצה לזכות במצוות קרבן נדבה, ולעיתים מימון המנחה שמרכיביה זולים על ידי העני כרוך בקשיים העולים על אלו שבמימון פר ואיל על ידי העשיר.

רש"י ( 1040 – 1105) מאפיין בפירושו את מימוש הערך של צדק חברתי, בחיבור הנפש לקורבן המנחה: "לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה, אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? - עני. אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו".

כלומר, לא רק שאלוקים רוצה את מתנת העני הצנועה - הוא אף מקבל אותה ביתר חפץ .

קורבן המנחה מייצג את ערך השוויון של כולם, להימנות על באי היכל ד'- בית המקדש.

העני אף הוא, זכאי למעמד ראוי של כבוד והדר במימוש עצמי של קירבה והקרבה במרחב האלוקי במקדש. כך למדנו בויקרא מדרש רבה, ג', ה': "מעשה באישה אחת שהביאה קומץ של סולת והיה הכוהן מבזה עליה ואומר: ראו מה הן מקריבות, מה בזה לאכול? מה בזה להקריב?. נראה לכוהן בחלום: אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה". הקב"ה מזמין את האישה הענייה להיכנס בדלת הראשית למקדש ולהגשים את ערך הקירבה וההקרבה, גם באמצעות קורבן מהצומח שמייצג את אלו שידם לא משגת להביא קורבנות יקרים ובעלי ערך כספי מבעלי החיים.

כך מאיר לנו המדרש הגדול, את מעשה ההקרבה של האדם העני: "זה שאמר הכתוב (ישעיהו, נז', טו'):"להחיות רוח שפלים". אמר ר' יצחק: בוא וראה ,כשהזכיר הקב"ה קורבן בהמה, שהיאקורבן עשיר, לא הזכיר נפש בעליה ולא שמם. אלא (ויקרא , א', ב'):" אדם כי יקריב": אבל כשהזכיר קורבן מנחה שהיא קורבנו של עני, חיבבה ופירסמה ואמר:" נפש כי תקריב"- כאילו הקריב נפשו. תדע לך, שהרי לא היה לו אלא סאה חיטים למחיית ביתו, נטלה וטחנה ועשאה סולת והביאה קורבן ונשאר בלא כלום. העלה עליו הכתובכאילו נפשו הוא מקריב. לפיכך נאמר: "ונפש כי תקריב".

אם כן, קורבן המנחה הוא מקרה המבחן case study, של מידת האותנטיות שבמעשה הקורבנות, האם זאת קירבה והקרבה אמיתית ושקופה, או זאת קירבה והקרבה, של מצוות אנשים מלומדה, מזויפת שבאה רק להרשים. יבוא האדם העני ויוכיח לנו במעשה קורבן המנחה ,שאליו בדיוק מכוון הקב"ה- "וְנֶפֶשׁ, כִּי תַקְרִיב".

הרב פרופ' יונתן זקס בפרשנותו לפרשת וירא בספר בראשית מדגיש את חשיבות האמת בקירבה ובהקרבה: " התשתית החברתית המוסרית האנושית, של מעשה הקורבנות דורשת גם הקרבה יום יומית, מטרתה להביא לקירוב והתקרבות של האדם, לא רק לאלוקיו, אלא גם לקירוב והתקרבות, בכל מערכת יחסים אנושית, בין איש לאשתו, בין אדם למשפחתו ובין אדם לחברו. אל לה לקירבה להיות מזויפת, זמנית, ,אינטרסנטית שתלויה בדבר. היא חייבת להיות אמיתית, כנה ונטולת מסכות . מבקר התרבות היהודי האמריקני ליונל טרילינג בספרו: " כנות ואותנטיות"מציין שבעברית, אין מילה שהיא מקבילתה המדויקת של personהאנגלית. יש מילים כמו - אדם ובן אדם ואיש ואנוש, אך אף לא אחד , הוא תרגום מלא של person . הסיבה לכך היא שמילה לועזית זו מקורה במילה הלטינית persona המציינת מסכה שעוטה שחקן על הבמה, כדברי שייקספיר כל העולם במה, כל איש וכל אישה רק שחקנים הם".

