פרשת יתרו – " נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ" – על נדיבות עם גבולות

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי משפט, הוד השרון

אֱמֹר תּוֹדָה עַל מָה שֶׁשֶּׁלְּךָ וְאַל תִּשְׁכַּח לֶאֱהֹב אֶת רֵעֲךָ.

פרשת יתרו – " נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ" – על נדיבות עם גבולות

ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן

במאמרי בשבת שעברה ( פרשת בשלח), עסקתי בניתוח מסלול הדרך של עם ישראל , על פני חמישה אירועים בפרשה , במנעד התפתחותי, כפי שהשתקף בחמישה מופעי מחזור החיים, של האדם והעץ, בהקשר לטו' בשבט ולספר המונומנטלי: העץ הנדיב (באנגלית: The Giving Tree) שהוא ספר ילדים, של המשורר והמאייר האמריקאי-יהודי, שֶל סילברסטיין(1930-1999). שמחתי לקבל מספר תגובות והתייחסויות מקוראיי, בהקשר לתסמונת נדיבותו של העץ הנדיב, שמציגה כביכול, נדיבות ללא גבולות, שלמעשה מוחקת ומבטלת את אישיותו של הנדיב.כך כתב לי חברי ערן רון : "הילד מקבל מהעץ את כול מבוקשו. מפגשי הילד והעץ נמשכים מילדות עד זקנה. ההפסקות בין המפגשים הולכות ומתארכות, ככל שהילד מתבגר ומתמקד בצרכיו האישיים בלבד. אחרי כל אפיזודה, שבה הילד מקבל את כול מבוקשו, הוא נעלם ומותיר את העץ בבדידותו במשך שנים רבות. עם זאת, אחרי כל מפגש בין הילד לעץ, מוסיף הסופר משפט, שניתן להבינו בקריאה ראשונה כפשוטו, או בקריאה נוספת, ניתן להבינו כמשפט אירוני: "והעץ היה מאושר..." הילד כורת את העץ, מחסל אותו, לוקח ממנו את כול אשר לו, אך למרבה הפרדוקס, העץ: "נשאר מאושר". משפט זה חוזר על עצמו כמו פזמון, בסיום כל חלק בסיפור. האומנם, זהו אושר, כשהעץ הזקן, הגלמוד והעלוב נשאר בלי כלום? הורים רבים ראו בסיפור "העץ הנדיב" את התגלמות טוב-הלב, הנתינה, ההתמסרות לזולת, האהבה ללא תנאי וכו', ולכן הקפידו לחנך את ילדיהם לאור ערכים חשובים אלו. אכן, אין חולק על כך שערכים אלו חשובים להתפתחות המוסרית והערכית של הילדים. מאידך, בקריאה קצת יותר מעמיקה, כדי לרדת לשורש עמדת הסופר, אפשר בהחלט להבין מסר הפוך, מסר שלילי. מתוך הסיפור החיובי לכאורה, מתברר שהעץ מנוצל באופן קיצוני". אכן אותגרתי, לקחתי את ה WAZE וחישבתי מסלול מחדש , המציג קריאה נוספת , של תסמונת "העץ הנדיב" , הקוראת תיגר לנדיבות ללא גבולות, כפי שמשתקפת בפרשתנו.

הבה נבחן זאת בשני מוקדים בפרשתנו. האחד. במפגש המשפחתי של יתרו, ביתו ונכדיו עם משה. השני, במטאפורה של הנשר הנושא את גוזליו.

יתרו חותן משה , לוקח את ציפורה ביתו, אשת משה ואת שני בניו ומביאם למשה במדבר . כל זאת לאחר שנים של נתק בין משה לאשתו ולילדיו. דומה שיתרו לוקח אותם באסרטיביות ואולי גם בנחישות, כאומר :" עד כאן, הגיעו מים עד נפש, לא יתכן שציפורה ביתי ושני נכדיי, יקיימו אורח חיים, ללא בעל וללא אבא". כך נראה בפרשתנו : " וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר, שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיהָ: אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד, גֵּרְשֹׁם..... וְשֵׁם הָאֶחָד, אֱלִיעֶזֶר..... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה: אֶל הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים."

עד כדי כך הנתק עמוק, שיתרו מציג את ציפורה ושני בניה למשה הבעל והאב, שכנראה שכחם : "וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ; וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ". יתרו כנראה תובע את מצוקתה של ביתו. כמו בסיפור של סילברסטיין, על העץ הנדיב, שאותו כתב בלשון נקבה ואותו פירסם ב1964 בארה"ב, שהיה סוג של סוכן שינוי חברתי, לשחרור האישה והתנועות הפמיניסטיות, מתסמונת של התמסרות ונדיבות ללא גבולות, וללא מימוש עצמי. כך גם ציפורה מייצגת את אותה אישה, שכל כולה נדיבות והתמסרות ללא גבולות לילדיה ולמעשה , מאבדת את אישיותה ומימושה העצמי.

