פרשת תרומה–"וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל אִישׁ", האתגר שבהתנדבות- לכתחילה או בדיעבד?
ד"ר זאב (ווה) פרידמן*
שאלה מעניינת שהעסיקה חוקרים ומחקרים בתחום ההתנדבות והפילנתרופיה היא – מדוע אנשים מתנדבים? מדוע אנשים מקבלים החלטה להתנדב לתרום מאונם ומהונם למען אחרים ? האם המניע לכך הוא לכתחילה, כתוצאה מטריגר ודחף פנימי ,כתוצאה מחינוך בבית ומתשתית פנימית היצוקה באדם, בתבנית אישיותו וערכיו ,המורה לו, שעליו לתת מעצמו , לתרום ולהתנדב למען אחרים. האם מניעיו של אדם להתנדב , הם כתוצאה מהכרה פנימית אימננטית, שהתנדבות ונתינה מעניקה לו משמעות, הגשמה וסיפוק. או מנגד, נטען שהמניע להתנדבות ולנתינה , הוא בדיעבד, כתוצאה מטריגר חיצוני, כתוצאה מהתרחשות אירוע טראומטי מטלטל, שגרם לאדם לשנות מסלול חיים שהיה קודם רגיל אליו ולפעול בהתנדבות למען מטרה אנושית נעלה. כך למשל, אנו מכירים לא מעט מפעלי רווחה, חינוך וחסד, המושתתים על הון אנושי מתנדב, שהוקמו על ידי יחיד או קבוצת אנשים שחוו אירוע טראומטי בחייהם, כתוצאה למשל, ממחלה, מאובדן אדם מאד קרוב, או מאיום ממשי , והחליטו להקדיש את חייהם למען מטרה נעלה של- נתינה ,התנדבות ותרומה לעולם חסד יבנה.
במבחן התוצאה, שני סוגי מניעי ההתנדבות הללו ,נושאים בכנפיהם, תרומה חשובה בתיקונו של עולם. כל אדם יתאר בהתרגשות את חייו , לפני ההתנדבות ולאחריה וישמש שגריר נאמן לאחרים, לדבוק בדרכו ההתנדבותית והאלטרואיסטית.
בשאלה מעניינת זאת של –התנדבות לכתחילה או בדיעבד, נעסוק במאמר פרשתנו, בהקשר לשני אירועים מכוננים – הקמת המשכן בפרשתנו וחטא העגל שאותו נפגוש בפרשת כי תשא בעוד שבועיים.
הנה פרשתנו פותחת רצף, של 5 פרשות העוסקות בפרויקט הקמת המשכן, בסדר הפרשות הבא: תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל ,פקודי.
סדר הופעתן של הפרשות העסיק את פרשנינו השונים, בשאלה - מה קדם למה? האם אירוע חטא העגל הנוכח בפרשת כי תשא, קדם לאירוע הקמת המשכן הנוכח בפרשתנו, או נכון הוא הסדר המוכר המופיע בחומש שמות, שאירוע הקמת המשכן בפרשתנו, אכן קדם לאירוע חטא העגל שאותו נפגוש בעוד שבועיים?
אם התשובה היא - שחטא העגל קדם להקמת המשכן, הרי סדר הופעתן של הפרשות בחומש שמות צריך להיות שונה. דהיינו, פרשת כי תשא תופיע ראשונה ואז רצף הפרשות יהיה- כי תשא, תרומה, תצווה, ויקהל ,פקודי.
הנה כי כן, גדולתו של ארון הספרים היהודי, המייצג בית מדרש שיש בו מחלוקת לשם שמים ומציג לנו תרבות דיון, ויכוח ומחלוקת, שיש בהם- הקשבה ומתן כבוד של פרשן אחד לרעהו.
ככל שנעמיק בשאלת סדר הופעת הפרשות, נבין שאין כאן מחלוקת טכנית, אלא ובעיקר, מחלוקת שיש בה מהות ומשמעות.
הבה נבחן את השאלה בה פתחנו-האם ההתנדבות היא- לכתחילה או בדיעבד ?, כיצד שאלה זאת מתכתבת עם שאלת- סדר הופעתם של שני האירועים המכוננים- הקמת המשכן וחטא העגל, מה קדם למה?
