פרשת נח – "אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ" - כיצד להניע אנשים לשינוי ולביצוע משימה.
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
פרדריק הרצברג (1923 –2000) היה פסיכולוג יהודי אמריקאי מאסכולת יחסי אנוש בניהול. פיתח את תאוריית שני הגורמים שהייתה בעלת השפעה רבה על תחום הניהול והעבודה. הרצברג פרסם ב-1968 את המאמר "One More Time, How Do You Motivate Employees?". המאמר זכה לפופולריות רבה, הודפס בעשרים השנים הבאות ב-1.2 מיליון עותקים, והפך למאמר המבוקש ביותר מתוך כתב העת בו פורסם, "Harvard Business Review". הרצברג היה החוקר הראשון אשר הגדיר את הגורמים החשובים לשביעות רצון של עובדים. הוא יצר את תאוריית שני הגורמים, לפיה שביעות הרצון של העובדים מורכבת משני צירים נפרדים: ציר אחד של שביעות רצון מהעבודה , ממיקוד שליטה פנימי, התלוי בגורמים פנימיים וציר אחר, של חוסר שביעות רצון מהעבודה, ממיקוד שליטה חיצוני ,התלוי בגורמים חיצוניים. הרצברג הראה במחקריו כי הנעת עובדים ושביעות רצון בעבודה, נשענת על הגורמים הבאים ובסדר הבא: הראשון, משמעות ואתגר בעבודה . השני, האקלים הארגוני ומסגרת ההשתייכות האנושית ( הנהלה, מנהלים ועובדים בארגון) והשלישי, השכר.
הבה נבחן בפרשתנו את הסוגיה- כיצד מניעים אנשים , להירתם לאתגר ,לשינוי, ולביצוע משימה. שהרי ספר בראשית הוא : "מעשה אבות ואמהות – סימן לבנים ולבנות לדורות."
בניית התיבה על ידי נח, עומדת במרכזה של פרשתנו: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר .... צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה, וּפֶתַח הַתֵּבָה, בְּצִדָּהּ תָּשִׂים..... וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ ..... וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי, אִתָּךְ .....וַיַּעַשׂ, נֹחַ: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (בראשית, ו', יג'- כב').
נח נבחר על ידי הקב"ה להקים שירות הצלה מגן ומחסה, בדמותה של התיבה, שירות המיועד לו למשפחתו ולחיות השונות שנבחרו לשרוד את המבול , אך המשימה האמיתית שאליה נבחר, הייתה - להניע את אנשי דור המבול לשינוי ולרתום אותם לחישוב מסלול מחדש.
האם נח הצליח במשימה נעלה זאת ? לא, לצער העולם, הוא נכשל בגדול.
מדוע הוא נכשל במשימתו ? על כך נלמד בפרשתנו ונעסוק בסוגיית דיוננו - כיצד מניעים אנשים , להירתם לאתגר ,לשינוי, ולביצוע משימה.
אנטואן דה סנט אכזופרי (1900 - 1944), סופר, משורר, עיתונאי וטייס צרפתי. לימד אותנו בספרו המונומנטלי "הנסיך הקטן", את המתווה הנכון - כיצד בונים ספינה: "אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול, האינסופי. ולא אוספים אנשים ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תוכניות ולבנות ספינה".
הנסיך הקטן שאף הוא עסק בבניית תיבה בדמות ספינה הנעה על פני המים, מלמדנו, שאם אתה רוצה להניע אנשים לבנות ספינה, אינך יכול לפנות אליהם מיד בהתחלה, בהנחיות ארגוניות וטכניות – מה יש לעשות, כיצד ואיך יש לעשות . אלא, ראשית, עליך להסביר לאותם האנשים את המשמעות של הקמת השירות החדש. עליך לחבר אותם לרציונל ,ליעוד ולמשמעות של המשימה המוטלת עליהם, הרי שהמוטיבציה תהא גבוהה ומכאן אפשר יהיה להציג בפניהם את ההנחיות והמפרטים השונים. אם תתחיל ב-לָמָּה בהצגת המשמעות והייעוד ולא במה, הרי רק כך תוכל להניע אותם לשינוי , לאתגר ולמשימה.
