פרשת חיי שרה - "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם " - הזר שבקרבנו – זָר או זֵר ?
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
זָרוּת אל מול מְקוֹמִיּוֹת ,מפגשים בין אדם זר לבין תושבי המקום אליו נקלע , נוכחים בסיפורי ספר בראשית.
הזר, בדמותו של גר התושב, מקבל ביטוי עמוק בפרשתנו.
כך פותחת פרשתנו : "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים--שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּקָם, אַבְרָהָם, מֵעַל, פְּנֵי מֵתוֹ; וַיְדַבֵּר אֶל-בְּנֵי-חֵת, לֵאמֹר. גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם; תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי. "( בראשית, כג',א'-ד'). הנה לפנינו מפגש טעון בין הזר לתושבי המקום, במרחב חלקת הקבורה. אנו יודעים שיחסו של הגביר המקומי עפרון אל אברהם הזר, הוא משפיל ומבזה. עפרון מנצל את העיתוי הרגיש שבו נתון אברהם הזר , הדבק באמונתו היוקדת לקבור את אשתו בקרית ארבע בארץ ישראל. גם יחס משפיל כלפי הזר- הגר והתושב וגם ניצול כספי במחיר גבוה ומופרז, ששילם אברהם עבור חלקת קבורה: " וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת-אַבְרָהָם, לֵאמֹר לוֹ. אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא; וְאֶת-מֵתְךָ, קְבֹר....וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת--אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר" ( בראשית, כג', טו'-טז').
כך מתגלגל לו " סינדרום המפגש" בין הזר לקהילה המקומית אליו נקלע, במרחב באר המים.
אך הפעם חווית המפגש בין הזר למקומיים, היא חיובית ומאירה אור קסום. כך מתארת פרשתנו בהרחבה ובריבוי פרטים, את המפגש של אליעזר עבד אברהם, עם רבקה המקומית באֲרַם נַהֲרַיִם: " וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ ( אליעזר) זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ...... וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק... וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו, וַיֵּלֶךְ, וְכָל טוּב אֲדֹנָיו, בְּיָדוֹ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר. וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר, אֶל בְּאֵר הַמָּיִם, לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת...וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ, עַל שִׁכְמָהּ... וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. וַיָּרָץ הָעֶבֶד, לִקְרָאתָהּ; וַיֹּאמֶר, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר, שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל, לְהַשְׁקֹתוֹ; וַתֹּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם כִּלּוּ, לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר, לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב, לְכָל גְּמַלָּיו. וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ד' דַּרְכּוֹ, אִם לֹא. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, ..... וַתֹּאמֶר אֵלָיו, גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם, לָלוּן. ..... וַתָּרָץ, הַנַּעֲרָה, וַתַּגֵּד, לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים, הָאֵלֶּה" (בראשית, כד', א'- כח' ).
רבקה המקומית יוצאת מגדרה לרצות את אליעזר הזר. היא מתזזת את עצמה לדעת. משקיעה מאמץ יוצא דופן לשרת אדם זר שאותו פוגשת לראשונה. קרוב לוודאי, ששמעה בביתה, אמירות אזהרה כלפי אנשים זרים. למרות זאת, היא שואבת מים ודואגת להשקות עשרה גמלים ברצף, הלוך וחזור, של האדם הזר.
יבואו המקומיים יושבי ארם נהריים ויתארו את רבקה כנערה המאובחנת בחוסר גבולות, כקלת דעת ללא שיקול דעת או מחשבה, ועוד משרתת אדם זר שאותו פוגשת לראשונה.
כך מתארת זאת פרופ' נחמה ליבוביץ ( 1905-1997): "להודיעך שלא בריצה אחת אל הבאר ולא בשתיים ולא בשלוש נעשתה העבודה. אלא בהליכה הלוך וחזור, בירידה העיינה ובעלייה ממנה, ביציקת המים אל השוקת ובריצה חזרה אל הבאר, ושוב ירידה ועלייה עם הכד, המלא .... בלא שאלה, בלי תמיהה, בסבלנות, בריצה, בשקידה: "ותשאב לכל גמליו". ואולם הפיקחים ואנשי המעשה שבזמננו החושבים שפתיות היא מצד הנערה הטורחת, יגיעה ועמלה- לזרים אלה ולגמליהם, יבינו אולי את רבקה אמנו ואת הלקח אשר רצתה התורה ללמדנו במבחן זה, בזוכרם את דברי עקביא בן מהללאל: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום". וכן לא עשתה רבקה חשבונות של מעשיות ופיקחות בתיתה מים לאדם ולחי, ו"שוטים" אלה הם מקיימי עולם מאז ומתמיד"( עדויות, פרק ה', משנה ו').
