על הוידוי - לפרשת כי תבוא

פרופסור אביעד הכהן - נשיא המרכז האקדמי שערי משפט ברמת השרון

וידוי

בתודעתו של אדם בן ימינו, נקשר דרך כלל הוידוי לחטא, לכישלון, ומזוהה עם סבר פנים חמורות, חמוצות וכואבות.

עיון בתורה חושף פנים שונות לחלוטין שלו. הפעם היחידה שבה מצווה התורה במפורש על אדם לעמוד לפני ה' ולהתוודות על שקיים מצוות עשה (בשונה מוידוי על חטא) היא מצוות המעשר: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר... ואמרת לפני ה' א-להיך בערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה, כל מצוותך אשר ציוויתני, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי" (כו, יג).

אדם מישראל אינו חייב להתוודות על ששמר שבת, על שהתפלל, או על שהשיב אבידה לחברו.

אך כאשר מדובר בנתינה לאחרים – "לגר, ליתום ולאלמנה" – שאני. הוא מצווה לעמוד ולהכריז, בקול רם דווקא – "וענית ואמרת" – מילאתי את חובתי. מהו פשרה של מצווה זו?

אחד הטעמים היפים שניתנו בה קשורה להיותה מצווה התלויה בממון "שאין לו תובעים". מתן המעשר אינו מכוון כלפי אדם מסוים, ספציפי, נקוב שם. לכאורה כל לוי, עני, או יתום ואלמנה שיבואו לתובעו, יוכל אדם לדחותם  ולומר להם: "כבר נתתי לאחר". לפיכך ציוותה תורה שיהא אדם מתוודה בפומבי בבית המקדש ומכריז שקיים את מצוות המעשרות.

והוסיף בעל "ילקוט החכמה": אם אמר "לא עברתי ממצוותיך", למה עליו להוסיף "ולא שכחתי"? ללמדנו שמצוות צריכות גם מוח גם לב. מצווה שמקיימים אותה רק מתוך הרגל, כמצוות אנשים מלומדה, מצווה שכוחה היא. ויש שמרוב "יראת שמים" שוכחים את ה"שמים". לפיכך מדגיש המתוודה: בשעה שקיימתי את המצווה, "לא שכחתי" את הקב"ה, אשר קדשנו במצוותיו, והוא-הוא אשר "ציוונו".

קיום כפול זה, של מוח ולב, בא לביטוי גם בוידוי שבמצוות התשובה. במסתו המופלאה, "כוחו של וידוי" (בתוך: פ' פלאי, על התשובה, ירושלים תשל"ה), עמד הרי"ד סולובייצ'יק על השוני שבין הגדרת מצוות התשובה בגוף ההלכות שב"משנה תורה", לבין הגדרתה בכותרת ההלכות. בהלכה הראשונה מהלכות תשובה כתב הרמב"ם "כל מצוות שבתורה, בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון ובין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות", משמע שהמצווה היא הוידוי ולא התשובה, שמהווה רק תנאי מקדמי לו. אילו בכותרת להלכות תשובה כתב הרמב"ם: "מצוות עשה אחת, והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה", ומשמע שהתשובה היא חלק מהמצווה.

לנוכח זאת, הבחין הרי"ד סולובייצ'יק  בין מעשה המצווה לבין קיומה. הוידוי הוא מעשה התשובה, ואילו קיומה תלוי בלב. בדומה לאמירת התפילה בפה שהיא מעשה המצווה, ואילו קיומה תלוי בכוונת הלב.

בין כך ובין כך, החיבור שבין הפה והלב מלמדנו כלל גדול בעבודת ה', שצריך אדם שיהו פיו ולבו שווים, ולא ידבר אחת בפה ואחת בלב. אחד העיקרים הגדולים במצוות התשובה הוא היכולת לעמוד בשער בת רבים ולהצהיר בקול: "חטאתי, עוויתי, פשעתי". אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אך רק מתי מעט יודעים להכות על חזם-שלהם (ולא של חברם), ולהודות בטעותם.

הרבה הלכות נאמרו בוידוי. יש וידוי שנאמר בפומבי, אך יש וידוי שמצוותו בצנעה בלבד. וכך הורנו הנשר הגדול (הלכות תשובה ב, ה): "ושבח גדול לשב שיתוודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חברו לאחרים... וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח". עם זאת, הרמב"ם מסייג זאת רק לעבירות שבין אדם לחברו, "אבל  בעבירות שבין אדם למקום, אין צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים לו אם גילם".

ודוק: הרמב"ם, שמדייק ומדקדק בכל מילה, לא כתב אינו צריך לפרסם חטאיו, אלא "אינו צריך לפרסם עצמו". כמה רבים הם בימינו מיני ידעונים וידוענים המתהדרים בעבירות שעשו, ופורשים קלונם על פני עמודים שלמים בעיתונים.

וידוי יהודי אינו בא לשם התהדרות, אלא לשם כפרה, חרטה ועזיבת חטא. לא העלאת גרה של "מתוודים מקצועיים", מזילי ריר ורייטינג, אלא וידוי שבא מן הלב וקיומו בלב.

**********Paste this code as high in the of the page as possible************* ****************Additionally, paste this code immediately after the opening tag**********