רעיון לשבת פרשת אמור תשפ"א -–מקטורת הלבונה לל"ג בעומר ד"ר זאב ( ווה) פרידמן & חמשיר לשבת-סְפִירָה וּמוֹעֲדִים / דוד אשל

פרשת אמור- "וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת, לְבֹנָה זַכָּה " –מקטורת הלבונה לל"ג בעומר

ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

הקטורת נוכחת בניחוחה ובאופן הכנתה, לאורך פרשות ספר ויקרא וכך גם היא נוכחת בפרשתנו : "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת; שְׁנֵי, עֶשְׂרֹנִים, יִהְיֶה, הַחַלָּה הָאֶחָת. וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת, שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת, עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר, לִפְנֵי ד'. וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת, לְבֹנָה זַכָּה; וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לַד'. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ד' תָּמִיד: מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּרִית עוֹלָם. וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ: כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ, מֵאִשֵּׁי ד' חָק-עוֹלָם." (ויקרא, כד', ה'-ט').

מפרש רש"י: "וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת- על כל אחת משתי המערכות היו שני בזיכי לבונה ( שני כלים מיוחדים שנקראים בזיכין, שעליהם הונחו החלות והלבונה) מלא קומץ לכל אחד והיתה הלבונה הזאת ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת והיא לזכרון ללחם שעל ידה הוא נזכר."

"לבונה הוא סוג של עץ ממשפחת הבָּשְמִיִים, וכן שמו של השרף הריחני המופק ממנו. הלבונה נזכרת עשרים פעמים במקרא, כסממן קטורת אשר שימש לצורך עבודת ד' במשכן ובמקדש, כתוספת לקרבן מנחה ולקטורת התמיד . את הלבונה הפקידו יחד עם שאר אוצרות המקדש בלשכה מיוחדת , והיא הופקדה בידי ממונים מיוחדים. ברפואה העממית, משתמשים בלבונה בחבישה של פצעים וכיבים, כתרופה נגד הכשות נחשים ועקרבים ולמחלות של דרכי הנשימה והעיכול. מחקר חדש של חוקרים ישראלים גילה שלצמח יש השפעה בהפחתת חרדה ודיכאון באופן שעדיין לא מוכר למדע" ( ויקיפדיה 3.4.2021 ).

הנה הלבונה שהיא אחת מסממני הקטורת, מתחברת לשתי מערכות המתוארות בפרשתנו, שעל כל אחת מהן מונחות שש חלות, שאליהן מתחברת הלבונה שבקטורת עם ניחוחה המיוחד והכול מתרחש ביום השבת, שפרשתנו מאזכרת את השבת פעמיים- בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. כך גם את חלת הלחם, המעוטרת באצילותה של הלבונה שבקטורת, אוכלים במקום הקדוש - כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ.

החיבור והשילוב בין קטורת הלבונה, לבין החלות, לבין שבת, לבין קדש הקדשים, הוא מרתק ומופלא. הכול מוכפל ומצוין פעמיים- החלות בשתי מערכות, כמו גם השבת והמקום הקדוש במשכן.

מה כל כך מיוחד בקטורת הלבונה שמאצילה מניחוחה והשראתה סוג של הוד וקדושה על החלות- השבת- וקודש הקודשים ? מה עושה את קטורת הלבונה כל כך ייחודית ומעוררת מיקוד של תשומת לב מיוחדת?

הבה ננסה להעמיק במהותה של הקטורת הגנרית ובמשמעותה ואת הקשרה ליום לג' בעומר שחל היום בצמידות לפרשתנו. נבחן את חיבורם של - הקטורת ולג' בעומר, - לחלות, לשבת ולקודש הקודשים.

כבר התוודענו לעבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת בבית המקדש, בקודש הקודשים ביום הכיפורים:" וְלָקַח (הכהן) מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי ד', וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.( ויקרא, טז', א'- יג' ).

