‍פרשת " ויצא"- " וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה" – שלושה טיפוסים של בארות

‍פרשת " ויצא"- " וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה" – שלושה טיפוסים של בארות

זאב ( ווה ) פרידמן

הבאר נוכחת בספר בראשית. פנים רבות לה באירועים שונים המתרחשים סביבה. הבאר היא מבארת ויודעת לבאר לנו סיטואציות אנושיות סביבה. כל באר בולטת במאפייניה הייחודיים.

הבה נדון בשלושה טיפוסים של בארות בסדר כרונולוגי של הפרשות האחרונות, שכל אחת מהן יודעת להעביר לנו מסר ייחודי משלה , בבחינת – " מעשה אבות ואימהות סימן לבנים ולבנות":

הראשונה, הבאר "הפראיירית". השנייה, הבאר המתמידההשלישית, הבאר הקהילתית.

הבאר "הפראיירית "

פרשת "חיי שרה" שאותה קראנו לפני שתי שבתות, מתארתבהרחבה ובריבוי פרטים, את המפגש של אליעזר עבד אברהם עם רבקה על יד הבאר : " וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת .... וְכַדָּהּ, עַל שִׁכְמָהּ...וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. וַיָּרָץ הָעֶבֶד, לִקְרָאתָהּ; וַיֹּאמֶר, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר, שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל, לְהַשְׁקֹתוֹ; וַתֹּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם כִּלּוּ, לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר, לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב, לְכָל גְּמַלָּיו. וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ד' דַּרְכּוֹ, אִם לֹא. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, ..... וַתֹּאמֶר אֵלָיו, גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם, לָלוּן. ..... וַתָּרָץ, הַנַּעֲרָה, וַתַּגֵּד,לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים, הָאֵלֶּה" (בראשית, כד', א- כח ).

רבקה הנערה פועלת ומתרוצצת ללא הפסקה. היא יוצאת מגידרה לרצות את אליעזר. היא מתזזת את עצמה לדעת. משקיעה מאמץ יוצא דופן לשרת אדם זר שאיננה מכירו וגם את עשרת גמליו. הרי זה לא פשוט לנערה לרוץ לבאר ,לשאוב מים ולהשקות עשרה גמלים ברצף, הלוך וחזור. היא איננה שואלת כמו בשיר של נתן אלתרמן על אליפלט : " בלי מדוע ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה, בלי לאן ומאיזה צד, בלי מתי ובלי אין וכמה". לא שומעים ממנה- לא בכי לא נהי, לא אוי לא אוף, לא קיטור.

יבואו ויגידו כל הצופים בדרמה וכותבי טורי הביקורת למיניהם, על ההצגה הכי טובה בעיר במתחם הבאר, שהנה לפנינו נערה הלוקהבתסמונת ״ הפראיירות ״. הם ירשמו הדיאגנוזה הבאה: "ענין לנו עם נערה המאובחנת, בחוסר שיקול דעת, בחוסר הבנת המציאות, בחוסר יכולת לנתח ולנהל סיכונים, בחוסר דחיית סיפוקים. נערה קלת דעת שלא נוהגת במידתית, שאינה יודעת להציב לעצמה גבולות. ובכלל, מה היא קופצת ללא שיקול דעת או מחשבה, ועוד לשרת אדם זר שאותו פוגשת לראשונה. היא חייבת להתבגר".

הנה לנו לידתה של תסמונת " הפראיירות ",סביב הבאר, המיוצגת בדמותה של רבקה .

דומה שאליעזר השדכן המקצועי הראשון בהיסטוריה ,הפועל בשליחות אדונו אברהם למצוא אישה מתאימה לבנו יצחק, את התסמונת הזאת של "הפראיירות",אותה הוא בדיוק מבקש למצוא, אצל המועמדת להיות אישה ליצחק. אליעזר איננו מחפש את הפרופיל המובהק של אותם החושבים והמחושבים, מקטיני הראש, אליעזר איננו מחפש את אלו שרק צופים בדרמות ויושבים על הגדר ומשיאים עצות לאחרים, מה לעשות וכיצד לנהוג. אליעזר העבד מחפש את הפרייארית האמיתית ולא המזויפת.

רבקה לא עשתה חשבונות של פרקטיות, פרגמטיות, שיקולי כדאיות ושכלתנות, או שיקולי עלות תועלת ,כשהתרוצצה ללא הפסקה עם חיוך נסוך על פניה , להשקות את אליעזר ועשרת גמליו. רבקה לא אמרה : " אני כרגע עסוקה....יש לי מחויבויות אחרות...אני אחזור אליך יותר מאוחר....אני מכירה מישהו אחר שיעזור לך....". רבקה הנערה העסוקה, לקחה על עצמה את משימת החסד והכנסת האורחים ובגדול.