הנה כי כן בפרשתנו, יתרו חווה אצל משה ,נדיבות ללא גבולות, לתפקידו ולמילוי שליחותו הציבורית: "וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה, מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב. וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב".

יתרו מציב למשה , תמונת מראה קשה ביותר, בדמותה של נדיבות ללא גבולות, שהיא מוגזמת, הפוגעת קשות, ביכולתו של משה, לקיים זמן איכות לעצמו וגם למשפחתו. כך יתרו מציג למשה , מהי נדיבות שירותית לעם, שאין לה גבולות ומהן ההשלכות מכך : " וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל--גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ".

לאחר הצגת האבחון הארגוני הקשה – נדיבות ללא גבולות ונזקיה, מציג יתרו למשה, חישוב מסלול מחדש, של שינוי בפאראדיגמה, שיש בה מתווה לפיתרון : " עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ....... וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ".

יתרו מרגיע את משה ונוסך בו ביטחון להאמין בעצמו, במתווה השינוי. אל תדאג : "אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, תַּעֲשֶׂה, וְצִוְּךָ אֱלֹהִים, וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" . וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי-חַיִל מִכָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל-הָעָם--שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת: אֶת-הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל-מֹשֶׁה, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם"

הייעוץ הארגוני והייעוץ המשפחתי, דרים בכפיפה אחת , אצל אדם אחד,ששמו – יתרו.

יתרו הקדים את זמנו, בהצגת מודל ארגוני פירמידלי, מבית מדרשו של מקס ובר (1864-1920) , כלכלן פוליטי, סוציולוג ופילוסוף גרמני, ממניחי היסודות לתורת המינהל הציבורי ,שאת תורתו הארגונית לומדים במוסדות האקדמיים ברחבי העולם. כאמור, יתרו גם חובש את הכובע של היועץ המשפחתי. המסר שלו למשה מאד ברור: " אם תיישם את המודל הארגוני החדש ותטמיעו, הרי תשמור על גבולות נדיבותך ועל שלומך הנפשי וגם הפיזי וממילא, יתפנה לך זמן כמותי ואיכותי, לאשתך ולילדיך".

יתרו, שאחד משבעת שמותיו היה – יתר, כאומר לחתנו משה :" יתר נדיבות והתמסרות, איננה נכונה ועלולה לגרום נזק, לך ולמשפחתך".

סוף טוב הכול טוב, דומה שמשה הפנים את הייעוץ הארגוני וגם המשפחתי ומבין שעתה , נדיבות יתר עם חותנו כהכרת הטוב, איננה נכונה ולכן, יש לשים גבולות לנוכחותו של יתרו. כך זה קורה בפרשתנו : " וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה, אֶת-חֹתְנוֹ; וַיֵּלֶךְ לוֹ, אֶל-אַרְצוֹ." (שמות, יח' )

כך גם במוקד השני , נדרשת פרשתנו, לסוגיית דיוננו, על – נדיבות עם גבולות, בדימוי הנשר, שבו משתמש הקב"ה במערכת יחסיו עם עם ישראל : "אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי"( שמות, יט', ד').

דימוי הנשר , חוזר לו גם במקום אחר בתורה : "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ." ( דברים, לב', יא')

נדיבות הנשר לגוזליו, אך גם עם שמירת קיומם של גבולות ברורים, משתקפת בפרשנותו של מרדכי מרטין בובר ( 1878-1965 ): "בקן הנשר רובצים גוזלים, שצמחו להם כנפיים זה מקרוב, אלא שעדיין אין הרוח עומד בהם להתרומם ולעוף. והנה בא הנשר ומעיר את הקן, הוא מעורר את הגוזלים לעוף, מרחף עליהם בחיבוט כנפיים קל......לאחר מכן הוא פורש את כנפיו ומושיב אחד מגוזליו על אברתו ונושאהו במרומי השמים, זורקהו וקולטהו. וכך הוא מלמדו את מעשה המעוף.....כדי שיעוף בפני האחרים, ממנו יראו וכן יעשו"( לדרכו של מקרא, מוסד ביאליק 1964,עמ' 96-97)

כך גם במקום אחר מאיר בפרשנותו ,מרטין בובר , את מתן החכות ולא את מתן הדגים, שהיא תמצית חינוכית, המשרטטת גבולות ברורים, לנדיבות הנשר לגוזליו : " הנשר הגדול פורש את כנפיו על גוזליו, לוקח אחד מהם, גוזל חרד או עייף, ונושא אותו על אברתו, עד שיעיז עצמו לעוף בכוח מחודש אחרי אביו, המתווה במעופו את עיגוליו המתעלים. כאן בחירה, הצלה וחינוך כאחד" (הספר משה 1963,עמ' 98-106).

