שביעי של פסח –שירת הים - "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת"- שירת החירות
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
אנו נתכנס השבת לשביעי של פסח, בשמחה וברננה, כשליבנו פועם שירה- בהלל של נס שירת הים שהתרחש לפני 3.333 שנים: "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַד', וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַד' כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה." ( שמות, טו', א'-ב').
שירה ניסית שעליה אמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי." (מכילתא דשירה ג', ד"ה זה אלי).
השבת גם נתרפק בשירת – "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה." ,שעליה נאמר:" אמר רבי עקיבא , אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קדש קדשים."(מסכת ידיים, פרק ג', משנה ה').
הנה שירת הים בשביעי של פסח, היא שירת העבדים הראשונה , לאחר צאתם מעבדות מצרים, במסע החירות במדבר, בואכה הארץ המובטחת – ארץ ישראל.
כך בקריאת התורה השבת , נוכל לחוות שתי מערכות חיים דו קוטביות- מניה דפרסיה, שבהן היו נתונים בני ישראל.
המערכה הראשונה- המניה, מאופיינת באופוריה, במצב צבירה שמימי, ניסי ועל טבעי שבתוכו נמצאים בני ישראל , שכולו שירה ושמחה על נס קריעת ים סוף : "וַיּוֹשַׁע ד' בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ד' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-ד'; וַיַּאֲמִינוּ, בַּד', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ."(שמות, יד', ל'-לא').
המערכה השנייה –הדפרסיה, מאופיינת במצב צבירה של ייאוש, דיכאון, תלונות : "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה."( שמות, טו',כב'-כד').
המערכה הזאת אף היא מתחילה בהתערבות ניסית שמימית ,שלכאורה מוציאה את העם ממצב הדפרסיה: "וַיִּצְעַק ( משה) אֶל ד' וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם.". אך למעשה , הכוונה האמיתית של מסע החירות, היה לחלץ את העם מהמצב הדו קוטבי- המניה דפרסיה ולהוביל אותם לקרקע המציאות הנורמטיבית ,כבני חורין האחראים על גורלם ועתידם.
דומה שבאירוע העץ הממתיק את המים המרים, מתחוללת תפנית תיאולוגית דרמטית, המציגה לעם השינוי ,שלושה אבני יסוד למהות החירות וכך זה קורה בפרשה אותה נקרא בשבת:" שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ."(שמות, טו', כב'- כה').
הנה כי כן, כאן עדים אנו לקו פרשת המים שיש בו שינוי מהותי המעיד על מהות האחריות האישית של עם ישראל , על דמותה של החירות, המקופלת בסיפור ההגדה של הפסח ושיאה ביום השביעי של החג.
כך רש"י מציג לנו את משמעות הטרנספורמציה של העץ , שעד כה היה – העץ הניסי הממתיק ועתה הוא עובר שינוי, להיותו – עץ החיים- עץ החוק והמשפט : " שׁם שׂם לו "– במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם: שבת, פרה אדומה ודינים."
אלו השלושה- שבת, פרה אדומה ודינים , בכוחן להוציא את בני ישראל ממציאות של סוג הפרעה דו קוטבית – מניה דפרסיה ולתעל אותם למציאות נורמטיבית ,שהאחריות על חייהם וגורלם ,עוברת לידיהם.
העץ הממתיק מעביר להם את מקל העץ, כמו במרוץ שליחים , עם מסר ברור :" מעתה, העץ הוא אתם והוא בידיכם ,כמו העץ, עליכם להמתיק את מחוזות חייכם המרים.
מדוע נבחר דווקא העץ ,להפוך את המר למתוק ואת הלימון ללימונדה?
דומה שהתשובה לכך היא: " כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה ". המקור לרעיון זה בספר דברים, כ', יט' :
"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת; כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית."
נציג קריאה נוספת של אירוע המצור.
האתגר של בני ישראל, היא החירות העצמית להתמודד עם מצבי דחק ומצור שעלולים לכלוא אותם במציאות של מצור ,של אורח חיים דו קוטבי של מניה דפרסיה.
הנה הקריאה -"לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר", להתמודד ולהיחלץ ממצב המָּצוֹר הפנימי שבתוכך – המצור והקיבעון, הנפשי והמוסרי, שאתה עלול להיות כלוא בו, במטוטלת הדו קוטבית.
איך נחלץ מהמצור שבתוכנו ?
