פרשת פנחס-"יִפְקֹד ד', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה"-בין צניעות לצביעות
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
"צביעוּת היא צורת התנהגות המתיימרת להציג כלפי חוץ תכונות אופי או התנהגות מוסרית נעלות יותר, כאשר בפועל אין הדבר תואם את המציאות. משמעותו של הביטוי הוא צביעה של המציאות והפיכתה לטובה יותר למראה עיניים. לפיכך, צביעות היא סוג של שקר. הצביעות נחשבת להתנהגות מגונה מבחינה חברתית" ( ויקיפדיה 30.4.21). צביעות היא אויב המידות והערכים של כל מנהיג וכל משרת ציבור. צביעות היא איום ממשי כנגד מידת האחריות והנאמנות, של כל מערכת יחסים בין בני זוג, בין הורים לילדיהם, בין אדם לחברו ובין אדם לאלוקיו.
רק אות אחת מחליפה המילה -צביעות לצניעות וכן להפך. האותיות – ב , נ - עושות את כל ההבדל המהותי.
הנה כי כן, בהפטרה שקראנו בשבת שעברה , הנחיל לנו הנביאמִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי( 750 לפנה"ס) מורשת חיים:"הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה טּוֹב; וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד,וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם אֱלֹהֶיךָ ".(מיכה ו', ח').
מניסיוני הניהולי בבחירת מנהלים ועובדים, גיבשתי לי את ההיררכיה בסדרי העדיפויות אותן אני מבקש למצוא במועמד לתפקיד, במתווה הבא: 1.מידות וערכים2. אישיות 3. כישורים 4. ניסיון 5. השכלה.
הצביעותהיא סוג של נגיף רע הגורם למחלה חברתית שהשלכותיה ומשמעויותיה חמורים.
הצניעותשייכת למשפחת המידות והערכים והיא החיסון ההגנתי מפני נגיף הצביעות.
הספקטרום שבין צביעות לצניעות, משתקף לו בפרשתנו, שמתכתבת עם פרשת בלק שאותה קראנו בשבת שעברה.
כך מסתיימת לה פרשת בלק אותה קראנו בשבת שעברה :"ויֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב...הִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיואֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל...וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ;וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף." (במדבר, כה', א'-ט' ).
וכך פותחת פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל,בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו,בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא."( במדבר, כה', י'-טו').
אירוע כה דרמטי ומכונן שמחבר את שתי הפרשות ב 15 פסוקים, המשתרעים משני עברי שתי הפרשות בפרק אחד.האם לא היה ניתן לכלוא הכול בפרשה אחת ולא שתים?
כנראה שלא. היה צורך לעשות פסק זמן, לקחת נשימה ולהכיל את עוצמת הדרמה שכותרתה : "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".
הנה הספקטרוםבחיבור שתי הפרשיות. אנו חווים שבר דיאלקטי עמוק, שמטלטל אותנו נפשית ומוסרית. מהאופוריה של:" מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ד' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים",שרש"ימתאר זאת:"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ"- על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה",מוסר וצניעות במלוא תפארתם, להנכחת הנפילה וההתדרדרות העמוקה לזנות, לתחתית ושפל המוסריות המנהיגותית של נשיא שבט:"הִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית". מתרחשת מגפה ובתוך כל הכאוס, מזדקרת מנהיגותו של פנחס ומעשה קנאותו ואז נעצרת המגפה. כך מסתיימת הפרשה הקודמת. דומה שגם לקב"ה ולא רק לבשר ודם, היה צורך להירגע, להכיל ולעכל את עוצמת האירועים, הדרמה והמעבר החד- מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ואז, בנקודה זאת עוצרים ולוקחים פסק זמן. חותכים את פרק כה' לשתי מערכות ולאחר שמעט נרגעים,מתחילים בפרשה חדשה - פרשתנו, פרשת פנחס. בפרשה הקודמת איננו יודעים פרטים אישיים מיהו המנהיג שסרח ומיהי בת המלוכה המדינית. כל זה מתברר בפרשתנו בפתיחתה :"וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית,כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא."
האירוע הדרמטי שבו מככבים- נשיא וכהן, שימש "צידה לדרך" לדורות הבאים בנתיבי דברי הימים של עמנו. כך המלך והכוהן אלכסנדר ינאי( 127-76 לפנה"ס)הבין כי שגה וראה שאשתושלומציוןמקרבת אליה דווקא את הפרושים שבהם נלחם ומרחיקה את בעלי בריתו הצדוקים. צוואתו לה היתה:"אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינן פרושים, אלא מן הצבועים שדומים לפרושים שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (בבלי סוטה כב' עמ' א').תופעת הצביעותכבר נולדה לה בפרשתנו ומוטמעת במעשה הקנאות של פנחס . הקב"ה שונא אנשים צבועים ובפרט מנהיגים צבועים. מעשהו של פנחס קורא תיגר כנגד אלוהעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.
היהדות שוללת כל התנהגות צבועה.כך במקרה שלאחי יוסף: "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" ( בראשית, לז',ד'), רש"יבמקום מפרש: "מתוך גנותם למדנו שבחם,שלא דברו אחת בפה ואחת בלב". כך גם בתלמוד קיים איסור על אדם צָבוּעַ לחבוש את ספסלי בית המדרש: "כל תלמידשאין תוכו כברו לא ייכנס לבית המדרש" ( יומא, דף עב' עמ' ב'). כך אנו אומרים מידי בוקר בסידור התפילה :"לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, מודה על האמת ודובר אמת בלבבו".
פרשתנו חושפת אותנו לתבחינים במתווה העדיפויות אותו הצגתי- מידות וערכים ואישיות,בבחירת מנהיג שיחליף את משה : " וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-ד' לֵאמֹר. יִפְקֹד ד', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר,אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ד' כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה." ( במדבר, במדבר, כז',טו'-יז').
אִישׁ- היא קריאה לכל מנהיג ומשרת ציבור לשמש דוגמא אישית ,שאינו נוקט בסוג של מניפולציה של- עטיית מסכות הצביעות. קודם לכול, עליו להיות –"אִישׁ, עַל-הָעֵדָה."
משה איננו מבקש לאתר מנהיג מוחצן , המאופיין בסוג של עטיפה חיצונית בלבד המעוררת כביכול רושם חיצוני ,אבל יש בו משהומזויף ולא אמיתי.
מבקר התרבות היהודי אמריקניליונל טרילינגבספרו: "כנות ואותנטיות" מציין שבעברית אין מילה שהיא מקבילתה המדויקת שלpersonהאנגלית. יש מילים כמו - אדם ובן אדם ואיש ואנוש, אך אף לא אחד , הוא תרגום מלא שלperson. הסיבה לכך היא שמילה לועזית זו מקורה במילה הלטיניתpersonaהמציינתמסכהשעוטה שחקן על הבמה, כדברי שייקספיר: "כל העולם במה, כל איש וכל אישה רק שחקנים הם ".פעם אתה פרסונה מסוגו של ד"ר ג'ייקל ופעם אחרת אתה פרסונה מסוגו של מיסטר הייד. הצביעות עוטה על פניה מגוון של מסכות, הכול בהתאם לנסיבות ולצורך האישי.הצביעות משנה את צבעי המסכות כמו, בקרנבל המסכות בוונציה שבצפון איטליה. הקרנבל היווה הזדמנות נדירה לבני המעמדות השונים בעיר "להתערבב" אלה באלה,ולהסתיר את זהותםהאמיתיתלמשך שבועות ואפילו חודשים. תקופות הקרנבל נודעובמעשי הוללות ופריקת עול. המסכה צבועה בצבעים שונים אצל אותו אדם. יש כאן תמהיל של צבעיםהמותאמים לאינטרס ולצורך האישי.
