פרשת בהעלותך- "וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה, יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה"- הפרישה לפנסיה -סיכון או סיכוי?
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למעלה מ-70,000 גברים ונשים בישראל פורשים מדי שנה מחיי העבודה, ומשנים סטטוס לגמלאים. תקופת חיים זו, של סיום חיי העבודה, נחשבת מורכבת מבחינה פסיכולוגית. אוכלוסיית הפורשים לפנסיה ללא הכנה מתאימה ,עלולה להיקלע למשבר פרישה ולמצבי סיכון. כך למשל, פגיעה בתחושת הערך העצמי, עלולה להוביל לדיכאון ואפילו למחשבות אובדניות.פרישה משוק העבודה עלולה להגביר את רמות הלחץ של גמלאים. כאשר נשאל זיגמונד פרויד (1856-1939) מהם לדעתו הקריטריונים לבריאות נפשית, הוא ענה בפשטות: "עבודה ואהבה".
אנו מכירים אנשים שיציאתם לפנסיה חוללה בהם תמורה נפלאה של איכות חיים עם תוכן ומשמעות ומנגד, לצערנו אנו יודעים, על סמך מחקרים וספרות מקצועית, שישנם אנשים שהיציאה לגמלאות , דרדרה את מצבם התפקודי – הנפשי והגופני.
הסופר א.ב. יהושע בספרו – המנהרה, מספר אודות צבי לוריא מהנדס דרכים בן 73,שיצא לאסוף את נכדו מהגן, וכמעט חזר הביתה עם ילד אחר. המאורע המביך הזה מוביל אותו לפגישה דחופה עם נוירולוג, ואבחנה - התחלה של התפתחות דמנציה. החל מאותו רגע גורלי, חייו של לוריא ומשפחתו מסתחררים. הסיבות להתפתחות דמנציה עדיין אינן מובנות, ובתוך העמימות, כולם מנסים למצוא את השעיר לעזאזל. האם היציאה לפנסיה היא גרמה לכך, או שאולי תורשה?
פרשתנו מאירה את הסוגיה , בה נדון במאמרנו -הפרישה לפנסיה ולגמלאות- סיכון או סיכוי?
"וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת, אֲשֶׁר לַלְוִיִּם: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמַעְלָה, יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא, בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה, יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה; וְלֹא יַעֲבֹד, עוֹד. וְשֵׁרֵת אֶת-אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת, וַעֲבֹדָה, לֹא יַעֲבֹד; כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם, בְּמִשְׁמְרֹתָם"(במדבר,ח',כג'-כו').
מפרש רש"י- "עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות וזהו- ושרת את אחיו" . כך גם מואר גיל הפרישה במקום אחר : "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת, מִתּוֹךְ, בְּנֵי לֵוִי--לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם. מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, וְעַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה, כָּל-בָּא, לַצָּבָא, לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, בְּאֹהֶל מוֹעֵד. " (במדבר, ד',-ג').
מפרש רש"י-"מנה מהם את הראויין לעבודת משא והם מבן שלשים ועד בן חמישים שנה....מכאן אמרו, בן שלושים לכוח והיותר על בן חמישים, כוחו מכחיש מעתה."
הנה כי כן, נקבעה מדיניות פרישה מהעבודה, אך היא מתנהלת באופן מובחן ודיפרנציאלי. לאמור, אין יציאה ממעגל העבודה והתעסוקה באופן מוחלט וגורף, אלא מתקיימת התנהלות ורסטילית המותאמת לגילו של האדם וליכולת תפקודו – לא לעבודת משא שהיא קשה, אבל כן, לנעילת שערים ,לשיר ולטעון עגלות ולהעניק תחושת ערך של פעילות, עשייה ותרומה לחברה – "וְשֵׁרֵת אֶת-אֶחָיו".
