פרשת כי תשא:"וַיַּרְא הָעָם,כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר" - חרדת הנטישה ואתגר החוסן הנפשי
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
חרדת הנטישה או חרדת הפרידה היא מצב פסיכולוגישבו אדם חש חרדהקיצונית הנובעת מפרידה של הפרט ממושא הקשר הרגשי וההתקשרותשלו (לדוגמה: בית, חפץ, או אדם כלשהו כמו אב, אם, אהוב או בן זוג). במצבים בהם החרדה מוגברת או פוגעת בתפקוד התקין של האדם - היא נקראת הפרעת חרדת פרידה ( ( Separation Anxiety Disorder . חרדת נטישה איננה נחלתם האישית של ילדים צעירים בלבד ולמעשה היא מופיעה בשכיחות גבוהה יותר אצל מבוגרים, אך כמובן בביטויים שונים במעט. המשותף לכל הסובלים מחרדת נטישה היא הופעתה של תחושת פחד עד תחושה של חוסר אונים ואף תחושת כיליון, במצבים של פרידה מאדם משמעותי. כך למשל יש המביעים חרדה גדולה ותחושה כי "זנחו אותם לאנחות" מכאן שישנן צורות רבות לביטויה של חרדת נטישה. ישנן סיבות רבות לחוויה של חרדת נטישה בקרב מבוגרים, חלקן קשורות באירועי עבר קשים, אחרות בקיומה של חרדת פרידה כבר מהילדות. גורם אחר העלול להביא לחרדת נטישה הוא חוסר ביטחון עצמי או דימוי עצמי נמוך, הבאים לידי ביטוי ביצירת תלות של אדם באדם משמעותי או במקום המעניק את הביטחון שחסר לאדם. כאשר דמות זו או מקום זה נעדרים, עלולה להתפתח חרדת נטישה ( מתוך: ויקיפדיה ומכון ד"ר טל).
אנו עוסקים במאמרינו לאורך פרשות ספר שמות, בסדרה חינוכית חברתית על גבי סרגל אתגרים, בתהליך השינוי של בני ישראל, מעבדים לבני חורין.
הנה הגענו השבת בפרשתנו לאתגר נוסף, שבו נעסוק בדיוננו- אתגר החוסן הנפשי.
אתגר המבחן בפרשתנו מתמקד בחטא העגל, כסימפטום בעל משמעות חמורה , שחושף בעצימות גבוהה, את שורש הגורם הנפשי של חברת עגל הזהב - חרדת הנטישה.
הבה נבחן את תסמונת – חרדת הנטישה, כקטליזטור שהביא למעשה חטא העגל, כפי שהיא משתקפת בפרשתנו. כך היא מתוארת : "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ"
כל האתגרים שבהם עסקנו והעמקנו בפרשות הקודמות, התנהלו בנוכחותו הפיזית של משה.
אך הנה לראשונה בפרשתנו, הועמד עם ישראל באתגר החוסן הנפשי, כאשר משה –המנהיג, האבא, לא נמצא פיזית בסביבה.
האם היה באירוע חטא העגל אתגר נוסף, למבחן החוסן האמוני של עם ישראל?
דומה שלא, משום שעם ישראל לא נוטש את אמונתו בקב"ה ורואה בחטא העגל סוג של תיווך לעבודת ד' שבו האמין:"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ". אך דא עקא, משה בתפיסתם הוא הדמות המנגישה לעם, את האמונה באלוקים :" כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ". אשר על כן, העגל הוא חלופה, להנגשה של משה את האלוקים.
הנה כי כן, באירוע חטא העגל בפרשתנו התרחש משבר חברתי נפשי, המאופיין בחששות, בחרדות, בתחושת נטישת האבא משה, בתגובת דחק – פוסט טראומטית . הפרקטיקה הפתולוגית שבה מצא העם כביכול , פתרון למצבו המיוחד, הייתה בהתחברות למשהו מוחשי מלאכותי שיהווה תחליף לפער הנטישה וההתרחקות מעוגן האב והמנהיג.
איך עושים זאת? ביצירת דמות של עגל זהב. סוג של משהו כביכול מוחשי, שאפשר להתחבר אליו. עגל הזהב ,הפך למותג של חברה חרדתית קלוקלת.
כך נמצא סעד וסנגוריה לגישה זאת ,המגוננת על החוסן האמוני של בני ישראל, במעשה חטא העגל והמנסה להבין, מדוע זה קרה.
