רעיון לשבת ד"ר זאב פרידמן-פרשת ואתחנן-תש"פ- "סגר או חופש-נשמע ונעשה & דוד אשל-"קול מתוך האש"

פרשת ואתחנן - "וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת" סגר או חופש –נשמע ונעשה

זאב ( ווה ) פרידמן

הקורונה היא כבר חלק בלתי נפרד מהווית חיינו. הנגיף הזעיר הבלתי נראה, שלצערנו, אותנו הוא רואה מצוין, מתעתע בנו ואופף אותנו במציאות של אי ודאות. אנו עוסקים בשאלות מורכבות, בדילמות ,בדיסוננסים של נאנו פסיכולוגיה ופילוסופיה.

כך הדילמה של בריאות אל מול כלכלה ,או הדילמה של סגר אל מול חופש ?

במרחב הדילמות הללו בולטים שני "שחקנים" מרכזיים :הראשון, הממשלה והממשל ,השני, האזרחים.

בין שני שחקנים אלו קיים מתח מובנה שעקומת המתח בין השניים, למגינת לבנו ,היא גידול מעריכי, בגדילה אקספוננציאלית.

השבוע התייצב הפרויקטור פרופ' גמזו והציג תפיסת עולם שמאתגרת את שני "השחקנים ", לקיים חוזה ביניהם, שידגיש שקיפות ושותפות , בסוגיות ובדילמות השונות.

הדילמה שבין סגר מלא שיש בו סוג של שלילת חופש ,חירות והגנה בריאותית, אך פגיעה בכלכלה, לבין השתחררות לחופש ולחיי היום יום, שיש בה לכאורה חופש מלא של האזרחים ופגיעה בבריאות הציבור, הן סוג של תיזה ואנטי תיזה. אבל האתגר שמנסה להוביל הפרויקטור הלאומי לקורונה, היא הסינתיזה, שמנסה למצוא את המינון המתאים, שבין סגר מלא לבין חופש מלא, שבין בריאות מושלמת לבין כלכלה מושלמת.

דומה שהדרך להגיע ליישום מיטבי של הסינתיזה, היא בהקמת תשתית אמיתית של דיאלוג, שיג ושיח ובעיקר שמיעה והקשבה הדדים של שני השחקנים, האחד עם השני.

בדיאלקטיקה שבין סגר מלא לבין חופש מלא כבר עסק רבי נחמן מברסלב ( 1772-1810) במשלו המפורסם על ההינדיק ,וכך הוא מספר: "פעם אחת, בן מלך נפל לשיגעון וחשב שהוא עוף הנקרא הינדיק ( תרנגול הודו) וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו. הפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן עם בן המלך וגם כן גרר פרורים ועצמות ושאל אותו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו: מה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק .אמר לו החכם: גם אני וישבו שניהם יחד כך זה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה . אז רמז החכם, והשליכו להם כתונות ואמר החכם לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כותונת? יכולים להיות לבושים כותונת ואף על פי להיות הינדיק ,ולבשו שניהם הכותונת וכן עם שאר הבגדים ואחרי כן רמז, והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק ואכלו , ואחר כך אמר לו : יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן וכך התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי."

הנה לפנינו הדילמה שבין חופש מלא לשיטתו של בן המלך שקיים רק מתחת לשולחן ,לבין סגר מלא מעל השולחן בבית המלוכה וקיום קפדני ונוקשה של הכללים התרבותיים הממלכתיים ,החונקים אישיות כמו בן המלך. דומה שהחכם אולי ניסה לייצר סינתיזה שבין השניים, אבל השאלה המסקרנת היא, האם ההינדיק זכה לחופש מלא במרחב המבוקר והמתורבת תחת כללים ומגבלות מעל השולחן. האם בעולמו הקודם מתחת לשולחן הוא היה אכן בחופש מלא? כנראה שכן, אבל ללא גבולות וללא משמעות ומשמעת.