הנה המצדדים בתיזה, שאירוע חטא העגל קדם להקמת המשכן . כך המדרש שמות רבה לג', ג': "ויקחו לי תרומה- הוא דכתיב ( שיר השירים ה', ב') : "אני ישנה ולבי ער" אמרה כנסת ישראל: אני ישנתי לי מן הקץ, אלא הקב"ה ער.... אני ישנתי ממעשה העגל ולבי ער- הקב"ה מרתיק עלי ( לשון הכאה ודפיקה),הוי: ויקחו לי תרומה". מוסיפה פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997):" מהי כוונת השינה והלב הער?- כנסת ישראל בבושתה מחטא העגל, בהרגישה התרחקות ממקור חייה-מהקב"ה-בגלל חטא העגל, קרובה לייאוש וזו היא השינה- הפסקת החיים והעירנות. אך הקב"ה, שהוא לבו של ישראל, דופק וקורא ונותן עצה, כיצד להתקרב שוב והוא כמבקש לדור שוב בקרב ישראל....שמצוות עשיית המשכן סימן הוא לכך, שנתקבלו שוב אחרי שנדחו, של קירבה אחרי הריחוק".
כך גם מדרש תנחומא, תרומה, ח': "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"- אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של המשכן? ביום הכיפורים עצמו.... אמר ר' יהודה בר שלום: אין מוקדם ומאוחר בתורה.... אמר לו הקב"ה ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם- כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל ולכן נקרא משכן העדות, שהוא עדות לכל באי עולם, שהקב"ה שוכן במקדשכם. אמר הקב"ה: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל"
גם רש"י( 1040-1105 )בפרשנותו תומך בהיות מעשה הקמת המשכן לאחר חטא העגל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן, ימים רבים היה. שהרי יז' בתמוז נשברו הלוחות וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן, והוקם ב' בניסן".
אך מנגד, מוצגות גם דעות פרשניות, שאכן הכרוניקה היא כמו שמופיעה בסדר הפרשות המוכר לנו. דהיינו- פרשתנו תרומה העוסקת בהקמת המשכן היא קודמת לפרשת כי תשא המאוחרת, שעוסקת בחטא העגל. כך רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה ( 1340 -1255 ) בפרשנותו על התורה: "התורה שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, רצתה להקדים ענין מעשה המשכן שהוא הכפרה קודם שיזכיר העוון ההוא, כי כן מידתו של הקב"ה שמקדים רפואה למכה, וכעניין שדרשו חז"ל- הקב"ה בורא רפואה לישראל תחילה ואחר כך מכה אותם". כך גם במדרש בויקרא ח', א': "קח את אהרון- ועל דרך הישר נצטווה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל."
הבה נתמקד במאמרנו בטענה הסוברת, שאירוע הקמת המשכן התרחש אחרי אירוע חטא העגל. טענה זאת תשפוך אור על השאלה בה אנו עוסקים- ההתנדבות לכתחילה או בדיעבד?
הטענה שחטא העגל קדם להקמת המשכן, תתמוך את התיזה שלה בגישה תרפויטית פסיכולוגית חינוכית. שכן, באירוע חטא העגל התרחש משבר אמוני חברתי ונפשי עמוקים, המאופיין, בחששות, בחרדות, בתחושת נטישת האבא משה, בתגובת דחק – פוסט טראומטית. הפרקטיקה הפתולוגית שבה מצא העם כביכול , פתרון למצבו המיוחד, הייתה בהתחברות למשהו מוחשי מלאכותי שיהווה תחליף לפער הנטישה וההתרחקות מעוגן האב והמנהיג. איך עושים זאת? ביצירת דמות של עגל הזהב. סוג של משהו כביכול מוחשי, שאפשר להתחבר אליו. כל זה קורה לאחר העמידה של עם ישראל באתגר הקוגנטיבי שבו עסקנו בהרחבה במאמרנו בשבת שעברה בפרשת משפטים. אך כגודל הציפייה ,כך גודל האכזבה. עגל הזהב ,הפך למותג של חברה חרדתית טראומטית, הסובלת מתסביך הנטישה.
אז איך משקמים את חברת עגל הזהב ? – עושים זאת ,על ידי הקמת פרויקט לאומי, שמלכד סביבו את כל עם ישראל, לשבטיו ומעמדותיו, בדמותו של פרויקט הקמת המשכן/המקדש.
פרויקט כזה גורם להתלכדותו ולכידותו של העם ומעצים את ערכי הסולידריות והערבות ההדדית. תהליך מז'ורי זה, מביא למעשה להקמתה של החברה האזרחית הראשונה של עם ישראל במדבר. תהליך זה מניח את התשתית לעולם ההתנדבות והפילנתרופיה.
