פרשת דברים - "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּרמֹשֶׁה ", תסמונת ושמה- מה יאמרו ?ומה יגידו ?
ד"ר זאב (ווה) פרידמן
כך קורה לנו בחיים, לא אחת. אנו יודעים ומשוכנעים מה הדבר הנכון שעלינו לעשות, אבל נרתעים מלעשותו, בגלל התסמונת המונעת זאת מאיתנו והקרויה – מפני מה יאמרו? ומפני מה יגידו?. התסמונת הזאת עלולה להיות הרת אסון במיוחד, כשנגועים בה מנהיגים על סוגיהם השונים, מאז ומתמיד.
פרשת דברים הפותחת את ספר משנה תורה , היא גם שבת חזון, על שם ההפטרה של הנביא ישעיהו, החותמת את שלוש הפטרות הפורענויות שאנו קוראים בשבתות של ימי בין המצרים, בין יז' בתמוז לבין תשעה באב.
הנה כי כן, התסמונת – מה יאמרו ? ומה יגידו?משתקפת בפרשתנו, בהפטרתנו ובתשעה באב.
פרשתנו הפותחת את ספר דברים, מציגה את השינוי המהותי - ממִדְבָּר למְדַבֵּר . כבר עסקתי בכך בהרחבה, במאמרי לפרשת חוקת בספר במדבר. הנה לפנינו משה המְדַבֵּר:" אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב."( דברים, א', א').
משה המְדַבֵּר ולא משה המִדְבָּר- המכה על הסלע, מתמקד בפרשתנו בשלושה אירועים מכוננים: 1. חטא המרגלים 2. עצת יתרו 3. שניים וחצי השבטים.
מדוע בחר משה להתמקד בפרשתנו, דווקא באלו השלושה ?
דומה שמשה בפרשתנו ולאורך ספר דברים, מתרחק ממרכזיותו של המקדש והפרקטיקה הפולחנית בו, בכל הקשור לעבודת הכוהנים ומתמקד דווקא בנושאים הקשורים לארץ ישראל ומרכזיותה ולחשיבות הזהות הערכית, המוסרית והחברתית של עם ישראל, בכל הקשור לייעודו – לגאולת המשילות וריבונותו בארץ ישראל. כך נמצא לאורך ספר דברים יריעה גדולה של קודקס מצוות חברתיות ,שבין אדם לחברו.
ספר דברים, הוא ספר המעבר מהמקדש לבית המדרש. ספר המעבר מהמקדש, למקדש מעט.
הנה כי כן, בבית המקדש הראשון, שעמד על תילו 410 שנים, שימשו 18 כוהנים גדולים, ואילו בבית המקדש השני שעמד על תילו תקופה דומה- 420 שנה, שימשו בו כ- 300 כוהנים גדולים.
כך מספרת לנו הגמרא במסכת יומא( יח',ע"א )אודות מרתא בת בייתוס מעשירות ירושלים, ששילמה מעושרה בכסף למלך ינאי, שימנה את ארוסה יהושע בן גמלא, לכוהן גדול.
דומה שבאירוע חטא המרגלים מזדקרת מנהיגותם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שקיבלו החלטה אסטרטגית אחרת, שהיה בה רוח אחרת של אמונה תקווה וסיכוי, למרות כל הסיכונים, של כניסה לארץ בלתי מוכרת. יהושע וכלב אינם נגועים בתסמונת – מה יאמרו ? ומה יגידו?
כך גם באירוע הייעוץ הארגוני של יתרו , בו משה מציג מצוקה מנהיגותית וניהולית: "אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם". (דברים, א', יב'). משה אף הוא איננו נגוע בתסמונת- מה יאמרו ? ומה יגידו?, נוכח החצנת חולשתו שלא מתביישת לקבל סיוע. משה מקבל החלטה אסטרטגית לקבל את עצת יתרו וליישמה באופן שיטתי. משה מוכן לוותר על כוח אישי ולחלוק אותו גם עם אחרים.
גם באירוע שניים וחצי השבטים, משה איננו מייחס חשיבות - מה יאמרו ? ומה יגידו?, נוכח העובדה שהוא מתפשר ומסכים ששבטים אלו ינחלו נחלה בעבר הירדן המזרחי.