הנה גם הרמב"ם ( 1138-1204)מתנגד למדיניות גורפת ומכלילה של יציאה ממעגל התעסוקה באבחת חרב, בגיל מוגדר: "זה שנאמר בתורה בלווים ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה, אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום, ואינו מצוה נוהגת לדורות, אבל לדורות, אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין, אלא בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש, ויראה לי שאינו נפסל, אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים." (כלי המקדש." פג',הח').
לדעת רבינו עובדיה מברטנורא ( 1445-1515)משהגיע הלוי לגיל הפרישה, הוא נעשה יועץ לאחיו הלוויים. (אבות, פרק ה' משנה כא'). גם בפסיקת ההלכה- אין לסלק אדם מתפקידו, אלא אם נמצא בו פסול. (שולחן ערוך סימן נג',סעיף כה').
ובכן, הגיל הכרונולוגי, איננו המכריע ואל לנו לבחון את הגיל המבוגר בכלל והיציאה לפנסיה , באופן חד ערכי. התובנה היא, שזיקנה איננה רק גיל כרונולוגי או פרמטר מספרי של שנות החיים, אלא היא גיל איכותי רוחני, של יכולת להתחדש למימוש עצמי גם בגיל השלישי ואף כיום גם בגיל הרביעי. כך אצל משה: ״ולא כהתה עינו ולא נס לחה ״(דברים, לד׳). יכול להיות צעיר שהוא זקן וזקן שהוא צעיר ,עם רוח נעורים. הגיל הוא נתון מספרי, כמו שאנו נוהגים לומר : "הכול בראש".
פרופ' מריאן רבינוביץ(1934-2010 )בספרו:" גילו של אדם וזמנו האישי" מדבר על שינויים במצבי כשירות שקורים לאדם בהתקדמו על רצף החיים. גילו של האדם מורכב מששה משתנים: הגיל הכרונולוגי, הביולוגי, הקוגנטיבי ,האמוציונלי, החברתי והתפקודי, כאשר כל אדם מתקדם בכל אחד ממשתנים אלה בקצב שונה ובדרך שונה.....מספר השנים שאדם צבר אינם בהכרח מדד לתפנית שלילית בחיי האדם וכי אנשים יכולים לחיות שנים רבות של פעילות ויצירה, של תרומה למשק ולחברה ושל משמעות כפי שחוו בשנים קודמות. אם כן, עלינו לבחון את מעבר החיים לפנסיה, לא כגזירת גורל של שינוי בינארי – ממילאות לריק. אלא , עלינו לפעול כדרכה של תורה , לעשות הכול, לייצר מרחב פעילות ועיסוק בעולם העבודה, מותאם לתפקודו הביו פסיכו סוציאלי של כל אדם באופן מובחן.
הנה יודעים אנו אודות הצייר קלוד מונה שצייר בגנו את בריכות שושני המים בעשור התשיעי לחייו. ורדי שכתב את האופרה פלסטף כשהיה בן 85, האדריכל פרנק לויד רייט שעיצב את מוזאון גוגנהיים בניו יורק בגיל 92. מיכלאנג'לו , מאטיס ופיקאסו-כולם נותרו יצירתיים בעשור התשיעי לחייהם. טוסקניני שניצח על תזמורות בגיל 93,פרנק לויד רייט שהמשיך לעצב את מוזיאון גוגנהיים בניו יורק בגיל 90,שמעון פרס שהתמנה לנשיא המדינה בגיל 84 וכיהן בתפקיד כמעט עד הגיל שנפטר 93,ובנג'מין פרנקלין שכתב את חוקת ארצות הברית בגיל 82.
אלברט שוויצר( 1875-1965 )אמר:" איש אינו מזדקן בשל מספר השנים שהצטברו מאחוריו, אדם מזדקן כשהוא נפרד מהאידיאלים שלו...כל עוד לבך פתוח לבשורות היופי סביב לעליצות, לתעוזה ולתחושת עוצמתו של כדור הארץ, כל עוד קיימים בקרבך היכולת לחוש את קרבת בני האדם, את המודעות לאין סוף-סימן שאתה צעיר".