כמה אנשים אנו מכירים, לפעמים בדיעבד ומאוחר מדי, בדמותם המזויפת והלא אמיתית, העוטה מסכה על פניהם. אנשים שרוממות הקירבה וההקרבה רק בפיהם. כך פרשתנו משתמשת בסוג של ניר לקמוס, בדמותו של קורבן המנחה ,על מנת לבחון את מידת האמת והכנות במעשה הקירבה וההקרבה בחיינו.

הנה לנו בקורבן המנחה שאותו מקריב האדם העני, ביטוי ממשי למשמעות של המשכן, שבו עסקנו בחמש פרשות בספר שמות – " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (כה', א' – ח' )

הקב״ה איננו זקוק למרחבים פיזיים מפוארים ויוקרתיים, כדי לשכון ולהתנחל בהם. הקב״ה איננו שוכן במשכן אלטיסטי ואקסלוסיבי של בעלי הון, אלא הקב"ה שוכן במשכן אמיתי של עמך ישראל. רבי משה אלשיך שחי בצפת במאה ה-16,מעניק משמעות עמוקה ל ״ושכנתי בתוכם״ וכך הוא מפרש :״ כי עיקר השראת שכינה באדם הוא, ולא בבית ...ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם...שהם בעצמם יהיו משכן ומדור אל השכינה...כי היכל ה׳ המה ... כי נפשותם הם המשכן האמיתי ״. הקב״ה ישכון רק בהיכלי בשר ודם אמיתיים ולא מזויפים.

כך גם ראינו במלאכת הארכיטקטורה של תכנון המשכן ובנייתו "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.... לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל מְלָאכָה. וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן, וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה; וְעָשׂוּ, אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ"(שמות, לא', א-ו)

רש"י מאיר את עינינו לעיקרון השוויון וההזדמנות השווה בהיכל ד' : "משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר: "ולא ניכר שוע לפני דל" (איוב, לד). ההנחיה היא ברורה:" בבקשה תכיל ותבחר לאדריכלות המשכן, גם את אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן, שהוא לכאורה השונה והאחר מהשבט הירוד שאיננו נמנה עם האליטות החברתיות".

המשכן ובית המקדש ומעשה הקורבנות שבתוכם, אינם מרחב אלטיסטי של המעמד העליון סוג של VIP, את זאת למדנו מעונשם של הנשיאים בהקמת המשכן, שחיסרו אות י' משמם.

זאת מדוע?

"וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים: לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן"(שמות,לה',כז').

מסביר לנו שמשון רפאל הירש ( 1808-1888 ), את התנהגותם הלא ראויה של הנשיאים :"הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובציפייתם שתרומת העם לא תספיק- ואז ייפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם. ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השוהם לבגדי הכוהן הגדול. הפגם הנמצא במהלך מחשבה כזה - העמדת עצמם בשעת המפעל הלאומי הנשגב מעל לעם, תחת היותם בתוך העם ואחים לנדיבי העם. הפגם הזה מרומז בכתיב:"הנשאים"החסר. להיות נשיאי העם ,לא התקיים בהם באותה שעה".

הנה לנו מועדון אקסלוסיבי ואלטיסטי של הנשיאים, שתפסו את ההתנדבות שיש בה גם סוג של קירבה והקרבה, של שני מעמדות – הגבוה והנמוך. יבוא קורבן המנחה ויוכיח, עד כמה טעו הנשיאים בתפיסת עולמם.

קורבן המנחה של העני צורב לנו את התודעה במאמר חז"ל: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (מסכת נדרים, דף פא', עמוד א').

