פרשת יתרו – "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" - הראייה על מאפייניה השונים.
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
בגוף האדם קיימת חלוקה קלאסית לחמישה חושים, שנותנים לאדם מידע מהסביבה החיצונית-הראייה,השמיעה,המישוש,הריח, והטעם. חוש הראייה הוא החוש הדומיננטי ביותר מבין חושי האדם. חוש הראייה, מתייחד בהשוואה לחושים האחרים. כך למשל אנו אומרים: לראות למרחקים, לראות את העתיד, לראות את הנולד, לראות הזדמנות, לראות את הקושי. אנו מדגישים- ראייה חד, דו, תלת ממדית, או ראייה ניהולית, ראייה פיקודית. אנו חורצים דין ומגיעים לחקר האמת , על פי עדי ראייה.
כך שלושת הקופים החכמים – "לא ראיתי, לא שמעתי, לא אמרתי, שמקורו במזרח הרחוק הרוצה ללמדנו: "אל תראו רוע, אל תשמעו רוע, אל תדברו רוע". כיום נעשה יותר שימוש במשמעות של הפתגם ,לתיאור סוג של התעלמות כאשר מישהו נמנע במכוון ואינו רוצה להיות מעורב במצב מסוים. כך למשל, מצב בו אדם מסוים, היודע כי נעשה עוול בסביבתו, בוחר להעלים עין מן המתרחש.
הבה נעמיק בחוש הראיה, כפי שמאירה אותו פרשתנו בזויות ראייה שונות. נבחן את הראיה בשלוש נקודות אור בפרשתנו – א. ביקור יתרו ועצתו ב. מעמד הר סיני ג. המזבח .
נראה בעינינו את מאפייני הראייה בכל נקודת אור בפרשתנו וננסה לאפיין את הרעיון המחבר את אלו השלושה אחד לשני וחיבורם למציאות חיינו אותה אנו חווים ורואים.
א. ראיית המציאות- בביקורו של יתרו ובעצתו הקאנונית :
הנה כבר בפתח פרשתנו, אנו למדים, שעל מנת לחולל שינוי אסטרטגי בפרדיגמה ולהתחבר אליו באופן אמיתי, לא די בשמיעה בלבד, אלא יש צורך לראות בעיניים ולהטמיע בקרבך את החוויה שתצרוב את תודעתך: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי הוֹצִיא ד' אֶת יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל-מֹשֶׁה: אֶל הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים". (שמות, יח', א'- ה') . יתרו עושה כברת דרך ומגיע פיזית לראות בעיניו את חתנו משה והמרחב בו הוא נמצא. יתרו – רואה בעיניו את המציאות, שומע את סיפורו של משה וגם מדבר בתהליך מתן הייעוץ.
יתרו רואה בעיניו, את המציאות שבה נתון משה בהנהגתו את העם, ולאחר שהוא מנתח את מה שרואות עיניו, הוא מציע למשה רפורמה ארגונית מרחיקת לכת ,של מבנה פירמידלי ( המוכר לנו במודל הארגון ההיררכיוני המדרגי מבית מדרשו של מקס ובר, הפילוסוף והסוציולוג הארגוני הנודע 1864-1920 ), שיקל על משה בהנהגתו את העם במדבר . כך הוא מייעץ למשה : "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת".(שמות, יח', כא').
"וְאַתָּה תֶחֱזֶה" –מפרש רש"י- "ברוח הקודש שעליך". הנה השימוש בכלי הראיה, שהיא לא רק ראיה אובייקטיבית טכנית, אלא גם ראיה עמוקה פנימית שיש בה השראה רוחנית.
יתרו מייעץ למשה, לבחור בעצמו באופן אישי, את המועמדים למנהיגות ולניהול ולראות אותם בעיניים, בטרם יחליט. עליו לדעת לאבחן מועמדים ראויים, שהם - אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע, כאן חייב משה כדברי רש"י, להיעזר בכלי ראיה נוספים, כמו ראיה רוחנית- ברוח הקודש שעליך.
יש כאן מסר חשוב, בבחירת מנהיגים ומנהלים, לתפקידי מפתח, שבראש סדר העדיפות, יש לראות, אם המועמדים הם אנשי מידות וערכים, ואחר כך לדעת לראות ולאבחן את אישיותם, לפני בחינת הכישורים המקצועיים וההשכלתיים. שכן, הקריטריונים הנדרשים ממנהיגי ציבור ומשרתיו, אמורים להיות מאד מחמירים ובעיקר בכל הקשור למוסריותם ולמידותיהם במרחב הציבורי ולא רק המשפטי.
המנהיג והמנהל את צאן מרעיתו, לא די לו רק להיות – רועה צאן, אלא ובעיקר עליו להיות- רואה צאן , שלבד מהטיפול הטכני הוא גם יודע לראות ולהתבונן בפנימיות של העדר. לא רק רועה את כל העדר אלא גם רואה ומרגיש את היחידים שמרכיבים את העדר, אותו הוא מנהיג ואת השונות ביניהם. כך האיר את עינינו רבי נחמן מברסלב : "דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו. דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה".
ב. ראיית השקופים והכלל- במעמד הר סיני :
הנה הגיע עם ישראל בפרשתנו למעמד ראיה מכונן ,למרגלותיו של הר סיני: ״ וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (שמות, כ', טו'). יש כאן דרגה רוחנית גבוהה מאד של בני החורין, שרק אתמול היו במציאות הגורל הגנטית של שעבוד ועבדות. עתה הם הגיעו בתהליך השינוי ,לדרגה נעלה, של יכולת מאד גבוהה לראות ולא רק לשמוע את קולות הקדושה . זאת ראיה אנכית רוחנית מלמטה כלפי מעלה- לקב"ה . אבל יש כאן גם ערך מוסף דרמטי, של ראיה רוחבית אופקית חברתית אנושית- ראיית השקופים . של ראיה אמיתית ואמפתית של קולות המצוקה, הקשיים והסבל, של האיש השקוף שעומד על ידך והנקרה בדרכך. המעבר הוא דרמטי , מחושך לאור ,ממצרים החשוכה שכל אחד רואה רק את עצמו , באותם ימים קשים של חושך , של העבדות והשעבוד, שכל אחד נתון לגורלו , לעבר שינוי ומעבר מהותי למעמד הר סיני המואר בפרשתנו, של: ״ וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר". (שמות יט', ב'). מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת" . השינוי הוא מאני האינדוידואלי ,הרואה רק את עצמי, לאנחנו הקולקטיבי, הרואים את הקולות של זולתנו, של האחר, של השקוף, של זה את זה. זאת המשמעות האמיתית ,של סולידריות וערבות הדדית של- "כל ישראל ערבים זה בזה".
הנה הארתו של ר' צדוק הכהן מלובלין: "וכל העם רואים את הקולות"-שהיו רואים את הנשמע. ששמיעה היא הידיעה שבמוח, אבל ראייה היא על ידי ההרגשה שבלב."( דברי חלומות, כג').
כך גם הסופר הפורטוגלי זוכה פרס נובל לספרות , ז'וז'ה סאראמאגו ( 1922 – 2010 ) ברומן ״על העיוורון״, מתאר את התדרדרות החברה לחשיכה, שהולכת ומתעוורת וככל שהעיוורון גדול, כך גם גדל הניכור והפחד .כמו אותם אלה שלא רואים ממטר. כאן נדרשת תכונה של ראיית האחר, השקוף, וזה שנמצא על ידנו, ביכולת של אמפתיה והכלה.
