מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,- חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא
'מקראות – בינה בתורה' לפרשת וישלח:
בתפילה זועקת לישועה ולנחמה מאת ה' ללוחמי צה"ל בחבל עזה, אשר פותחים לאזרחים עם נשים וילדים פתחי מילוט; בהיפוך גמור לצוררים הרוצחים, הגרועים מעשו ועמלק, שומרים לוחמי צה"ל על 'ידי עשו עם קול יעקב'.
מעשה דינה האנוסה והחטופה –
ו'מוסר מלחמה' בבית יעקב-ישראל.
עם קשר מדהים לימינו.
המבחן הראשון של יעקב-ישראל בשער הכניסה לארץ האבות, הוא המבחן של 'מוסר מלחמה'. פרשת דינה הפכה להיות פרשת שמעון ולוי, והיא חוללה את ההתנגשות הגדולה בין יעקב לשמעון ולוי על רקע אונס אחותם.
הרמב"ן, שהתווה כאן את דרכו של עם ישראל בתחום זה, העלה שאלה גדולה:
"ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו עָנו, כי לפניו היו, והוא היודע מענם (לשונם) כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס? ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה, והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב אָרַר אפם להם לבדם"; (רמב"ן לבראשית ל"ד, יג)
אם בני יעקב תכננו להציע לאנשי שכם להימול כדי להרוג אותם בסופו של דבר, מדוע כעס עליהם יעקב אחר כך? ומדוע אָרַר את אפם של שמעון ולוי לבדם?! תשובת הרמב"ן מובילה, כפי שנראה, היישר אל בעיות שאנו מתמודדים איתם עד היום.
לפני שנביא את דבריו, חשוב לתת את הדעת לעיקר בסיפור: דינה היתה חטופה בידי שכם וחמור! היא לא שוחררה והמשא ומתן התנהל על רקע זה שהיא נמצאת בבית שכם וחמור.
כך כתוב בפירוש:
"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ"! (ל"ד, יז)
ובהמשך נאמר:
"וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב, וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ"; (שם, כו)
כדי לשחרר את אחותם היו מוכנים בני יעקב לרמות את אנשי שכם. כלשון הרמב"ן:
"והתשובה, כי המרמה היתה באמרם להִמוֹל להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נִמוֹלים, יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים, ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להִנָקֵם מהם והרגו כל אנשי העיר.
ויתכן שהיה הכעס ליעקב שאָרַר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו, וזהו מה שאמר הכתוב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טִמֵא את דינה אחותם, כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם"; (רמב"ן שם)
הרמב"ן העלה כאן קו ברור בתפיסת המלחמה העקרונית של בית יעקב-ישראל: כאשר אין ברירה וצריך לשחרר שבויים חטופים, מותר ונכון לעשות מרמה, ולנצל חולשות, כדי לשחרר חטופים, ולבוא חשבון עם הפושעים בלבד. אולם, בשום פנים לא לפגוע בכל אנשי העיר. הניסוח המודרני של "טוהר הנשק" בא פה לידי ביטוי ברור בכעס הגדול של יעקב על שמעון ולוי. יעקב לא כעס על המרמה, אלא על הטבח, שהיה מעל ומעבר לכל קנה מידה. למעשה, הוא היה מעשה של נקמה.
אמנם, בפרק שלנו יעקב אמר לשמעון ולוי רק "עכרתם אֹתי" ונימק את דבריו מכוח חששותיו הידועים מפני הסתבכות במלחמה קשה מכפי כוחם. זאת, בעוד בניו דיברו כאחים, מתוך תחושה של עוצמה וכוח, שאיננה מוכנה לסבול את ההשפלה (ל"ד, לא). אולם, זה לא סוף הפרשה –
בסוף ספר בראשית, הוא ארר את אפם ואמר עליהם:
"בסֹדָם אַל תָבֹא נפשי, בִּקְהָלָם (למלחמת נקם וטבח) אַל תֵחַד כְּבֹדי... אֲחַלקֵם ביעקב וַאֲפיצֵם בישראל"; (מ"ט, ה-ז)
הדברים הקשים האלה מבטאים את העמדה המוסרית-עקרונית של יעקב כלפי מעשיהם. על דברי יעקב אלה כתב רש"י:
"כלי חמס מְכֵרֹתֵיהֶם. אומנות זו של רציחה, חמס הוא בידיהם. מברכת עשו היא זו (כפי שאמר יצחק לעשו: "ועל חרבך תִחיֶה" (כ"ז, מ), אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו"; (רש"י מ"ט, ה)
בכך, החזיר אותנו רש"י לעימות הגדול בין יעקב לעשו. אחרי שהחזיר יעקב לעשו את הבטחת הגביר שקיבל במרמה, ואחרי שהתפייסו וכל אחד הלך למקומו, דווקא עכשיו קמו שמעון ולוי ועָשׂוּ כמעשה עֵשָׂו.