" סינדרום המפגש" בין הזר לקהילה המקומית אליו נקלע, במרחב באר המים, ממשיך להתגלגל בנתיב סיפורי פרשת בראשית. כך נפגוש אותו בעוד שבועיים בפרשת ויצא ,במפגש של יעקב הזר- הגר והתושב ,עם קהילת הרועים המקומיים בחרן : " וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים .... וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם." ( בראשית, כט' ,ב'-ח' ).
המפגש והדיאלוג בין יעקב הזר לבין הרועים אנשי המקום במרחב הבאר, מתאר סיטואציה מאד לא ידידותית ומאד לא סימפטית, המתרחשת במרחב אנושי, הרווי אנרגיות שליליות מצד הרועים. הם עונים לשאלות יעקב, האורח הזר בקוצר רוח ,בחוסר סבלנות ובארוגנטיות. דומה שיעקב אבינו ששמע סיפורי בית אבא ואימא, אודות סבו אברהם וסבתו שרה ואימו רבקה, ביחסם כלפי האנשים הזרים ,שח לתומו: "האם כך יאה לקבל אורח זר? האם כה מהר נשכחה הכנסת האורחים של אברהם סבי ושרה סבתי לשלושה אורחים זרים? האם כה מהר נשכחה הכנסת האורח הזר - אליעזר, על ידי רבקה אימי, במתחם הבאר ?".
הרועים המקומיים לא נעימים בלשון המעטה, במפגשם עם יעקב האורח הזר. הם לא נוהגים בו מידה ראויה של הכנסת אורחים. הרועים נעדרים כל יחס, כלפי אדם זר הנקלע למקום חדש וזקוק למידע מאד בסיסי להמשך דרכו. הם נוהגים בקוצר רוח ובחוסר סובלנות וסבלנות בדיאלוג הלאקוני עם יעקב. הם עונים כלאחר יד ורק כדי לצאת לידי חובה, לשאלותיו של יעקב: " וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם".
הבה נשאל, מה מייחד את מרחב מפגשי באר המים?
דומה שהוא איננו רק מקום לשאיבת מים. אלא משמש גם, כמרחב אינטראקציה בין אנשים. במילים אחרות -פרלמנט באר המים. סוג של - הייד פארק הבראשיתי. מרחב מפגש ואינטראקציה של – השקפות, דעות ועמדות. שם חורצים הדין, בנושאים שברומו של עולם.
קהילת הרועים מגיעה למקום להשקות את הצאן ובין לבין, מתנהל שיג ושיח ביניהם. מסתבר שהם לא נהנו מחוסן קהילתי ושלטה בהם האורבות ולא הערבות. כך לימדנו רש״ר הירש
( 1808 – 1888 ) בפרשנותו:״ באר של ציבור יש לכסותה דרך כלל בכיסוי קל ונוח, לנוחיות הרבים הנזקקים לה. אולם כאן לא היו הבריות נותנים אמון זה בזה ועינו של האחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מן השני. משום כך היה הכיסוי כה כבד. שרק במעמד כולם ובכוחות משותפים יכלו להגיע אל מי הבאר״.
קהילת הרועים הייתה מפולגת ומסוכסכת בתוכה. קשה היה לה להכיל בקרבה את חבריה, אך לרגע "התאחדה" בסיטואציית המפגש עם יעקב הזר- הגר והתושב. כולם נוהגים בו כאדם שקוף.
אך דומה, שהכול מתחיל בקושי של כל אחד ואחד מקהילת המקומיים, להכיל את הזר שבתוך עצמם. כדי להגיע לדרגה של הכלה פנימית, יש להצטייד בתו תקן של קהילת קדושים . כך למדנו בספר ויקרא : " וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם".( ויקרא, יט', לג'- לד' ).