דומה שפרשתנו מציגה מתווה דומה לזה של הנסיך הקטן, כיצד בונים תיבה. בשלב הראשון, הקב"ה מציג הרציונל והמשמעות: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם", ורק בשלב השני ,מציג הקב"ה לנח את מפרט ההנחיות הלוגיסטיות והטכניות: " וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה, וּפֶתַח הַתֵּבָה, בְּצִדָּהּ תָּשִׂים; תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים, תַּעֲשֶׂהָ".
כלומר, הקב"ה בהנעתו את נח למשימה, ראשית, מציג לו את –הָלָמָּה ולא את המה.
נח נראה כמי שמתגייס למשימה שהוטלה עליו, לרתימת אנשי דור המבול ולהנעתם לשינוי:
" וַיַּעַשׂ, נֹחַ: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה".
נח במבחן התוצאה אכן בנה את התיבה. אבל המשימה האמיתית שהוטלה עליו הייתה ,לא בניית תיבת הצלה ומגן למשפחתו ולחיות, אלא משימתו הייתה להשפיע על אנשי דור המבול לתקן את מעשיהם ולהשתנות . כך למדנו מרש"י: " עשה לך תיבה - הרבה ריווח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבניין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ ( 120) שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם, עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו".
צא ולמד, שמשימת בניית התיבה במשך 120 שנה ,הייתה רק האמצעי ולא התכלית. המשימה העיקרית הייתה, להניע את אנשי דור המבול לחשב מסלול חדש באורחות חייהם.
הבה נבחן סוגיית דיוננו, בהשוואה בין שתי דמויות מרכזיות - נח ואברהם . שניהם קיבלו על עצמם את אותה משימה- להשפיע, לשכנע , להניע ולרתום אנשים לשינוי ולדרך חדשה. אך הם באישיותם ,כל כך שונים האחד מהשני. אצל נח כתוב: "אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ-נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ." (בראשית, ו',ט') ואילו אצל אברהם נאמר:״וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא ד' אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי.הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים״.( בראשית, יז', א'). רש״י מבחין בין שניהם: ״נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו״. יש כאן הבדל מהותי באישיות, במידת העוצמה, בהשקעה, בהתאמצות ,בהעזה, בהשתדלות, ובפרואקטיביות של כל אחד מהם בתיקון האנושות. נח היה אמור, להשפיע ולתקן את דור המבול ולייסד חברה אנושית חדשה מוסרית ואיכותית, שהיא האנטי תיזה לדור המבול. נח איננו יוזם ואיננו מגדיל ראש. הוא מתהלך עם האלוקים וחושש לקחת יוזמות קדימה. "וַיַּעַשׂ, נֹחַ: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים--כֵּן עָשָׂה " מפרש רש"י: "אף נח מקטני אמונה. היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים".
איך ניתן להניע את אנשי דור המבול לשינוי , אם אתה בעצמך- נח, אינך מאמין במשימה ובמשמעותה ? כך לא תצליח לרתום אליך את האנשים. אם אתה לא משוכנע, לא תוכל גם לשכנע אחרים.
נח מתכנס בתוך משפחתו ובתוך עצמו, "צדיק בתוך מעיל פרווה". לעומתו אברהם, גם הוא נבחר על ידי הקב"ה, לגייר האנשים בחברה פוליתאיסטית על מנת להעבירם לאמונה מונותיאיסטית באל אחד, להקים את העם העברי מעבר לנהר ולייסד חברת מופת של עם ישראל בארצו. אברהם בניגוד לנח, מגדיל ראש, יוזם ופרואקטיבי " מתהלך לפני האלוקים" ורץ קדימה. נח כשמו כן הוא, מינורי ופסיבי בדלת אמותיו, בהשוואה לאברהם הפרואקטיבי היוצא מגדרו לממש את שליחותו למען האנושות.
הוגה הדעות מרטין בובר ( 1878-1965 )מחדד הפער בין השניים " נח עומד במקומו בטבע, ניצל ממי המבול 'איש האדמה'. אברהם הולך כראשון את דרך ההיסטוריה, כמבשר, ככרוז של מלכות ד' ". (מאמר-"שליחות אברהם", הארץ, תרצ"ט)
כך גם המדרש מאיר את דרך פעולתו של נח, אל מול אנשי דור המבול: " עמד נח ונטע ארזים והיו אומרים לו: ארזים אלה למה? אמר להם: הקב"ה מבקש להביא מבול ואמר לי לעשות תיבה, כדי שאימלט בה אני וביתי והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו....והיה מתרה בהם, כיון שלא עשו תשובה".( תנחומא, נח', ה').