כך נוכחותה של פרשתנו- שבת חזון, שלמחרתה יחול יום תשעה באב, משתקפת לה התסמונת של - מה יגידו ומה יאמרו, באירועי חורבן הבית , בכשל המנהיגות הרוחנית והתורנית באותם הימים של ערב חורבן הבית. בשלושה סיפורים שמתוארים במסכת גיטין, נה'- נו': על "קמצא ובר קמצא", על "תרנגול ותרנגולת" ועל "יתד של עגלה". בסיפורים אלו, מוצגת המנהיגות הרוחנית והתורנית, בכשלי החלטותיה האסטרטגיות, כתוצאה מהקיבעון המחשבתי והנוקשות- מה יאמרו ? ומה יגידו?.
בסיפור החורבן של "קמצא ובר קמצא", המייצג במלוא כיעורו את שנאת החינם שאפיינה את הממסד השלטוני והחברה האזרחית של עם ישראל, ברגע הכי מביש וטרגי, שהגביר "המנהיג" עורך הסעודה, מבייש לעיני כל, את בר קמצא שהיה שונאו שהגיע בטעות לסעודה במקום קמצא שהיה אוהבו. כאשר עולה הדילמה האם להיענות לקיסר להקריב הקורבן שהטילו בו מום, עומד לו מנהיג תורני רוחני, בשם זכריה בן אבקילס ואומר: "יקוב הדין את ההר", לא נעשה ולא נאפשר, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה מורכבת אל מול איומי הקיסר הרומאי, אולי נקבל הוראת שעה חריגה, אך לא. מדוע ?- " מה יאמרו ? ומה יגידו? ", מדוע? מפני החשש מיצירת תקדים מסוכן ,כיצד תשפוט אותנו בעתיד, ההיסטוריה ההלכתית והתורנית. זה מה שהיה חשוב למנהיגות באותה סעודה, אף אחד ממנהיגי הישוב היהודי בירושלים באותם הימים, לא קם ומחה כנגד העלבון שנגרם לבר קמצא וכנגד דעתו של זכריה בן אבקילס. הם היו שפוטים של בעלי ההון והטייקונים באותם ימי ערב חורבן ירושלים.
גם בסיפור החורבן של "תרנגול ותרנגולת", ניצבת המנהיגות התורנית והרוחנית ,בנוקשות מדהימה, איננה מוכנה להפעיל שיקול דעת של ניהול סיכונים, העלולים לפגוע בחייהם של היהודים. המנהיגות "במצעד האיוולת" אומרת, שאל לנו לשנות ממנהג ישראל שהפך במרוצת השנים לדין, לשמח חתן וכלה בחתונתם, בריקוד עם תרנגול ותרנגולת. לא משנה שהלגיון הרומאי חומד בתרנגול ובתרנגולת, בסיור שאליו נקלעו ביום החתונה. לא משנה כלל שהיהודים יענשו וימצאו בסכנה פיזית מצד הרומאים, לא משנה שהמציאות השתנתה, אבל המנהיגות התורנית ממשיכה בשלה, היא מנותקת ונוהגת בנוקשות ,- " יקוב הדין את ההר". המנהיגות איננה יודעת להבחין בין עיקר לבין טפל, מבחינתה העיקר הוא- " מה יאמרו ? ומה יגידו? ". אין היא יודעת הפרקטיקה של " לפנים משורת הדין".
גם בסיפור החורבן השלישי של "יתד של עגלה", כאשר הלגיון הרומאי רוצה להשתמש בעץ ארז לתיקון יתד של עגלה שהתקלקל. אבל מה לעשות שבאותו יום, נועד כבר שימוש לעץ הארז, לקיים המנהג להעמיד 4 מוטות לחתונתם של חתן וכלה. המנהיגות התורנית גם כאן נוקשה ומחליטה לא לשנות ממנהג שהפך לדין ולא לאפשר ללגיון הרומאי להשתמש בעץ הארז. למה? "יקוב הדין את ההר". למה ? "מה יאמרו ? ומה יגידו? ".
