פרשת דברים שבת חזון – "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" - "למידה מהצלחות"
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
פרופ' יונה רוזנפלד שיבדל"א , חתן פרס ישראל לעבודה סוציאלית , פרץ דרך ייחודית בהקמת עולם ידע חדש של - למידה מהצלחות. בשנת 1995 יזם והקים את היחידה ללמידה מהצלחות וללמידה מתמשכת במערכות חברתיות , במכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל. היחידה מלווה את למידתם של ארגונים למען פיתוח למידה מתמשכת. אחת משלוש המתודות שפותחו ביחידה ללמידה מהצלחות , קרויה - "למידה מהצלחות העבר – המתודה הרטרוספקטיבית", שנועדה לפתח את יכולתו של הארגון ללמוד באופן רֶטרוספֶּקטיבי מהצלחות ולזהות את העשיות שאפשרו את ההצלחה. מתודה זאת כוללת בתוכה את איתור ההצלחה הראויה ללמידה וזיהוי תחום ההצלחה ואת פירוט הפעולות שהביאו להצלחה .
בשנת 2015 הוקמה "קבוצת רוזנפלד" שנפגשת אחת לתקופה, ללמידה מהצלחות. השבוע בימי קורונה, זכיתי להשתתף במפגש זום ,חגיגי ומרגש של חברי הקבוצה בראשותו של פרופ' רוזנפלד, שציין יובל מפגשים.
אנו חווים במישורי חיינו השונים, בדרך כלל ,על גבי הרצף, נוכחותם של אנרגיות של "למידה מכישלונות ", בקצה האחד, בדמותם של תחקירים, ועדות חקירה ובדיקה, שכוונתם לאתר את הכשלים והליקויים בתחומי עשייה שונים . כל אלו חשובים ונחוצים, אך הם נתפסים, לא תמיד בצדק, כאפקט מאיים, מפחיד וטראומטי . למידה מכישלונות מאד מאיימת. זה סוג של תחקיר בדרך לעריפת ראשים ולמציאת אשמים. בקצה השני, אנו חווים "למידה מהצלחות" שאיננה מאיימת ואיננה מפחידה. היא למידה שמגייסת ורותמת להמשך מגמת שיפור. היא לא תחקיר, אלא היא תחכים. מלשון, להיות חכם יותר. הגישה היא חיובית ויותר מתחברת ומחברת.
הנה גם בימים אלו של ריקוד הקורונה, במתאר של אי ודאות ושל נגיף מתעתע בכולנו, הבה נחשוב וננסה ,כיצד גם לתעל אנרגיות לנתיבי הלמידה מהצלחות אם ישנן כאלה, ולא נהסס להרחיק למידתנו גם למדינות רחוקות, שמפגינות דגמי הצלחה מסוימים בהתמודדות המורכבת והלא קלה אל מול הנגיף.
פרופ' רוזנפלד טוען בספרו : למידה מהצלחות, הוצאת רסלינג 2017 , שרק אנשים שמוכנים להיות נדיבים, יכולים ללמוד מהצלחות. רק מי שיש לו יכולת לרצות בטובתו של האחר ולהיות מחויב לו, נוטה ללמוד מהצלחות. מוכרחים להיות אופטימיים ובעלי חוש הומור כדי ללמוד מהצלחות ולראות את נקודת הסוף.
בחרתי לעסוק במאמרי , בסוגיית הלמידה מהצלחות , כפי שהיא משתקפת בפרשתנו ובשבת חזון, הניצבת לה בתשעת הימים, המחברים אותנו לזיכרון הקולקטיבי חברתי של שנאת חינם וחורבן בית מקדשנו.
משה רבנו ניצב בפרשתנו סמוך למיתתו ופרידתו מעם ישראל. אנו נוכחים בקיומו של תהליך פרידה והנחלת מורשה, בדמותו של נאום ארוך, המתחיל בפרולוג בפרשתנו וממשיך על פני כל ספר דברים.
כך פותחת פרשתנו : "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב... דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ, אֲלֵהֶם. ..... הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר".( דברים, א', א'-ה' ).
משה רבנו בנאומו, מעניק לבני ישראל ארגז כלים חברתי, שבתוכו משנה סדורה של : "בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר". משה מקיים סמינר חינוכי חברתי, המנחיל לדור השני של עם ישראל, צידה לדרך לקראת הכניסה לארץ .
הבה נבחן את מודל – הלמידה מהצלחות על שלביו העיקריים, כפי שהוא משתקף בנאומו של משה בפרשתנו.