אם בני יעקב משתמשים בחרב עֵשָׂו ושיטותיו, ולו גם כדי לשרוד, הם לא הולכים בדרכו של יעקב. לא לשם כך בחר ה' דווקא ביעקב החלש, ולא בעשו הגיבור. ישמעאל ומדיָן, בני לוט ובני קטורה ובני עשו רבים יש גם במשפחת אברהם, אך לא לשם כך ייעד ה' את אברהם את יצחק ואת יעקב בחיריו. הוא ייעד אותם כדי שישמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.
לכן הפגיעה של שמעון ולוי בבית יעקב היא פגיעה אנושה. מכאן אנו יכולים להבין את החומרה העצומה של העונש שהטיל יעקב על שמעון ולוי – אובדן הנחלה! אם בדרך הזאת חשבו שמעון ולוי להכות את שכם ולרשת את העיר וסביבותיה, לא יזכו הם עצמם לנחלה בארץ אלא בתוך שבטי אחיהם.
"קול יעקב" משתמש בחרב רק באין כל ברירה אחרת.
הקו הזה, הבנוי על פרשנות הרמב"ן לפרשת שכם, הוא המנחה את עם ישראל שבדורנו, לרשת את הארץ בדרכי מוסר הלחימה של צה"ל.
הרב ד"ר יואל בן-נון
יש מצטטים את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים (ט', יד), שכל אנשי העיר נחשבו אחראים לחטיפת דינה, ובונים על זה (בטעות) דרכים של קנאות – הרמב"ן חלק על דברים אלו, ודחה אותם לחלוטין, וגם הרמב"ם לא התכוון לחלוק על יעקב אבינו, ששלל משמעון ולוי נחלה בארץ.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - בע"ה לפרשת וישלח - מיעקב לישראל
מה קרה במעבר יבוק בלילה שלפני המפגש עם עשו? יעקב ירֵא מפני הפגישה עם אחיו. השליחים ששלח יעקב כדי לרצות את עשו, שבו ובפיהם בשורה קשה. "בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: " (לב, ז). יעקב חושש שעשו אחיו בא להילחם בו, להיפרע ממנו על שנטל ברמייה את ברכתו. לילה זה בטרם המפגש הוא זמן התייחדות וחשבון נפש ליעקב. יעקב עובר תהליכי מודעות.
מרגע הולדתם שזורים חיי יעקב בחיי עשו. הם תאומים. יעקב נולד כשידו אוחזת בַּעֲקֵב אחיו.
אחיזה זו מאפיינת את מערכת היחסים ביניהם. יעקב קונה את הבכורה מעשו. כאשר עשו שב מן הציד עייף ורעב, נזיד עדשים ניתן בתמורה לבכורה. יעקב מרמה את אביו בעצת אימו כדי ליטול את ברכת עשו. כאשר יצחק העיוור שואל לזהותו: " מִי אַתָּה בְּנִי ", משיב יעקב: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ "(כז, יח-יט).
יצחק שב ושואל: " הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא:" (כז,כא) , ושוב ישואל יצחק: " אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו "
ויעקב משיב: " אָנִי" (שם, כד). יצחק מזמן ליעקב הזדמנויות רבות לחזור בו ולהודות על האמת, אך יעקב ממשיך לטעון שהוא עשו.
מרגע הולדתו מבקש יעקב להיות עשו. עשו הוא הבכור, הצייד, נוטל חלק בפרנסת המשפחה, ואהוב על אביו.