אך דומה שאלומת האור שפרשתנו מפנה אלינו – "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת", עולה מדרגה לראייה רחבה יותר, כמשירה מבט לעינינו ותובעת מעמנו – " אנא, אל תראו רק את המגזר שלכם, את החמולה והשבט שלכם, ראו גם את הכלל, ראו את הקולות של כולם, גם את אלו השבטים והמגזרים שאינכם משתייכים אליהם . "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" - ראו גם את הכולות- במשמעות של הכוליות, של כווולם. כמו אותה אמרה חסידית על פרשת בלק. מה ראשי התיבות של בלק ? ואהבת לרעך כמוך. אם אוהבים- אז לא נורא לשבש העברית. הדיוק הלשוני במקרה זה הוא לא העיקר. דווקא האהבה שאינה תלויה בדבר, גילוי האחריות כלפי כלל הציבור, גילוי הערבות ההדדית, ראיית הציווי – "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ו"אל תעמוד על דם רעך", הם אלו שימנעו את סיכון כלל הציבור. שכן, קדושת החיים , בריאותו ושלומו של הציבור , דוחקים לצד, כל ציווי וערך אחר, בעיקר בימים של עת צרה ומגפה משתוללת.
ג. ראיית האחריות למשפחה- אפקט המזבח:
פרשתנו בסיומה עוסקת בבניית המזבח : "וַיֹּאמֶר ד' אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם--כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם....וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, עַל-מִזְבְּחִי: אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו." ( שמות, כ', יח'-כב').
מפרש רש"י:"כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ" - הא למדת שאם הנפת עליה ברזל - חללת , שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך, לא יבוא עליו כורת ומחבל והרי דברים קל וחומר ומה אבנים שאינן רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו בין משפחה למשפחה בין אדם לחברו, על אחת כמה וכמה שלא תבואו לידי פורענות.
"אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו", מפרש רש"י- שעי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך ואף על פי שאינו גילוי ערוה ממש שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד. מכל מקום, הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בם מנהג ביזיון. והרי דברי קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג מנהג ביזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו - על אחת כמה וכמה."
הנה המזבח ומשמעויותיו החותם את פרשתנו משתקף במעמד עשרת הדיברות:" לֹא תִנְאָף..... לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ."( שמות, כ',יב'-יג')
מבהיר לנו רש"י:"לֹא תִנְאָף - אין ניאוף אלא באשת איש."
כך ראויה להישמע פרשנותו המבחנת של בנו יעקב ( 1862-1945 ):" ההבדל בין חמד והתאווה, הוא שההזדמנות לחמוד ניתנת בראיית העין, והתאווה- בפעולת הכוח המדמה."
וכך גם המלבי"ם ( רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר 1809-1879 ) המאיר את עינינו: "החמדה היא מצד החושים, דבר הנחמד למראה עין- מחמדעין, מחמד עיניהם והתאווה היא מצד הנפש המתאווה."
המרחק בין חמידה לניאוף ,קצר מאד. התוצאות הרסניות והרת גורל, לבן או לבת הזוג, לילדים ולמשפחה.
על כך בוכה המזבח :דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר (מלאכי ב', יג') "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם ,על מה , על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך"' (גיטין צ', ב'). המזבח קורא לשני בני הזוג, אנא עצרו רגע לפני..." חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ", אנא עצרו רגע לפני .... "לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ."
אנא ראו - את המזבח על מנגנוני השליטה על יצריכם ותאוותיכם – "לֹא תִנְאָף..... לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ". המזבח בפרשתנו מוריד דמעות, כדי למנוע את תשטוש ראייתנו, את- אשת נעורינו...את איש נעורינו...את ילדינו. עלינו להעלות קורבן באש על המזבח, את תאוותינו ויצרינו.
פרשתנו עורכת לנו בדיקת ראייה מקפת, המאפשרת לנו לנוע ולהתנהל בנתיבי חיינו ,- בראיית המציאות בעצת יתרו, בראיית השקופים והכלל במעמד הר סיני ובראיית האחריות למשפחה באפקט המזבח.
גם אם בדיקת הראיה תחייב אותנו להרכיב משקפיים, הרי נבחר משקפיים ורודות, שגם בימי קורונה אלו , נוכל כבר לראות את האור בקצה המגפה.
שבת שלום ומבורכת