כבר בתחילת נאומו בפרשתנו, משה מציג אירוע המייצג הצלחה ראשונית, בדמותו של יתרו היועץ הארגוני שייעץ לשידוד מערכות בניהול הארגון ששמו – מסע עם ישראל במדבר, שהביא לתוצאות חיוביות ביעילות והאפקטיביות של ניהול חיי שגרה, בצד חיי משבר ושגרה במסע המדברי הגדול ממצרים לארץ ישראל. כך מתארת זאת פרשתנו, כיצד משה בתהליך הלמידה מהצלחות במבט רטרוספקטיבי, מציג את הסוגיה של שחיקתו התפקודית, הפיזית והנפשית של המנהיג: " וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם. ד' אֱלֹהֵיכֶם, הִרְבָּה אֶתְכֶם; וְהִנְּכֶם הַיּוֹם, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. ... אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם". הנה ממשיך משה בתהליך הלמידה מהצלחות בהציגו את הפיתרון המוצלח לבעיית השחיקה התפקודית: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים--לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם". משה מחזק את הצלחת הפעולה בהזכירו את פעולת המשוב של בני ישראל להתערבות המוצלחת: "וַתַּעֲנוּ, אֹתִי; וַתֹּאמְרוּ, טוֹב-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת". משה ממשיך בתהליך הלמידה מההצלחה, בתארו את הפעולות המעשיות שננקטו על ידו, בהקמת הארגון הפירמידלי המדרגי, שאומץ בעת החדשה על ידי הסוציולוג הנודע מקס ובר ( 1864-1920): " וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם: שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם. וָאֲצַוֶּה, אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן--לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו".( דברים, א', ט'- יז'). דומה שאירוע הייעוץ הארגוני של יתרו , משתקף במודל הלמידה מהצלחות. משה מציג מצוקה מנהיגותית וניהולית: " אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם". משה מקבל החלטה אסטרטגית לקבל את עצת יתרו וליישמה באופן שיטתי. משמעות ההחלטה שהוכחה כנכונה הביאה להצלחה, של מעבר ממרכוז לביזור סמכויות ניהול. נראה שיישום ההחלטה האסטרטגית תרם להצלחת ייעול השירות לאזרח בנגישות וזמינות, של שרי האלפים המאות והעשרות וקביעת מדרג של סמכויות. תוצאה מוצלחת נוספת של יישום הרפורמה הארגונית, הותירה למשה זמן איכות גם להקדיש למשפחתו, דבר שנמנע ממנו קודם להחלטה. יתרו הביא לאיחוד המשפחה בהביאו למשה את אשתו ושני בניו. היה בכך מסר חשוב שגם המשפחה במרכז ולא רק העבודה.
דומה שיתרו בהתערבותו הייעוצית, הנחיל למשה את אמות המידה ללמידה מהצלחות, כפי שמדגיש זאת פרופ' רוזנפלד : נדיבות, יכולת ללמוד מהצלחות ,יכולת לרצות בטובתו של האחר ולהיות מחויב לו .
נאומו של משה ממשיך בפרשתנו. האירוע הבא במבט רטרוספקטיבי הוא חטא המרגלים: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי, הַדָּבָר; וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט". בהתחלה הכול התחיל יפה בנתיב ההצלחה, עד לחטא שחטאו בהוצאת דיבת הארץ. מבחן התוצאה איננו מוצלח : "וַתַּמְרוּ, אֶת פִּי ד' אֱלֹהֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ד' אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ.... אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת, בַּשָּׁמָיִם; וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים, רָאִינוּ שָׁם" .
אם כן, למקרא תיאור האירוע, בצדק נסבור שבמקרה זה על גבי רצף הלמידה שהצגתי , יהי כאן מתאים יותר ללמידה מכישלונות, בדמות תחקיר וועדת חקירה ממלכתית ולא, למידה מהצלחות.
האם נאומו של משה באירוע המרגלים, מתכתב עם למידה מהצלחות?
כך נדרש לשאלה זאת, הפרשן דון יצחק אברבנאל ( 1437 -1508 ): " אם הייתה כוונת משה רבינו להוכיחם על עוונותיהם, יקשה מאד, למה לא התחיל ממעשה העגל, שהיה החטא הראשון....גם חטא המתאוננים רע- ותבער בם אש ד' וחטא המתאווים בקברות התאווה, ששניהם קדמו לעניין המרגלים ".לשיטתו, אם בחר משה במסלול התוכחה שהוא האנטיתיזה של למידה מהצלחות, אז היה עליו להסדיר את הלו"ז של התרחשות האירועים המייצגים כישלונות.
