פרשת "וישב" – "וַיְקַנְאוּ בוֹ, אֶחָיו וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת הַדָּבָר"- תופעה ושמה קנאה
תלמידתו המובהקת של זיגמונד פרויד, הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין ( 1882-1960 ), הבדילה בין שני סוגי קנאה:הראשון, רגש הקנאה הגלוי ,המכונה jealousy, שמתבטא לדבריה תמיד במשולש - בין שלושה אנשים. אדם אוהב אובייקט אחד ומקנא באובייקט אחר, יריב, שעלול לקחת ממנו את מושא אהבתו. סוג קנאה זה מתבטא, למשל, ביחסים בין בני זוג או בתסביך אדיפוס. סוג הקנאה השני, על פי קליין, הוא גם סוג הקנאה הבסיסי והראשוני. קנאה זו, המכונה envy, היא בעצם רגש בסיסי שנמצא בתת מודע. הוא מתבטא בתור רגש של כעס פנימי שמתעורר, כאשר אדם מבין שאובייקט אחר מחזיק בדבר מה, שהוא עצמו חושק בו. עדות חזקה לכך ראינו בסרט הישראלי של יוסי סידר- "הערת שוליים" (2011 ), המתאר קנאה של האב בבנו, שניהם פרופסורים בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית. האב ( שלמה בר אבא) מקנא בבנו (ליאור אשכנזי),על כך שבנו זכה בפרס ישראל. זאת קנאה עוצמתית של אב בבנו, שאיננה יודעת גבולות ומשתלטת על האב. קנאה פתלוגית , כאנטי תיזה לכך, שאין אדם מתקנא לא בבנו ולא בתלמידו ,כנאמר בתלמוד במסכת סנהדרין, קה' עמ' ב' : "דאמר רב יוסי בר חוני: בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו". גם מצאנו בסיפורו האוטוביוגרפי של עמוס עוז, אותו הוא חושף בספרו "סיפור על אהבה וחושך". בו הוא מספר, כי אביו היה מלומד, חוקר ספרות ומעולם לא זכה להכרה בה זכה דודו- יוסף קלאוזנר, וכי אביו שאף לקבל משרה באוניברסיטה, אך תמיד נשאר ספרן בספריה, איך היה איש של מילים, חוקר בעל סבלנות מופלגת .
פרשתנו שולחת אלומת אור, לתופעה הפוקדת את מחוזות קיומה של האנושות מאז ומעולם , ושמה - קנאה .
" יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, אֶל אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו, וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ: הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ, אָרְצָה, וַיְקַנְאוּ בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. .... וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". (בראשית, לז' , ב'-כ' ).
תופעת הקנאה נוכחת במעגלי החיים השונים: המשפחה, החברים, הקהילה, מקום העבודה, הפוליטיקה, החברה ,המדינה, ביחסים בין מנהיגי מדינות ועמים. הקו המאפיין אותה, היא מערכת יחסים ואינטראקציה בין אנשים ( מה שהאמריקאים קוראים: people to people )
היכן שיש אנשים- קיימת קנאה.
הבה נבחן את הקנאה השלילית בפרשתנו, - הנרטיב של יוסף ואחיו. כאן מתרחשת קנאה פרועה המביאה לשנאה גדולה בתוך המשפחה, לקנאה וצרות עין בין אחים. הקנאה נובעת, מיצירת מציאות של אי שוויון ואי צדק חלוקתי, במשאבי אהבת הורים ותשומת הלב המוענקים לילדיהם. קנאה הנובעת מאפליה והעדפה מובחנת של הורים, בין ילדיהם. לניתוח זה של קנאה במשפחה בין ילדים ואחים, כבר נדרשו חז״ל בהציבם עקרון חינוכי, בתלמוד במסכת שבת , דף י' עמ' ב': ״אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם, בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת ( כתונת הפסים שהייתה עשויה מילת, צמר מיוחד ביופיו) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים״. התסמונת ההורית , המפלה בין ילדים, שגרמה לקנאה וצרות עין ולשנאה ואיבה בתוך המשפחה, היא קנאה רב דורית, בסיפורי ספר בראשית , יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, לאה ורחל, יוסף ואחיו.
פרופ' שלום רוזנברג במאמרו: "קנאה וצרות עין" (מעריב, כסלו תשס"ו 2005), נסמך על הפילוסוף האמריקאי הפוליטי והחברתי ג'ון בורדלי רולס,( 1921-2002 ) "בתיאוריה של צדק" 1971 ,ומדגים זאת בסיטואציה, של כיצד יחלקו הורים עוגה בין שני אחים. יתנו לאחד לחתוך את העוגה, אך יודיעו לו לפני כן, שאחיו יבחר ראשון את חלקו. ברור ששיטה כזאת תבטיח שהחלוקה תהיה צודקת ביותר ותמנע קנאה.
בדיוננו בתופעת הקנאה, קיים מנגנון הגנה, הלוחם בתופעת הקנאה השלילית והשלכותיה ,מנגנון של איזונים ובלמים, שבין הרצון ,יצר התאווה התשוקה, המימוש העצמי האישי שלי ויצר ההשתלטות שלי, לבין הפירגון, ההדדיות, היכולת להתחלק, היושרה , האחריות וההוגנות כלפי אחי וזולתי. דומה שמנגנון זה לא פעל באירוע המשולש שבין- יוסף ואחיו ויעקב אביהם.
העדר מנגנון האיזונים ובלמים, הביא לקנאה של האחים ביוסף, כאשר יעקב אביהם מעדיף את בנו יוסף בדמות כתונת הפסים, וסיפורי החלומות, שהביאו לשנאה ותכנית של חיסולו של יוסף על ידי אחיו – " וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ וַיְקַנְאוּ בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. .... וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו".
הנה לנו הדגמה של אירוע קנאה, מבית מדרשה של מלני קליין, מסוג, רגש הקנאה הגלוי ,המכונה jealousy,שבו מתקיים משולש קנאה-יוסף האחים ויעקב. האחים אוהבים את יעקב ומקנאים ביוסף אחיהם, שעלול לקחת מהם את מושא אהבתם. אך גם מתקיים סוג הקנאה השני המכונה envy, שמתבטא בתור רגש של כעס פנימי שמתעורר אצל האחים, כאשר הם מבינים שאחיהם יוסף מחזיק בדבר מה, שהם עצמם חושקים בו. כמו למשל, אהבת אב או הערכת אב או הענקת בכורה.
הקנאה מתוארת ונוכחת במקורותינו, כך למשל, בקנאת הפלישתים המקנאים בהצלחתו הכלכלית של יצחק שמביאה לאנטישמיות בסתימת הבארות. כך רחל שמקנאה באחותה לאה : "וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. ( בראשית, ל', א').כך משה רבנו בהעברת התפקיד ליהושע בן נון, הוא פונה לקב"ה : " "מאה מיתות ולא קנאה אחת" (מדרש רבה, דברים).כך שאול המלך המקנא בדוד: " וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת, וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים; וְעוֹד לוֹ, אַךְ הַמְּלוּכָה. וַיְהִי שָׁאוּל, עון (עוֹיֵן) אֶת-דָּוִד, מֵהַיּוֹם הַהוּא, וָהָלְאָה". ( שמואל א', יח', ח').
כיצד מתנהגת ומתנהלת לה תסמונת הקנאה בחיי היום יום?
תסמונת הקנאה נעה על מנעד : היא מתחילה בקנאה חבויה שבה אנו מעמידים פנים ומשחקים את המשחק כלפי האחר - מושא קנאתנו בו. כלפי חוץ הכול נראה כביכול בסדר, אבל בפנים אנחנו מתפוצצים נוכח הצלחתו של האחר > מכאן עוברת הקנאה להיות גלויה, אך עדיין פסיבית, בדרך של צעדי התנתקות, הימנעות והפרדה ממושא קנאתנו > מכאן הקנאה מועצמת עוד יותר בהיותה גלויה ואקטיבית, במעשים שעלולים לגרום לנזק וחבלה ופגיעה ברכוש ,בגוף ,בנפש ובשמו הטוב של מושא קנאתנו. לצערנו, כיום ברשתות החברתיות באינטרנט, קל מאד לעשות ביוש (שיימינג) לאחר.
בפרשתנו, מועצמת הקנאה בין האחים, כאמור, בכתונת הפסים,- סממן חיצוני, ששופך שמן על מדורת הקנאה. בעיון בטקסט אנו רואים כיצד תהליך הקנאה והשנאה של האחים ליוסף, מתנהלים על רצף המנעד, מקנאה חבויה, לעבר קנאה גלויה פסיבית המסתיימת בקנאה גלויה אקטיבית, שסיומה בהשלכתו של יוסף לבור, על ידי אחיו.
תוצאותיה של הקנאה השלילית, הן הרות אסון במישור האינדוידואלי וגם הקולקטיבי ,במעגלי החיים השונים. עד כמה מהדהדים, דברי רבי אלעזר הקפר בפרקי אבות ד', כא': ״ הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם״, ובדברי החכם באדם בשיר השירים , ח', י': "קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה" ובמשלי, יד', ל' : "ורקב עצמות קנאה" הקנאה נוכחת במרחבי חיינו השונים. תיעולה למסלול חיובי או שלילי, מסורה רק בידי בני אדם. הבה נתחבר עוד יותר, שכלית ורגשית, לתפילה הנאמרת על ידינו כל בוקר, בסיומה של תפילת שמונה עשרה, "באלוקיי נצור״, - ״ יהי רצון מלפניך ד׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו, שלא תעלה קנאת אדם עליי ולא קנאתי על אחרים ״.