כך התוודענו למעשה הקירבה וההקרבה של הלל העני , ברצונו העז להקריב את קורבן המנחה שלו, בבית המדרש במקדש מעט :" הלל הזקן, בכל יום ויום היה מִשְׂתַּכֵּר חצי דינר. חציו היה נותן לשומר בית המדרש, כדמי כניסה, וחציו – לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא עבודה, ולא נתן לו שומר בית המדרש להיכנס. עלה הלל הזקן על הגג וישב על פי הארובה, כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה, וירד עליו שלג. כשעלה עמוד השחר התפלאו החכמים שהבית אפל, הציצו למעלה - וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו את הלל מכוסה שלג. הורידו ממנו את השלג, רחצו אותו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת " (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף לה', עמוד ב').

כך התוודענו למעשה הקירבה וההקרבה למולדת, של רחל המשוררת, יודעת תנ"ך, בשירה" אל ארצי," המספרת על עונייה שלה, ועל המתנה הדלה אותה יש ביכולתה להעניק למולדת : "אָכֵן דַלָה מְאֹד –יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם, אָכֵן דַלָה מְאֹד מִנְחַת בִּתֵּךְ; רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִיל בְּיוֹם יִגַהּ הָאוֹר, רַק בְּכִי בַּמִסְתָּרִים עֲלֵי עָנְיֵךְ."

קורבן המנחה בפרשתנו הוא הביטוי האותנטי לקירבה וההקרבה בחזונו העתידי של הראי"ה קוק בפירושו לתפילה "עולת ראיה" עמ' רצב': "לעתיד לבוא - שפע הדעת יתפשט ויחדור אפילו בבעלי חיים: " לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' " (ישעיהו יא', ט') וההקרבה שתהיה אז - של מנחה, מהצומח, תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות".

שבת שלום

זאב ווה

חריזה לשבת -זָכוֹר / דוד אשל

וְכָךְ אוֹמֵר "עֲמָלֵק" :

אֲנִי מִכֶּם לְעוֹלָם לֹא אֶסְתַּלֵּק,

אֲפִלּוּ תּוֹרַתְכֶם אָמְרָה, "לֹא תִּשְׁכַּח" !

כִּי אֲנִי אוֹפִיעַ כָּךְ אוֹ כָּךְ,

תְּנַסּוּ אָמְנָם לִמְחוֹת אֶת זִכְרִי

אֲבָל אֲנִי "עֲמָלֵק" חָכָם וְאַכְזָרִי,

לִי יֵשׁ כּוֹחַ אַלִּים

וְאֶצְלְכֶם יֵשׁ נִכְשָׁלִים,

וַאֲנִי בְּקַלּוּת פּוֹגֵעַ

בְּכָל עָיֵף וְיָגֵעַ,

וּמְחַכֶּה לִי צַו קְרִיאָה

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ אֵין יִרְאָה,

עָשִׁיר אֲנִי מִקּוֹמִיסְיוֹן

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ יֵשׁ רִפְיוֹן.

וַאֲנַחְנוּ, לֹא נִתֵּן לַ"עֲמָלֵק" אוֹתָנוּ לְהוֹנוֹת

כִּי לִזְכֹּר וְלֹא לִשְׁכֹּחַ, זֶה לְהַסִּיק מַסְקָנוֹת,

אִם נִמְנַע אֶת נְקֻדּוֹת הַתֻּרְפָּה

רֵיקָה תִּהְיֶה לַ"עֲמָלֵק" הַקֻּפָּה.

תּוֹרָתֵנוּ מְלַמֶּדֶת, שֶׁנִּתָּן לִמְנֹעַ שִׁכְחָה

גַּם אִם בְּזִכְרוֹנֵנוּ יֵשׁ דְּעִיכָה.

"זָכוֹר" וְ"שָׁמוֹר" בְּדִבּוּר אֶחָד

הַמֶּסֶר הוּא בָּרוּר וְחַד,

כְּדֵי לִשְׁמֹר צָרִיךְ לִזְכֹּר

לַחְזֹר בְּלִי סוֹף אֶל הַמָּקוֹר.