ההתרשמות הראשונית שלנו מסמינר למידה מהצלחות שמקיים משה בפרשתנו, שהצגת אירוע המרגלים בנאומו משבש את המתודולוגיה של למידה מהצלחות. האם אכן ? מסתבר שלא .
כיצד ? אציג קריאה נוספת בנתיב המתודה של – למידה מהצלחות , בסיוע פרשנותו של רש"י.
הבה נבחן את המשך נאומו של משה ונתמקד במצב הצבירה המתואר באותה מילה מדריכה, המופיעה בשני אירועים המופיעים בנאומו של משה. הראשון, חטא המרגלים והשני, מעמד קבלת התורה בהר סיני.
המילה המדריכה המתארת את מצב הצבירה היא –" וַתִּקְרְבוּן ". היא מופיעה באירוע חטא העגל: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם" וגם מופיעה באירוע מעמד קבלת התורה : "אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ד' אֶל-כָּל-קְהַלְכֶם בָּהָר, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל--קוֹל גָּדוֹל, וְלֹא יָסָף; וַיִּכְתְּבֵם, עַל-שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים, וַיִּתְּנֵם, אֵלָי...וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כָּל-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם".
מפרש רש"י :"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם" ( בחטא המרגלים) - בערבוביה ולהלן הוא אומר ( במעמד הר סיני) - וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כָּל-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם" - אותה קריבה הייתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן: ותקרבון אלי כלכם..- בערבוביה, ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את הראשים".
הנה לפנינו שזור בנאומו המתמשך של משה, יישום הלמידה מהצלחות. משה רבנו פונה בנאומו אל דור ב' - באי הארץ העומדים עכשיו לעבור את הירדן ולרשת את הארץ. הם החלופה לדור א' הוא דור השנתיים הראשונות לצאתם ממצרים שכשלו בחטא המרגלים.
משה אומר להם : "ראו את התוצאה המוצלחת, כתוצאה ממצב הצבירה של עם ישראל – "וַתִּקְרְבוּן" . כך ההצלחה נוכחת בהמשך נאומו : " וַיִּשְׁמַע ד' אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶם, בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי; וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי, שָׁמַעְתִּי אֶת-קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ--הֵיטִיבוּ, כָּל-אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ...לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, לְעֹלָם. לֵךְ, אֱמֹר לָהֶם: שׁוּבוּ לָכֶם, לְאָהֳלֵיכֶם. .. לְמַעַן תִּחְיוּן, וְטוֹב לָכֶם, וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן".
כך גם סמינר הלמידה מהצלחות שמנחיל משה בפרשתנו ובנאומו המתמשך, מקרין גם על הפטרתנו המיוחדת שזכתה ששבת תשעת הימים, קרויה על שמה- שבת חזון.
האם הפטרת הפורענות של ישעיהו, ראויה אף היא להסתופף בבית המדרש של "למידה מהצלחות" ? הרי אגדות החורבן רצופות כשלים של המנהיגות באותם הימים שהייתה נגועה בצרות עין, בחוסר גמישות ובניתוק מהמציאות ושנאת חינם שלטה לה בכיפה, האם לזה יקרא –למידה מהצלחות?
מסתבר שכן, בדמותו של רבן יוחנן בן זכאי , שהחלטותיו ופעולותיו בימי החורבן, היו דוגמא ללמידה מהצלחות. רבן יוחנן בן זכאי נוקט בגישה של , "להיות חכם ולא תמיד צודק". הוא מקבל החלטה אסטרטגית, נוכח ניתוח המציאות המורכבת, של סיכויים אל מול סיכונים. בבקשותיו מהקיסר אספסינוס, הוא מעדיף את "יבנה וחכמיה" על פני ירושלים. התוצאה הייתה , בשריפת בית המקדש וחורבן הבית, אל מול בנייה וגם אם היא זמנית, של קהילת יבנה וחכמיה, לשם שמירת ההמשכיות וקיום התורה בארץ ישראל והמשכיות המשילות של הנשיאות בהנהגת רבן גמליאל. רבן יוחנן בן זכאי מבין שהעיקר באותה עת, להבטיח את המשכיות קיום התורה והזהות הרוחנית של העם. הוא מבטיח את ביצור הנשיאות התורנית כדי למנוע כאוס רוחני, והוא גם מבטיח המשכיות דמותו המוסרית והאנושית של העם, במימוש ערכים של חסד וחמלה ,בבקשתו את אספסינוס לרפא ולדאוג לרבי צדוק החולה. במבחן התוצאה זה הצליח.