מתרחש כאן לנגד עינינו בפרשתנו, מהפך של ממש וקו פרשת המים. הנה בפרשתנו מוקמת לראשונה החברה האזרחית המתנדבת , המציגה חוסן חברתי ואמוני מעורר השראה. כווולם פרואקטיביים ,מעורבים ומתגייסים בהתנדבות, להרים תרומה לבניין המשכן.
כך מציגה זאת פרשתנו : " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן. וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם". (שמות, כה', א'-ח' ).
לראשונה בפרשתנו , עוברת האחריות מהקב"ה, לאחריות של בני ישראל, כיחידים, כבעלי משפחות וכחברה של אומה ועם. מתרחשת כאן התנדבות בדיעבד ולא לכתחילה , אבל במבחן התוצאה והעשייה , עם ישראל עובר ממצב פסיבי של מקבלים, למצב אקטיבי של נותנים.
דון יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ( 1437-1508 ) בפרשנותו לפרשתנו מציג את המשכן על תכולתו , חומריו וכליו השונים, כבבואה של החברה , האמורה לייצג סולידריות וערבות הדדית על טיפוסיה, מעמדותיה, גווניה וצבעיה, שרק שילוב ידיים של כווולם, ייצר חברה אנושית איכותית שתביא לסוג של שלם:" כת החכמים וכת הפועלים עובדי האדמה ובעלי האומנויות, כת אנשי הצבא אנשי המלחמה וכת השרים אדוני הארץ המושלים בה שהעושר והכבוד לפניהם. והיה לזה לרמוז וללמד לבני אדם שאין השלמות האנושי בהיות האדם מן החכמים ולא מעובדי האדמה ולא מן הגיבורים אשר בארץ המה ולא מן השרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף".
מהטמה גנדי ( 1869-1948 ) אמר פעם, שהדרך הטובה ביותר למצוא את עצמך, היא לאבד את עצמך, בשירותם של אנשים אחרים. גנדי היה איש חכם, שהבין היטב את מעלת הנתינה לאחרים וגם את השפעתה על חיינו. נתינה מזמנך בהתנדבות מעניקה לך זמן בחזרה.
במחקר משותף לאוניברסיטת פנסילבניה ולאוניברסיטת הרווארד (2012 ) נמצא, כי תרומת זמן בהתנדבות למען אחרים, משנה את תפיסת הזמן של האדם וגורמת לו להרגיש פנוי יותר. אנשים רבים בימינו חשים כי הם חיים במחסור חמור בזמן- לעולם אין די דקות או שעות לעשות הכול. כולנו יודעים שכמות הזמן האובייקטיבית שלנו לא ניתנת להרחבה (יש רק 24 שעות ביממה), המחקר מצביע שתרומת מעט הזמן שיש לנו לפעילות התנדבותית- עשויה למעשה להגדיל את תחושתנו לגבי יכולתנו להשיג שעות פנאי משמעותיות ונינוחות. מחקר נוסף של איגוד הפסיכולוגיה האמריקני מנסה לבדוק אחת ולתמיד - מה עדיף, לתת או לקבל? החוקרים מצאו, קודם כל, כי להוציא כסף על אחרים, במגוון סיטואציות, גורם לאנשים הרגשה טובה. התופעה אותרה ב-120 מדינות מתוך 136 שנסקרו בסקר גאלופ בשנים 2006-2008. החוקרים הגיעו למסקנה כי ההנאה מנתינה היא עניין אוניברסלי. ישנם עשרות מחקרים מדעיים מתחומי הנפש והפסיכולוגיה החיובית, המראים בבירור כיצד נתינה (ולאו דווקא קבלה) גורמת לנו להרגיש טוב יותר, משפרת את בריאותנו הפיזית והנפשית, מורידה לחצים ומתחים ומשפרת את איכות חיינו. המסקנה היא ברורה וחד משמעית : אם אתה נותן, אתה גם מקבל ובגדול.
ובכן, דומה שהסדר הנכון הוא חטא העגל המייצג אירוע טראומטי לעם ישראל במדבר, שקדם לפרשתנו- תרומה, לאירוע הקמת המשכן. התשובה לאירוע הטראומטי של חטא העגל, הוא בהצבת אתגר ההתנדבות והנתינה לעם ישראל, בדמות פרויקט הקמת המשכן. נכון שלידת ההתנדבות של עם ישראל היא בדיעבד ,כשיקום טראומת חטא העגל, אבל העיקר הוא בתהליך הנפלא של חברה מתנדבת ותורמת בהקמת המשכן. כך לימדנו ספר החינוך( המאה ה-13) עוד במצוות קורבן הפסח:" אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". כך גם המלבי״ם ( מאיר בן יחיאל מיכל וייזר 1809-1879), מוסיף בפירושו לפרשתנו: ״ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי ליבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה׳ ומעוז לשכינת עוזו״. יש כאן מסר חשוב לדרך ולאופן התנהגות החברה האזרחית במעשה ההתנדבות והפילנתרופיה, שעליה לנבוע ממעמקי הלב הרחב, ברגישות הלב ובתשומת הלב .