במימוש שלושה מעגלי אחריות, במתווה פרשנותו של רש"י, באלו השלושה- שבת, פרה אדומה ודינים, המציגים את אתגרי האחריות המצופים, במעגלי החיים השונים .
בשבת- טמון הרעיון של האחריות האישית ,כלפי עצמך, בהנחלתה של השבת את הערכים של - מנוחת הגוף והנפש, של הערך הסוציאלי , של שהייה במרחב של בית ומשפחה. הנה כי כן, מצופה מאתנו , לדעת לעצור את שאון המרוץ היום יומי , לדעת לשלוט בעצמנו, לשים גבולות ולהניח לגופנו ונפשנו, סוג של חילוף חומרים, שיש בו מנוחה והרפיה. כנאמר:" וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. " (בראשית ב', ב') , מאיר לעינינו רש״י:"מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה.״
בפרה- טמון הרעיון ,לנהוג באחריות אישית כלפי מערכת החוק והמשפט ומוסדותיה. האחריות והחיבור גם למצוות ,צווים וחוקים, שאין לדרוש את טעמם וסיבתם. כמו ציות לתמרור או חוק שאינך מסכים או מבין אותו. הנה כי כן, מצופה מאתנו, כמי ששייכים למסגרת של חברה, עם ומדינה, לנהוג באחריות כלפי סמלי המדינה ומוסדותיה , גם אם איננו מבינים או איננו מסכימים לכל חוקיה, בדיוק כמו בחוק פרה האדומה. כפי שהיטיב להגדיר זאת שלמה המלך, החכם באדם: "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי."( קהלת,ז',כג')
בדינים- טמון הרעיון ,לנהוג באחריות אישית כלפי החברה בה אנו חיים, לקיום חברה אנושית ומוסרית, שיודעת לקיים צדק חברתי וחסד כלפי הזולת. הנה כי כן, מצופה מאתנו להשפיע על הטבע ולעסוק כל הזמן בתיקונו . אנו מוצאים הד לכך, בוויכוח המתנהל בין רבי עקיבא לבין טורנוסרופוס הרומאי : מה חשוב יותר – יצירתו של הקב"ה או יצירתו של האדם ? "אמר לו (רבי עקיבא): של בשר ודם נאים. ...... אמר לו (טורנוסרופוס): למה אתם מולין ? אמר לו (רבי עקיבא): אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות( כעכים ). אמר לו (רבי עקיבא): אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים? ..... לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל, אלא לצרף אותם בהם. (מדרש תנחומא, תזריע, ה', ה'). ההכרעה ברורה, יצירתו של האדם גוברת. לאדם יש תפקיד ויעוד להשפיע ולתקן את הטבע.
אווירת השירה בשביעי של פסח בשירת הים, כמוה כשירת דואט של האדם והעץ ,שיש בה ביטוי מרגש של "האדם עץ השדה".
אמנם המרירות עדיין נוכחת בשירו של נתן זך ( 1930-2020 ):"כי האדם עץ השדה. כמו האדם גם העץ צומח. כמו העץ האדם נגדע.....אהבתי וגם שנאתי,טעמתי מזה ומזה, קברו אותי בחלקה של עפרומר לי, מר לי בפהכמו עץ השדה. כמו העץ הוא צמא למים,כמו האדם הוא נשאר צמאואני לא יודעאיפה הייתי ואיפה אהיהכמו עץ השדה.... ומר לי, מר לי בפהכמו עץ השדה".
אך התשובה למרירותו של נתן זך בשירו ,ביכולתו של העץ וגם האדם בשירת החירות, להפוך המר למתוק, להפוך הלימון ללימונדה, להפוך הקושי להזדמנות, להפוך הייאוש לתקווה.