מרקוס טוליוס קיקרו (106-43 לפנה"ס) מגדולי אנשי הרוח, כתב ספר על הזיקנה :"מלאו לי 84. לא לגמרי החלשתני זקנתי. לא פגעה בי אנושות. עוד כוחי עומד לי בסנאט, באספת העם בקהל מרעי בני חסותי ואורחי...כשם שלא כל יין יחמיץ עם התיישנו, כך גם לא כל אדם יחמיץ עם הגיל."
המדרש מספר לנו אודות מפגש בשבילי טבריה, בין אדריינוס קיסר רומי, לבין יהודי פשוט, עובד אדמה, בן מאה שנה, שחפר חפירות לנטוע עצי תאנה. אמר לו הקיסר:" זקן, זקן, אם יגעת בבוקר, בימי נעוריך, כדי שיהיה לך מה לאכול לעת זיקנה, אל תייגע עצמך בימי החושך לעת הזיקנה, שלא תזכה ממנו. השיב לו הזקן:" אני עבדתי בנעורי ואוסיף לעבוד בימי זקנתי. וד' הטוב בעיניו יעשה. אם אזכה, אני אוכל מהם ואם לא, כשם שיגעו לי אבותי, כך אני יגע לבני."(ויקרא רבה, כה', ג')
יוסי היימן מנכ"ל אשל- ג'וינט ישראל נדרש במאמרו, לסוגיית דיוננו בפרשתנו : " פרישת האוכלוסייה מעבודה בגיל ממוצע של 65, כאשר באופק עוד כ-20 שנות חיים, וכאשר הגיל התפקודי של רובנו מאפשר לנו לעבוד שנים נוספות, יוצרת הרעה משמעותית ביחס שבין הכנסות המדינה ממסים המוטלים על המועסקים במשק, לבין הוצאות המדינה הצפויות (יחס התלות). בנוסף, המשך תעסוקה לאחר גיל הפרישה הנהוג כיום עשוי להגדיל באופן משמעותי את התוצר הלאומי הגולמי וכן להקטין משמעותית את חרפת העוני בזקנה, שמדינת ישראל אינה יכולה להתברך בה...המשך תעסוקה בגיל המבוגר תורם לביטחון האישי, למעמד המשפחתי והחברתי, לבריאות גופנית ונפשית. במקום פרישה ברגע אחד, תתקיים פרישה הדרגתית, שתאפשר לפורש להמשיך לעבוד במשך שנים נוספות, תוך הקמת מסלול תעסוקתי חלופי, בין אם במסגרתו הנוכחית ובין אם במסגרת חדשה... נדרשת מדיניות לאומית כוללת, הרואה את גיל הפרישה כנקודה בתהליך ארוך טווח, ובאזרחיה הוותיקים של ישראל — נכס ולא נטל."( הארץ, דה מרקר- 14.2.21 )
הנה כי כן, מאירה פרשתנו שני אירועים רלוונטיים לנושא דיוננו.
הראשון, באירוע העלאת הנרות על ידי אהרן הכוהן : " בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת." (במדבר, ח', ב'-ד' ).כך מועצם האירוע: "שתהא שלהבת עולה מאליה".(מסכת שבת, כא' עמ' ב'). הבה נפנה לקובעי המדיניות להעצים את חשיבות המשך התעסוקה בגיל המבוגר, אך גם תצא קריאה לכל אחת ואחד מעמנו בהגיעם לגיל פרישה, לפנות אל האני שבתוכם, ולהעלות את אור המנורה שבתוכם, להמשך איכות חיים בתוחלת חיים, שיש בה מילאות ומשמעות. כמו גם בעולם ההתנדבות, המציב אתגרים משמעותיים של – "וְשֵׁרֵת אֶת-אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד".
כך יש גם לקרוא בקריאה נוספת את הציווי:"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן"( ויקרא, יט',לב'). עליך לפנות לעצמך בגיל זקנת הפרישה ולצוות: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם .אל תשב, אלא תקום. תהא כל הזמן במוֹד של קוממיות, של זקיפות קומה במרחב של פעילות ותעסוקה, שיש בו יצירה ופרודוקטיביות.