אך קיימת גם קנאה חיובית המאופיינת ב ״קנאת סופרים תרבה חוכמה״ (מסכת בבא בתרא, כב', עמ' א'), שיש בה תחרות חיובית, הישגיות השואפת למצוינות הייצור, היצירה והתפוקה. כבר ראה זאת החכם באדם קהלת כשקבע : ״ וראיתי אני את כל עמל ואת כל כישרון המעשה, כי היא קנאת איש מרעהו״. קנאה חיובית נוכחת בתרבות ארגונית ומקצועית של ארגונים, המאופיינים, בהיותם "ארגון לומד", המשתיתים בתרבות הארגונית שלהם, למידה בין חברי הארגון ,למידה מהצלחות וגם מכישלונות. תרבות ארגונית המדגישה ומעודדת טיפוח ופיתוח ההון האנושי בארגון ובהנעתו. תרבות ארגונית של קנאה חיובית המנכיחה אורח חיים של למידה הדדית בביצוע תחכימים ( תחקיר וניתוח מקרים ואירועים בחיי האירגון) כשגרת חיים, מתוך רצון להשתפר במתן השירות ללקוחות ובהישגים. בארגונים כאלה, אחד מפרגן לשני ואחד לומד מהשני, בשקיפות ובתחרות בונה וחיובית. כך מאופיינים ,ארגונים למטרות רווח וגם ארגונים ללא מטרות רווח. כך גם, בעולם הכלכלי של תחרות בריאה המגבירה שאיפה להשתפר, למצוינות, לתודעת שירות מקצועי ואדיב, להוגנות ולמחירים תחרותיים, כאנטי תיזה למונופוליזציה.
אך קנאה חיובית, מסוג זה, חייבת להציב לעצמה גבולות ברורים למרחב התחרות והמחלוקת. שכן, אם אין לה גבולות, והדרך שבה היא מתנהלת ,איננה אתית ומוסרית ,עלולה התחרות להתדרדר במדרון חלקלק שלילי. אנו מכירים ביטוי לכך ,במשנה הכלכלית החברתית הניאו ליברלית ,של ״היד הנעלמה״, המקדשת את הדרווניזים החברתי כלכלי, של כוחות השוק, המכונה לא אחת כקפיטליזם חזירי. שיש בו מאפיינים של תחרות לא מוסרית. תחרות שלילית של "עגל הזהב", תחרות שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. תחרות של הכול בכול שאין בה גבולות, הכול מותר והעיקר זאת שורת הרווח והשורה התחתונה. נשמע מוכר?
אך גם מוכרת לנו הקנאה החיובית בדמותה של המחלוקת והתחרות החיובית בלימוד ובתרבות הדיון בבית המדרש , בדרכם של בית הלל ובית שמאי, של קנאה חיובית ומחלוקת לשם שמים.
לצערנו, בסוג הקנאה השלילית , אנו חווים נוכחות של קנאה וסכסוכים במשפחה , או קנאה כתוצאה מטעויות אסטרטגיות של הורים בחלוקת משאביהם לילדיהם באופן לא שוויוני. כך גם בכיתה בבית ספר, בקנאה בין תלמידים, כתוצאה מהעדפה מוחצנת של מורה , המעדיף תלמיד מסוים ביחס לשאר התלמידים. כך גם במקום עבודה, בקנאה בין עובדים, כתוצאה מכך שמנהל מפלה לטובה עובד זה או אחר, ביחס לעובדים האחרים. כל אלו מביאים לפירוקן של רקמות אנושיות של משפחה, אחים, וחברים.שהרי זאת לדעת, שכולנו בני אדם רגישים ופגיעים ובעלי רגשות אנושיים.
אחד השירים היותר אהובים עליי הוא השיר: "ירדה לנו השבת". מילותיו של השיר, של יהושע רבינוב ובלחנו של דוד זהבי ( 1946 ),משרים בעולמנו, עם כניסת השבת, אוירה של רוגע, רגישות, המונעת כל קנאה. לכולם יש מקום. כל אחד מפרגן לשני. ממש אידיליה בעת ירידת השבת הקדושה:" יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר, וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ...נָשְׁקָה הַשַּׁבָּת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַבְּרוֹשׁ, לָאֵזוֹב שֶׁבַּסֶּלַע נָשָׁקָה. וַיְּהִי הַדַּרְדַּר לְשַׁרְבִיט שֶׁל מַלְכוּת עַל רָמוֹת דְּמָמָה מְרוֹנֶנֶת. יִמְשֹׁךְ אָז הַתּוֹר בְּקוֹלוֹ הַמָּתוֹק חֶמְדַּת כִּסּוּפִין מְעַדֶּנֶת.....וְהָיְתָה הָעֶדְנָה בְּבִקְעַת גִּנּוֹסָר לְנִשְׁמַת עִבְרִיּוּת נֶאֱצֶלֶת".
כוחה של השבת ונשמתה היתירה, המסלקת כל קנאה בין יצירותיו של הקב"ה בעולמנו – השבת מעניקה תשומת לב מלאה לכולם - לברוש, לאזוב, לדרדר ולתור.