שביעי של פסח שכולו שירת הים ,מטמיע בזיכרון הקולקטיבי היסטורי שלנו את האתוס של יציאת מצרים – מעבדות לחירות, מאיום הפתרון הסופי של פרעה להשמידנו , להזדמנות התחיה והקוממיות שהוענקה לנו . שירת החירות הפועמת בליבנו, עת נציין בשבוע הקרוב את יום השואה והגבורה. כך ראויים להדהד באוזנינו דבריו של הרב פרופ' יונתן זקס( 1948- 2020) למשמעותה של התורה כשירה:" ומדוע נקראת התורה שירה? כי אם רצוננו להוריש את אמונתנו ואת אורח חיינו לדור הבא, אנחנו מוכרחים לשיר. התורה צריכה לדבר אל הרגש, לא רק אל התודעה....המוסיקה היא הממד הרגשי של התקשורת, האמצעי שלנו להביע רגש. המוסיקה היא מרכיב כה חיוני בשיח שלנו.....לפני כמה שנים ניסה אחד ממנהיגי יהדות התפוצות לברר מה קרה לילדים היהודים בפולין שאומצו בימי מלחמת העולם השנייה בידי משפחת נוצריות וגדלו כקתולים. הוא הגיע למסקנה שהדרך הקלה ביותר לברר זאת עוברת באוכל. הוא ארגן נשף גדול ופרסם בעיתוני פולין מודעות המזמינות את כל מי שסבור שנולד כיהודי לסעודה חגיגית חינם. מאות באו והערב היה על סף כישלון מביך שכן אף לא אחד מהנוכחים זכר משהו מילדותו כיהודי- עד שהמארח שאל את היושב לידו אם הוא זוכר את שיר הערש שאמו היהודייה הייתה שרה לו. הלה התחיל לשיר את "צימוקים ושקדים". אט אט הצטרפו אליו עוד נוכחים, עד שהאולם כולו היה למקהלה. לפעמים כל מה שנשאר מן הזהות היהודית הוא שיר."
הנה כי כן, ההיחלצות מהתסמונת הדו קוטבית של המניה דפרסיה , מובילה את עם החירות בשירת החירות , לעבר הארץ המובטחת, כשהוא נושא בתרמיל מסעו, את עץ החיים , המסייע לו להתמודד עם ניסיונות החיים, בימים ההם , בזמן הזה , בניגונו המתגלגל ,במילות שירתה של נעמי שמר ( 1930-2004 ):
"על כל אלה, על כל אלה,
שמור נא לי אלי הטוב.
על הדבש ועל העוקץ,
על המר והמתוק.
אל נא תעקור נטוע,
אל תשכח את התקווה
השיבני ואשובה
אל הארץ הטובה. "
שבת שלום וחג פסח שמח
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
ד"ר זאב פרידמן(Ph.D)
מנכ"ל
שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981
טל' 02-6537591 , נייד 054-2222035 , פקס' 02-6507113
Zeev@melabev.org www.melabev.org /
&
חמשיר : שבת שביעי של פסח.
שִׁירַת הָעָם / דוד אשל
כֹּה סִמְלִית
וְלֹא זְמַנִּית,
חוֹמָה שְׂמָאלִית
וְיְמָנִית.
זוֹ לֹא תְּקוּפַת בֵּינַיִם
לְעַם צוֹעֵד בֵּין סוֹגְרַיִם,
מֵאָז יְצִיאַת מִצְרַיִם
הֻרְגַּל הָעָם לְחוֹמוֹת שְׁתַּיִם.
חוֹמָה מִיָּמִין וְחוֹמָה מִשְּׂמֹאל
קַיָּמוֹת גַּם הַיּוֹם וְלֹא רַק אֶתְמוֹל.
הַחוֹמוֹת הֵן אַבְטָחָה
כִּשְׁתֵּי מִשְׁעֲנוֹת תְּמִיכָה,
אֵם אַחַת מֵהֶן קוֹרֶסֶת
אֻמָּה שְׁלֵמָה נִדְרֶסֶת.
הָאֵ-ל הֵקִים לָנוּ חוֹמוֹת
לְאַבְטָחַת חַיִּים וְלֹא לְמוֹת.
הוּא הִצִּיב לָנוּ דְּגָם
לְהַלֵּךְ אִתָּן, גַּם וְגַם.
צַעַד אַחַר צַעַד
עִם חוֹמוֹת שְׁתַּיִם אֶל הַיַּעַד.
שְׂמֹאל יָמִין, שְׂמֹאל יָמִין
יַחְדָּו נִצְעַד וְנַאֲמִין,
וּשְׁתֵּי הַחוֹמוֹת אוֹמְרוֹת :
עַם אֶחָד אָנוּ לַמְרוֹת.
אֶל הַגְּאֻלָּה קִמְעָה, קִמְעָה,
עִם שְׁתֵי חוֹמוֹת תִּצְעַד אֻמָּה,
וְאָז יָשִׁיר הָעָם :
עַם יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם.
שבת מבורכת ובריאה
חג שמח
בלהה ודוד אשל