האם לפנינו רק תיאור ארגוני טכני ,של אופן הקטרת הקטורת על ידי הכהן הגדול? או שמא יש כאן גם מסר ומשמעות רחבים יותר, למחוזות חיינו?

אנו עדים למחלוקת ידועה בין הפרושים (החכמים) לבין הצדוקים, כיצד על הכוהן לנהוג בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים. מחלוקת שנשנית בברייתא ונרמזת במשנה יומא א', ה' : הצדוקים היו אומרים: הקטורת שהכהן הגדול מקטירה בקודש הקודשים צריך לתקנה מבחוץ, בהיכל. לפי שהם דרשו את המקרא: "כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" , בענן- כלומר בעשן הקטורת, יבוא הכהן הגדול לקודש הקודשים ואז אראה על הכפורת. הפרושים היו אומרים, הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים בכף מלאה קטורת ובמלוא המחתה גחלי אש, ושם הוא נותן את הקטורת על המחתה, כמו שנאמר:" וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'", לאחר שנאמר בפסוק שלפניו: "וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת ".

יש כאן הבדל גדול בהנחיית הצדוקים בניגוד להנחיית הפרושים, כיצד על הכוהן הגדול לנהוג בהקטרת הקטורת. לשיטת הצדוקים, הכהן מכין את הקטורת המעלה עשן מחוץ למרחב קודש הקודשים, ורק אחר כך הוא נכנס עם הקטורת והעשן לקודש הקודשים, ואילו לשיטת הפרושים ,הכהן הגדול עוסק בהכנת הקטורת המעלה עשן בתוך מרחב קודש הקודשים פנימה.

מהי מהות המחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים במעשה הכנת הקטורת והקטרתה ?

המחלוקת מציגה לנו אפוא שתי השקפות עולם, באשר לתפיסת הערכים של מרחבי חיים, שלכאורה הם שונים - של חיי הקודש אל מול חיי החול , של חיי הרוח אל מול חיי החומר, של חיי התורה אל מול חיי העבודה. של עולם הספרא אל מול עולם הסייפא. האם ערכים אלו יכולים לשמש יחדיו במרחב חיים משולב אחד, או שהם יכולים לשמש רק בשני מרחבי חיים נפרדים. האם נגזר על מרחבי חיים אלו לדור בנפרד ובניתוק זה מזה, או שמא יכולים הם לשמש בכפיפה אחת, ולדור בסינרגיה תחת קורת גג אחת.

הצדוקים גורסים, שיש לפעול בהפרדה מלאה של שני מרחבי חיים שונים, ולכן, את העבודה הפיזית של החומר במעשה הקטורת יש לעשותה במרחב שמחוץ למרחב קודש הקודשים. לדעתם, קודש וחול לא יכולים להתקיים ולשמש יחדיו במרחב חיים אחד. ואילו לעומתם על פי השקפתם של הפרושים (החכמים), קיימת התכנות למרחב חיים אחד ולא שניים, המשלב בתוכו את הקודש וגם את החול, המשלב בתוכו את הרוח וגם את החומר, המשלב בתוכו את העבודה וגם את התורה ,המשלב את הספרא והסייפא , במרחב אחד-במקום הקדוש ביותר בקודש הקודשים, שאליו נכנס הכוהן ביום הכיפורים.

הנה כי כך, ניחוח הקטורת בעבודתו של הכהן, כמו גם הלבונה, מתחברים לדמותו של רבי שמעון בר יוחאי.

