היו שותפים לעשייה שלנו:
בהוראת קבע עם 55 ש"ח לחודש במשך שנה באתר שלנו :
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
פרשת אמור- " וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת, לְבֹנָה זַכָּה " –ההיברידיות של הקודש והחול
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
הקטורת היא לווית חן לאורך פרשות ספר ויקרא וכך גם בפרשתנו : "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת; שְׁנֵי, עֶשְׂרֹנִים, יִהְיֶה, הַחַלָּה הָאֶחָת. וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת, שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת, עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר, לִפְנֵי ד'. וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת, לְבֹנָה זַכָּה; וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לַד'. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ד' תָּמִיד: מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּרִית עוֹלָם. וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ: כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ, מֵאִשֵּׁי ד' חָק-עוֹלָם." (ויקרא, כד', ה'-ט').
מפרש רש"י: " וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת- על כל אחת משתי המערכות היו שני בזיכי לבונה ( שני כלים מיוחדים שנקראים בזיכין, שעליהם הונחו החלות והלבונה) מלא קומץ לכל אחד והיתה הלבונה הזאת ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת והיא לזכרון ללחם שעל ידה הוא נזכר."
"לבונה הוא סוג של עץ ממשפחת הבָּשְמִיִים, וכן שמו של השרף הריחני המופק ממנו. הלבונה נזכרת עשרים פעמים במקרא, כסממן קטורת אשר שימש לצורך עבודת ד' במשכן ובמקדש, כתוספת לקרבן מנחה ולקטורת התמיד . " ( ויקיפדיה 3.4.2021 ).
הנה הלבונה שהיא אחת מסממני הקטורת, מתחברת לשתי מערכות המתוארות בפרשתנו, שעל כל אחת מהן מונחות שש חלות, שאליהן מתחברת הלבונה שבקטורת עם ניחוחה המיוחד .
הבה ננסה להעמיק במהותה של הקטורת, בחיבורה לנושא דיוננו- ההיברידיות של הקודש והחול וגם להעמיק בפשר זיקתה של הקטורת , להצגת המועדים והחגים הנוכחים בפרשתנו –יום הכיפורים וסוכות– "ויְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי ד', אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי "(ויקרא, כג',א'- ב')
הזיקה ליום הכיפורים, כיצד?
הנה אזכורו של יום הכיפורים בפרשתנו : " וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם ... כִּי יוֹם כִּפֻּרִים, הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם "(ויקרא, כג', כו'-כח').
כבר התוודענו לעבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת בבית המקדש, בקודש הקודשים ביום הכיפורים:" וְלָקַח (הכהן) מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי ד', וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.( ויקרא, טז', א'- יג' ).
אנו עדים למחלוקת ידועה בין הפרושים (החכמים) לבין הצדוקים, כיצד על הכוהן לנהוג בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים. מחלוקת שנשנית בברייתא ונרמזת במשנה יומא א', ה' .
לשיטת הצדוקים, הכהן מכין את הקטורת המעלה עשן מחוץ למרחב קודש הקודשים, ורק אחר כך הוא נכנס עם הקטורת והעשן לקודש הקודשים, ואילו לשיטת הפרושים ,הכהן הגדול עוסק בהכנת הקטורת המעלה עשן בתוך מרחב קודש הקודשים פנימה.
מהי מהות המחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים במעשה הכנת הקטורת והקטרתה ?
המחלוקת מציגה לנו אפוא שתי השקפות עולם, באשר לתפיסת הערכים של מרחבי חיים, שלכאורה הם שונים - של חיי הקודש אל מול חיי החול , של חיי הרוח אל מול חיי החומר, של חיי התורה אל מול חיי העבודה. של עולם הספרא אל מול עולם הסייפא. האם ערכים אלו יכולים לשמש יחדיו במרחב חיים משולב אחד, או שהם יכולים לשמש רק בשני מרחבי חיים נפרדים. האם נגזר על מרחבי חיים אלו לדור בנפרד ובניתוק זה מזה, או שמא יכולים הם לשמש בכפיפה אחת, ולדור בסינרגיה תחת קורת גג אחת- היברידיות של קודש וחול.