ראו הפער הגדול – כיצד נח מנסה לרתום ולהניע לשינוי ולמשימה את אנשי דור המבול וכיצד הנסיך הקטן רותם את האנשים לבניית הספינה. נח מצטייר בהעדר מוטיבציה, התלהבות ותנועתיות ונוקט בשיטה של הפחדה. נח איננו רותם את האנשים ביציקת משמעות, אתגר וייעוד. צא ולמד - אינך יכול להניע אנשים לשינוי ולמשימה, בדרך של הפחדה, הנחיות והכתבות, מלמעלה למטה. זה לא עובד.
כך גם, איננו רואים בפרשתנו כל דיאלוג של נח עם אלוקים, או עם משפחתו וגם לא עם אנשי סביבתו. לעומת אברהם, שיוזם דיאלוג עם אלוקים , משפחתו וסביבתו. נח לא מדבר ואילו אברהם מדבר.
דומה שתיאורו של נח : "וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ד' "( בראשית, ו', ח'), שופך אור על דיוננו. לא די במציאת חן בעיני אלוקים בלבד. עליך נח ,גם למצוא חן בעיני אדם. כפי שמלמדנו החכם באדם: " וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם"( משלי, ג', ד'). המסר בפרשתנו בוהק ומאיר כאותה אבן מאירה של צהר התיבה :" אינך יכול להניע אנשים ולרתום אותם לשינוי ולמשימה, אם אינך יודע להנכיח את חינך בעיניהם".
כך גם סוגיית דיוננו נוכחת אצל דמות אחרת בפרשתנו- נמרוד : "וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד.... הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד". אַבְּרַבַנְאֵל ( 1437-1508 )מאיר לנו את דמותו כמנהיג שלילי הנוקט בשיטות של מניפולציות והפחדה : " שפירשו בו חז"ל, שהיה צד דעת הבריות בתחבולותיו. ואני חושב, שהיה צודה גדול מהחיות, מגיד הכתוב, שעשה שני אופנים מהתחבולה להשתרר על עמו: הראשון, שעשה עצמו גיבור ציד, צודה החיות וכובש אותם וכראות בני האדם שהדובים והאריות היו נכבשים לפניו עם כל חיזוקם, היו גם הם גם כן יראים ממנו ונכבשים לפניו. והאופן השני, מהתחבולה הוא שעשה בארץ מגדלים וערים בצורות חזקות למשול משם על כל הארץ, כי בהיותו יושב במגדל עוז, תיפול אימתו ופחדו על כל יושבי המישור".
ההיסטוריון ואסילי קלוצ'בסקי מגדיר מהי הנעה של עם :" עם איננו סכום של יחידים שבסך הכול גרים ביחד, אלא סכום של יחידים שפועלים ביחד".(דברי ימי רוסיה- הקיבוץ המאוחד 1960 ).
המסר ברור : " אינך יכול להניע אנשים ועם , למילוי משימה בשיטות של מניפולציות, בחוסר שקיפות ויושרה ובהשתתת פחד ואימה. זה אולי יתקיים לכאורה באופן זמני, אך לא לאורך זמן. אולי תוכל לגרום להם לנוע כמו העב והעורב בשמים, אך לא כמו היונה בפרשתנו.
הנה המילה - הנעה מתכתבת עם המילה- תנועה. ההנעה של אנשים וגרימת מוטיבציה בהם, להירתם לאתגר למשימה ולשינוי, מתחברים עם תנועתיות. כך בפרשתנו אנו עדים לתנועתיות של שני עופות- העורב והיונה:" וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ--לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה--כִּי-מַיִם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; .......וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מִן-הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ... וַיְשַׁלַּח, אֶת-הַיּוֹנָה, וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו, עוֹד. (בראשית, ח', ו' –יב' ).
גם העורב וגם היונה , מקבלים את אותה משימת שירות ושליחות - לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם?
