פרשת אחרי מות קדושים- "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם"- תו תקן - להיות מֶענְטְשׁ
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
פרשת קדושים, מציגה תו תקן - קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, הכולל משנה סדורה של חובות המוטלות על מסגרות – האני, המשפחה, הקהילה, החברה והמדינה.
תורתנו הקדושה מייצגת שיח של חובות בניגוד לעולם המערבי שמייצג רק שיח של זכויות, בדמותן של אמנות חשובות וחיוניות הנוגעות לאוכלוסיות שונות .
פרשתנו היא קליידסקופ , של קודקס מצוות והנחיות, המטיל חובות מוסריות ואנושיות, על פרנסי המדינה, החברה הקהילה, המשפחה והאדם הפרטני ,לביצור דמותה המוסרית והערכית של החברה בה אנו חיים .
הציפייה מכל אחת ואחד מעמנו , בכל מעמד, תפקיד ,עיסוק ופעילות, לאמץ תו תקן - להיות מֶענְטְשׁ 7/24 .
מֶענְטְשׁ (מילה ביידיש) מוגדר במילון:" בן אדם, כינוי לאדם ישר, ערכי והגון המתחשב באחרים אפשר לסמוך עליו"( מילון איתן אבניאן).
כך מצאתי בגוגל, שלראשונה אף יצוין השנה "יום המֶענְטְשׁ העולמי", מעין יום המתמקד במעשים טובים, בהתבסס על ערכי היהדות. מאחורי היוזמה אף עומדת עמותת "להיות מענטש", שהוקמה לפני כ-3 שנים על ידי ד"ר משה קפלן שאף הוציא לאור ספר – להיות מענטש ( הוצאת משכל ידיעות ספרים 2014 ), במטרה לחזק את האחדות בחברה ולהשריש את החשיבות של מידות טובות וערכים חיוביים, שהם המפתח לשגשוג אישי ולכידות חברתית. בעמותה שואפים להטמיע את המושג "מענטש" כמטבע לשוני כדי לתאר אדם שבהתנהגותו מבטא ערכים של: התחשבות באחרים, כבוד ואהבה לזולת, יושרה ואכפתיות לקהילה בה הוא חי ולאחדות עם ישראל.
לא מצאתי מתכונת מובנית של תו תקן – כיצד להיות מֶענְטְשׁ, כדוגמת מסגרות של תווי תקן הנוכחים מאד בחיינו. אנו כן מכירים, את תווי התקן למיניהם ולסוגיהם- תו איזו 9001 ISO ,הינו תקן לניהול הבטחת איכות, שנועד להשיג שביעות רצון לקוחות ושיפור מתמיד לתהליכי העבודה ולוודא מראש שהאיכות המוצהרת אכן מתקיימת. כך גם – תו תקן מידות - לקידום אפקטיביות כאמת מידה עיקרית במערך שיקוליהם של משקיעים חברתיים ובניהול עמותות, וזאת באמצעות דירוג עמותות. כך גם תקן שירות SLA - Service Level Agreement – , של אמנת שירות של גופים עסקיים וכלכליים בעיקר, המגדירים את סטנדרט השירות ללקוחותיהם.
הנה כי כך, פרשת קְדֹשִׁים היא פרשה מכוננת , לעיצוב פניה של קהילת "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", לביצור דמותה המוסרית והערכית, כיחידים, כחברה, כמדינה וכעם. הפרשה הניצבת במרכזו של ספר ויקרא, קוראת לכל אחת ואחד מעמנו - לאמץ, להטמיע ולנהוג אורח חיים כמֶענְטְשׁ , במעגלי חיינו השונים.
הבה נציג חמישה קריטריונים שמעגנת פרשתנו , בפרקטיקה של - תו תקן להיות מֶענְטְשׁ, על מנת להיות ראויים ל– "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם",
תו התקן שבו נעסוק במאמרנו, נשען על חמישה קריטריונים, המייצגים 5 מעגלי אינטראקציה של האדם אל מול : 1.עצמו, 2.הוריו וזקניו .3 זולתו וחברתו, 4. ציבור משורתיו 5. הזר שבקרבו.
הקריטריון הראשון בתו התקן –כיצד להיות מענטש ביחס לעצמנו ?
כך מתארת זאת פרשתנו - "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ ..... וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד'." (ויקרא, יט',יא'- יד'). החרש הרי לא שומע שמקללים אותו , אז לכאורה מה כל כך נורא ודרמטי בדבר ?