הנה כי כן-" יִפְקֹד ד', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה ", המילה – אִישׁ, המתכתבת עם המילה – persona, קוראת לכל מנהיג להיות מענטש אמיתי ולהסיר כל מסכה בשרתו את העדה.
כך נפגוש בפרשתנו אתצניעותו של משה המנהיג,באירוע שלבנות צלופחד:"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד...וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה--פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר.....וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ד'". ( במדבר, כז',א-ה'). משה המנהיג הגדול, יודע להגיד לבנות צלופחד: "לא יודע. אני לא המחליט, אני לא המנווט והמנחה הבלעדי. גם אני לא מושלם. אינני מתבייש לומר לכן: "אינני יודע. אפנה לקב"ה ואשאל אותו" -וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ד'."
הנה גם בולטת צניעותו של משה בפרשתנו, בהעברת מקל המנהיגות והשלטון, למחליפו – יהושע:
" וַיֹּאמֶר ד' אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ;וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ,לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה;וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד ...וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ;וַיִּקַּחאֶת-יְהוֹשֻׁעַ,וַיַּעֲמִדֵהוּלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה.וַיִּסְמֹךְ אֶת-יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד', בְּיַד-מֹשֶׁה." במדבר, כז',יח'-כג'). משה נוהגבאחריות ובצניעותבהעברת שלטון המנהיגות ליהושע. כך מאיר זאתרש"י- וַיִּסְמֹךְ אֶת-יָדָיו עָלָיו -בעין יפה-יותר ויותר ממה שנצטווה,שהקב"ה אמר לו- וסמכת את ידך והואעושה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומילאו חוכמתובעין יפה."
כך גם הפרשןיצחק שמואל רג'יו( 1784-1855): "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו---רוח מלכות וממשלההצריכה להיות בלב הנגיד, היא הנקראת כאן הוד. וכן יהושע קיבל הוד מלכות כאשרסמך משה ידו והעמידו לנגיד ועל ידי ההוד שנתן עליו יכבדוהו כל בני ישראל ". כך גם מעצימה זאת פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997): "ולא שלטה בו צרות עין והתגבר על כל קינאה ומינה ממלא מקומו בעין יפה."
משה עם כל הקושי האישי שלו להיפרד משלטונו, איננו טוען שיהושע מחליפו, איננו לגיטימי או איננו ראוי. משה עושה הכול להעברה שלטונית מסודרת, מבצע חפיפה ראויה וסומך את שתי ידיו על המנהיג החדש- יהושע. פרשתנו קוראת למנהיגנו לתת דוגמא אישית, לנהוג בצניעות ובשקיפות , במרחב הציבורי ובמרחב הפרטי כאחד.
מפקד הנח"ל הצנוע, שרון אסמן ז"ל התמוטט השבוע במהלך אימון. נאומו בטקס כניסתו לתפקיד ישמש נר זיכרון לנו וכך אמר: "בגבורה, ביוזמה ובענווה, ננצח כל אויב" .
בימים אלו של ימי בין המצרים ראוי ללמוד וללמד, את לקחי הזיכרון מימי ערב חורבן הבית השני. התלמוד מלמדנו: " ראשונים שנתגלה עוונם - נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם - לא נתגלה קצם" ( יומא דף ט' עמ' ב'). המהרש"א (שמואל אליעזר הלוי איידלס 1555-1631 ) בהקשר לדברי התלמוד, יוצא כנגד נגיף הצביעות : " שהיה להם בבית שני שנאת חינם בלב, ולפנים כאילו אוהבים".
וכך פירש גם הנצי"ב מוואלוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ) בהקדמתו לספר בראשית: "שהיו בני בית שני צדיקים וחסידים ועמלי תורהאך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' , שהוא צדוקי או אפיקורס,ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך ההפלגה,ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדיןשה' ישר ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות , אע"ג שהוא לשם שמים, שהיה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".
הקב"ה שונא את אלו מן הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס.
שבת שלום ומבורכת
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,