מה שברור הוא שבתהליך היציאה מתחת לשולחן , התנהל שיג ושיח בין החכם לבין ההינדיק, שהיה בו לא מעט הדדיות של שמיעה והקשבה.

הפסיכולוג היהודי זיגמונד פרויד ( 1857-1939 ) במסתו " תרבות בלא נחת", מציג הדיאלקטיקה של תרבות מול נחת, האם הכפיפות שלנו לתרבות של כללים והגבלות מביאה אותנו גם לנחת ולאושר?

ברור לכולנו שתרבות של סגר מלא אין בה נחת ומאידך ,גם חופש נטול משמעת והקפדה על חוקים, כללים ותקנות, גם בו אין נחת. אם כן, הדרך האמצעית היא האתגר לייצר קורטוב של נחת , באיזון שבין תרבות הסגר לבין תרבות החופש.

הפסיכולוג היהודי אֶריק הוֹמבּוּרגֶר אֶריקסון ( 1902-1994 ) בזיקה לפרשתנו בנאומו של משה ,ערב פרידתו מבמת ההיסטוריה, מתאר את השלב האחרון בחיים,-אחדות האני, כשלב דיאלקטי שבין שלמות לבין ייאוש, סוג של התבוננות רטרוספקטיבית הדומה למתח שבין תרבות התנהגותית עם נחת לבין תרבות התנהגותית ללא נחת, כפי שדן בה פרויד וגם רבי נחמן מברסלב.

הבה נבחן את סוגיות דיוננו - סגר או חופש - נשמע ונעשה או נעשה ונשמע? ואת תפקיד המנהיגות השלטונית במציאות מורכבת ומשברית, כפי שסוגיות אלו משתקפות בפרשתנו ובגשר המתוח שבין שני האירועים- מט' באב לטו' באב

האם נשמע ונעשה או נעשה ונשמע? האם רק המה והאיך או גם הלָמָּה?

נאומו של משה בפרשתנו מכוון לדור ב' שעומד בשערי הכניסה לארץ ישראל. ערך השמיעה נוכח בבולטות רבה בנאומו האחרון של משה. שמיעה מתכתבת לה באותיותיה ,עם משמעות וגם עם משמעת. בנאומו בולט לא רק המה והאיך, אלא גם הלָמָּה. המשמעות מגייסת אליה את המשמעת, מתחברת מאד ללָמָּה. כך כבר לימדנו ויקטור פרנקל ( 1902-1994 ) בתיאוריית הלוגותרפיה שפיתח: "אם יש לָמָּה בשביל, הרי כל איך אפשרי".

דור ב' אמור להיות דור בני החורין, שמקדים שמיעה לעשייה, שמתחבר למשמעות של ייעוד הכניסה והמשילות בארץ ישראל ומבין חשיבות ההקפדה על משמעת ואחריות אישית וקולקטיבית. כך מתארת זאת פרשתנו : "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת--לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם."(דברים, ד', א'). כך גם באירוע מתן תורה במרכז פרשתנו, ניתנת קדימות לשמיעה ולהקשבה: "וַיְדַבֵּר ד' אֲלֵיכֶם, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל." (דברים, ד', יב'). "וַיְהִי, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ"( דברים, ה', יט'). כך ניכר המאמץ שמשקיע משה בערך השמיעה בנאומו:"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם; וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם."(דברים, ה', א'). מכאן שהשמיעה סוללת את דרכה לאהבה : "וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ, לָךְ--אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ד' אֱלֹהֵינוּ, ד' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל- מְאֹדֶךָ.( דברים, ו', ג'-ה').