במסכת שבת דף לג׳ ע"ב, מסופר הסיפור על רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ובנו אלעזר, שהסתתרו במערה, בשנת 130 לספירה, כתוצאה מכך שהרומאים גזרו על רשב״י גזר דין מוות. הם מסתתרים במערה ועוסקים בחיי עולם, בלימוד תורה ובתפילה. במערה מגלה רשב״י את תורת הסוד, שמסמלת את האש בל״ג בעומר. כעבור 12 שנה, הם יוצאים מהמערה ורואים אנשים חורשים וזורעים. אמר רשב״י: ״מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מה שנותנים עיניהם מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם, להחריב את עולמי יצאתם? חזרו למערתכם. חזרו ונכנסו לשנים עשר חודשים נוספים. לאחר שנה יצאה בת קול ואמרה; צאו ממערתכם ויצאו. אותו היום ערב שבת היה והם פוגשים בזקן, שרץ בין השמשות לבית הכנסת לקבל את השבת, ומחזיק שני ענפי הדסים בידיו. שאלו את הזקן: אלו למה לך? אמר להם: לכבוד שבת,-אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר רשב״י לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. הואיל והתרחש לנו נס וניצלנו ,נלך ונעסוק בישובו של עולם ובתיקונו. תיקן מטבע, שווקים ומרחצאות".

הנה לפנינו דיאלקטיקה, של מתח בין שני מרחבי חיים, - ״חיי עולם״ אל מול ״חיי שעה״.

מרחב החיים של המערה ,מסמל את ״חיי עולם״, של התנתקות מהאדמה ,מחיי עבודה ויישובו, של עולם הקדושה, הרוחניות, התורה, של עולם אידיאלי ואוטופי. ואילו מרחב החיים מחוץ למערה, מסמל את ״חיי שעה״, של החיבור לאדמה, הגשמיות, הארציות, העבודה והמלאכה, והקיום היום יומי.

האם שני המרחבים הללו, נפגשים? האם אפשרי, מרחב המשלב את השניים? האם מרחב חיי המערה מחייב בהכרח, התנתקות מהציביליזציה, התבודדות, והסתגרות בעולם של לימוד תורה בלבד? האם מרחב החיים מחוץ למערה, הוא עולם עבודה ללא עולם של תורה? האם זה סוג של חשיבה בינארית , אוטופית וטוטלית, של זה או זה?

הנה בא אותו זקן בערב שבת, בין השמשות בין הערביים, בפס הדק, של המעבר מחול לקודש, במעבר שבין העבודה למנוחה, במעבר שבין ששת ימי החול, ליום שבת קודש, ומלמד את רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, את מודל הסינתיזה והשילוב, כמו בעבודת הקטורת במשכן. שילוב של תורה ועבודה, של קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה. שילוב של הקודש והחול, בכל ימות השבוע, שכולם שואבים מרוחה וקדושתה של השבת.

במפגש המיוחד של רשב״י ואלעזר בנו עם הזקן המחזיק בידו שני ענפי הדסים, בשעת בין הערביים, בערב שבת ששמיים וארץ נושקים זה לזה, מתקיים מרחב חיים משולב ,המשלב יחדיו את ״חיי עולם״ וגם את ״חיי שעה״.

הנה כי כן, מציגה לנו פרשתנו את החיבור והשילוב של קטורת הלבונה , עם החלות , השבת וקודש הקודשים.

החלות- שמקורן בעבודת האדמה של האדם: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ" (בראשית, ג', יט').

השבת- שמאצילה מהודה וקדושתה על ששה ימי החול שכל עשייתנו והוויתנו בהם, מכוונים לשבת. כפי שמתארת זאת פרשתנו: "שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ "( ויקרא, כג',ג')

קודש קודשים- הוא השילוב האמיתי של חיי שעה עם חיי עולם. כפי שספר הזוהר מבית מדרשו של רשב"י ,הוא השתקפות העולם של מטה, בעולם העליון השמיימי, של שמים וארץ הנושקים זה לזה. כך רשב"י ובנו אלעזר עשו מעשה,הם יצאו מהסתגרותם במערה והלכו לעסוק ביישובו של עולם ובתיקונו. כך תיקנו מטבע, שווקים ומרחצאות.