ראשון הסנגורים לאי ערעור החוסן האמוני בקב"ה, של חברת עגל הזהב, הוא ר' יהודה הלוי החבר בספר הכוזרי, מאמר, א', צז' : "אמר החבר-האומות בזמן ההוא היו עובדים צורות וגם הפילוסופים המביאים מופת על הייחוד ועל האלוהות, לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה ואומרים להמונם, כי הצורה הזאת ידבק בה ענין אלוה....ונשארו העם מצפים לרדת משה, והם לא שינו תיאורם ועדיים ובגדיהם....ממתינים למשה, ובושש מהם ארבעים יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון והתחילו העם להיחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש, יכוונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים.....וחטאתם היתה בציור אשר נאסר עליהם ושייחסו ענין אלוהי על מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות האלוהים."
כך גם נמצא תמיכה לחוסן האמוני של קהילת חטא העגל, אצל נחמה ליבוביץ( 1905- 1997):" לפי דעתו של ר' יהודה הלוי, אין אפוא העגל חטא ואין עשיית הכרובים מצוה מפני שזו עבודה זרה גסה וזו סמליות אצילה- אלא רק מפני שהכרובים נעשו על פי צו מפורש ולכן עשייתם מצוה והעגל נעשה על פי שרירות לבם של בני אדם ואין אדם רשאי לקבוע לו דרכי עבודת ד' כטוב בעיניו, כרצונו, כטעמו.
גם רבנו יוסף בכור שור מבעלי התוספות שחי במאה ה12, סבור שלא אלוהות רצו לעשות להם, אלא מנהיג שינהיגם במקום משה שלא חזר.
כך נמשיך ונשאל, שמא היה באירוע חטא העגל אתגר נוסף, למבחן חוסן הנתינה וההתנדבות של בני ישראל ?
דומה שלא, שכן, כל מאפייני החוסן ההתנדבותי ,של הנתינה מעצמך למפעל הקולקטיבי, הוויתור האישי שלך על משאבי הזהב השייכים לך ונתינתם לכלל, כל אלו מעידים על חוסן התנדבותי, שאותו החלו כבר במעשה הקמת המשכן, שאתגר את עם ישראל באתגר הנתינה וההתנדבות, בוויתור על משאבים פרטיים של זהב כסף ונחושת. הנה כי כך מתארת לנו זאת פרשתנו : "וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה"
כך גם בסוגית המחלוקת- מה קדם למה? אירוע הקמת המשכן לאירוע חטא העגל, או להפך?
ניתן אפוא לסבור שאירוע המשכן קדם לאירוע חטא העגל, ולהיתמך בפרשנותו של רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה ( 1340 -1255 ):"התורה שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, רצתה להקדים ענין מעשה המשכן שהוא הכפרה קודם שיזכיר העוון ההוא ( חטא העגל), כי כן מידתו של הקב"ה שמקדים רפואה למכה, וכעניין שדרשו חז"ל- הקב"ה בורא רפואה לישראל תחילה ואחר כך מכה אותם". כך גם במדרש בויקרא ח', א': "קח את אהרון- ועל דרך הישר נצטווה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל."
אז אם לא היה בחטא העגל ערעור החוסן האמוני והחוסן ההתנדבותי של בני ישראל , אז נשאל - מה בעצם הייתה מהות חטא העגל, שנולד כתוצאה מתסמונת חרדת הנטישה ? והרי כל זה קורה בעיצומו של תהליך שינוי מהותי של עם ישראל, הנתון בסדרת שינוי חינוכית חברתית, מעבדות לחירות, מתלות לעצמאות.
הבה נטען שמהות חטא העגל, כתוצאה מחרדת הנטישה, מעוגנת בתפיסה תיאולוגית בעייתית של בני ישראל, באלוהותו של משה, בראייתם אותו כדמות אלוקית, המתווכת והמנגישה את אמונתם בקב"ה .אם כן, בעגל הזהב בפרשתנו הייתה תחושת נטישה נפשית של המנהיג משה שהיה עבור עם ישראל סוג של מלאך נציג אלוקים. סוג של תיווך לאלוקים. תפיסה זאת של אלוהותו של משה, התגבשה והתעצבה אצל בני ישראל , בכל האירועים השונים אותם הם חוו, כשראו את משה במצרים, מרים את מטהו ומבצע את הניסים, האותות, המופתים והמכות, את הנחש שהפך לתנין, את מכות מצרים, את קריעת ים סוף, את השופט העליון הכול יכול ששופט את העם מבוקר עד ערב , שהרי מוסד המשפט נקרא במקורותינו- אלוהים והם גם רואים את משה מביא את הלוחות. אז בעיני עם ישראל ובוודאי בעיני השלושת אלפים, הערב הרב שחטאו בעגל הזהב, משה לא נתפס כבשר ודם רגיל, אלא דמות אלוקית.