ואילו דור א' הוא דור המרגלים שחטא בשנה השנייה ליציאתו ממצרים, עדיין לא השיל ממנו את זהות העבדות , של סגר מלא של שעבוד והעדר חירות. דור א' הוא דור המה והאיך ולא הלָמָּה. לא פלא הוא שדור זה ממותג במעמד קבלת התורה– "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע": "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות, י”ט ,ח’). לא נשכח את בראשיתו של דור א' כאנטיתיזה לשמיעה : "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" ( שמות, ו', ט'). משה בנאומו מציב אתגר שיש בו סוג של נחת לדור ב', להידבק במתווה הסינתיזה, שבין סגר מלא של דור א' בעבדות מצרים, לבין חופש מוחלט שגם אפיין את דור א' במדבר, שמשתוקק לחופש מלא ללא גבולות, נטול אחריות משמעת ומשמעות .ראה ערך, קברות התאווה ומי מריבה. גם במצרים וגם במדבר אין רווים נחת ,לא העם ולא מנהיגיו - משה ואהרון. לא מקרה הוא שמשה בהמשך נאומו בספר דברים, מדגיש את חשיבות השמיעה וההקשבה :" "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לד' אֱלֹהֶיךָ." ( דברים, כז', ט'). במילים אחרות , קודם שמע והקשב עד הסוף ורק אחר כך כתת.

אך לא די רק בתרבות של שיג ושיח שיש בה רק שמיעה, אלא כאן נדרשות הכרעות והחלטות מושכלות של מנהיגות . כך ניווכח בגדולת ההכרעות של מנהיגים, בסוגיות מורכבות ובדילמות עמוקות, שטו' באב שיחול בשבוע הבא, שופך עליהם אור יקרות.

במסכת תענית פרק ד' נאמר: " אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". בתלמוד במסכת תענית דף ל', מצוינות מספר סיבות לקביעת טו' באב ליום של שמחה. אציג שתי סיבות מתוך שש המוכרות.

הסיבה האחת, שבתקופת המדבר נאסרו שבטי ישראל להתחתן זה בזה. ואילו בתקופה מאוחרת יותר בטו' באב , הותרו השבטים להתחתן זה בזה. מדוע במדבר חל האיסור ? זאת בעקבות תקדים בנות צלופחד שהן זכאיות לרשת את נחלת אביהן. כתוצאה מכך, ערער שבט מנשה על ההחלטה, בחשש שאם תינשאנה בנות צלופחד לשבטים אחרים, עלולה נחלת שבטם לעבור לשבטים אחרים. לכן נאמר: " זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים"( במדבר, לו', ו').

בתקופה מאוחרת יותר, חז"ל- המנהיגות הרוחנית התורנית, בגמישות מחשבתית, נוכח מציאות מורכבת , בהכרעתם התורנית וההלכתית , דייקו מהפסוק, שהאיסור היה תקף רק בדורן של בנות צלופחד, אך הותר אחר כך. כך הותרו שבטי ישראל להינשא זה לזה וזה קרה בטו' באב.

הסיבה השנייה, מתייחסת למקרה הטרגי של פילגש בגבעה . לאחר מלחמת אחים עקובה מדם, נשבעו שאר השבטים לא להתחתן עם שבט בנימין, ובתקופה מאוחרת יותר ,ביום טו' באב בוטלה השבועה, בהכרעת המנהיגות הרוחנית התורנית, בעזרת דיוק מתוך הפסוק: " וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל, נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ, לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה"(ספר שופטים, כא', א').

מקור האיסור והשבועה, על שבט בנימין לא לבוא בקהל, הוא בעקבות האונס והרצח הברוטלי בעיר גבעה של בני בנימין וסירובם להסגיר את השותפים לאונס, דבר שהביא את כל שבטי ישראל למלחמת חורמה על בני שבט בנימין. משבט בנימין שרדו אחרי המלחמה, אך ורק 700 גברים ואף אישה אחת. בהינתן שקיימת השבועה והאיסור, המנהיגות הרוחנית התורנית וההלכתית,בגמישות מחשבתית, הבינה שיש לפתור הבעיה. שכן, המשך האיסור היה מביא להכרתת שבט בנימין מעם ישראל . הפתרון היה על ידי הדיוק של המילה – יִתֵּן, מהפסוק: "אִישׁ מִמֶּנּוּ, לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה לֹא יִתֵּן בתו לבנימין לאשה". ההכרעה של המנהיגות הרוחנית התורנית בטו' באב הייתה, שאמנם קיים האיסור של לא יתן אב את ביתו לשבט בנימין, אבל אין למנוע מבני בנימין לקחת להם נשים משבטים אחרים.