הרמב"ם( 1138-1204 ) בניתוח פסיכולוגי מוסרי מאיר את עינינו אודות החובה המוטלת עלינו כלפי עצמנו: " והיה עולה בדעתנו שכוונת התורה שאסרה קללת אדם מישראל היא : אם הוא שומע את זה מחמת הבושה והצער המגיעים לו ( שרק אז היא אסורה). אבל קללת החרש , כיון שאינו שומע ואינו מצטער בכך, הרי אין חטא בדבר. לפיכך השמיענו שהוא אסור, והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס." (ספר המצוות, מצווה שיז).
הנה מוטלת חובה אישית על האדם לנהוג בטוהר המידות וברגישות מלאה, בדיבורו כלפי החרש, כאילו הוא שומע. הנה קריטריון תו תקן מוסרי וערכי של - קְדֹשִׁים תִּהְיוּ , שעל האדם לתבוע מעצמו להיות מֶענְטְשׁ כלפי עצמו , באותן פינות סמויות הרחוקות מהעין והאוזן של אחרים. מרחב שאחרים כביכול , לא רואים ולא שומעים, שבו אנו בוחנים את עצמנו במבחן המראה האישי . פרשתנו דורשת מאתנו לתת דין וחשבון לעצמנו מידי יום ביומו. יש לעשות זאת בשקיפות וביושרה מידי יום, עת אנו מיישרים פנינו למראה האישית שלנו.
הרב ד"ר י.ד. סולובייצ'יק ( 1903-1993 )בספרו – "על התשובה", מאיר לנו את קריטריון תו התקן של -להיות מֶענְטְשׁ כלפי עצמנו וכך הוא כותב: " יש דברים הרבה שאדם יודע אותם, אף הוגה בהם, ובכל זאת לא ירהיב עוז להעלותם על שפתיו. האדם בונה לו מחיצות בינו לבין עצמו ומורד גם במציאות, בעובדות. באופן אינסטינקטיבי דוחה עובדות שאינן נעימות לו...אלוהים ברא באדם מנגנון של הגנה עצמית המאפשר לו להתעלם מן העובדות, לברוח מן המציאות, לא לראות דברים כמות שהם. יש שאדם יודע מעל לכל ספק כי חטא חטא והחטיא את מטרת חייו. כי בגד בערכיו, אך אינו מוכן לומר זאת בפה מלא...על משכבו בלילות הוא הוגה בכך, בינו לבין עצמו בוכה נפשו במסתרים, אך לאור היום, לעיני אחרים, הוא שמח וטוב לב....כשם שהקורבן נשרף על גבי המזבח, כך אנו שורפים במעשה הווידוי את שלוותנו המבוצרת, את גאוותנו המטופחת, את חיינו המלאכותיים."( "על התשובה", הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ה).
עלינו לומר לא –למחרף שבתוכנו ולומר כן- למכבד שבתוכנו, ביחס לעצמנו.
הקריטריון השני – כיצד להיות מענטש ביחס להורינו ולזקנינו ?
כך דורשת זאת פרשתנו :"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ ..... מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם."( ויקרא, יט',ג', לב')
רש"י ( 1040-1105 ) מציג לנו הפרקטיקה :"איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. ואי זהו כבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא."
על מנת לעמוד בסטנדרט של תו התקו- מענטש כפי הוריך וזקניך, המבחן איננו רק במה אתה עושה, אלא לא פחות מכך- איך את עושה? איך את מעניק כבוד והדר להוריך ולזקניך.
כך שנה אבימי בנו של רבי אבהו : יש מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום ויש מטחינו ברחיים ויורש גן-עדן . כיצד מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם ? מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו תרנגולים פטומים . פעם אחת אמר לו אביו : "בני , הללו מנין לך " ? אמר לו : "זקן זקן ! אכל ושתק , שהכלבים אוכלים ושותקים . " נמצא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם . כיצד מטחינו ברחיים ויורש גן-עדן ? מעשה באחד שהיה טוחן ברחיים . שלח המלך להביא טוחנים לעבודתו . אמר לו לאביו : "אבא , הכנס וטחן תחתי , ואני אלך לעבודת המלך . אם יגיע לידי בזיון אתבזה אני ולא אתה , ואם לידי מלקות אלקה אני ולא אתה . " נמצא זה מטחינו ברחיים ויורש גן-עדן . ( מתוך : ח"נ ביאליק , י"ח רבניצקי , ספר האגדה , חלק חמי שׁ י , פּ רק ב , עמ' תק' , על-פי קידושין לא' ).
עלינו לומר לא – ליחס מנוכר של המה בלבד ולומר כן- ליחס אנושי של האיך, כלפי הורינו וזקנינו.
הקריטריון השלישי- כיצד להיות מענטש ביחס לזולתנו ולחברתנו ?