ראו עד כמה , סוגיית דיוננו, מוטמעת , בנשר אחר –הרמב"ם ( רבי משה בן מימון 1138 1204) המכונה : "הנשר הגדול". תפיסת החיים של הרמב"ם, כפי שביטא זאת בספרו המונומנטלי- שמונה פרקים, בפרק הרביעי, היא - "הדרך האמצעית", או "שביל הזהב". הוא השם שנתן הרמב"ם ,לדרך הישר שעל האדם לדבוק בה. האדם צריך להגיע לאיזון בין תכונות נפשו ולהתרחק מקיצוניות . האדם צריך לשאוף להגיע לאיזון ולהיות בכל מידה ותכונה באמצעיתה. לאדם כזה קורא הרמב"ם: "חכם". "הדרך האמצעית" היא הדרך המתונה והמאוזנת. על האדם לאתר את שתי המידות הקיצוניות בכל תחום, ולבחור בכל מצב נתון כיצד עליו לפעול וכיצד לאזן בין שני הצדדים, כדי להגיע לרמה הראויה, שהיא לאו דווקא ממוצע מתמטי, אלא 'אמצע-יחסי'.

כך ביחסו של האדם לרכוש. הקמצן הוא אדם ששומר על רכושו מכל משמר, אחרים לא נהנים ממנו ולפעמים גם הוא עצמו אינו נהנה מרכושו. הפזרן לעומת זאת, הוא אדם שנותן ללא כל חשבון מרכושו ויכול בקלות להגיע לשוקת שבורה, ואילו הנדיב הוא אדם שמוציא מכספו במידה ובמשקל לפי הצורך של מקבל הנדבה מצד אחד ולפי המתאים לנותן הנדבה, שלא תפגע ביציבותו הכספית. הנה קריאה להימנע מנדיבות ללא גבולות, או מנדיבות כלואה שאיננה מתקיימת כלל, אלא לדבוק בנדיבות היודעת לשמור על גבולותיה.

כך גם נמצא ביטוי לנדיבות עם גבולות, אצל הרמב"ם – הנשר הגדול, גם במקום אחר, בסוגיית הנדיבות בצדקה, או בדמותן של החכות, כאנטיתיזה למתן דגים. הרמב"ם, מציג מודל מדרגי למתן צדקה לעני, שיש בו שמונה מעלות:" יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה גדולה שאין למעלה ממנה – זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול " ( הלכות מתנות עניים, ז'-יד').

במילים אחרות, הדרגה הגבוהה ביותר במימוש הצדקה, היא לא במתן כסף ישיר, אלא במתן כלים והזדמנות לחברך הנזקק, להצליח.

הרמב"ם מציב גבולות ברורים לנדיבות ולאלטרואיזם. בדומה לפרשנותו של בובר, על הדיאדה (אינטראקציה), של הנשר עם גוזליו. אם תתמסר לגוזליך, ללא גבולות ותיתן להם הכול, ללא גבולות. הרי הם לעולם לא ילמדו לעוף ולהתנהל עצמאית וגם אתה הנשר, עלול להיפגע.

האם אין כאן קריאה להורים או לסבים ולסבתות, לקבוע סוג של גבולות בנדיבות לילדים ולנכדים, על מנת לקיים איזון ראוי בין מרחב המימוש העצמי והחוסן הנפשי והפיזי, לבין מרחב הנתינה, ההענקה והנדיבות, לילדים ולנכדים.

המסר הוא מאד ברור : " שמרו על אישיותכם, דאגו למימושכם העצמי, הקדישו זמן איכות קבוע ומובנה גם לעצמכם, אל תשאבו עצמכם להתמסרות ולהשתעבדות טוטלית ,שעלולה להשמיד את תחושת הערך והדימוי העצמי שלכם. אם לא תטפלו בכך בזמן המתאים, אתם עלולים למצוא עצמכם שאיחרתם את המועד. הכול תלוי רק בכם, כהורים, כסבתאים, כעובדים וכמנהלים "

דומה שהספר – עץ הנדיב, יוצא בקריאה לציפורה אשת משה ,לזכות המוענקת לה למימוש עצמי. שכן, קו פרשת המים מתרחש בפרשתנו. עד אז, כל עול גידול הילדים נפל רק עליה, כסוג של אם חד הורית ולא היה באפשרותה, לטפל בעצמה. המהפך מתרחש בפרשתנו, בזכות עצת הזהב של אביה יתרו.