יצחק ועשו מגיבים באופן קשה כאשר מתבררת התרמית בהשגת הברכה. יעקב נשלח לחרן בעצת
אימו, כדי להצילו מיד אחיו האומר בליבו: " יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי: " (כז, מא). חלפו עשרים שנים מאירוע זה, ובהם לא ידוע לנו על קשר כלשהוא בין האחים. יעקב שב לארץ, והוא נאלץ להתמודד פנים אל פנים עם אחיו ההולך לקראתו עם ארבע מאות איש. " וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ " מעיד הכתוב (לב, ח). כך מתואר מה שהתרחש בלילה לפני המפגש ביניהם (בפרק לב):
(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר:
(כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ:
(כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי:
(כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:
(כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:
(ל) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם:
(לא) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי:
שאלות רבות מתעוררות בקשר לאירוע זה. אם יעקב נאבק עם איש, הרי שאיננו לבדו. מי הוא האיש עימו נאבק, מה משמעות המאבק המסתיים ביעקב המנצח אך הצולע על ירכו, ומה פשר שינוי שמו של יעקב. הכתוב מותיר אותנו בערפל, לא ברור מיהו הדובר בחלק ניכר מפסוקים אלה, לדוגמא בפסוקים כו, כז. כל הסצנה הזאת אפופת מסתורין.
ייתכן שלא היה איש עם יעקב באותו הלילה, ולפנינו תהליך תודעתי שבו יעקב נאבק עם עצמו, כדי להשתחרר סופית מהרצון להיות עשו. אין מאבק קשה יותר ממאבק פנימי על זהות. במאבק זה משחרר יעקב את האחיזה בעקב אחיו. הוא יוצא חבול, צולע על ירכו, אך מנצח. " לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: " אומר יעקב. הפעם מדובר בברכה שאינה תוצאה של תרמית, של התחפשות לעשו תוך ניצול עיוורונו של יצחק, אלא תוצאה של מאבק אמיתי, ובקשה לקבל את הברכה. מתקיים כאן " וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר". יעקב לובש דמות חדשה. כאשר שואל אותו האיש: " מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב". הוא עונה בכנות, " יַעֲקֹב". רק אז הוא זכאי לשינוי שמו מיעקב לישראל. " לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".
יעקב קשור לעקב, למעקב אחר עשו, בעוד שישראל הוא ישר-אל. האל שינה את שמות אברהם ושרה , אך השינוי היה מינורי. השם בבסיסו נשאר. יעקב מקבל שם חדש שאינו קשור כלל לשמו הקודם. שם זה מבטא זהות אחרת. זהות של עצמאות, יושר, השלמה וקבלה עצמית. יעקב אינו משקר ואינו בורח. הוא ברח מעשיו וברח מלבן, לא עוד. הפעם הוא יודע שעשו הולך לקראתו כלומר ההתמודדות ביניהם תהיה פנים אל פנים.
שני השמות יופיעו בפרקים הבאים, לעיתים יעקב ולעיתים ישראל. ישראל הוא שמו של מייסד עם ישראל. המאבק מתחולל בלילה, ומסתיים עם עלות השחר. לזמן יש משמעות. יעקב יצא מן הלילה אל אור ראשון ורענן של שחר. זוהי התחלה חדשה עבורו. " וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ:" (לב, לב). השמש זרחה כביכול רק בשבילו, ללמדנו שיצא יעקב מחושך לאור גדול, גם אם הוא צולע על ירכו. הוא ניצח במאבק על זהותו. יעקב אינו נענה לבקשת עשו להצטרף אליו להר שעיר, וגם מסרב בנימוס לליווי של אנשי עשו. הפרידה היא סופית. הם יפגשו שוב בקבורת אביהם יצחק, ולאחריה כל אחד ילך לדרכו.
בשורות טובות - בלומה דיכטוולד. ט"ז כסלו תשפ"ד
&
הרב עמיהוד סולומון רב קהילה- סרטון על הפרשה - מי שמאמין כן מפחד
&
המאמר השבועי לפרשת ויצא מתוך ספרו של אריה ארזי
"פניו אליך – פנים חדשות בפרשיות השבוע "
"על היחס לאומות העולם לאור יחסי יעקב ועשו "
לחצו כאן לקריאת המאמר לחצו כאן
למידע על הספר פניו אליך לחצו כאן
לתגובות arye.arzi@gmail.com
&
פרשת וישלח – "קטונתי מכל החסדים"אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון
דג זהב או חכת דיג
אילו הייתה ניתנת לכם הזדמנות, איזו משאלה הייתם מבקשים מדג זהב? התשובה המיידית לשאלה הנפוצה הזו היא האפשרות לקבל משאלות נוספות ללא גבול... ובמציאות?