כך הנביא ישעיהו, מטיב להציג לנו את מתווה ספקטרום הלמידה שהצגתי בראשית מאמרי, אך לא רק במבט רטרוספקטיבי ,אלא גם במבט פרוספקטיבי : מלמידה מכישלונות, ללמידה מהצלחות, שתלוי רק בנו : "חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם.... לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ד', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; ....חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא.....גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ.... לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, ..... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה".
* ד"ר זאב (ווה) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים בקהילה לאנשים בדמנציה ובני משפחותיהם), לשעבר מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
מְחָאָה וְחָזוֹן / דוד אשל
"חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ"
נוֹעַד לְהוֹצִיא אֶת הָעָם מִן הַבֹּץ
אֵלָיו נִקְלַע בִּגְלַל שְׁחִיתוּת חֶבְרָתִית
וְהִגִּיעַ עַד לְסַף הַתַּחְתִּית.
בַּחֲזוֹנוֹ יְשַׁעְיָהוּ מָחָה
כְּדֵי לְהַצִּיל מַמְלָכָה,
חֲזוֹנוֹ נוֹעַד לְתִקּוּן כְּלָלִי
וְלֹא כְּדֵי לְצַיֵּן רַק אֶת הַשְּׁלִילִי.
לֹא כָּל מְחָאָה רְאוּיָה
וְיֶשְׁנָן מְחָאוֹת הָרְאוּיוֹת לִדְחִיָּה.
מְחָאָה שֶׁכֻּלָּהּ שְׁלִילִית
הִיא מְחָאָה שֶׁהִיא הִיא הַתַּכְלִית,
מְחָאָה שֶׁשִּׂנְאָה וּמֶרֶד מְעוֹדֶדֶת
הִיא מְחָאָה שֶׁלֹּא שׂוֹרֶדֶת,
כִּי תַּכְלִיתָהּ הִיא לַהֲרֹס
וְאֶת הַטּוֹב, גַּם כֵּן לִדְרֹס.
מְחָאַת "קֹרַח" לֹא שָׂרְדָה
כִּי לִבְגִידָה הִיא קָרְאָה,
מְחָאַת "בְּנוֹת צלפחד" בְּחִיּוּב נֶעֶנְתָה
כִּי לְשִׁנּוּי צוֹדֵק הָיָה מַבָּטָהּ.
מְחָאָה הַקּוֹרֵאת לְאִי צִיּוּת לַחֹק
אֶת הַדֶּמוֹקְרַטְיָה רוֹצֶה הִיא לִמְחֹק,
מְחָאַת רָעֵב הַדּוֹרֵשׁ מָזוֹן
הִיא מְחָאָה צוֹדֶקֶת וְיֵשׁ לָהּ חָזוֹן,
מְחָאָה רְאוּיָה הִיא דְּרִישַׁת פַּרְנָסָה
ע"י מִי שֶׁמַּצָּבוֹ הַכַּלְכָּלִי נִמְצָא בִּגְסִיסָה,
מְחָאָה לְלֹא חָזוֹן
עֲלוּלָה לְהָבִיא לָאָסוֹן.
בְּסֵפֶר דְּבָרִים
מֹשֶׁה מַעֲבִיר מְחָאוֹת וּמְסָרִים,
הַמְּגַלִּים אַהֲבָה קְסוּמָה לְעַמּוֹ
וְהִיא כָּל עוֹלָמוֹ,
עֲבוּר עַמּוֹ הוּא מוֹחֵא
וְהָעָם יוֹצֵא זוֹכֶה,
לְעַמּוֹ הוּא מַרְגִּישׁ מְחֻיָּב
לְמַעֲנוֹ הוּא מוֹחֶה וּמוּכָן לְהַקְרִיב אֶת חַיָּיו,
מְחָאוֹתָיו נוֹעֲדוּ לְהַגְשָׁמַת חֲזוֹנוֹ
וּבַזֶּה הָיָה נִצְחוֹנוֹ,
לְהָכִין אֶת הָעָם לִכְנִיסָה לְאַרְצוֹ
לִגְאֹל אֶת הָעָם, הָיָה חֶפְצוֹ.
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ",
זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה אָמַר ר' עֲקִיבָא
וְלִמְחָאוֹת הַשִּׂנְאָה הוּא הָאַלְטֶרְנָטִיבָה.
יְשַׁעְיָהוּ מָחָה וְחָזָה אֶת הַגְּאֻלָּה
שֶׁל כָּל הָעַמִּים וְיִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה.
שבת מבורכת ובריאה על כל עם ישראל
בלהה ודוד אשל.