כך כולנו נרגשים ובעיניים דומעות, עת אנו שרים את הפיוט - מַכְנִיסֵי רַחֲמִים, בימים של תפילות הסליחות והימים הנוראים. פיוט זה מיוחד בכך שאינו פונה אל בני אנוש, ואף אינו פונה אל הקב"ה, אלא אל המלאכים. בעקבות עובדה זאת עמד הפיוט במרכזו של פולמוס שהחל עוד בתקופת הראשונים: "מַכְנִיסֵי רַחֲמִים! הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ לִפְנֵי בַּעַל הָרַחֲמִים. מַשְׁמִיעֵי תְפִלָּה! הַשְׁמִיעוּ תְפִלָּתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. מַשְׁמִיעֵי צְעָקָה! הַשְׁמִיעוּ צַעֲקָתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ צְעָקָה. מַכְנִיסֵי דִּמְעָה! הַכְנִיסוּ דִמְעוֹתֵינוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ מִתְרַצֶּה בִּדְמָעוֹת. הִשְׁתַּדְּלוּ וְהַרְבּוּ תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה, לִפְנֵי מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא. הַזְכִּירוּ לְפָנָיו, הַשְׁמִיעוּ לְפָנָיו, תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל שׁוֹכְנֵי עָפָר. יִזְכֹּר אַהֲבָתָם, וִיחַיֶּה זַרְעָם, שֶׁלֹּא תֹאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב."
עוד בתקופת הראשונים, ובמשך דורות, עמד הפיוט "מַכְנִיסֵי רַחֲמִים ", במרכזו של פולמוס, בו השתתפו רבים מחכמי ישראל. נושא המחלוקת היה האם מותר לומר את הפיוט, או שהדבר אסור, שכן הפיוט מעיד על חוסר אמונה. שורש הבעיה הוא, היותו של הפיוט סותר לכאורה את העיקר החמישי, משלושה עשר עיקרי אמונה של הרמב"ם: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, לוֹ לְבַדּוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל, וְאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל לְזוּלָתוֹ".
כמו כן, לכאורה הפיוט מנוגד למאמר חז"ל בירושלמי:"רַבִּי יוֹדָן אָמַר מִשְּׁמֵיה דִּידֵיה, בָּשָׂר וָדָם יֵשׁ לוֹ פָּטְרוֹן, אִם בָּאת לוֹ עֵת צָרָה אֵינוֹ נִכְנָס אֶצְלוֹ פִּתְאוֹם, אֵלָא בָּא וְעוֹמֵד לוֹ עַל פִּתְחוֹ שֶׁל פָּטְרוֹנוֹ, וְקוֹרֵא לְעַבְדּוֹ אוֹ לְבֵן בֵּיתוֹ, וְהוּא אוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי עוֹמֵד עַל פֶּתַח חֲצֵרְךָ, שֶׁמָּא מַכְנִיסוֹ וְשֶׁמָּא מַנִּיחוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אִם בָּא עַל אָדָם צָרָה יִצְוַוח לֹא לְמִיכָאֵל וְלֹא לְגַּבְרִיאֵל, אֵלָא לִי יִצְוַוח, וַאֲנִי עוֹנֶה לוֹ מִיָּד"( תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ט', הלכה א').
גם המהר"ל מפראג, בנתיבות עולם, נתיב העבודה יב' כתב, שאין לומר את הפיוט בצורתו המקובלת, ויש לדלג עליו או שיש לשנות את הנוסח. כך גם החת"ם סופר בשו"ת או"ח, קסו', העיד על עצמו, שהוא מאריך בתפילת נפילת אפיים, כדי להימנע מלומר את הפיוט.
דומה, שתסמונת חרדת הנטישה ממשה רבנו, בה לקו בני ישראל ,שהפועל היוצא ממנה היה בעשיית עגל הזהב, יסודה בתלות העוצמתית שלהם במשה ובהאלהותו ( מלשון- אלוקים):"וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ....; וַיֹּאמְרוּ-אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."
פרשתנו קוראת לבני ישראל, היזהרו מאלוהותו של אדם כלשהו. הימנעו מלהפוך אדם לדרגת מלאך כל יכול, שגורמת לכם לפתח בו תלות פתולוגית, שעלולה להביא אתכם לתסמונת של חרדת נטישה על משמעויותיה והשלכותיה.
פרשתנו היא מסר חשוב לכולנו בכל מישורי חיינו השונים, להתרחק מאלוהותו של בשר ודם ולהיזהר מפיתוח סימביוזה של תלות באדם ,שיש בה עיוורון וקהות חושים.
פרשתנו מציבה לנו תמרור אזהרה כנגד אלוהי זהב שונים. הקריאה ברורה- הדירו רגלכם ממרחבי סגידה והשתעבדות מוחלטת לאלוהי זהב.
כך ניצבת שבת פרשתנו, שהיא גם פרשת פרה, העומדת כתשובת המשקל לאלוהי הזהב של קידוש החומריות והגשמיות, אל מול הפרה האדומה הרוחנית שלא עלה בה עול, שאפרה מתאר את טמאי עם ישראל.
