פתקא טובה וחג שמחת תורה ושמיני עצרת שמח
.jpg)
לקוראי היקרים ברכה ושלום.
בהתרגשות רבה ובהתרוממות הרוח, אני שולח לכם את מאמרי האחרון לפרשת "וזאת הברכה", החותם מסע מרתק של חמישה חומשי התורה.
אני מודה לקב"ה שהביאני עד הלום.
במאמרי הפרשות, השתדלתי להעביר מסר, שארון הספרים היהודי, שייך ומחובר לכולם ושבעים פנים לו.
בחרתי להציג סוגיות ,תובנות ומודלים, מעולמי המקצועי והאקדמי ומניסיוני בפרקטיקה של תחנות חיים שונות, בזווית חברתית ואקטואלית ומניסיון החיים, כפי שהם משתקפים בטקסט ובפשט, במדרש ובקרב הפרשנים השונים.
שמחתי מאד לקבל עידוד וגם משובים רבים מקוראי, שהעשירו את סוגיות הדיון שהוצגו במאמרי הפרשה ,תודה ויישר כוח.
עתה עם סיום המסע של חמישה חומשי התורה, אנו מתחילים מבראשית . התלבטתי אם להמשיך או לסיים בנקודת זמן זאת והחלטתי לנסות ולהמשיך, שכן ,אין בית מדרש שאין בו חידוש. בחרתי, לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
חלקם של המאמרים בהמשך יעמיקו וירחיבו, זוויות ראיה נוספות של נושאים קיימים ומוכרים, בצד מאמרים שיציגו נושאים וסוגיות דיון חדשים.
אני תקווה שבעזרת ד' אעמוד באתגר ובמשימה.
ברכת חג שמח, פתקה טובה ביום הושענא רבא וחורף טוב ובריא.
שלכם
זאב ווה
פרשת " וזאת הברכה" - " שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ " – מודל "אבן הָרֹאשָׁה"
זאב ( ווה) פרידמן
אני מניח שבטיולי חול המועד סוכות בארצנו היפה, ראיתם דוגמא של מודל אדריכלי מתקופות קדומות, של שערי עיר או בית, שמעוצבים בצורה של קשת מקושטת הבנויה מאבנים.
השאלה שתמיד נשאלת היא, מהו סוד חוסנו וחוזקו של השער, שלכאורה נראה נטול תמיכה ? .
התשובה לשאלה, מתמקדת בסוד הטמון, במודל האדריכלי עוד מתקופות קדומות , הקרוי - "אבן הָרֹאשָׁה " .
"אבן הָרֹאשָׁה - היא החוליה העליונה בקשת הבנויה באופן מסורתי. כאשר בונים קשת מלבנים על פיגומים, האבן הָרֹאשָׁה היא הלבנה המונחת אחרונה ונועלת את הקשת. בלעדיה הקשת לא תישאר יציבה. כאשר אבן ראשה נועלת קשת, צורתה מנסרה טרפזית, בדומה לשאר הלבנים המרכיבות את הקשת, אולם צורתה הבסיסית (ללא תוספות קישוטיות) של אבן ראשה הנועלת קמרון צולב היא פירמידה קטומה הפוכה,שאליה מתחברות שתי קשתות. במבנים רבים ובסגנונות אדריכליים שונים, נוהגים להבליט את אבן הָרֹאשָׁה או לקשטה ".( ויקיפדיה, יולי 2019).
אז מה ענין "אבן הָרֹאשָׁה", לפרשתנו, שאותה נקרא בשמחת תורה ?
שמחת תורה היא תחנת הסיום של חמשת חומשי התורה , בקוראנו את פרשת " וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי, מוֹתוֹ ", עת מסתיים מסע המדבר של בני ישראל, הניצבים בפתח שער הכניסה לארץ ישראל.
משה רבנו ניצב אף הוא בפתח שער הכניסה לארץ ישראל, אך אינו רשאי לעבור דרך שער הכניסה, כפי שמתארת פרשתנו : " וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ד' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד, עַד דָּן. וְאֵת, כָּל נַפְתָּלִי, וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב, וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר". (לד', א' - ג').
הנה משה רבנו בגדולתו, נושא את נאומו האחרון, בדמות מסכת הברכות ,אותן הוא מברך את שבטי ישראל, המשתרעות על פני ח"י 18 פסוקים. בעיוננו בפסוקי הברכות, נשים לבנו לתופעה מעניינת ומיוחדת. כל שבט מקבל ברכה בפסוק ייחודי ונפרד עבורו ,רק מלבד שבטי זבולון ויששכר שכרוכים ביחד, בברכה אחת ולא בשתי ברכות נפרדות, כמו שער השבטים.
הבה נראה כיצד פרשתנו מציגה זאת : " יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל-יָמֹת; וִיהִי מְתָיו, מִסְפָּר. וְזֹאת לִיהוּדָה, וַיֹּאמַר, שְׁמַע ד' קוֹל יְהוּדָה, וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ; יָדָיו רָב לוֹ, וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה. וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה, תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע....... לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ד', יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן. וּלְיוֹסֵף אָמַר, מְבֹרֶכֶת ד' אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל, וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת...... וְלִזְבוּלֻן אָמַר, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים, הַר יִקְרָאוּ שָׁם, יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק: כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל. וּלְגָד אָמַר, בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד: כְּלָבִיא שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד....... וּלְדָן אָמַר, דָּן גּוּר אַרְיֵה; יְזַנֵּק, מִן הַבָּשָׁן. וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן, וּמָלֵא בִּרְכַּת ד'; יָם וְדָרוֹם, יְרָשָׁה. וּלְאָשֵׁר אָמַר, בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר; יְהִי רְצוּי אֶחָיו, וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ. ( לג', ו' – כד').
שאלתי את עצמי, מדוע זכו זבולון ויששכר להתייחד בברכה משותפת, שלא כמו שאר השבטים ?
את התשובה לשאלתי, מצאתי במודל האדריכלי – "אבן הָרֹאשָׁה".
דומה שמשה רבנו בונה בברכותיו, מודל מטאפורי של שער כניסה לארץ ישראל ,בצורה של קשת, שאבן הָרֹאשָׁה , בקשת, היא הברכה המשותפת לשבטי זבולון ויששכר. היא האבן הָרֹאשָׁה ,אותה לבנה המונחת אחרונה ונועלת את הקשת. בלעדיה הקשת לא תישאר יציבה.
אבן הראשה בדמות הלבנה הנועלת את השער הקשתי, משפיעה על האיתנות, הערבות ההדדית והסולידריות, של יחד שבטי ישראל , כפי שמציינת פרשתנו :" תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ, מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל "( לג', א'-ה').
משה מכוון בברכתו ללבנת היסוד – "אבן הָרֹאשָׁה", שמקיימת שותפות וסוג של מיזוג, בין שבטי יששכר וזבולון- " וְלִזְבוּלֻן אָמַר, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ ". (לג', יח')
משה מכוון למודל המשלב את הקמח ואת התורה, מודל המשלב את נכסי החומר והכלכלה עם נכסי הרוח .
רק בהתקיים מודל כזה – ביחד ולא בנפרד ולא במקביל ,אז שער הכניסה לארץ ישראל בדמות הקשת, המורכב מאבני השבטים השונים משני צדדים, יעניק משמעות, איתנות וחוסן ,למימוש ויישום ברית המשילות בארץ ישראל.
הפרקטיקה היא, שזבולון הוא שר החוץ העוסק בפיתוח שווקים ומסחר ודואג למקורות הכספיים לקיום הבית , כפי שגם מצאנו בברכת יעקב : " זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות וירכתו על צידון" (בראשית, מט', יג'). ואילו יששכר, הוא שר הפנים, המתמקד בעבודות הפנים של חקלאות ולימוד תורה. כפי שגם מצאנו בברכת יעקב : " יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים. וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה" ( בראשית, מט', יד' ).
הרשב"ם ( רבי שמואל בן מאיר,1080-1160 ) קושר את ברכת יעקב לברכת משה : "יששכר חמור גרם- לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה, אלא עובד אדמתו. יהיה כחמור בעל איברים חזק, מצוי בין המשפתיים, תחומי העיר, לחרוש ולעבוד את האדמה".
גם בדברי הימים, יב', לג'- לד', מוצגת השותפות : " ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת, מה יעשה ישראל...מזבולון יוצאי צבא עורכי מלחמה בכל כלי מלחמה".
רש"י מפרש: " זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיה בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו שליששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר שתורתו של יששכר על ידי זבולון הייתה. "שמחזבולון בצאתך"-הצלח בצאתך לסחורה. ויששכר- בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים, כמו שנאמר ( דברי הימים, א', יב')ומבני יששכר יודעי בינה, לעיתים ראשיהם מאתים ראשי סנהדרין היו עוסקים בכך ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם".
נחמה ליבוביץ בפירושה לפרשתנו מדגישה: "חלוקת העבודה נהפכת לשותפות, השכר מתחלק בין זבולון ויששכר".
מודל "אבן הָרֹאשָׁה" , מאד תלוי בחוסן הרגשי והנפשי של השבטים , אך הכול מתחיל קודם לכול , בשותפות האמיתית בין זבולון ויששכר, שיודעים להכיר בשונות ובהבדלים ב DNAביניהם, ואם הם יודעים לקיים השותפות ביניהם, בכבוד הדדי, ברגישות ובתבונה, אין ספק שתהא לכך הקרנה והשפעה על שאר השבטים.
כך גם לימד אותנו פרופ' ריצ'רד תא'לר, מאוניברסיטת שיקגו, זוכה פרס נובל לשנת 2017, על מודל תיאורטי שפיתח בכלכלה התנהגותית. תא'לר שילב הנחות פסיכולוגיות ריאליסטיות עם ניתוחים של קבלת החלטות כלכליות. הוא מצא שהתכונות האנושיות והרגשיות של העדפות חברתיות והיעדר שליטה עצמית, משפיעות באופן שיטתי על החלטות וביצועי שווקים. הוא טבע המונח - חשבונאות נפשית.
דומה שמשה בפרשתנו באקורד הסיום ,בנאום הברכות לשבטי ישראל, טרם מותו , מכוון ומאתגר את השבטים במודל מנעד היחסים בין השבטים, למצב של שותפות, שהסמן הימני הוא מודל "אבן הָרֹאשָׁה", של שבטי זבולון ויששכר, שבו נמצא גם המרכיב הדומיננטי של כלכלה התנהגותית מבית מדרשו של תא'לר.
משה כאומר לשבטים : " בבקשה, תמקדו את מאפייני המשאבים האנושיים הייחודיים שלכם למרחב שותפות חיובי ,בראיה כוללת, של " יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". אנא ראו כל שבט, את מעלת חבריכם בשבט האחר ולא את חסרונם, דעו לוותר היכן שצריך, הפגינו שליטה עצמית ושבטית כלפי השבטים האחרים, אל תנהלו פנקסנות וחשבונאות נפשית של שבט האחד כלפי השני ,ראו כיצד זה קורה באופן כה מוצלח בין שבטי זבולון ויששכר , למרות הפערים וההבדלים ביניהם. עשו מאמץ לראות את המשותף וההשפעה הכוללת שלכם כעם שעומד על סף כניסתו לארץ, לקומם את ריבונותו ועצמאותו. אמנם כל שבט מיוצג בברכות במאפיין הייחודי שלו, הטבוע באישיותו, בDNA השבטי שלו, אמנם כל שבט מסגיר בתיקו האישי, את ההיסטוריה שלו, אבל עליכם להתנהג באחדות ובשותפות, כקהילה וכעם לשמירת אחדות האומה והמדינה בדרך: "מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל ".
הביטוי העברי "אבן הָרֹאשָׁה " נזכר גם בספר זכריה, פרק ד', פסוק ז': "מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶתהָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ". הפסוק לקוח מהההפטרה:" רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן". אותה אנו קוראים בפרשת בהעלותך וגם בשבת חג החנוכה. לא בכדי משתמש הנביא זכריה בחזונו ובנבואתו בביטוי – "אבן הָרֹאשָׁה". שכן, הוא מציג לנו מודל של הדדיות ומערכת יחסים שאמורה להתקיים , בין המלך זרובבל לבין יהושע הכוהן. הוא המודל הראוי שבין מוסד הכהונה לבין מוסד המלוכה.
ספר דברים מסתיים באות ל :" לעיני כל ישראל" ואילו ספר בראשית אותו נתחיל אי"ה בשבת הבאה, מתחיל באות ב:" בראשית ברא". השילוב ביון האותיות הוא: לב. מודל השותפות בין השבטים יתרחש רק אם השבטים ירגישו זאת בלב. רק חיבור אמיתי של הלבבות יביא לשותפות אמיתית.
בתפילת הושענא רבה נישא תפילתנו: "להושע נא עליית שבטים, פינת יקרת, ציון המצוינת, קודש הקודשים, רצוף אהבה, שכינת כבודך, הושע נא ....קול מבשר מבשר ואומר, הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם".
הבה נמצא ונאמץ לליבנו גם היום , את אותה "אבן הָרֹאשָׁה , בדמות השותפות ,הסולידריות והערבות ההדדית, של שבטיזבולון ויששכר, שבכוחה להקרין והשפיע שפע רב, על –"בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל ".
חזק חזק ונתחזק.
זאב ווה