דומה שישנה כאן קריאה לכל אחד מעמנו , לבחון בהתבוננות פנימית את – הזר שבתוכנו, לא רק האיש הזר שגר פיזית במחיצתנו- שכונתנו, עירנו, מדינתנו. אלא , גם בחינת הגֶּן הפנימי שלנו, שנקרא- הזר, האחר והשונה. באיזו מידה אנו מסוגלים, להכיל בקרבנו, אדם אחר שעמדותיו, השקפותיו ועמדותיו, שונות מאיתנו . האם נקשיב לו? האם נכבד את עמדותיו המנוגדות והזרות לאלו שלנו? האם נהיה מסוגלים לקיים איתו תרבות של דיון ושיח? האם נהיה מסוגלים להכיל אותו בתוכנו- בליבנו ובתודעתנו, לא כמצוות אנשים מלומדה ולא רק כציות לכללי הסדר החברתי? האם נוכל להכילו ולהטמיעו בתוכנו –באהבה ?
השבוע נפרדנו מאדם ענק, מורה דרך רוחני, מוסרי וחברתי - הרב פרופ' יונתן זקס ז"ל( 1948- 2020 ) בפרשנותו לפרשת "ויצא", הוא מתאר את היהדות כדת של אהבה- "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" ( ויקרא, יח', דברים, י', יט') וכך כתב : "חכמי תורת המשחקים קוראים לזה: 'אלטרואיזם הדדי' נהג באחרים כפי שאתה רוצה שינהגו בך, או בניסוחו של הלל הזקן: ' מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. זוהי האסטרטגיה הטובה ביותר להישרדותה של כל קבוצה וקהילה. אבל היהדות היא גם דת של צדק ומוסר. אהבה אינה מספיקה. אי אפשר לבנות משפחה ועל אחת כמה וכמה חברה, על אהבה לבדה. נדרש גם צדק".
כך אנו מבינים ,מהו צדק חברתי.
עוזי ברעם לשעבר ח"כ ושר ממפלגת העבודה, כתב מאמר בעיתון "הארץ" מיום 30.11.16 תחת הכותרת : "גם לחילונים דרושה עמונה": "אחותי דרורה נפטרה לפני שבוע ממחלה שהסתבכה. היא הייתה אחות צעירה שחזרה בתשובה וקבעה את מושבה בבית אל.....כאשר הבאנו את דרורה למנוחת עולמים בבית העלמין המקומי, התבוננתי בקהל שהתכנס במבואה הרחבה. בשעה שספדתי לה, הביטו בי תושבי בית אל בעיניים טובות, כעל אורח שאינו נוטה ללון, שמדבר על חברתם ליישוב. הם נראו גאים בדיאלוג שנוצר בינינו....בישיבת שבעה יש ממד מפויס שמשפיע על האינטראקציה בין הבאים לבין היושבים...יותר מכל התרשמתי מהשלווה שהם עוטים. לא שלוות ניצחון, אלא שלווה של אמונה בדרך. הנשים הן מופת לעזרה הדדית ולנתינה...ראיתי אותם מקרוב והסתכלתי בכוחם האנושי והחברתי....אודה ולא אבוש: האינטראקציה הישירה עם חבריה של אחותי הותירה בי חותם". הנה לנו סוג של חווית מפגש בעל עצימות חיובית, בין אנשים שבממד מסוים "זרים" זה לזה, שלמרות "הזרות" האידאולוגית וההשקפתית, מתקיים מרחב ראוי של הכנסת אורחים, על יד הבאר המנחמת בשבעה בבית אל.
כך בנושא דיוננו בהכלת הזר בקרבנו, הבה נכיר תודה לנשיא ארה"ב דונלד טרמפ , שחיבר את מרחב בארות הנפט במפרץ הפרסי , למדינה הזרה – ישראל. דומה שמתרקם כאן מרחב מפגש עם אנרגיות חיוביות, לא רק בין מדינות, אלא גם בין אנשים, שקודם היו זרים ואויבים זה לזה.