מי ייתן ונבואתו של הנביא יחזקאל בהפטרתנו תתגשם ותשרה עלינו במהרה: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר. וְאֶת-רוּחִי, אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם"( יחזקאל, לו',כו'-כז').
שבת שלום ומבורכת
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
פרשת ״כי תשא״
״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל״
למה מחצית השקל ?? שואל : יגאל גור אריה.
ההשתייכות חייבת לעלות משהו. הסכום הוא לא חשוב כאן אלא השותפות .
בניגוד לכל מגבית אחרת לא חיפשו את התורמים הגדולים, לא רצו פילנתרופ
שרוצה להתבלט בתרומתו הנדיבה- נדרש בדיוק מחצית השקל, מחצית ולא יותר. על כל העם הוטלה החובה שווה בשווה. הכוונה הייתה לאמת את השוויון המוחלט של כל בני ישראל. ההתרמה האחידה של מחצית השקל מחקה- במעשה מוחשי-את כל ההבדלים המלאכותיים, המפרידים בין חלקי העם. החובה לתרום בשווה ובדיוק אותו הסכום כפתה אחדות, יצרה שותפות של גורל והעניקה לכל זהות אחת. כולם נוכחו לדעת שאין חשיבות להבדלי עדות, למעמד כלכלי, חברתי ואינטלקטואלי שונה-כולם שווים.
סיבה נוספת מפקד אוכלוסין מושלם. היו צריכים לדעת כמה אנשים מונה העם.
למה מחצית השקל ולא שקל שלם?
תחושת החצי חשובה מאד אתה הפרט כפרט ,זקוק לרעך כדי להגיע לשלמותך.
לעולם לא תוכל להיות שלם לבדך, כל אחד ואחד הוא חצי בלבד.
אנו זקוקים לחצי השני לשלמות-שלם .זו רק מחצית ,לא מעשה שלם. את המחצית השנייה יש להוכיח במעשים היומיומיים בקשב ,בסובלנות ,בקבלת האחר ,בחיבוק ...
כמו בשיר של עוזי חיטמן :
״ ואת הנשמה המתוקה שלי
היחידה שמדליקה אותי
ואיתך אני כל העולם
ואיתך אני כל היקום
בלעדייך אני חצי בן אדם
בלעדייך אני בעצם כלום .....״
שבת שלום !
שבת שלווה וענוגה !! עם עוגה !
יגאל גור אריה
&
רְאִיָּה אַחֲרוֹנָה / דוד אשל
בַּחֲלוֹמָם הוּא חָזַר אֶל חֲבֵרָיו,
רַק כְּדֵי לַחְשֹׂף,
בִּפְנֵי אֵלֶּה שֶׁלָּחֲמוּ לְצִדּוֹ בַּקְּרָב,
כֵּיצַד נִרְאֶה הַסּוֹף :
"יָכוֹלְתִּי לִמְצוֹא מַחֲסֶה,
יָכוֹלְתִּי שֶׁלֹּא לְהִסְתַּעֵר,
יָדַעְתִּי שֶׁאִם כָּךְ אֶעֱשֶׂה,
בִּשְׁאֵרִית חַיַּי אֶצְטַעֵר.
הִרְהַרְתִּי כָּל הַדֶּרֶךְ
בְּדַרְכִּי אֶל אֵשׁ הַקְּרָב
מַהוּ הַדָּבָר רַב הָעֵרֶךְ
שֶׁעֲבוּרוֹאֲנִי מֻקְרָב .
הַקּוֹל מוֹסִיף וּמְהַדְהֵד
גַּם אַחֲרֵי מוֹתִי :
הָיָה כְּדַאי לְהִיווָלֵד
בִּגְלַל רֶגַע אֵיכוּתִי.
רֶגַע בּוֹ אַמִּיץ הָיִיתִי
עֵת מְחוֹל נִיצוֹצוֹת רִצְּדוּ לְפָנַי,
רֶגַע בּוֹ זָכִיתִי
לִרְאוֹת אֱלֹקִים בְּעֵינַי,
אוֹתוֹ רָאִיתִי
וְיוֹתֵר אֵינֶנִּי חַי.
מֵאָז רְאוּתִי אֶת בּוֹרֵא הָעוֹלָם
אֲנִי כְּבָר אֵינֶנִּי אָדָם,
רָאִיתִי אֶת הַדָּבָר הַמֻּשְׁלָם
וְלִבִּי אח"כ נָדַם."
יֵשׁ הַזּוֹכִים לְפִסְגַּת הַהִתְגַּשְּׁמוּת
וּמְקַבְּלִים לִפְרֵדָה אֶת הַשַּׁי:
לִרְאוֹת אֱלֹקִים וְלָמוּת
"כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". (שמות ל"ג / כ' )
שבת מבורכת ובריאה
בלהה ודוד אשל