הצדוקים גורסים, שיש לפעול בהפרדה מלאה של שני מרחבי חיים שונים, ולכן, את העבודה הפיזית של החומר במעשה הקטורת יש לעשותה במרחב שמחוץ למרחב קודש הקודשים. לדעתם, קודש וחול לא יכולים להתקיים ולשמש יחדיו במרחב חיים אחד. ואילו לעומתם על פי השקפתם של הפרושים (החכמים), קיימת התכנות למרחב חיים אחד ולא שניים, המשלב בתוכו את הקודש וגם את החול, המשלב בתוכו את הרוח וגם את החומר, המשלב בתוכו את העבודה וגם את התורה ,המשלב את הספרא והסייפא , היברידיות של קודש וחול, במרחב אחד-במקום הקדוש ביותר בקודש הקודשים, שאליו נכנס הכוהן ביום הכיפורים.
הזיקה לחג הסוכות, כיצד?
נבחן את ההיברידיות של קודש וחול המשתקפים בקטורת וזיקתה לחג הסוכות המוצג בפרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַד'.( ויקרא, כג',לג'-לד')
בתקופת שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, על רקע הצהרת המלך כורש בשנת 531 לפני הספירה, עיני כולם נשואות לקומם את שגב הקודש בבניית בית המקדש. אך בפועל אנו עדים לדחיית הקמת המשכן . עזרא ונחמיה מציגים את מודל ההיברידיות של הקודש והחול, דווקא במרחב שמחוץ למקדש, באותו מרחב הקרוי – רחובה של עיר.
40 שנה אחרי הצהרת כורש, עולים עזרא ונחמיה. הם לא מעניקים עדיפות ראשונה, לבניית המשכן. עזרא מתמקד בקימום תשתית הרוחנית והערכית של העם ואילו נחמיה מתמקד בקימום התשתית הגשמית והכלכלית, כך למשל, בביצור חומת ירושלים. שניהם מציגים פעילות משותפת של היברידיות הקודש והחול במרחב חיים אחד. כידוע שעד אז, את חג הסוכות חגגו בתוך המקדש ולא מחוצה לו.
הנה עזרא ונחמיה בקביעתם את סדרי העדיפויות ליישום ההיברידיות של הקודש והחול במרחב שמחוץ למקדש, נוקטים בצעד תקדימי בהחלטתם לחגוג את חג הסוכות מחוץ למקדש. ברחובה של עיר: "וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל-הָעָם, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, אֶל-עֶזְרָא, הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל, אֶל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה: אֲשֶׁר צִוָּה ד' בְּיַד-מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת: לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב. וַיֵּצְאוּ הָעָם, וַיָּבִיאוּ, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל-גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם, וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים--וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם, וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל-הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן-הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד. וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים, יוֹם בְּיוֹם--מִן-הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן; וַיַּעֲשׂוּ-חָג שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט." ( נחמיה, ח', יג'-יח').
כך בפרשת הקטורת, שאותה אנו אומרים מידי בוקר, בתפילת שחרית "באין כאלוקינו": "פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת הַצֳּרִי. וְהַצִּפֹּרֶן. הַחֶלְבְּנָה. וְהַלְּבוֹנָה."
הקטורת בזוהר, בחילופי אותיות של האות- ט, באות –ש. יוצרת סוג של - הקטורת הקושרת.
את מי היא קושרת ? את כווולם. החוליה החלשה בה. היא – הַחֶלְבְּנָה, שריחה רע. מפרש רש"י: "מנאה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תפילותינו את פושעי ישראל, שיהיו נמנין עמנו". הקטורת איננה ייצוג חברתי אלתיסטי, כולם שווים לחובות ולזכויות.