פרשתנו מטילה עלינו חובה נוספת - " וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד'". כך נמצא במסכת מועד קטן, ה', ע"א : " רמז לציון קברות מן התורה מניין ? אביי אמר מהכא : ולפני עיוור לא תיתן מכשול".
פרופ' נחמה ליבוביץ' ( 1905- 1997 ) בפרשנותה ,מציגה את הפרקטיקה- כיצד להיות מענטש ביחס לזולתנו ולחברתנו : " הנה יושב האיש בביתו ויודע כי בית עלמין יש בסביבתו ואין הוא מסומן, ועלול כוהן ללכת בו ולהיכשל בדבר עבירה, ולא קם ולא זע, הכיצד יטען האיש, האני עברתי על : "לפני עיוור לא תיתן מכשול?- הלוא לא פתיתי, לא גיריתי, לא דברתי על לב מישהו, לא נתתי עצות ולא סייעתי ידי עושי מעשה. בביתי ישבתי ולא ראיתי איש- מה לכם כי תלינו עלי?. התורה מלמדת אותנו כי גם בשב ואל תעשה, גם תוך פסיביות גמורה, גם בהתרחקות מחיי חברה ומפעילות בחברה, גם תוך הסתגרות גמורה בד' אמות שלך, של חייך הפרטיים, אינך יכול לגול מעל עצמך את האחריות לנעשה בחברה, לעוול, לחמס, לרוע. כי בזה שלא מחית, שלא הרמת כשופר קולך, שלא ציינת קברים ומקומות תורפה, בזה כבר האחריות לרע שנעשה רובצת עליך ועברת על "וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל."
עלינו לומר לא - לאדישות ולהקטנת הראש ולומר כן- לאחריות האישית והאזרחית שלנו כלפי זולתנו וחברתנו.
הקריטריון הרביעי –כיצד להיות מענטש ביחס לציבור אותו אנו משרתים?
פרשתנו מציבה זאת בפני כל משרת ציבור:" לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ עַד בֹּקֶר."( ויקרא, יט', יג').
כך למדנו המשמעות החברתית של עושק וגזל :" איזה הוא עושק ואיזהו גזל? אמר רב חסדא- לך ושוב, לך ושוב. לך ושוב- זה הוא עושק. יש בידי ואיני נותן לך- זה הוא גזל." (מסכת בבא מציעא, קיא', עמ' א')
כך המדרש קורא תיגר כנגד הבירוקרטיה והסחבת שבשירות:" אמר לו ר' שמעון לר' ישמעאל- רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו ר' ישמעאל לר' שמעון- מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועיכבתו, עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה-"אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־ צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ ", אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. אמר לו- נחמתני רבי."( מכילתא, משפטים,יח',קפ').
פרופ' נחמה ליבוביץ בעיוניה לפרשתנו, נדרשת לדברי ברל כצנלסון:" בסוף שנות השלושים, הזהיר והוכיח מנהיג פועלים, חכם דגול, ברל כצנלסון ,את פקידי ההסתדרות ואת עובדי הציבור בכלל, שכל טובה שעושים לפונים אליהם וכל שירות טוב שהם נותנים לציבור, יוצא שכרו בהפסדו, בעוון הגדול של נעילת דלת בשעת קבלה ועליה הפתק- " תיכף אבוא", בזמן שאתה הפקיד יושב לך ושותה תה והקהל מחכה ומצפה והולך לו הביתה כלעומת שבא."
הנה כי כך, מוטלת עלינו החובה להיות מענטש ביחס לציבור אותו אנו משרתים. גם כאן באה למבחן אמנת השירות שלנו בתו התקן של- קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם.
עלינו לומר לא- לעינוי הדין, האטימות וחוסר הרגישות למקבלי שירותינו ולומר כן- לתודעת שירות, ברגישות, בהכלה, בסבלנות, בסובלנות ובאמפתיה ,כלפי הציבור אותו אנו משרתים.
הקריטריון החמישי - כיצד להיות מענטש ביחס לזר שבקרבנו ?
פרשתנו מניחה את התשתית למשמעות האמיתית של :" כל אדם נברא בצלם אלוקים", וקוראת לנו לעשיית צדק חברתי לכל מי שנברא בצלם אלוקים, גם לגר התושב ולאדם הזר שחי עמנו. עלינו לא רק לעשות עמו צדק חברתי ולא לפגוע בזכויותיו ובאיכות חייו, אלא עלינו לאהוב אותו כמונו: " וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם".( ויקרא, יט', לג- לד). תורתנו הקדושה תובעת מעמנו ב36 מקומות, את החובה לאהוב את הזר שבקרבנו ולתמוך בו, כסטנדרט מחייב בתו התקן של - קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.
עלינו לומר לא- לשנאת הזר ולומר כן- לאהבת הזר שבקרבנו.
הנה כי כן, פרשתנו מציגה לנו בשקיפות ובשותפות במעמד של הקהל, את תו התקן של – להיות מֶענְטְשׁ: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם." מפרש רש"י-"מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה."
אך זאת לדעת - השגת תו התקן של - להיות מֶענְטְשׁ , תלויה אך ורק, בכל אחת ואחד מעמנו : " כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ". (דברים ל'. יא'-יד').
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
חמשיר לשבת: לְחַיֵּי הַיּוֹם יוֹם / דוד אשל
הַמֶּסֶר הַבָּא "אַחֲרֵי מוֹת"
לֹא יְסַיֵּעַ לְשׁוֹכְנֵי תְּהוֹמוֹת,
הַמֵּת, לַמֶּסֶר לֹא קַשּׁוּב,
לַחַי, הוּא כֵּן חָשׁוּב,
אַחֲרֵי מוֹת נִמְסֶרֶת לָנוּ תּוֹרַת חַיִּים,
אוֹתָהּ מַצִּיעַ לָנוּ אֱלֹהִים.
"...וְאַל יָבוֹא בְּכָל עֵת הַקֹּדֶשׁ..." (ויקרא, ט"ז /ב')
יֵשׁ מִסְגֶּרֶת, יֵשׁ חוֹבוֹת, אֵין חֹפֶשׁ,
לַקֹּדֶשׁ יֵשׁ אֶת גְּבוּלוֹ
וְהוּא לֹא שֶׁלָּנוּ כָּל כֻּלּוֹ,
אִם נַעֲבֹר אֶת הַגְּבוּל הַחוֹצֵץ
הַמּוֹקֵשׁ הַמֻּטְמָן עָלוּל לְהִתְפּוֹצֵץ.
וּבְכָל זֹאת , לְמַעַן תִּחְיוּ
הִצְטַוֵּינוּ עַל "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". (ויקרא, י"ט / ב')
הִלַּת אוֹר הַזּוֹרַעַת אַהֲבָה
עַל יְחָסֵינוּ זֶה עִם זֶה בְּתוֹךְ הַחֶבְרָה,
לַעֲשִׂיַּת הַטּוֹב אֵין גָּדֵר אוֹ גְּבוּל
וּבְהֶתְאֵם לְכָךְ גַּם אִסּוּף הַיְּבוּל.
כְּמוֹ שִׁיר מֵאֱלֹהִים
הַזּוֹרֵם עִם הַמִּלִּים :
לֹא תַּעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִּגְזֹל
וְלֹא תְּהַדֵּר פְּנֵי גָּדוֹל.
בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶיךָ
לֹא תֵּלֵךְ רָכִיל בְּעַמְּךָ.
לֹא תָּלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר
וֶהֱיֵה הוֹגֵן בִּקְבִיעַת הַמְּחִיר.
מִפְּנֵי שִׁיבָה תָּקוּם
לְנַפְשְׁךָ שֶׁלְּךָ זֶהוּ שִׁקּוּם,
מֵרִגְשׁוֹתֶיךָ אַל תִּתְרוֹקֵן,
וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן.
לֹא תִּשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבְךָ
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.
מילוֹת אַהֲבָה כְּמוֹ בְּרוֹמָן
לְכָל עֵת וּלְכָל זְמַן,
שִׁיר אַהֲבָה לַחֶבְרָה
לְלֹא הֲטָלַת כָּל מוֹרָא,
מִלִּים שְׁטוּפוֹת אוֹרָה
עַל הַנִּפְלָא וְהַטּוֹב שֶׁבַּתּוֹרָה,
נִיצוֹצוֹת הָאוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל
חֲבוּיוֹת בַּמִּלִּים שֶׁהוֹרִיד לָנוּ הָאֵל.
שִׁיר שֶׁלֹּא נוֹצַר מִקֶּסֶם הַדִּמְיוֹן,
שִׁיר מְצִיאוּתִי לְחַיֵּי הַיּוֹם יוֹם.
מִצְוָה רוֹדֶפֶת מִצְוָה,
דְּחוּסוֹת כֻּלָּן בְּהֶמְיַת הָאַהֲבָה.
"אַל יָבוֹא בְּכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ"
בְּאַהֲבַת הַזּוּלָת לְעוֹלָם אֵין גֹּדֶשׁ.
"קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ !"
תְּמוּנַת עַמֵּנוּ בִּתְעוּדַת הַזִּהוּי.
שבת מבורכת ובריאה
בלהה ודוד אשל