רק אחרי שכל זה קורה ואנו נפעמים מהסולידריות, הערבות ההדדית , ההתנדבות, התרומה והנתינה של עם ישראל, בהקמת המשכן, רק אז תתרחש בשיא תפארתה נוכחותו של הקב"ה המוארת בפרשתנו : "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".
הנה גם אנו , נחוש בפנימיותנו, את השכינה שוכנת במקדש המעט האישי שלנו- בחדרי לבנו, שממנו תיבקע שירתו של יענקל'ה רוטבליט ובלחנו של יזהר אשדות: "כי אחרי ככלות הקול והתמונה, מישהו יכול לשאול בלי כוונה, מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו".
שבת שלום ומבורכת וחג פורים שמח
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
יגאל גור אריה פרשת תרומה.
לזאב אלמוג ברכות לפרשת בר המצווה -תרומה .
לחני פאר ברכות ליום הולדת –נולדה בשבת תרומה .
נתינה יוצרת אהבה !
השבת אנו קוראים פרשת תרומה, הפרשה החביבה על תימנים!!
תמני עולה לאוטובוס ושואל את הנהג... סליחה, על פרחים צריך לשלם ?
נהג: לא !!! יופי... אמר התימני לבנות שלו. שושנה, יסמין, ורד, נרקיס, איריס, לילך, רקפת יאללה לעלות !!!!
...״דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה״ לא נאמר ויתנו לי תרומה אלא ״ויקחו״ ללמדנו שבנתינת צדקה אנו נותנים לעצמנו יותר מאשר לנזקק!!
בבניית המקדש האם ה ״תרומה״ היא חובה או מרצון חופשי/בחירה ?
לכאורה נראה כי התורה מעודדת מאד התנדבות, ורצון טוב. לא כך- התרומה היא מבוססת על מחויבות. כך בניית המשכן מבוססת על התנדבות של כל אחד ואחד, אולם הבסיס שעליו הוא עומד-מורכב מתרומה בעלת אופי אחיד, כל אחד ואחד חייב לתת באם רוצה באם לאו.עולמנו מונהג באופן בו ישנו מערך שלם של חובות וזכויות לכל אדם. ישנן חובות המוטלות על אדם החי בחברה עם תכתיבים משלה, אדם הפועל במרחב ציבורי, במקום העבודה, במקום המגורים והמשפחה .האנושות התלבטה שוב ושוב בשאלה האם טוב יותר להסיר את המחויבויות ולסמוך על אופיים הטוב של בני האדם ועל כך שהם ידעו לשמור האחד על השני, או שיש לבנות מערך של חוקים וכללים. ההכרעה כידוע הייתה לכיוון של כללים וחובות המעניקים מסגרת לפעולותיו של האדם. גם העקרונות העולים מן הפרשה משקפים תפיסה שכזאת, כשלצד מערכת החובות קימת גם אפשרות של תרומה והתנדבות.(דוגמא אישית) המערך הכולל הזה הוא שיוצר את האנושות החיובית והתומכת.
נראה כי מסר חשוב זה בדורינו, שבו החברה המערבית נוטה לפרוק מעליה כל עול של מחויבות בחברה, הערך של ״כבוד האדם וחירותו״, וכל דרישה למחויבות נתפסת כפגיעה ברעיון זה. מאותה סיבה רבים ויתרו על מוסד הנישואים, והם מעדיפים לחיות ביחד מתוך אחווה ורצון טוב וללא שום קשר רשמי מחייב.(לקיחת אחריות)
נתינה יוצרת אהבה! זה נכון בזוגיות– ככל שאנחנו משקיעים יותר, אנחנו מרגישים קשורים יותר. זה נכון בהורות -הטרחה בביב ילדים קטנים וההשקעה בהם קושרות אותנו אליהם.
"יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה- האהבה באה בעקבות הנתינה"
החברה פורקת מעליה כמעט כל מחויבות, אנו חייבים לברוח מתפיסה מוטעית זו, למען חברה בריאה יותר ערכית יותר והגונה יותר.
שבת שלום !
שבת שלווה ענוגה וחמה!!