אך הבדל תהומי בין השניים, בכל הקשור, להנעה לאתגר השליחות והמשימה. העורב יוצא מהתיבה ונבהל מהמים ומחכה עד יבושת המים. ואילו היונה לא מוצאת מנוח לרגלה ולנפשה. היונה יוצאת מגידרה ופועלת מעל ומעבר למצופה, למלא את משימתה ואת השירות שהוטל עליה.
כדי להבין את ההבדל בין העורב ובין היונה, בכל הקשור למידת הנעתם למילוי משימתם, נרחיק עדותנו לנביא ישעיהו : "מִי אֵלֶּה, כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים, אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם ". ( ישעיהו, ס', ח').
העורב בפרשתנו הוא בדמותו של העב בשמים. הוא נדחף כגזרת גורל, במיקוד שליטה חיצוני , לבצע את שליחותו. הוא נעדר מוטיבציה והנעה פנימית. לעומתו, היונה , כמו היונה בפואטיקה של הנביא ישעיהו, מציגה לנו בפרשתנו דגם של הנעה גבוהה ומוכנות לבצע את משימתה ושליחותה, כגזרת יעוד ומשמעות, במיקוד שליטה פנימי , כפי שגם משתקף במחקריו של הרצברג, בהם פתחנו את דיוננו.
נאמין, נעשה ובעזרת ד' נצליח – מעשה אבות ואימהות סימן לבנים ולבנות.
שבת שלום ומבורכת
* ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה), לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)
מנכ"ל
שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981
טל' 02-6537591 , נייד 054-2222035 , פקס' 02-6507113
Zeev@melabev.orgwww.melabev.org
&
יגאל גור אריה - תיבת נוח-תיבת מבחן לחיים משןתפים.
פרשת "נח" ... וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ וַאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה:(בראשית פרק ז פסוק כג) "...
תיבת נח היא לא "תיבת הצלה" כי אם "תיבת מבחן" מבחן לחיים משותפים לנח ומשפחתו ולחיות אשר אתו, פגישת ניצולים זו כפתה עליהם מושג שנשכח - חיים משותפים. בכורח המציאות, נקלטו מחדש מושגים וערכים שנשחקו באותה תרבות וחברה ששקעו. תוך התנסות מתמדת למדו יום יום, כי חיים משותפים ייתכנו רק אגב ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת ה "אגו" הפרטי היה גורם להם להתפוצצות מידית. אז הבינו ולמדו על בשרם ,מה הביא את החורבן על בני דורם. על העיקרון החשוב הזה תיכון חברת העתיד שעליהם לייסד. בכך הפך נח ליוצר האנושות השנייה.
התחשבות בזולת, ערכים ויתורים הדדים ללא אגו כלל ועוד...
השבוע חגגנו את תחילת חודש חשון בתקוה לגשמי ברכה !!
היה מלך שרצה לדוג. הוא קרא לחזאי של הארמון וביקש ממנו את תחזית מזג האוויר לשעות הקרובות. זה הבטיח לו שאין בימים הקרובים סיכוי לגשם. אז יצא לו המלך לדוג. בדרך הוא פגש איכר על חמורו, וכשראה את המלך אמר, "הוד מלכותך, מוטב שתחזור לארמון, כי עוד מעט זמן ירד כאן והרבה גשם." המלך שהיה מנומס ומתחשב, השיב :"אני מחזיק בארמון מטאורולוג, בשכר מאוד גבוה, שנתן לי תחזית אחרת. אני סומך עליו ואמשיך בדרכי.- וכך הוא עשה.
ואז ירד מהשמים גשם זלעפות. המלך ועמו המלכה , נרטבו וכל הפמליה צחקקו עליהם בראותם במצב מביש שכזה. עצבני, המלך חזר לארמון ונתן הוראה לפטר מיד את החזאי.
לאחר מכן זימן את האיכר והציע לו להיות חזאי המלכות. האיכר אמר, "אדוני המלך, אני לא יודע כלום על חיזוי ומה שאני יודע שאוב מהחמור שלי. אם אני רואה שהאוזניים של החמור שלי נפולות, זה אומר בוודאות שירד גשם."
אז המלך שכר את החמור.
וכך החל המנהג לשכור חמורים לעבוד עם השלטון.