פרשתנו הפותחת בציווי- אֱמֹ֥ר: "וַיֹּ֤אמֶר ד' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּֽהֲנִ֖ים", מסיימת בציווי העשייה והמעשה- בקטורת הלבונה: וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת; שְׁנֵי, עֶשְׂרֹנִים, יִהְיֶה, הַחַלָּה הָאֶחָת. וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת, שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת, עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר, לִפְנֵי ד'. וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת, לְבֹנָה זַכָּה; וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לַד' ".

הנה כי כן, הארת - אֱמֹ֥ר: של רשב"י , נובעת מאורו הגדול של קודש הקודשים , במעשה הקטורת, בשילוב הקודש והחול ושל הרוח והחומר, בחיי המעשה, בתיקונו של עולם , הנה היא משתקפת באֱמֹ֥ר של שמאי: "שַׁמַּאי אוֹמֵר... אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה" (מסכת אבות, א', טו').

כך פרשת הקטורת, שאותה אנו אומרים מידי בוקר, בתפילת שחרית "באין כאלוקינו":"פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת הַצֳּרִי. וְהַצִּפֹּרֶן. הַחֶלְבְּנָה. וְהַלְּבוֹנָה", מסתיימת באֱמֹ֥ר של אחווה ושלום: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא.....לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית ד' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ: ד' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. ד' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם."

שבת שלום

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.

zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/

&

חמשיר לשבת:

סְפִירָה וּמוֹעֲדִים / דוד אשל

כָּל יוֹם הוּא יְצִירָה,

כָּל יוֹם רָאוּי לִסְפִירָה,

בְּכָל יוֹם נֹאמַר תּוֹדָה וְשִׁירָה

וְעַל שַׁבָּתוֹת וְחַגִּים נַגְבִּיר הַשְּׁמִירָה.

חַיִּים בְּלִי שַׁבָּתוֹת וְחַגִּים,

הֵם כְּמוֹ יָם בְּלִי גַּלִּים וְדָגִים,

רַק עִם חַיֵּי חֻלִּין,

לֹא זוֹרֵם אַדְרֶנָלִין.

לְעוֹלָם לֹא נֶאֱמַר : דֵּי !

לְ "אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדַי." (ויקרא כ"ג / ב')

הַמּוֹעֲדִים הֵם עוֹרֵק הַזְּרִימָה

לְחַיּוּתָה שֶׁל הָאֻמָּה,

הֵם אַפָּהּ וְנִשְׁמָתָהּ

וְהֵם שׁוֹמְרִים עַל עָצְמָתָהּ.

בְּשִׁשִּׁי בֵּין הָעַרְבַּיִים

בִּפְגוֹשׁ הַשֶּׁמֶשׁ אֶת הַמַּיִם

מַמָּשׁ רוֹאִים בִּשְׁתֵּי עֵינַיִים

מַלְכָּה יוֹרֶדֶת מִשָּׁמַיִם.

מֵת חוּלִין מִזַעְפּוֹ,

סַר הָעוֹל מֵעַל כְּתֵפוֹ,

שִּׁשָּׁה יָמִים עָשָׂה

עַתָּה אַפְסָה מַעֲמָסָה.

קְדוּשָׁה יָרְדָה עַל יִשְׂרָאֵל

אוֹתָהּ הֶחֱדִיר לָנוּ הָאֵ-ל,

נִזְרְעָהּ...בַּ דִּי אֶן אֵי,

מִלֵּיל שִׁשִּׁי עַד מוֹצָאֵי.

וּבְלֵיל שִׁשִּׁי בְּעוֹד שָׁבוּעַ

שׁוּב יָשׁוּב הָאוֹר זָרוּעַ.

נַמְתִּין לְעוֹד מוֹעֵד

שֶׁלִּקְרָאתֵנוּ כְּבָר צוֹעֵד.

כָּל חַג וְהִדְהוּדָיו

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁחַג חַגָּיו.

שבת מבורכת ובריאה

בלהה ודוד אשל.