כולנו מתמודדים עם אתגרים בחיים. הקשיים יכולים להיות קשורים לבעיות פרנסה, בריאות, חינוך, פוריות, זוגיות, יחסי שכנות ועוד.
כיצד מתמודדים עם קושי?
האם משאלת הלב שלנו היא ל"נס"? לפתרון שמיימי או לגורם חיצוני שבבת אחת יפתור לנו את כל בעיותינו?
לכאורה, זה הכי קל ופשוט, אם כן מדוע לא לשאוף לכך ?
לקראת המפגש עם עשו
בפרשתנו, פרשת וישלח, יעקב אבינו שולח שליחים לעשו אחיו כדי לרכך את המפגש ביניהם לאחר עשרות שנים של נתק. יעקב חשש שעשו עדיין נוטר לו בליבו על גנבת הברכות, ולכן הוא שלח "כוח חלוץ" שיספר לעשו על בואו הצפוי של יעקב (בראשית לב, ו): "וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ".
וכך פירש רש"י: "ואשלחה להגיד לאדוני – שאני בא אליך. למצוא חן בעיניך – שאני שלם עימך ומבקש אהבתך".
כאשר חזרו השליחים ליעקב וסיפרו לו שעשו בדרך אליו עם ארבע מאות איש, יעקב התמלא פחד מהמפגש הצפוי בשל חוסר הוודאות מהמפגש הקרב, התכונן יעקב בכמה דרכים שונות במקביל: "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון (=מתנה לעשו), לתפילה ולמלחמה" (רש"י בראשית לב, ט).
בתפילתו אומר יעקב (בראשית לב, יא): "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".
יעקב הזכיר שהוא לא ראוי לאותם החסדים שזכה להם, וציין כי כשעבר את הירדן, כעשרים שנה קודם לכן, היה חסר כול וכעת זכה לחזור עם משפחה גדולה ועשירה.
פעלתנות בדרך הטבע או נפעלות על ידי נס
הביטוי "קטונתי מכל החסדים" מבטא ענווה, הכרה שהטוב המורעף על האדם אינו מובן מאליו, ושהאדם מצד מעשיו וזכויותיו אינו ראוי לכך.
אולם הרב קוק מפרש את המילה "קטונתי" לא כתיאור מעלתו של האדם, שלכאורה אינה ראויה לטובות שהאדם זוכה להן, אלא כפועל המתאר את "התקטנותו" של האדם. הרב קוק הסביר שמטרת האדם לפעול בעולם היא לקדמו ולתקנו, וכשהאדם פועל לטובה בעולם, אישיותו גדלה. לעומת זאת, כשהאדם "נהנה" מניסים, מקפיצות הדרך, מסיוע מצד שלישי מבלי להתאמץ בעצמו, הוא הופך לפסיבי, ולכן לא רק שאינו גדל, הוא אף קטֵן.
וכך כתב הרב קוק (עין איה חלק ב, ב, קצה):
"אדם הוא מתגדל לפי ערך רוב פעולותיו לטובה, וכל מה שהוא בהם משולל מפעולה, אם מגיעה לו טובה על זה האופן הוא מתקטן... אמנם הנס יבוא בהכרח כשאין האדם יכול להיות פועל, אם כן זהו אות (=סימן) כבר על קטנותו... אלא שבהיותו פועל הוא מתגדל גם כן מצד פרטיותו, ובהיותו נפעל הוא מתקטן, חי חיים של קבלה, לא של השפעה. וראוי לאדם לאהוב חיי השפעה, שהם חיי פעולה, שהוא חפץ ה' היותר עליון, הרוצה בשלמות היותר עליונה של בריותיו".
בהמשך דבריו הסביר הרב קוק שכשהרצון לפעול טוב מצטרף לידיעה כיצד לעשות זאת– הוא יכול להביא ברכה גדולה לעולם ולהרבות את זכויותיו, כלומר, להגדיל את אישיותו. לעומת זאת, כשהאדם נפעל, הוא למעשה "חי על חשבון העבר" ולכן זה גורע מזכויותיו.
ובלשון הרב קוק (שם, קצד):
"ראוי הוא שיהיה (=האדם) אוהב את הטבע, את הסדר וההדרגה המניחים מקום לו להיות פועל, לא נפעל. וזוהי שלמות יקרה לאדם, שיהיה חפץ באמת להיות פועל, וכשיהיה חפץ זה מתחבר עם הידיעה האמתית יהיה ודאי פועל טוב. והנחת מקום לאדם להיות פועל נותן הטבע, אבל הנס מהפך את האדם לנפעל, כי הוא אינו יכול לעשות בזה מאומה, על כן מגרע כחו של אדם...".
הסבר זה נשען על דיון בגמרא במסכת שבת (לב, א): "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו". מבואר בגמרא שאם אדם לוקח סיכונים מיותרים וסומך על הנס שלא ייקרה לו נזק, גם אם בפועל הוא יינצל מהסכנה, היותו ניצל בזכות הנס ולא בזכות התנהלותו הטבעית בעולם גורם לכך שהנס מנכה, כלומר מוריד, לו מזכויותיו.
מכאן אנו למדים שאל לאדם לרצות שבעיותיו ודאגותיו בחיים ייפתרו בדרך פלא או נס, משום שהנס מצמצם את האדם ומקטין את אישיותו מפני שהוא נפעל ולא פועל. על האדם לשאוף לעמול כל חייו, משום שעצם העמל מרומם את האדם ומגדיל אותו, ללא קשר או תלות בתוצאת עמלו.
קטנות שמביאה לידי גדלות
הרב קוק המשיך והסביר שהקב"ה מזמן לאדם בחייו אירועים שונים הדורשים ממנו לפעול כדי להתמודד עם אותן סיטואציות. או אז, עצם הפעלתנות בעולם היא ההידמות לקב"ה, ולא הפסיביות. ההתמודדות של האדם עם אירועי החיים, והפעולות שהאדם עושה על מנת כן מגדילות אותו ואת אישיותו משום שהן מולידות ומצמיחות בו כוחות חדשים. לעומת זאת, אם הוא נפעל ולא פועל להוסיף טוב בעולם, לא רק שאינו גדל, אלא למעשה מנכין לו מזכויותיו, כלומר כוחות חייו שנבנו בעבר על ידי עמלו ופעולותיו כעת מתמעטים בשל הפסיביות שלו. ובלשונו:
"כשהאדם הוא הולך ופועל על ידי המכשירים שמוצא לפניו ממעשה שמים (=האירועים שהקב"ה מזמן לאדם), הרי הוא מתדבק בדרכי ה' יתברך פועל כל, והזכיות שלו מתרבות, וכיון שהן מתרבות ודאי אינן מתמעטות ומנוכות. אבל מי שעושין לו נס, באותו מעמד כבר חדל מהיות פועל, ובתור נפעל חי הוא על חשבון העבר, ומנכין לו מזכיותיו.
אבל בהיות האדם משתמש בכח הטבע, הוא יכול להכניס את עצמו להיות תמיד פועל, "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ובהיותו פועל בשכל טוב, מכיר הוא את עומק השמחה וההצלחה בחיים של פעולה, על כן אין זכיותיו יכולות להיות מנוכות. כי מה הוא מבקש, כי אם להיות חי חיים של פעולה תמידית".
הרב קוק חידד את הדברים ולדבריו, לעיתים האדם נדרש להימצא במצבים של "קטנות", של קושי, של אתגר. אולם הקושי שהקב"ה מזמן לאדם נועד כדי להוציא ממנו את גדלותו בזכות התמודדותו עם הקושי. יעקב, שהיה שרוי בקושי גדול לקראת המפגש עם עשו, כמבואר בפסוק (בראשית לב, ח) "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ", הצליח בזכות התמודדותו (מבלי להסתמך על הנס) להגיע בהמשך הפרשה לגדלות שהתבטאה במאבקו עם המלאך.
ובלשון הרב קוק:
"...על כן אמר תחילה "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך". אמנם באה לו אחר כך הגדלות על ידי חיים של פעולה, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".
לסיכום
בעולם שמקדש את זכויות הפרט ועוסק בהן לעיתים קרובות יותר מאשר בחובות הפרט, מרענן ללמוד מגישתו של יעקב שמכיר בטובות שזכה להן אף שבחווייתו האישית לא היה ראוי להן.
אך הדברים אמורים גם לגבי האירועים והחוויות הפחות נעימים העוברים על האדם. הקשיים והאתגרים הניצבים בפניו אינם "תקלה" אלא הזדמנות מכוונת לצמיחה. התמודדות עם קשיים ומשברים, מציאות של "קטנות" מכל סוג שהוא, היא שדוחפת ומזמינה את האדם להתמודד, לפעול, לגדול.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
לפי רש"י שמא ייהרג או יהרוג אחרים בקרב הצפוי.
ראה לעיל דברינו בפרשת נח.
אורי סובוביץ
&
הבא להורגך השכם... - הרב אברהם רזניקוב שליט"א -מוקלט
https://youtu.be/sjbYfvvJqKQ?si=xnH4KufeXp4loS5I
&
"סליחה שניצחנו"הרב אבי רזניקוב רב קמפוס בית החולים איכילוב ת"א
פרשת וישלח נפתחת בתיאור דרמטי של הפגישה בין יעקב לעשיו אחיו. יעקב שולח מלאכים להודיע לעשיו על שובו. המלאכים מבשרים ליעקב כי עשיו בדרכו אליו "וארבע מאות איש עמו". מה שמלמד על כוונותיו. יעקב אבינו חושש מסכנה קיומית מידית, "וירא יעקב מאד, ויצר לו" ועל כן נערך למפגש עם עשיו בשלושה אופנים "התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון, להלן ותעבור המנחה על פניו. לתפילה א-לקי אבי אברהם, למלחמה והיה המחנה הנשאר לפליטה" (רש"י - בראשית ל"ב ט'). כך פירש גם את המילים "והיה המחנה הנשאר לפליטה - על כרחו, כי אלחם עמו" ( שם, ט'). כלומר, רש"י על פי חז"ל הבין שאם לא תהיה לו ברירה יילחם. הרמב"ן לעומתו הבין שההכנות למלחמה הינן בעיקר הכנת דרכי מילוט, "... ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהינצל" (שם, ל"ב, ד'). גם הרשב"ם, הסביר מדוע העביר יעקב את כל אנשיו בלילה את מעבר יבוק, "נתכוון לברוח דרך אחרת, ולפיכך עבר הנחל בלילה... כי לברוח דרך אחרת שלא יפגשנו עשו נתכוון" (שם, כ"ג-כ"ה). המנחה ששלח יעקב הייתה כדי להימנע ממלחמה. אלא שחשש שמא תדחה ומנחה, על כן חובה להתכונן לעימות עם ארבע מאות הלוחמים של עשיו. הנצי"ב רואה בו מהלך פרגמטי, "קראו אדוני גם שלא בפניו, למען ייזהרו עבדיו שלא יקלו בכבודו ומוראו גם שלא בפניו, כי חברך חברא אית ליה". זלזול באויב עשויה להביא לשאננות יתר, "קונספציה", שקרסה, אמירות כמו, "מורתע" "מוחלש", יעקב איננו יהיר כאשר שבים השליחים ומודיעים לו, "באנו אל אחיך אל עשו, וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו… ויירא יעקב מאד ויצר לו", הוא מבין לאן פניו מועדות.
כאמור, לפי רוב המפרשים ביקש יעקב לחמוק ברגע האחרון מהמפגש עם עשיו, בלילה, במעבר יבוק. רק המפגש עם ה"איש" שחז"ל אמרו שהיה "שרו של עשו" (בראשית רבה ע"ז, ג'). הכריח אותו להיאבק "פנים אל פנים". למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה בחייו בה נאבק כך. כל ימיו, מן הבטן, אחז בעקב בתחבולות ואף ברמייה, למול עשו ולמול לבן. הפגישה עם עשו הייתה הפעם הראשונה שנאלץ להיאבק. המאבק התרחש במשך לילה שלם, עד שמגיע הרגע הדרמטי, "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ". כעת יעקב לא יכול לברוח ולסגת. יעקב חייב להישאר במקומו. כדי לעודד אותו שואל המלאך "מַה שְּׁמֶךָ? הוא עונה למלאך, קוראים לי "יַעֲקֹב" מלשון עקב, תש כוח, עונה לו המלאך, יש לך כוחות! "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹקים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". שמו החדש 'ישראל' - משקף את היכולת להתמודד, לא להישבר. המאבק שלו הופך לסמל עבור בניו, סמל לעמידה איתנה, ללא וויתור, גם מול כוחות גדולים וחזקים ממך. מוסריותו של האדם איננה מחייבת רכות וויתור על מאבק ומלחמה והישג וניצחון.
הערכות למלחמה מביאה את יעקב לחצות את המחנה לשניים "ויחץ את העם אשר אתו...לשני מחנות, ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה"(שם ח' וט'). יעקב עצמו מתייצב בראש המחנה "והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" (שם ל"ג ג'). יעקב אינו מתכונן לקרב הרואי, אלא להקטנת הטבח שיתרחש עם התבוסה. האם נהג יעקב כשורה בכך שהעמיד חלק מבני משפחתו קרוב יותר לעשו וגיבוריו? האם כך יש לנהוג על פי התורה בעת שמתעוררת סכנה ועלולים חלק להיפגע? האם מותר להקריב חלק כדי להציל אחרים? יש שפירשו שמהלך זה של יעקב היה חלק מתהליך הפיוס, מיקומם ראשונים של בני השפחות נובע מאותו מניע, לבני השפחות קל יותר להשתחוות מאשר לבני האימהות "...הוא הקדים את השפחות שכניעתן יתרה, ובאחרונה את רחל ויוסף שכניעתן מועטת" (רש"ר הירש שם ל"ג ו'-ז'). הרב אליעזר וולדינברג ביאר כי צעדיו של יעקב נקבעו לאחר שבמאבקו של יעקב עם המלאך, שרו של עשו, גברה ידו של יעקב "כי שרית עם א-לוקים ועם אנשים ותוכל" (שם ל"ב כ"ט), כעת, היה יעקב לתת מקום לחיבתו היתרה מבלי לסכן בכך איש, וראיה הביא הרב וולדינברג מאופן העברת ילדיו את הנחל שזו הייתה עוד לפני המאבק עם המלאך "...ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר יבק"(שם כ"ג), כלומר, לקחם כולם יחד ולא העדיף חלק אחד והעבירו תחילה שכשהסכנה אורבת והחשש מפני גאות המים קיים לוקחים את כולם יחד, שהרי 'אין דוחין נפש מפני נפש', אך כעת הבין שהחשש מפני מלחמה עם עשיו קלוש ורחוק, יכול היה לתת מקום לחיבתו "...ורק לאחר מיכן כשכבר לא עמדה לפניו הבעיה של הצלה ממש, לא מהריגת הילדים, ולא מלטמאות הנשים, והיה לו בזה רק חשש רחוק דרחוק, אז הכריע יעקב דאפשר לנהוג בדיני קדימה, ואחרון אחרון" (שו"ת ציץ אליעזר חל' י"ח סי' ס"ט).
נעמי שמר כתבה שיר בשם "ליל המלאך" על מאבק יעקב עם שרו של עשיו
"... כָּל הַלַיְלָה נֶאֱבַקְתִּי
עִם מַלְאַךְ בִּלְתִּי נִרְאֶה
מַאֲבָק שֶׁאֵין דוֹמֶה לוֹ
מַאֲבָק בִּלְתִּי נִלְאֶה
עִם מַלְאַךְ שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם
ןעוֹדֶנִי נוֹשֵׁם.
...]
בְּגוּפִי עַכְשָיו צַלֶקֶת
וְיַגֵּעַ וּמֻתָּשׁ
אֲנֹכִי מַמְשִׁיך לָלֶכֶת
וְיוֹדֵעַ שֵׁם חֲדָשׁ
שֶׁנוֹלָד מִתּוֹך הַלֵּיל
יִשְׂרָאֵל.
יעקב נאבק במלאך, רמברנדט 1659. ברלין.
בציפייה לבשורות טובות- הרב אברהם רזניקוב