זאת הסיבה שבגללה החמורים כובשים את העמדות הגבוהות ביותר בממשלה ומקבלים את השכר הגבוה ביותר בכל ממשלה.(אולי אנו לפני שינוי??)
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!
יגאל גור אריה
&
לְשִׁיטָתוֹ / דוד אשל
יֶשְׁנָן אָזְנַיִם שֶׁקּוֹלְטוֹת / שֶׁלַּבּוֹרֵא יֶשְׁנָן שִׁיטוֹת,
לְהוֹרִיד לָנוּ מַבּוּל / וְלֹא לָשִׂים לַמַּיִם גְּבוּל,
לְהַכְנִיס עוֹלָם לְתוֹךְ תֵּבָה / וְלִדְאֹג שֶׁלֹּא תִּטְבַּע.
לִפְעָמִים נוֹתֵן הוּא מְנָיָה / לְמִי שֶׁקְּצָת צַדִּיק הָיָה,
יָכֹל הָאֵ-ל גַּם לְהָקֵל / בְּעָנְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר קְלוֹקֵל,
לִפְעָמִים הָעֹנֶשׁ מַאֲמִיר / אִם הֶחְלִיט הוּא לְהַחְמִיר.
לוּ נֹחַ בְּיָמֵינוּ חַי / לְ"נוֹבֵּל" הוּא הָיָה זַכַּאי,
כִּי אוֹתוֹ צַדִּיק פָּשׁוּט / הִצִּיל אֶת כָּל הָאֱנוֹשׁוּת,
הִכְנִיס עוֹלָם לְתוֹךְ תֵּבָה / עַד שֶׁיִּשְׁמַע מִלָּה טוֹבָה.
נֹחַ שָׁלַח אֶת הָעוֹרֵב / שֶׁחָזַר לֹא מִתְרַבְרֵב:
"יוֹתֵר לְשָׁם לֹא אֶתְקָרֵב / כִּי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חָרֵב" !
בָּחַר נֹחַ בַּיּוֹנָה / כַּחֲכָמָה וּנְבוֹנָה,
תָּמִיד הִיא בִּדְרִיכוּת / הִיא תֵּצֵא אֶל הַשְּׁלִיחוּת,
לֹא זְקוּקָה לָאֲדָמָה / רַק אֲוִיר לַנְּשִׁימָה,
בְּדִבּוּרָהּ הוֹמָה / הִיא מִכֻּלָּם הַמַּתְאִימָה.
נִפְרְדָה מֵחֲבֵרֶיהָ לַתָּא / וְיָצְאָה אֶל שְׁלִיחוּתָהּ,
הִגְבִּיהָה יָרְדָה, הִגְבִּיהָה יָרְדָה / וְלֹא עָלָה בְּיָדָהּ שׁוּם מֵידָע,
רַגְלָהּ לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ / וְדָאֲגָה, מָה תְּבַשֵּׂר הִיא לְנֹחַ ?
לְפֶתַע פָּגְשָׁה בְּשָׁלִיחַ / וּפָתְחָה אִתּוֹ בְּשִׂיחַ,
הַשָּׁלִיחַ הֵבִין אֶת שְׂפָתָהּ / לַמְרוֹת הַשִּׁנּוּי בַּמִּבְטָא,
הִיא כֹּה שָׂמְחָה עַל הַשִּׂיחָה / עַד שֶׁאָמַר לָהּ: "עֲטִי מַסֵּכָה !
אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתְּ עֲיֵפָה / אֲבָל פֹּה יֵשׁ מַגֵּפָה,
לֹא תּוּכְלִי לָנוּחַ, לִישֹׁן / כִּי הִגַּעְתָּ בְּדִיּוּק לַגַּל הָרִאשׁוֹן,
חִסְכִי מִמֵּךְ צָרָה / וְעוּפִי חֲזָרָה,
לִפְנֵי בּוֹאָם שֶׁל עוֹד גַּלִּים / וּמַסֵּכָה עֲשִׂי מִן הֶעָלִים".
חִפְּשָׂה הַיּוֹנָה וְטָרְחָה / לִמְצֹא עָלִים לַמַּסֵּכָה,
לְבַסּוֹף טָרְפָה עֲלֵה זַיִת / שֶׁעָטָה אֶת פִּיהָ עַד הַבַּיִת.