רבקה מייצגת את המשפט האלמותי של בנג'מין פרנקלין (1706-1790) מחותמי מגילת העצמאות של ארה"ב , שאמר : " אם אתה רוצה שמשהו ייעשה, בקש מהאדם העסוק לעשות זאת ". if you want something done, ask a busy person" "

בהקשר לסיפור הבאר המים והגמלים, ראוי להזכיר משפט אחר שאמר בנג'מין פרנקלין : " of water"well done is better thanwell said……when the well's dry, we know the worth

עד כמה אנו פוגשים בחיי היום יום , את אותם האנשים, הטורחים ללא הפסקה, להכריז בצלצולים ולספר לנו עד כמה הם עסוקים ואין להם זמן. דווקא אותם אלה שהם באמת אנשים עסוקים ואינם מחצינים זאת, הם אלה שמוצאים להם את הזמן בשקט ובצניעות , לעסוק בצרכי ציבור ובהתנדבות. הם אותם האנשים מסוגה של רבקה, שלא עושים שיקולי כדאיות מוקדמים של עלות אל מול תועלת, מה אני ארוויח ומה זה ייתן לי.

״שוטים״ ו״פראיירים״,לא רבים, מסוגה של רבקה, הם אלה שבזכותם העולם קיים. הם מתקני העולם הגדולים. הם משני העולם הגדולים ,הם הרפורמטורים הגדולים, הם סוכני השינוי הגדולים ביותר, הם האנשים העסוקים ביותר שתמיד יש להם את כל הזמן שבעולם לעזור לאחרים, הם המתנדבים הראשונים לכל משימה.

הבאר המתמידה

את הבאר הזאת הכרנו בפרשת תולדות משבת שעברה. הבאר מאופיינת בחוסן אמוני שיש בו התמדה ונחישות: " וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים. וְכָל הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיוסִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר. וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. וַיַּחְפְּרוּעַבְדֵי יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר, מַיִם חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ.וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת.....וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק, וַיַּגִּדוּ לוֹ, עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, מָצָאנוּ מָיִם. וַיִּקְרָא אֹתָהּ, שִׁבְעָה; עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ("תולדות", כו', יב'- לג') .

הבאר הזאת היא מוקד לסכסוך מתמשך בין הפלישתים יושבי הארץ ובין יצחק וכל מי שנמנה איתו. יצחק נקלע לסיטואציה קשה ,רוויה בקנאה ובאנטישמיות אקטיבית, ששוללת את קיומו של יצחק ממשיך דרכו של אביו אברהם העברי. מתפתחת שנאה שמלווה באלימות שפוגעת בבארות שאוגרות מים - צורך קיומי וחיוני. מתנהלת סאגה של אירועי טרור וגרימת נזק בסתימת הבארות. יצחק מתגלה כאיש אמוני מתמיד, מבחינתו הבאר היא מטפורה לחוסן אמוני ולאומי. במציאות כזאת ,לא מוותרים .ההתמדה האמוניתהיא התשובה לפלישתים בקיום בארות מים פעילות. הפלישתים סותמים בשנאתם את הבאר ויצחק משיב להם בהתמדה תשובה אמונית לאומית וציונית, בחפירת באר חדשה. על כך כבר טבע צ'רצ'יל את המשפט האלמותי:" אין הטיפה חוצבת בכוח עוצמתה, אלא בכוח התמדתה".

הבאר הקהילתית

פרשתנו מתארת בפירוט יתר, את המפגש של יעקב עם קהילת הרועים, המתרחש על יד הבאר. הבה נבחן האם אכן קהילת הרועים, היא קהילה ראויה ונורמטיבית: " וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה...וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָןאֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם,הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם הַצֹּאן. וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן." ( בראשית, כט' ,ב'-ח' ).

התמיהה הגדולה בהתנהגות הרועים, נעוצה בעובדה שכולם באים ביחד ללא יוצא מן הכלל, לגול האבן מעל הבאר ולהשקות את עדריהם. מדוע כולם באים ביחד באותה נקודת זמן, לבצע פעולה כה פשוטה של הסרת האבן מעל פי הבאר ? האם הייתה מחויבת המצאות פיזית של כל הרועים לגול את האבן ?. נניח שהאבן הייתה כה גדולה שדרשה המצאות פיזית של כל הרועים על מנת להסירה , הרי אפשר היה להניח מראש אבן כיסוי קטנה יותר על הבאר, שכל אימת שיגיע רועה בודד, יוכל לגול האבן ,מבלי הצורך שכול חבריו הרועים, יגיעו תמיד כולם כאחד באותו זמן. אך מסתבר בפרשתנו שהרועים קבעו כללי משחק משלהם, בכך שהניחו מראש אבן גדולה ,שרק כל חברי "קהילת" הרועים תוכל להסירה, כולם ביחד ובנקודת זמן אחת. מדוע?.

רש״ר הירש (הרב שמשון בן רפאל הירש 1808-1888) בפרשנות נפלאה ,מנתח את הסיטואציה של התרבות הארגונית, הקהילתית והחברתית, של קהילת הרועים: ״ באר של ציבור יש לכסותה דרך כלל בכיסוי קל ונוח, לנוחיות הרבים הנזקקים לה. אולם כאן לא היו הבריות נותנים אמון זה בזה ועינו של האחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מן השני. משום כך היה הכיסוי כה כבד. שרק במעמד כולם ובכוחות משותפים יכלו להגיע אל מי הבאר״.