לִזְכֹּר אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת יְצִיאַת מִצְרַיִם

לֹא נִתְּנוּ לִיצוּרִים הַחַיִּים בַּשָּׂמִים,

"וְשִׁנַּנְתְּם לְבָנֶיךָ וְדַבַּרְתָּ בָּם"

מִצְווֹת הַזְּכִירָה לֹא נִתְּנוּ לעב"ם,

הָעִסּוּק, הַשִּׁנּוּן וְהַחֲזָרָה

הֵם הַמַּפְתֵּחַ לַזְּכִירָה.

וְלָכֵן נְשַׁנֵּן וְנַזְכִּיר, כְּדֵי שֶׁגַּם בָּעוֹלָם יָבִינוּ

שֶׁאִם שִׁטְחֵנוּ הָיָה כָּבוּשׁ, אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא הָיִינוּ,

וְשֶׁנִּזְכֹּר, שֶׁעַם שְׁאֶל מוֹרַשְׁתּוֹ לֹא נֶחְשָׂף

לְמוֹלַדְתּוֹ וּלְאַרְצוֹ אֵין עֵרֶךְ מוּסָף,

נִזְכֹּר לִמְחוֹת אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק

כִּי הוּא בָּנוּ מְזַנֵּב, מַמְשִׁיךְ וְדוֹלֵק

וְהוּא הוּא זֶה, שֶׁאֶת תּוֹכֵנוּ מְחַלֵּק.

נִזְכֹּר, שֶׁשִּׂנְאָה בִּמְעוֹנֵנוּ

הִיא שִׂמְחָה אֵצֶל אוֹיְבֵינוּ,

בֶּאֱמוּנָתֵנוּ וּבְאַחְדוּתֵנוּ נִמְצָאִים הַכּוֹחוֹת

אֶת עֲמָלֵק לְכָל סוּגָיו, לִמְחֹק וְלִמְחוֹת.

(צוּק הָעִתִּים גָּרַם לִי לְהַחְלִיט

לֹא לִכְתֹּב הַפַּעַם, בְּרוּחַ הִתּוּלִית) .

שבת שמחה ומבורכת על כל בית ישראל,

בלהה ודוד אשל

בועז חדד מעלות-חבר הנהלה, ממתק לשבת

השבוע אנו עוברים לפרשת ויקרא פרשה זו עוסקת בשלוש רמות של קרבנות : אדם עשיר יביא בקר, אדם בינוני יביא עוף, ואדם עניינים סולת כל אדם יביא קורבן מרצון כפי יכולתו אנו רואים שאלוהים לא שופט את כולם לפי אותם קריטריונים יש כאלה שנולדו עם יכולת טבעית גדולה יותר ולכן ההתקדמות בחיים צריכה להיות באופן יחסי למגבלותינו אסור לנו להלחיץ את עצמנו באופן לא ראלי אסור לנו להביט בזלזול על הישגיו של הזולת שיהיו קטנים ככל שיהיו מכוון שעבורו זה צעד ענק כך אנו צריכים להתייחס גם לתלמידנו וילדינו לדעת לשבח ולפאר לעודד את כל אחד מהם כל אחד לפי יכולתו הטבעית ואין לעשות השוואה בין תלמיד לתלמיד ובין ילד לילד במשפחה יש לשפוט את ילדינו באופן יחסי ליכולת הטבעית של כל אחד מהם וכך גם את ההתקדמות של כל אחד מהם בחיים זיכרו לחץ לא ריאלי על ילדינו עלול להביא לתוצאות הרות אסון גם בתחום הפסיכולוגי החשוב ביותר שילדינו ותלמידינו יהיו קודם כל מאושרים

**********Paste this code as high in the of the page as possible************* ****************Additionally, paste this code immediately after the opening tag**********