כְּבָר בְּהַגִּיעָהּ אֶל הַתֵּבָה / הִשְׁתּוֹקְקוּ חֲבֵרֶיהָ לִשְׁמֹעַ תְּשׁוּבָה,
אַךְ מִשֶּׁרָאוּ כִּי אָפַס כּוֹחָהּ / הִגִּישׁוּ לָהּ, מִיַּד אֲרוּחָה.
הַיּוֹנָה הֵחֵלָּה הוֹמָה / וְהֶאֱזִין לָהּ עוֹלָמָהּ :
"אֲנַחְנוּ פֶּה עוֹלָם שָׁלֵם / וְאֵין אֶחָד שֶׁמִּתְעַלֵּם,
כָּל אֶחָד נוֹתֵן תְּמִיכָה / וְאָנוּ כָּאן כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה.
שָׁם, אָסוּר לְהִתְרָאוֹת / אֵין כְּנִיסוֹת אוֹ יְצִיאוֹת,
הַרְבֵּה חוֹלִים לְלֹא כּוֹחוֹת / עֲטוּיִים כֻּלָּם בַּמַּסֵּכוֹת.
לַמְרוֹת שֶׁכָּאן צָפוּף / חַיִּים אֲנַחְנוּ בְּשִׁתּוּף,
גַּם אִם אָנוּ בּתָאִים / לֹא נִתְלוֹנֵן עַל הַתְּנָאִים,
יָצַרְנוּ פֹּה תַּבְנִית / כְּמוֹ הַמִּשְׁפָּחָה הַגַּרְעִינִית".
בְּתֹם שִׁבְעָה יָמִים / בִּקְּשׁוּ מִמֶּנָּה רַחֲמִים,
בִּקְּשׁוּ אֶת הַיּוֹנָה: / "צְאִי רְאִי מָה נִשְׁתַּנָּה".
יָצְאָה הִיא כִּשְׁלִיחַת מִצְוָה / אַךְ שָׁכְחָה אֶת הַחוֹבָה,
מִתּוֹךְ דְּרִיכוּת לְהַצְלָחָה / הִיא שָׁכְחָה הַמַּסֵּכָה.
שֵׁנִית פָּגְשָׁה הִיא בַּשָּׁלִיחַ / שֶׁשּׁוּב לִבּוֹ מִיַּד הִקְשִׁיחַ,
אָמְרָה: "שָׁלוֹם, זֹאת שׁוּב אֲנִי" / הֵשִׁיב: "הִגַּעְתְּ לַשִּׂיא שֶׁל גַּל שֵׁנִי.
עוּפִי מַהֵר! מִיָּד בִּרְחִי! / לֹא כְּדַאי שֶׁתִּסְתַּבְּכִי,
כִּי שׁוּב אֵינֵךְ עִם מַסֵּכָה" / וְכָךְ סָגַר אֶת הַשִּׂיחָה.
דַּיָּרֵי הַתֵּבָה הֻכּוּ בַּתַּדְהֵמָה / כִּי מֵאָז, הַיּוֹנָה נֶעֶלְמָה,
מֵידָע הִתְקַבֵּל מִמַּטֵּה מִשְׁטָרָה / מַדּוּעַ הַיּוֹנָה לֹא חָזְרָה,
בַּתֵּבָה יָדְעוּ, שֶׁהִיא לֹא סְתָם נֶעֱלֶמֶת /
הוֹדִיעוּ לָהֶם: שֶׁהִיא נִקְנְסָה וּמֻנְשֶׁמֶת.
נֹחַ הוֹצִיא אֶת כֻּלָּם לְחָפְשִׁי
וְאָמַר: "מְקוֹמְכֶם שָׁמוּר לַגַּל הַשְּׁלִישִׁי !
נְקַוֶּה שֶׁלֹּא יַגִּיעַ
הַפַּעַם מֵרֹאשׁ, הוּא לִי לֹא הוֹדִיעַ".
יֶשְׁנָן אָזְנַיִם שֶׁקּוֹלְטוֹת
שֶׁלַּבּוֹּרֵא הֲמוֹן שִׁיטוֹת,
וּכְשֶׁרָצָה חִסּוּן נָתַן
כְּמוֹ הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.
שבת שלום.