יגאל גור אריה
&
חמשיר לשבת:
כּוֹחוֹ בְּחֻלְשָׁתִי/ דוד אשל
יְדִידִי עָשָׂה תַּרְגִּיל רוּחָנִי
וְאָמַר : מֵהַיּוֹם אֶהְיֶה סַלְחָנִי,
אוּלַי יַגְבִּיהַּ עֶרְכִּי הַסְּגֻלִּי
וְאֶהְיֶה חִיּוּבִי יוֹתֵר מִשְׁלִילִי.
עָלַי לְפַרְגֵּן בְּיָד רְחָבָה
אִם רְצוֹנִי בִּמְעַט אַהֲבָה,
לָכֵן אַזְמִין אֶת הָאוֹיֵב לְבֵיתִּי
וְהוּא בֶּטַח יִזְרוֹם יַחַד אִתִּי,
הוּא בְּוַדַּאי יַהֲפֹךְ לִי יָדִיד
אִם אֶתֵּן לוֹ מָנָה מֵחֶלְקִי בַּנָּזִיד.
הָאוֹיֵב קִבֵּל נָזִיד מַתָּנָה
אַךְ לֹא הֶחְשִׁיבוֹ כְּמָנָה,
הוּא דָּרַשׁ מִיְּדִידִי מַמָּשׁ אֲרוּחָה
כְּמוֹ נָסִיךְ בְּבֵית מְלוּכָה,
מָנָה רִאשׁוֹנָה, עִיקָרִית וְקִינוּחַ
וּשְׁתִיָיה לִגְרוֹנוֹ שֶׁתִּזְרֹם בְּקִּילוּחַ.
הֶאֱמִין הָאוֹיֵב בְּתֹם אֲרוּחָתוֹ
כִּי אִם עָשָׂה אֶת הַדֶּרֶךְ עַד לְבֵיתוֹ
יִתֵּן לוֹ יְדִידִי, גַּם אֶת אִשְׁתּוֹ.
יְדִידִי הֵחֵל מְהַסֵּס
אָמַר הָאוֹיֵב: "אַתָּה סְתָם מִתְחַפֵּשׂ!
לוּ הָיִיתָ יָדִיד אֲמִתִּי
אִשְׁתְּךָהָיְיתָה כְּבָר אִתִּי",
וְכָךְ, שָׁתוּי וּמְגֹרֶה,
לְכָל עֵבֶר הוּא יוֹרֶה,
פּוֹגֵעַ וּמְפַסְפֵס
אֶת הָאִישָׁה הוּא מְחַפֵּשׂ.
רַק כְּשֶׁיְּדִידִי חָזַר אֶל עַצְמוֹ
וְקָלַט מִי נִמְצָא בַּבַּיִת עִמּוֹ,
נָפַל הָאוֹיֵב מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ.
וְאָז יְדִידִי לִי נִשְׁבַּע :
"לָאוֹיֵב לֹא אֶתֵּן מַתָּנָה בְּלִי סִבָּה
כִּי אוֹיֵב שֶׁכָּזֶה, לְעוֹלָם לֹא יִשְׂבַּע".
לֹא דַּי לַעֲמָלֵק בִּרְכוּשִׁי
הוּא רוֹצֶה בֶּאֱמוּנַת נַפְשִׁי,
אִם אֶהְיֶה כְּלַפָּיו רַכְרוּכִי
יִשְׁתַּלֵּט הוּא עַל רוּחִי,
הוּא יְעַרְעֵר בִּי אֶת הָאֱמוּנָה
לְאַט, לְאַט, מָנָה אַחֲרֵי מָנָה,
תַּאֲבוֹנוֹ הוֹלֵךְ וְגוֹאֶה
כַּאֲשֶׁר חֻלְשָׁה הוּא מְזַהֶה
וְאִם אוֹתוֹ לֹא אַכְרִית
הוּא יִבְלַע אֶת כָּל הַתַפְרִיט.
בִּתְחִלָּה הוּא לוֹכֵד בִּלְטִיפָה
וּכְשֶׁכַּוָּנָתוֹ כְּבָר חֲשׂוּפָה,
יָדִי כְּבָר רָפָה.
"זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה..." (דברים, כ"ה / י"ז )
הַזְּכִירָה שֶׁלָּנוּ, הִיא לוֹ תְּבוּסָה,
וְאֵין לַעֲמָלֵק בְּתוֹכֵנוּ מִתְחַם
כָּל עוֹד וְנִזְכֶּה בְּ "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".(שמות, כ"ה / ח' )
שבת מבורכת ובריאה
בלהה ודוד אשל