במסכת בבא מציעא ל' עמ' ב', כבר נאמר : " דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה...שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין ".
גם המשורר הירושלמי יהודה עמיחי נדרש לתסמונת: " מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב". או במילים אחרות- מן המקום שבו אנו לוקים בתסמונת- מה יאמרו ? ומה יגידו?, לא יצמחו פרחים.
לעומת זאת , באירועי החורבן מזדקרת דמותו המיוחדת ומנהיגותו של רבן יוחנן בן זכאי, שנוקט בגישה של , "להיות חכם ולא תמיד צודק". הוא מקבל החלטה אסטרטגית, נוכח ניתוח המציאות המורכבת, של סיכויים אל מול סיכונים. בבקשותיו מהקיסר אספסינוס, הוא מעדיף את "יבנה וחכמיה" על פני ירושלים. התוצאה הייתה , בשריפת בית המקדש וחורבן הבית, אל מול בנייה וגם אם היא זמנית, של קהילת יבנה וחכמיה, לשם שמירת ההמשכיות וקיום התורה בארץ ישראל והמשכיות המשילות של הנשיאות בהנהגת רבן גמליאל. רבן יוחנן בן זכאי מבין שהעיקר באותה עת, להבטיח את המשכיות קיום התורה והזהות הרוחנית של העם. הוא מבטיח את ביצור הנשיאות התורנית בראשות רבן גמליאל, כדי למנוע כאוס רוחני, והוא גם מבטיח המשכיות דמותו המוסרית והאנושית של העם, במימוש ערכים של חסד וחמלה ,בבקשתו אל אספסינוס - לרפא ולדאוג לרבי צדוק. רבן יוחנן בן זכאי איננו מפחד ואיננו לוקה בתסמונת של – מה יאמרו ? ומה יגידו?. באומץ מנהיגות המחובר למציאות , הוא חוזה את העתיד ומבין מה נכון לעשות בעת הזאת – לא להתעקש על ירושלים, גם ביודעו שהוא לוקח סיכון - מה יאמרו ? ומה יגידו?. בכך שההיסטוריה תשפוט אותו לדורותיה ועלולה להטביע בו עוד בחייו על ידי סביבתו ,וגם לאחר מותו אות קלון נוכח העובדה שלא כלל את ירושלים בבקשותיו אל הקיסר.
רק מנהיג עם חזון כדוגמת רבן יוחנן בן זכאי, שיודע – באין חזון ,יפרע עם, שיש לו היכולת להבין מציאות מורכבת ומשתנה, שאיננו מנותק מהמציאות , שאיננו נוקט בנוקשות, של - "יקוב הדין את ההר", שאיננו לוקה בתסמונת- " מה יאמרו ? ומה יגידו? " ,שיודע להפעיל גמישות ואחריות, ואיננו מפחד להחליט החלטות קשות ולא פופולריות ברגעים קריטיים, שיודע להפעיל חישוב מסלול מחדש, רק מנהיג כזה יהפוך את הטראומה של החורבן, לתקומה רוחנית שיש לה המשכיות.
הנה כי כן, חזונו של רבן יוחנן בן זכאי בבקשותיו נוכח פני עתיד, לקיסר הרומאי, מתחבר לחזונו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, שגם הוא איננו מפחד להשמיע את דברי נבואתו בהקשר לפולחן במקדש בירושלים ,ללא מורא ופחד– מפני מה יגידו ומה יאמרו : "חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם....לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ד', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי.כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי.לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; ....חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא.....גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ....לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, ..... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה, נֶאֱמָנָה.צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה". או עד כמה מתכתבים – אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר הנביא ישעיהו, עם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משה בפרשתנו, בתפיסת מרכזיותו של המקדש אל מול מרכזיותה של ארץ ישראל והתשתית החברתית והמוסרית של עם ישראל.
בימי בין המצרים ששיאם בתשעה באב, בהם אנו מבכים על שנאת החינם ,אובדן מקדשנו וחורבן ירושלים, מזדקרים לעינינו- אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר , ברל כצנלסון מנהיג הפועלים בארץ ישראל, המתכתבים עם דברי תוכחתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו :"בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָֽן. הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ד' נִֽאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל ".(ישעיהו, א', א'-ד'). כך במאמרו-"מקורות לא אכזב", של כצנלסון בעיתון דבר מיום יד' באב תרצ"ד,1934, בהקשר ליום תשעה באב וחשיבותו " דור מחדש ויוצר, איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות....עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי לייחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי( תשעה באב),שלא יהיו בו תרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחות ל"גלותיות" שלי. דרשו להפוך יום זה להילולה וחינגה כי "כבר נגאלנו". כך גם באותה שנה במאמר אחר בעיתון דבר מיום י' באב תרצ"ד 1934, כותב כצנלסון: ואנחנו, הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות- האם הדור הזה יתחנך לייעודו, על ידי שיכחת יום אבל עמו?
ברל כצנלסון תובע את עלבונו של זיכרון תשעה באב ומשמעותו, ומתייצב באומץ לב אל מול צאן מרעיתו ללא מורא ופחד – מפני מה יאמרו ? ומה יגידו? ,גם כאשר נפשו מתייסרת , באֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בתוככי ליבו - בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי....
שבת שלום ומבורכת
צום מועיל
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)
מנכ"ל
שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981
טל' 02-6537591 , נייד 054-2222035 , פקס' 02-6507113
Zeev@melabev.orgwww.melabev.org /
&
חמשיר לשבת: אֵלֶּה הַדְּבָרִים / דוד אשל
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" שֶׁאוֹמֵר מַנְהִיג יְהוּדִי :
"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי ?" (דברים, א' /י"ב )
זֶה לֹא בְּכוֹחִי וּבְעֹצֶם יָדִי !
וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים ,
שֶׁאֵינָם נֶעֱדָרִים,
וּכְשֶׁהֵם עִקַּר הַמְּסָרִים,
אֱמוּנָתֵנוּ לָעַד כְּשִׁמּוּרִים.
אִם מְזוּזָה בְּפִתְחוֹ
וְתוֹרָה בְּתוֹכוֹ,
וּבְכוֹתְלוֹ הַלָּבָן
זִכָּרוֹן לַחֻרְבָּן,
הֲרֵי הוּא לְדִידִי
בַּיִת יְהוּדִי.
אִם חֻפָּה לַכַּלָּה
וּמֻפְרֶשֶׁת חַלָּה
וְאִם "אֲנִי מַאֲמִין"
הוּא כְּמוֹ וִיטָמִין,
הֲרֵי הוּא לְדִידִי
בַּיִת יְהוּדִי .
אִם אֵין בּוֹ טְרֵיפָה
וּנְקִיָיה הַשָּׂפָה,
אִם נֵרוֹת שֶׁל שַׁבָּת מְאִירִים
וְשַׁ"ס מָצוּי בַּאֲרוֹן הַסְּפָרִים,
הֲרֵי הוּא לְדִידִי
בַּיִת יְהוּדִי.
אִם הַשּׁוֹרָשִׁים נִבָּטִים מִן הַקִּירוֹת
וְתוֹלְדוֹת עַמֵּנוּ, בְּאוֹתִיוֹת זוֹהֲרוֹת
וּבוֹ, מְלוֹא כַּף שֶׁל אַהֲבָה
לְאַרְצֵנוּ וְלַצָּבָא,
הֲרֵי הוּא לְדִידִי
בַּיִת יְהוּדִי.
יֵדַע כָּל מַנְהִיג בִּבְנֵי עַמִּי
לְכַבֵּד אֱמוּנָתֵנוּ בְּבֵיתוֹ הָרִשְׁמִי,
יִתְבּוֹנֵן בְּכָתְלוֹ הַלָּבָן
וְיִזָּכֵר בְּסִבּוֹת הַחֻרְבָּן.
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" שֶׁהֵם בְּרִית וְחוֹזֶה,
וּמִן הַבַּיִת הַזֶּה
יָקוּם לָנוּ חוֹזֶה.
שבת שלום
ושנזכה לגאולה קרובה
בלהה ודוד אשל