הנה כי כן, עזרא ונחמיה באתוס של שיבת עם ישראל לארצו, מבינים שהיברידיות הקודש והחול מחייבת עמידה בשלושה אתגרים – בניית התשתית הכלכלית והביטחונית, בניית התשתית של הזהות הרוחנית ובניית התשתית החברתית של שבת אחים ואחיות גם יחד. כך זה קורה בדיוק בחג הסוכות – בפרקטיקה של חגיגת החג שכוללת את כל העם, לרבות הטמאים שלא יכלו קודם להיכנס למקדש ולחגוג את חג הסוכות ברחובה של עיר- "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל-גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם, וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים, וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם, וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם" .
עזרא ונחמיה מציגים לנו דגם של מנהיגות מעצבת, של קיום החג במשמעותו הכלכלית החקלאית מחד ובמשמעותו הרוחנית מאידך. אך גם במשמעותו החברתית- בהכלת כולם, כמו ארבעת המינים בסוכות-המייצגים את האחדות ואת הערבות ההדדית; כל מין מייצג קבוצה בעם ישראל כמתואר במדרש ויקרא רבה (ל', יב'). ויעשו כולם אגודה אחת של משמעות ושייכות- כל אחד יהיה אגוד באגודה אחת- היחד בצד הייחוד.
הנה פרשתנו מסיימת את מפרט קודקס - קְדֹשִׁים תִּהְיוּ שבו החילונו בפרשת קדושים הקודמת:
"וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ד', מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: אֲנִי, ד' ". ( ויקרא, כב', יז' – לג' ).
המשמעות היא: קידוש שמו של הקב"ה בעולם.
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, ה', א' , אומר : " כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: ולא תחללו את שם קודשי".
מה היא הפרקטיקה בקידוש שמו של הקב"ה ? כיצד עושים זאת בפועל?
הנה לנו תשובה לכך :"ומיקחו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה"(מסכת יומא, פו' עמ' א').
גם אצל הרמב"ם ב"אגרת השמד"-תשובה לכך במאמר "קידוש השם", שאותו כתב ליהודי ספרד ומרוקו בשנת 1165 : " מחמת שהוא ידוע אצל הכול בחסידות...הרי זה חילל את השם...שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם התנהגות גרועה וכעורה במיקחו וממכרו ובמשאו...ולא יהיה מתנהג עם בני אדם במידות נעלות והגונות, הרי זה חילל את השם".
שורות מאמרי נכתבות במוצאי יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל, שלצערנו, שמחת חג העצמאות מהולה בעצב הפיגוע הרצחני של בני עוולה באלעד. כך נסיים השבת, רצף של שלוש פרשות המשולבות זו בזו- אחרי מות- קדושים- אמור.
מדינת ישראל היא מופת השילוב ,במימוש חזון הנביאים של נס הגאולה וקיבוץ הגלויות, בשילוב תרבויות ועדות שונים, למשמעות התקומה והקוממיות במדינה ריבונית, בשילוב שמים וארץ, בשילוב יהדות ודמוקרטיה, בשילוב ההקרבה והקירבה, בשילוב הרוח והחומר ושל הקודש והחול.
ביום העצמאות ה74 למדינתנו , האתגר המוצב לפנינו הוא: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹקיכֶם". נתחבר למשמעות האמיתית של מעשה הקטרת הקטורת לפי השקפת הפרושים, המציב אתגר למנהיגי מדינתנו, כפי שאנו לומדים בהפטרה לפרשתנו-"וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל" (יחזקאל, מד', כג'). כך גם מוצב אתגר לעמנו ,לחברתנו ולכל אחד מאתנו, לדבוק בדרך השילוב כאורח חיים, בשילוב הרוח והחומר ושל הקודש והחול .
רק כך נוכל להתחבר למשמעות הסמלית של אותו מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת ישראל שממשיך להתקיים במחוזות חיינו גם היום -אחרי מות, קדושים, אמור .
כך פרשת הקטורת, שאותה אנו אומרים מידי בוקר, בתפילת שחרית "באין כאלוקינו":"פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת הַצֳּרִי. וְהַצִּפֹּרֶן. הַחֶלְבְּנָה. וְהַלְּבוֹנָה", מסתיימת באֱמֹ֥ר של אחווה ושלום: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא...לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית ד' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ: ד' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. ד' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם."
שבת שלום ומבורכת
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
בוקר טוב. מהשבוע מצטרף אלינו כותב נוסף:
חיים קופל-קורות חיים
כותב, מפרסם ומעביר דרשות בנושאי פרשיות השבוע ומועדים.
בוגר ישיבת הישוב החדש בת"א וישיבת ההסדר כרם ביבנה.
בוגר אוניברסיטת ת"א בכלכלה וחשבונאות.
חשב ומנהל כספים בגמלאות.
מכיוון שאני כותב כעת ביום חג העצמאות , נצרף מאמר של חיים המוקדש לחג העצמאות ה-74 של מדינת ישראל.
עגלה ערופה ומדינת ישראל - חיים קופל
1) בסוף פרשת שופטים אומרת לנו התורה את דין "עגלה ערופה": כי ימצא חלל באדמה...נפֵל בשדה לא נודע מי הכהו" (דברים כ"א-א). כהני אותה העיר והזקנים לוקחים אחריות על האירוע הקשה, מתוודים ואומרים: "ידינו לא שפכה (שָׁפְכוּ) את הדם הזה...כפר לעמך ישראל..ונכפר להם הדם" (כ"א..ז-ח).
2) הרעיון הוא שאין מזלזלים בחיי אדם. חשובי העדה לוקחים אחריות ועושים "אירוע גדול" להפגין את הדבר.
3) בתקופת השואה, כבר עם עליית הנאצים לשלטון, זיהו היהודים את כוונת הנאצים להשתלט על כל אירופה וחששו לחייהם. הוחלט שנציגי כל הקהילות היהודיות יתכנסו בעיר לובלין "וישמיעו צעקה" כנגד כוונת הנאצים. הנואם המרכזי בעצרת היה רבי מאיר שפירא זצ"ל, רבה של לובלין.
4) בכנס השתתף גם הרב מרדכי פוגלמן זצ"ל, רבה של העיירה קטוביץ בפולין. לימים הוא שימש כרבה של קריית מוצקין. אחיינו הרב י.מ. לאו שליט"א, עלה לארץ לאחר השואה, התאכסן אצלו ושמע ממנו על נאומו של הרב מלובלין בכנס, וממנו שמעתי אני.
5) העצרת התקיימה בפרשת שופטים והרב מלובלין קישר בין פרשת עגלה ערופה שמופיעה בפרשה, ובין מצב היהודים בתקופתו. וכך אמר: התורה אומרת "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' א-להיך נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ.." (כ"א-א). על כך אומרת המשנה במסכת סוטה "בשדה" ולא צף על פני המים (סוטה פרק ט' משנה ב'). כך שדין עגלה ערופה מתקיים רק אם מוצאים את החלל בשדה, במקום קבוע ומוגדר. אבל אם מוצאים אותו על פני המים, אין טעם להביא עגלה ערופה, שהרי יתכן שהחלל נסחף בזרם המים ממקום רחוק. לכן מדגישה התורה : "באדמה" "בשדה" מקום קבוע ומוגדר.
6) המשיך הרב מלובלין ואמר: "באדמה" או "בשדה" פרוש הדבר שהחלל נמצא במקום קבוע ויציב . יש לו מולדת בית לאומי, עורף שדואג לו. במקרה זה, זקני המקום מביאים עגלה ערופה. אבל אנחנו, יהודי פולין חיים בגלות, אין לנו "אדמה" ואין לנו "שדה". אנו, כביכול, "במים" כלשון המשנה במסכת סוטה, אין לנו מקום קבוע, אין לנו צבא שיגן עלינו, אף לא שגרירים שידברו בעדינו, עתה אין אף דורש לדמנו.
7) הרב לאו המשיך את דבריו ואמר שנראה שזו הייתה כוונת משה רבנו בשירת הים כשאמר:" תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בהר נחלתך" (שמות ט"ו-י"ז). משה רבנו מתפלל שהקב"ה, יביא אותנו לנחלתו, לארץ ישראל. אבל יותר מכך גם "יטע" אותנו שם, "שנכה שורשים" כך שלא יוכלו לעקור אותנו משם, והיא תשמש לנו עורף ומקום בטוח.
8) בהקשר זה גם הקמת המדינה, היא שלב בתהליך היאחזותנו בארץ. אנו מפתחים כלכלה ונכסי תרבות וזה מסמל את קביעותינו בארץ. אויבנו מסביב יודעים שאם ח"ו ניפגע, יהיה מי שידרוש דמנו. עובדה זו כשלעצמה משמשת הרתעה של שונאינו.
9) שאלות ליום העצמאות
א) מי הגה את הביטוי "ראשית צמיחת גאולתנו" על המדינה, והיכן מופיע ביטוי זה לראשונה?
ב) כיצד נמנע חילול שבת, בהכרזת המדינה?
ג) מדוע בדגל מדינת ישראל נבחרו דווקא פסים בצבע כחול?
חג עצמאות שמח
מחיים ק.
&
לאורם נלך- פרשת אמור -תשפ"ב - חיים קופל
1) בתחילת הפרשה נאמר: " ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם.."(כ"א-א). אומר רש"י: אמור ואמרת(למה כפל לשון)להזהיר גדולים על הקטנים. בפשטות, הכוונה לומר לגדולים שישגיחו על הקטנים, לבל יטמאו, למרות שעדיין אינם חייבים במצוות. אבל בלשון רש"י שמצטט את דברי הגמרא (יבמות קי"ד.): להזהיר גדולים על הקטנים. היה מתאים יותר לומר: "את הקטנים"?
2) לפני שנים שמעתי הסבר חסידי: "להזהיר" מלשון זוהר, ברק. לכל אדם יש בתקופת חייו מעשים "גדולים" מרשימים ועוצמתיים, אירועים מכוננים שמשפיעים גם על מעשיו בעתיד. אבל יש גם את שגרת החיים, מעשים אפורים "קטנים" שחולפים ואינם משאירים עליו רושם כלל. על האדם לדאוג שמעשיו "הגדולים" הם ישלטו ויקרינו על "המעשים הקטנים", חיי השיגרה, ולא להיפך. (שמעתי מהרב י.מ. לאו שליט"א, בשם רבי אלימלך מליז'נסק).
3) אחד מהרגעים המכוננים של עם ישראל הוא מתן תורה. במתן תורה מופיעים שני ביטויים : אחד בתורה: לקראת מתן תורה בפרשת יתרו, נאמר: "ויהי ביום השלישי בהית הבקר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וענן כבד.."(י"ט-ט"ז). והשני בהמשך, לאחר מתן תורה, נאמר: "וכל העם רֹאִים את הקולת ואת הלפידם" (כ-ט"ו). פתח "בברק" ומסיים "בלפיד"?
4) מסביר ר' משה סולובייציק זצ"ל (היה רב בציריך, נפטר בשנת תשנ"ה)שיש הבדל בין אור הברק לאור הלפיד. את אור הלפיד אנו צריכים להדליק בעצמנו, הוא אור יחסית חזק, ניתן ללכת ולהתקדם בעזרתו, ואף לקרוא ספר לאורו, אבל הוא מוגבל בזמן שהוא מאיר.
5) לעומתו הברק נשלח מהשמים, אינו מאיר בצורה יסודית, אי אפשר לקרוא לאורו, הוא "מבזיק" לשנייה ונעלם. אבל יתרונו הוא בכך שהוא שולח אלומת אור למרחק. ניתן באותה שניה להבחין ביעד מרחוק ואח"כ להמשיך ללכת בכיוון הרצוי, למרות שהוא כבר כָּבָה.
6) מעמד הר סיני היה אירוע חד פעמי, מרשים שלאורו אנו צריכים ללכת שנים רבות. לכן היה צורך "בברק" שיאיר, אומנם לרגע קט, אך למרחוק בכדי שנראה את הכיוון לעתיד. אבל לאחר הברק "שמבזיק" ונעלם נדרש אור מקומי, כדי שנוכל לקרוא לאורו ושיאיר את הסביבה הקרובה לנו וזה "הלפיד", אותו אנו מדליקים.
7) נחזור לפרשתנו: כל אדם חוֹוֶה במשך חייו, אירועים "גדולים" ומכוננים. אירועים אלה מופיעים רק לעיתים, לזמן מוגבל ונעלמים. עליו "להכיל" אותם במלוא היקפם וזוהרם ולהמשיך לאורם (כמו הברק) ומכוחם, בחיי השיגרה היום יומיים, עת הוא עוסק רק "במעשים קטנים", לאור הלפיד אותו אנו מדליקים.
שאלות מפרשת אמור
א) איזו מילה בפרשה מופיעה שלש פעמים בפסוק אחד וכל פעם בתוספת אות(שונה),או שתי אותיות?
ב) מהן שבע המצוות המוזכרות בפרשה ובהן מוזכר בפירוש המספר שבע?
שבת שלום
מחיים ק.
&
פרשת ״אמור״-תשפ"ב- יגאל גור אריה
פרשת בר מצווה שלי!!
ברכות לחתני בר המצווה: דב נרדימון ,אילן זוסמן ובת מצווה של מירה גינסבורג(הס) !!
״ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם...״
למה הכפילות -אמור ואמרת.
להזהיר גדולים וקטנים, באותה מידה כלומר חינוך עם הרבה דוגמא אישית.
״חנוך לנער על פי דרכו-גם כי יזקין לא יסור ממנה.״..
עץ שרוצים שיגדל ישר-בעודו קטן ורך מצמידים לו מקל וקושרים אותו סביבו כך גידולו טוב, ישר ויפה ,כלפי השמש שהיא מקור האנרגיה של הצמח. יבוא אחר ויאמר מסכן עץ זה עוד בקושי עומד, ניתן לו זמן ואז ניישר אותו, בוודאות שיגדל אז בצורה עקומה שליישרו יצטרכו עבודה רבה וספק אם יצליחו .כך בדברים אמורים גם על ילדנו שבעודם רכים ונשמתם זכה ונקייה ובקלות אפשר לסגל אותם לדרך הישרה אולם כשיגדלו העבודה אז רבה וקשה יותר אם בכלל .
כך אנחנו נהווה תמיכה ועמוד שידרה לילדנו. ניתן דוגמא אישית ,נציב אתגרים יעדים שישאפו
כלפי מעלה ,אך נדע גם לשחרר ולתת עצמאות .
"להזהיר" זה לא רק להגיד "אל תעשה את זה"! או "נו נו נו !".אפשר לחשוב אחרת על המילה להזהיר מלשון זוהר ואור. להזהיר ,כלומר להאיר, לזהור .כולנו צריכים להשפיע לחנך בכך שנזהיר-נאיר נזהר דרך הארת הפנים ואהבה.
בפרשתנו מצוות ספירת העומר.
תוכנה/אפליקציה של הספירה הינה הכנתנו למתן תורה: אנו סופרים 49 יום שבהם אנו מתקנים את מדותינו. לכל אחד יש בנפשו 7 מידות/תכונות, בכל שבוע מתקנים מידה אחת.
2.ביקורת.
3.פשרנות/פרשנות.
4.התמדה.
5.ענווה.
6.קשר אמיתי.
7.שאיפה לשלמות.
נאחל לכולנו להיות המקל התומך ,ישר יפה וזקוף .
אני מרגיש צורך להוסיף:
תפילה לשלום המדינה
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ,
בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ.
הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ, וּפְרֹשׁ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ,
וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ.
חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ,
וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם,
וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!!
יגאל גור אריה.