כך באירוע השני, של המתנבאים במחנה, אלדד ומידד: " וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים...וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה...וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם." (במדבר, יא',כו' –כט' ). יהושע מייצג את הגישה הבירוקרטית ,של כפיפות מלאה לנהלים, לסדר ולכללי התנהגות ברורים וידועים. בארגון כזה, החשיבה היא בדרך כלל בתוך הקופסא. לכן, באירוע כה חריג של התנבאות אלדד ומידד, ללא רשות וסמכות, התגובה של יהושע , מחייבת הפעלת אכיפה וענישה,- " אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם ".
משה בניגוד ליהושע, מציג באירוע המתנבאים במחנה, גישה שונה לחלוטין. משה איננו רוצה "לכלוא את הרוח" ( קהלת ח', ח' ). הוא חושב מחוץ לקופסא, באופן מקורי ויצירתי. "המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ד' נביאים, כי יתן ד' את רוחו עליהם"( יא, כט').משה מעניק רוח גבית להתנהגותם של אלדד ומידד. משה הוא חסיד מושג ההעצמה. כך נאמר במדרש:" והם הזקנים נתמלאו רוח הקודש מרוחו של משה, ומשה לא חסר כלום. כאדם שמדליק נר מנר"(מדרש רבה, יג', כ').
המדיניות הנהוגה במקומותינו של פרישה בגיל ממוצע של 65,מקבעת גישה שמרנית, שחדש אסור מן התורה, התואמת את תפיסתו של יהושע. לעומתו, משה מפגין אוריינטציה מתקדמת, שיש בה יצירתיות והמנסה להתאים את הרוח לכל אדם, בהתאם לסגולותיו ויכולותיו. אין לכלוא את הרוח, אין לנקוט בגישה מכלילה ושיפוטית.
יש לעשות שינוי מהותי בפאראדיגמה של גיל הפרישה ובהסתכלות ראויה לאופק העשייה והיצירה בתוחלת החיים.
אלפיים שנה לאחר קיקרו, ארגון הבריאות העולמי WHO פירסם מסמך מדיניות בשנת 2002,שהשמירה על איכות חיים בתוחלת חיים היא:" להמשיך להיות פעיל, להמשיך להיות מעורב בפעילות חברתית, כלכלית, תרבותית, רוחנית ובענייני ציבור ובפעילות גופנית ותזונה נכונה".
פרשתנו מאירה ומעצימה באור המנורה, את הסיכוי, הגובר על הסיכון, ביציאה לפנסיה. נדרשת מדיניות שלטונית מחד, אך גם נדרשת אחריות אישית אינדוידואלית ,מאידך.
הבה נישא את תפילתו של רבי נחמן מברסלב בליקוטי תפילות :" ותרחם עלי, שלא אפול לידי זיקנה לעולם. שלא תהא עבודתך זקנה וישנה, אצלי לעולם. רק אזכה לחדש עצמי בכל יום ובכל עת ובכל שעה. לחדש כנשר נעורי, להתחיל בכל פעם מחדש".
שבת שלום ומבורכת
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
חמשיר לשבת:
אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה / דוד אשל
"...בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרְֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה
יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (בִּמְדַבֵּר ח' / ב')
קַבְּלָנוֹ מֵאֱלֹקִים תְּשׁוּרָה
וְהִיא הַתּוֹרָה,
וּכְדֵי לְהָאִירָהּ
קִבַּלְנוּ גַּם מְנוֹרָה,
לְהָאִיר אֶת מֶרְכָּזָהּ,
אֶת מֶרְכַּז כֹּבֶד הָאֲחִיזָה.
לֹא נָאִיר דֵּעוֹת שׁוּלַיִם
כְּאוֹר הַיּוֹם בַּצָּהֳרַיִם,
לֹא נַעֲצֹם עֵינַיִם,
אַךְ לֹא נַשְׁקֶה אוֹתָן בְּמַיִם.
לֹא נָאִיר בְּכוֹתָרוֹת
מְנַבְּאֵי שְׁחֹרוֹת,
לֹא נָאִיר פּוֹשְׁעִים
לא רְשָׁעִים וְלֹא פּוֹרְעִים,
נַחְשִׁיךְ כָּל אֵלֶּה
בֵּין כָּתְלֵי הַכֶּלֶא.
לֹא נָאִיר כָּל אֲסַפְסוּף
נַשְׁאִיר אוֹתוֹ בִּלְתִּי חָשׂוּף,
נַחְשִׁיךְ אֶת קְצֵה הַמַּחֲנֶה
שָׁם לֹא יִבָּנֶה,
כָּךְ גַּם דִּינוֹ שֶׁל "עֵרֶב רַב"
אֶל אוֹרֵנוּ לֹא יִקְרַב,
נַשְׁקִיט אֶת הַמְּסִיתִים
שֶׁעַל קֶרֶן אוֹר מִיַּד עָטִים.
"אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה"
לְשָׁם תּוּסַט הַתְּאוּרָה,
תָּמִיד אֶל מֶרְכָּזָהּ
אַף שֶׁפָּנֶיהָ בִּתְזוּזָה,
אֶתְמוֹל לַהַפְגָּזָה
בְּעוֹטֵף עַזָּה,
הַיּוֹם אֶל מְהוּמוֹת בָּעִיר
אֶתְמוֹל הוּאַר נְגִיף זָעִיר,
הוּאֲרוּ אֶתְמוֹל הַמִּנְהָרוֹת
מָחָר תּוּאַרְנָה הַבְּחִירוֹת.
וְגַם אֲסוֹן מֵירוֹן
כְּדֵי לִמְנֹעַ עִוָּרוֹן,
"אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה"
נָאִיר הַטּוֹב שֶׁבַּחֶבְרָה,
כְּדֵי לִמְנוֹעַ אֶת הָרַע.
נָאִיר אֶת צִדְקָתֵנוּ
מוּל כָּל עוֹמֵד נֶגְדֵּנוּ.
נָאִיר אֶת יִשְׂרָאֵל הַיָּפָה
אֶת מוֹרַשְׁתָּהּ וְאֶת הַשָּׂפָה,
נָאִיר אֶת אֶזְרָחֶיהָ הַדְּרוּכִים לְכָל סַכָּנָה
לְהוֹתִיר אֶת אַרְצֵנוּ יַצִּיבָה וְאֵיתָנָה,
נָאִיר אֶת נַחֲלוֹת הָאָבוֹת
שֶׁלֹּא תִּהְיֶינָה לְעוֹלָם עֲזוּבוֹת,
נָאִיר אֶת הֲנָפַת הַדְּגָלִים
כְּדֵי שֶׁיֵּדַע הָעוֹלָם מִי פֹּה הַבְּעָלִים,
נָאִיר אֶת קְלִיטַת הָעוֹלִים,
וְאֶת אוֹרָם שֶׁל אוֹמְרֵי תְּהִלִּים.
נָאִיר בְּאוֹר שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא כָּבָה
אֶת טֹהַר הַנֶּשֶׁק אֵצֶל מְשָׁרְתֵי הַצָּבָא,
נָאִיר אֶת בְּשׂוֹרַת הַנְּבִיאִים :
"הֵנָּה יָמִים בָּאִים".
נָאִיר כָּל הַצְלָחָה
וְשֶׁאָנוּ כָּאן מִכּוֹחָהּ שֶׁל הַבְטָחָה,
נָאִיר אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי
שֶׁבְּמֶרְכָּזָהּ טָמוּן נִשְׁקֵנוּ הַסּוֹדִי.
יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת
אֶת הַטּוֹב שֶׁבְּדוֹרֵנוּ וְשֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת,
"אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה"
יָאִירוּ הַנֵּרוֹת אֶת אוֹצָרָהּ.
שבת מוארת וברוכה
בלהה ודוד אשל