מנגד, בקצה השני, כרחוק מזרח ממערב, הכרנו בשבת חזון האחרונה ובתשעה באב , מנהיגות תורנית אחרת ורופסת, באגדות החורבן, בדמותו של "מנהיג תורני" בימי ערב חורבן ירושלים בסיפור הדרמטי של קמצא ובר קמצא , שמו - זכריה בן אבקילס מהמנהיגים הרוחניים והתורניים וגם אחרים שלא מוזכרים שמותיהם, שהשתתפו באותה סעודה טראומטית שאופיינה בנוקשות, בחוסר גמישות מחשבתית ובניתוק מהמציאות ואי רצון להתמודד ולהכריע נוכח מציאות מורכבת ומשתנה והתעקשה בנחרצות: "יקוב הדין את ההר". זאת הייתה מנהיגות שפחדה מיצירת תקדים וחשש מפני, "מה יאמרו ומה יגידו". על מנהיגות זאת כבר נאמר במסכת בבא מציעא ל' עמ' ב',:" דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה ... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין ". בדיוננו היום באירועים הקשורים לטו' באב, אנו פוגשים מנהיגות רוחנית תורנית אמיצה, שהביאה לקרוב הגאולה ולחבר את עם ישראל על שבטיו המפולגים, של הבלטת היחד בצד הבלטת הייחוד של כל שבט ושבט. מנהיגות שהבינה שאחדות אינה בהכרח אחידות. מנהיגות שהביאה "להנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד". מנהיגות מכריעה ומעצבת שהביאה שמחה לעם ישראל בטו' באב. זאת המשמעות האמיתית של חג האהבה - טו' באב בעם ישראל, או כדברי הראי"ה קוק: "בית המקדש השני נחרב משנאת חינם ואילו בית המקדש השלישי יבנה מאהבת חינם".

שבת שלום ומבורכת

ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)

מנכ"ל

שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981

&

דוד אשל

ודבריו שמעת מתוך האש"

ההר רוגש ורועש

והעם עומד וחושש,

אין זו אחיזת עיניים

שומעים קול צלול לתוך האוזניים,

קול מתוך אש מרתיע

קול שטרם שמעו ומפתיע,

קול מתוך להט אש בהר שומם

לעם מקשיב ודומם.


קול חד פעמי ולא יסף

שהותיר הרבה ערך מוסף.


מאז, אלוקים משמיע קולו

בכל תקופה בדרכו שלו,

לעיתים ברעש אדמה

לעתים במלחמה,

לפעמים בסער ים

או בגלות של עם.


קול אש יוצא

כשאלוקים מאיתנו לא מרוצה,

קול עם סימני אזהרה

בדרכים שונות של בעירה,

הקול מן האש בהר סיני

היה בו מעין תנאי,

אם נלך בדרך הישרה

האש מהווה לקול תפאורה

אבל היא אש אכלה אם נסטה

ובדרכים שונות היא תתבטא.


אנו מנסים היום לכבות שריפה

של קול אש הפורץ בצורת מגפה,

אם נשכיל להבין את האזהרה

קרוב לודאי שתשתנה הגזרה

כי כבר שילמנו את האגרה .


סוף לפורענות

אם נמנע חתרנות,

אם נרבה לקרב ולהחמיא

נוכל לומר, נחמו, נחמו עמי.


שבת ברוכה ובריאה על כל בית ישראל.

בלהה ודוד אשל