מחקרים (Norris et al., 2008, Leykin D. et al. 2013) מלמדים כי חוסן קהילתי ותרבות קהילתית מאופיינים בפרמטרים הבאים: באמון במנהיגות, ביעילות ובפעילות קולקטיבית של "כולנו רקמה אנושית אחת", בקשר בהשתייכות ובמחויבות לקהילה, במוכנות לסייע , ביכולת של קהילה לשיתוף פעולה פנימי וחיצוני ,ביכולת לסיוע הדדי- "כולם בעד אחד ואחד בעד כולם",בקשרים ובתקשורת בין חברי הקהילה, באמון החברתי, ביחסים הטובים בין החברים.

דומה שקהילת הרועים בפרשתנו, איננה עונה על הפרמטרים המאפיינים את החוסן הקהילתי .

קהילת הרועים בפרשתנו סובלת כנראה מפתולוגיה קהילתית, המאופיינת בחוסר אמון, ניכור, ותחרותיות, בין חבריה, העדר ערבות הדדית וסולידריות בין חבריה וחוסן קהילתי ירוד. קהילה הרועים בפרשתנו מייצרת לעצמה כללי משחק אבנורמליים, כדוגמת הנחת האבן הכבדה על פי הבאר, זאת על מנת לשרוד. קהילה כזאת, יש צורך לשקם ולבנות מהשורש, ממצב של "אורבות קהילתית" שאחד אורב לשני , למצב של "ערבות קהילתית", שאחד ערב לשני.

הבאר בפרשתנו קוראת לקהילת הרועים וגם לנו, לנהוג בערבות הדדית ולא באורבות הדדית ולאמץ את שירה של רחל (1890-1931): "בטרם אתא הליל – בואו בואו הכול. מאמץ מאוחד עקשני וער, של אלף זרועות. האומנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר".

שלושה טיפוסי בארות ,מבארות לנו את מה שהתרחש סביבן – הבאר "הפראיירית", הבאר המתמידה והבאר הקהילתית. " מעשה אבות ואמהות סימן לבנים ולבנות".

שבת שלום

זאב ווה

ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)

מנכ"ל

בֵּית סֵפֶר לְאַהֲבָה / דוד אשל

וְהָיָה אִם נִשְׁאַל: אַהֲבָה הִיא מָה ?

יַעֲקֹב וְרָחֵל , הֵם הַדֻּגְמָה.

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל",

כָּךְ, הָרוֹמָן הַזֶּה הֵחֵל,

"וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר",

יוֹשֵׁב אֹהָלִים, פִּתְאוֹם מְמַהֵר.

הָעֲדָרִים הֻכּוּ בַּתַּדְהֵמָה,

מֵאַיִן לוֹ כָּזוֹ עָצְמָה ?

רַק לִפְנֵי שָׁעָה קַלָּה

בִּקֵּשׁ הוּא אֲרוּחָה דַּלָּה,

בִּקֵּשׁ רַק לֶחֶם לֶאֱכֹל

אָז אֵיךְ לְבַד, הָיָה יָכוֹל ?

אֲבָל אוֹתוֹ מַבָּט רִאשׁוֹן,

נָתַן לוֹ כּוֹחַ כְּשִׁמְשׁוֹן

וְגַם מֵאִישׁ כָּזֶה תָּמִים,

הוּסְרוּ לְפֶתַע הַבְּלָמִים.

וְהוּא מֵרֹב אַהֲבָתוֹ,

אִבֵּד מַהֵר עֵרָנוּתוֹ,

נָתַן אֵמוּן הוּא בְּלָבָן

אַף כִּי חוֹתְנוֹ, הָיָה כַּזְבָן.

הִגִּיעַ יוֹם אֵלָיו יִחֵל

לָשֵׂאת, אֲהוּבָתוֹ רָחֵל,

שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁל אַשְׁלָיָה

כִּי אִישׁ תָּמִים, תָּמִיד הָיָה,

שֶׁבַע שָׁנִים הִתְגַּעְגֵּעַ

וּבִזְרוֹעוֹתָיו מָצָא אֶת... לֵאָה.

הִתְהַלֵּךְ הוּא כְּעִוֵּר

כִּי מֵרָחֵל, הוּא הִסְתַּנְוֵור

וְאָהֲבָה עִיוֶורֶת

לְעוֹלָם, אֵינָה עוֹבֶרֶת,

אוֹהֵב עִוֵּר גַּם אִם טוֹעֶה,

אֶת הַטָּעוּת, אֵינוֹ רוֹאֶה.

וְהֵם, יַעֲקֹב וְרָחֵל כְּחַלּוֹן רַאֲוָה

שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר... לְאַהֲבָה

וּכְלָל רִאשׁוֹן הוּא, הַקְרָבָה.

-------------------------

שְׂפָתָם הִיא אֵשׁ וּלְהָבָה

הַשִּׂנְאָה בָּם...אֲחָזָהּ,

"עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה"

לֹא אֶצְלָם בְּעַזָּה.

שבת מבורכת על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל

‍