פרשתנו בדמותה האצילה של רבקה , קוראת לכולנו, להשיל מעלינו את עטיפות הניכור והריחוק מהזר שבקרבנו – בתוכנו וגם בסביבתנו ולהפוך את הזָר – לזֵר. לאורך כל פרשתנו מתנגן לו ניגון הרועה הקטנה – היא רבקה , המשמשת דוגמא לכל קהילת הרועים – לא רק רועי הצאן, אלא גם רועי הציבור. ניגון ההכלה ,המתחבר לשירת העשבים, של רבי נחמן מברסלב ובעיבודה של נעמי שמר : " דַּע לְךָ שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיוּחָד מִשֶׁלּוֹ . דַּע לְךָ שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת מִשֶׁלּוֹ וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל רוֹעֶה ..... וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים מִתְמַלֵּא הַלֵּב וּמִשְׁתּוֹקֵק .......וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הַלֵּב " .
אולי רק כך, נוכל כולנו, לחיות במקום שכולו חסד ואהבה , כפי ביטא זאת בשירו ,המשורר נתן זך ז"ל ( 1930- 2020), שגם ממנו נפרדנו השבוע: "כולנו זקוקים לחסד כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד, כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע. לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע. לָתֵת בְּלִי לְרַצּוֹת לָקַחַת וְלֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת, כְּמוֹ צֵל אֲשֶׁר נוֹפֵל, בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם. כֻּלָּנוּ רוֹצִים לָתֵת, רַק מְעַטִּים יוֹדְעִים אֵיךְ. .... בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם. כֻּלָּנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב. כֻּלָּנוּ רוֹצִים לִשְׂמֹחַ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ טוֹב, שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כֹּחַ ".
שבת שלום ומבורכת
* ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)
מנכ"ל
שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981
טל' 02-6537591 , נייד 054-2222035 , פקס' 02-6507113
Zeev@melabev.orgwww.melabev.org /
&
חמשיר לשבת:
אַהֲבַת חִנָּם / דוד אשל
אַחַת הִיא "אַהֲבַת חִנָּם"
לֶאֱהֹב אֶת אֵלֶּה שֶׁאֵינָם,
זוֹ אָהֲבָה לְלֹא תְּמוּרָה
הִיא נְקִיָּה וּטְהוֹרָה.
לֶאֱהֹב אֶת הֶעָבָר
אֶת שֶׁהָיָה וּכְבָר נִקְבַּר,
לֶאֱהֹב וּלְהַגְשִׁים
וְלִינֹק מִשָּׁרָשִׁים.
לְהֵיטִיב עִם הָעוֹלָם
זֶה לֶאֱהֹב דּוֹר נֶעֱלַם,
לֶאֱהֹב מַמָּשׁ עַכְשָׁו
אֶת שֶׁהָיָה וְטֶרֶם שָׁב.
אֶת הֶעָבָר קְצָת לְדַמּוֹת
לְהַעֲלוֹת דְּמֻיּוֹת, שֵׁמוֹת,
לִזְכֹּר גַּם נֻסְחֵי תְּפִלּוֹת
וְלֹא לִשְׁכֹּחַ קְהִלּוֹת.
אוֹהֵב אָבִיו, אוֹהֵב אִמּוֹ
הָאַהֲבָה תֵּלֵךְ עִמּוֹ,
הָאוֹהֵב אֶת שָׁרָשָׁיו
כִּמְאַהֵב גָּדוֹל נֶחְשָׁב.
אַחַת הִיא "אַהֲבַת חִנָּם"
לֶאֱהֹב אֶת אֵלֶּה שֶׁאֵינָם,
וְאַהֲבַת הַנֶּעֱלָם
תּוֹבִיל לְאַהֲבַת כֻּלָּם.
(מתוך ספרי "פניני רוח"
333עמודים ,הוצאת "ניב" )
לזכר אמי אסתר בת קלונימוס ע"ה
נפטרה ב כ"ט במר חשון תשס"ב.
לזכר חותני משה בן אברהם ע"ה
נפטר ב ב' בכסלו תשס"ג.
לזכרה של הילדה רבקה ע"ה בת דוד וצלה
נפטרה ב ג' בכסלו תשל"ה.
שבת מבורכת ובריאה
בלהה ודוד אשל