כך גם הוא יוצא בקריאה למשה המנהל הכללי של עם ישראל במדבר. אל תאמץ את תסמונת הנדיבות ללא גבולות, המוכרת בקרב מנהלים ,שאינם סומכים על עובדיהם , עושים הכול לבד, ושוכחים את עצמם ואת משפחתם.

פרשתנו מציבה לנו תמרור אזהרה במסלול חיינו : "אם לא תנהגו בנדיבות שומרת גבולות, אתם עלולים לגזור על עצמכם : "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה " .

ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מוסדות לטיפול באנשים עם דמנציה בקהילה),לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.

חמשיר לשבת:

עֵצָה לְדוֹרוֹת / דוד אשל

מִי שֶׁהָיָה כֹּהֵן לַעֲבוֹדָה זָרָה

הִתְגַּיֵּר וְהִצִּית בְּמֹשֶׁה לֶהָבָה,

פָּרְשָׁה נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ בַּתּוֹרָה

וְאוּלַי הִיא הַפָּרָשָׁה הֲכִי חֲשׁוּבָה.

אַרְבַּע מִלִּים כְּדָרְבָּנוֹת

"לֹא תּוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ", (שמות י"ח/18)

יִתְרוֹ אָמַר מִלִּים בּוֹנוֹת

"נָבֹל תִּבֹּל", אִם הַכֹּל יִפֹּל עָלֶיךָ.

מֹשֶׁה חָשׁ זְרִימָה בְּעוֹרְקָיו

נִרְגָּשׁ מִכֹּחַ הָעֵצָה,

מֵבִין, שֶׁאִם לֹא יְשַׁנֶּה אֶת הַקַּו

הוּא לֹא יְסַיֵּם אֶת הָרִיצָה.

יִתְרוֹ יָעַץ לְדוֹרוֹת

וּמֹשֶׁה קִבֵּל אֶת עֲצָתוֹ,

וְאֶל אָזְנַיִם חַדּוֹת הַמִּלִּים מַבְהִירוֹת

שֶׁיִּתְרוֹ גַּם חָרַד, לִנְכָדָיו וּלְבִתּוֹ.

מֹשֶׁה הֵקִים צֶוֶת

מְאֻרְגָּן, מְסֻדָּר וְלֹא מְאֻלְתָּר,

וְעִם אַהֲרֹן יָצְרוּ שִׁלְטוֹן רַכֶּבֶת

וְלֹא שִׁלְטוֹן יָחִיד שֶׁל קַטָּר.

אִי אֶפְשָׁר לִשְׁלֹט בְּלָשֶׁבֶת

וּלְהוֹרִיד רַק הוֹרָאוֹת,

אִם אֵין לַשַּׁלִּיט כָּל צֶּוֶת

לֹא טוֹבוֹת יְבַשְּׂרוּ הַבָּאוֹת.

וְכָךְ אָנוּ מְגַלִּים מִדֵּי שָׁבוּעַ

בְּכָל פָּרָשָׁה וְסֵדֶר יוֹמָהּ,

שֶׁאֵין פָּסוּק שֶׁ"סְתָם תָּקוּעַ"

כָּל אֶחָד לְדוֹרוֹת אוֹמֵר דְּבַר מָה.

שַׁלִּיטִים יִזְכּוּ בְּעֵצָה

הָעָם יַפְנִים הֲלִיכוֹת,

דְּבָרִים אֵלֶּה, אֵינָם מְלִיצָה

לְכֻלָּם יֵשׁ הוֹכָחוֹת.

לְאַחַר שֶׁמֹּשֶׁה בָּחַר

שָׂרֵי אֲלָפִים, מֵאוֹת, חֲמִשִּׁים וַעֲשָׂרוֹת,

מִיַּד הָעָם קִבֵּל שָׂכָר

אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.

עִם הָעֲבָדִים, הָפַךְ לְעַם סְגֻלָּה

לְ"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", (שמות י"ט/6)

זוֹהִי קְרִיאָה לְכָל שִׁלְטוֹן וּמֶמְשָׁלָה

אֶת תּוֹרָתֵנוּ הַנִּצְחִית לֹא לִנְטֹשׁ.

לֹא תַּחְמֹד

אִם אֶת הוֹנוֹ שֶׁל שְׁכֵנְךָ לֹא תֶּאֱמֹד

תַּעֲמֹד נִפְלָא בַּצַּו "לֹא תַּחְמֹד!" (שמות,כ'/14)

וְגַם אֶת יָפְיָהּ שֶׁל הַשְּׁכֵנָה

הַשְׁאֵר אוֹתוֹ, בֵּינוֹ לְבֵינָהּ,

אֱמֹר תּוֹדָה עַל מָה שֶׁשֶּׁלְּךָ

וְאַל תִּשְׁכַּח לֶאֱהֹב אֶת רֵעֲךָ.

שבת מבורכת על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל