ראש השנה תשפ"א – קולות השופר ומשמעותם , בימי הסגר של קורונה
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
בראש השנה התשפ"א נתחבר לקולות השופר, עת רובנו עושים את תפילותינו במקומות פתוחים תחת כיפת השמים. אלו הם ימי סגר, המצווים עלינו להפנים ולהטמיע ביתר שאת – "וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם "( דברים, יד', טו'). קולות השופר השנה, קוראים לנו להקפיד ולקיים את כללי הסגר, ככתבן וכלשונן. קולות השופר השנה, קוראים לנו, לגלות משמעת, אחריות, ערבות הדדית וסולידריות , איש לרעהו. קולות השופר השנה, תובעים מכל אחד מעמנו, לראות את עצמו מחויב כלפי זולתו וכחלק בלתי נפרד מקהילת- "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה " הנושאת את "מקדשי המעט", של כל אחד מעמנו, לשותפות גורל אחת.
קולות השופר כמונו ,אינם אחידים וזהים. הם מייצגים את השונות וההבדלים בקהילת הקולות- תקיעה, שברים תרועה. אבל כולם מתחברים לרקמה אנושית אחת של קהילת קולות שופר ,המייצגת הרמוניה של אחריות וערבות הדדית.
הנה בגמרא במסכת ראש השנה, דף לד', עמ' א', מתקיים דיון לאופיין של קולות השופר. האם התרועה והשברים מסמלים שני סוגים של בכי, במאפיין של גנוח גנח-גניחות ארוכות, או במאפיין של ילולי יליל- יללות מקוטעות קצרות.
בא רבי אבהו ( סוף המאה ה3) והתקין בקיסריה שיהיו כל ישראל תוקעים את שני סוגי הקולות הללו- גניחות ארוכות וגם יללות מקוטעות קצרות. ומחלוקת קיימת בין הגאונים לבין הרמב"ם בהבנת התקנה של רבי אבהו.
לדעת הרמב"ם ( 1135-1204)- הסיבה לתקן את תקיעת שני הסוגים- שברים ותרועה, מקורה בספק-מהו הקול שצריך לתקוע, וכדי לצאת ידי חובה בוודאות, תוקעים את שני הסוגים.
לדעת הגאונים ( מאה ה7- המאה ה11 ) כמו שמופיע בתשובה של רב האי גאון, אין, ולא היה ספק למאפיינם של הקולות. אלא מאז ומתמיד, תקעו במקומות מסוימים קולות ארוכים של שברים ובמקומות אחרים תרועה, ורבי אבהו החליט לעשות סדר וליצור מנהג אחיד לכל עם ישראל.
אך דעתנו עדיין לא נחה ואנו שואלים, מהו המקור למנהג השונה שהיה רווח בעם ישראל? מדוע במקומות מסוימים תקעו בצורה אחת ובמקומות אחרים בצורה אחרת ? מהי המשמעות העמוקה לדורות, לתקנתו של רבי אבהו?
בעל ספר החינוך (איש יהודי מבית לוי ברצלוני ,סוף המאה ה13), (מצוה תה') מאיר עינינו לשאלתנו, בגישתו החינוכית חברתית: "ומפני שמקומות העולם חלוקים בעניין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות ובמקום אחר בדקות. ובמקום אחר עושין הכול גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה, על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכן היו יוצאין ידי חובתן במצווה, שהתורה ציוותה בקול יללה". ספר החינוך מלמד אותנו שתקנת רבי אבהו איננה טכנית, עד זמנו של רבי אבהו כל קהילה החליטה על סגנון התרועה שלה לפי הבכי המקובל במקומה-ארוך קצר או משולב. המסר והמשמעות בתקיעת השופר, לאחר תקנת רבי אבהו- הוא מסר חברתי. אנו מחברים את כל קהילות העולם היהודי , לתחושה של סולידריות וערבות הדדית. של רגישות של קהילה אחת לסבל של רעותה. כי, כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה. החיבור הוא של לבבות שבורים, כמו השברים של השופר, שיש בו ממד של אקו לב, שכך לימדנו רבי מנחם מנדל מקוצק ( 1787-1859):" אין שלם יותר ,מלב שבור".
אך כיצד נייצר את הערבות ההדדית בתוכנו , בימים אלו של ימי סגר בצל קורונה, המחייבים מעמנו, אחריות ללא פשרות , כלפי זולתנו ?
הנה קולות השופר נושאים בגלי קולותיהם השונים, מסר חד וברור בתפילת "ונתנה תוקף" :
" ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע" .
קולות השופר קוראים לנו לקיים ערבות הדדית ואחריות כלפי זולתנו, בקול דממה דקה. לא בהתלהמות, לא בצעקות ולא באלימות מילולית .
בספר מלכים א' פרק יט'- הקב"ה מתגלה לאליהו הנביא באמצעות קול דממה דקה כדי להזכיר לו שהאמת, הצדק, והטוב, לא תמיד מכריזים על עצמם באותות ובמופתים. המסר לנו הוא ,שתהיה לנו הצניעות לשמוע את קול הדממה הדקה ,כאשר הוא לוחש לנו, וכן שיהיה לנו האומץ להשמיע אותו גם כשהכול סביבנו רועש. עלינו לשמוע לא רק את הקולות הרועמים שחושבים שככל שירימו את קולם הם יותר צודקים. הם אלה הנחרצים הבטוחים בעצמם. האמת רק איתם. הם אלה המתרכזים בעצמם ולא בזולתם ובקולקטיביות של חברתם, שחושבים שיפרצו כל גדר בקול רועם, מתריס ומאיים.
בילדותי אני זוכר דרשה עוצמתית שנשא ניצול שואה בבית הכנסת בו התפללתי בראש השנה. הדרשן עצם את עיניו ונשאם כלפי מעלה ופיו זעק בקול דממה דקה, פסוק מפרשת ניצבים הסמוכה לראש השנה : "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ( דברים, כט', יז'). " רבותיי, כך הוא דרש, אלה הם ראשי התיבות של האותיות שמרכיבות את השם- שופר. כך אמר, הנאצים יימח שמם שרפו במשרפות את כולם ללא הבחנה- רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ", אנו היום, כך הוא אמר, דור התקומה משואה, עלינו לשמור על עצמנו, לשמור איש את רעהו, לשמור על קהילתנו, לשמור על חברתנו ולשמור על מדינתנו ובעיקר, לשמור על אחדותנו ".
כך קולות השופר מחברים אותנו בימי קורונה של סגר– "פתוח ,סגור ופתוח" למשורר יהודה עמיחי ( 1924-2000 ) בשירו- תיירים: " פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד. את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון: "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים ?קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. אבל הוא זז, הוא זז. אמרתי בליבי, הגאולה תבוא רק אם יגידו להם, אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית, לא חשוב, אבל לידה קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו".
אז בינינו , מה החשיבות של ימין או שמאל שבתוכנו, אל מול הצורך הקיומי שלנו – לשמור על נפשותינו ולהגן על שלום בריאותנו, המחבר את כולנו לרקמה אנושית אחת - לקנות פירות וירקות לביתנו.
את קולות השופר במיוחד השנה, בימי הסגר בקורונה, עלינו לא רק לשמוע, אלא גם לראות ולחוש בקרבנו, תחושה של מעמד הר סיני : "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל....וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת- הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת ".( שמות, כ', טו').
מהי המשמעות? מהו המסר ?
יש כאן דרגה רוחנית גבוהה מאד של בני החורין, שרק אתמול היו במציאות הגורל הגנטית של שעבוד ועבדות. עתה הם הגיעו בתהליך השינוי ,לדרגה נעלה, של יכולת מאד גבוהה לראות ולא רק לשמוע את קולות השופר . זאת ראיה אנכית רוחנית מלמטה כלפי מעלה, של בין האדם למקום- לקב"ה . אבל יש כאן גם ראיה רוחבית אופקית חברתית אנושית, של בין אדם לחברו . של ראיה אמיתית ואמפתית של קולות המצוקה, הקשיים והסבל, של מי שעומד על ידך. המעבר הוא דרמטי , מחושך לאור ,ממצרים החשוכה שכל אחד רואה רק את עצמו , באותם ימים קשים של חושך , של העבדות והשעבוד, שכל אחד נתון לגורלו , לעבר שינוי ומעבר מהותי למעמד הר סיני המואר, של: ״ וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר". (שמות, יט', ב'). מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת" . השינוי הוא מאני ,הרואה רק את עצמי, לאנחנו, הרואים את הקולות של זולתנו, של זה את זה. זאת המשמעות האמיתית ,של סולידריות וערבות הדדית , "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה ".
יבואו אלו קולות השופר ויתבעו מכל אחת ואחד מעמנו , סוג של אחריות שירותית כלפי זולתנו. הנה כי כך, סדר התקיעות- תשר"ת- מלשון תשרת. הבה נפנים ונטמיע בימים אלו של סגר קורונה, אחריות שירותית שלנו כלפי עצמנו ושלנו כלפי זולתנו. כך גם יבואו אלו קולות תשר"ת של השופר ויתבעו גם מאוכפי הסגר לפעול בתחושה עמוקה של משרתי ציבור בימים כה מורכבים של ימי ראש השנה בסגר הקורונה.
כך יבשרו לנו קולות השופר-תשר"ת, תקיעה לגילוי אחריות ומשמעת. שברים, לקטיעת שרשראות ההדבקה כמו השברים. תרועה, שתתריע תשע פעמים על – "אילמלי מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו", ותקיעה גדולה –שתבשר בשורות טובות.
הנה משהו אופטימי, מתקופת מגפה אחרת -שִׁיר בִּימֵי חוֹלֵירָע – שירו של אלכסנדר פּוּשׁקִין (1799-1837 ) בתרגומה של מרים בוסתן. השיר נכתב כנראה ב-1830 בזמן מגפת כולירה ברוסיה. פושקין נסע לבקר באחוזה, ונתקע שם בהסגר למשך מספר חדשים: "כָּאן, מִבַּיִת מְסוּגָר, בּוֹ אֲנִי כְּרֶגַע גָּר, רָב בְּרַכוֹת אֶשְׁלַח לַכֹּל לְחַגֵנוּ הַגָּדוֹל. בִּימֵי סוּפָה וְסַעַר, טוֹב לִזְכּוֹר: יֵשׁ סוֹף לַצַעַר, שֶׁמֶשׁ עוֹד תָשׁוּב לִזְרֹחַ, בַּגַנִּים – פְּרָחִים לִפְרֹחַ. אִם מַכָּה קָשָׁה הוּכֵּינוּ, לֹא אָבְדוּ עוֹד כֹּוֹחוֹתֵינוּ, בִּתְבוּנָה וּבְשַׁלְווָה, מֵחָדָשׁ נִבְנֶה תִּקְווָה. כֵּן, קוֹדְרִים הֵם הַשָּׁמַיִם - בּוֹאוּ נְשַׁלֵּב יָדַיִם, מִשְׁפָּחָה אַחַת גְּדוֹלָה ,תְּגַרֵשׁ כָּל אֲפֵלָה. עוֹד נִשְׂמַח בְּיוֹם חַגֵּנוּ, אוֹר יָאִיר אֶת שׁוּלְחָנֵנוּ עֵת נָסֵב בּוֹ אָח עַם אָח -וְכָל בַּיִת יְבוֹרָךְ."
ביחד כל תשר"ת -קולות השופר יתמזגו עם תשר"ת - קולותינו אנו, שישאו קול תחינה ותפילה לאבינו מלכנו :"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ."
תכלה שנה וקללותיה, תחול שנה וברכותיה
שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה
