פרשת תצוה –"מִלֻּאַת אֶבֶן...פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן" - האתגר המשולש –השבטי, הבין דורי והשגרתי
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
פרשתנו ממשיכה בסמינר העיצוב החינוכי והחברתי של עם העבדים, הלובש זהות חדשה של עם בני חורין. במהלך תחנות הסמינר המדברי , מאותגר עם ישראל, בסרגל אתגרים, שבהם אנו עוסקים במאמרינו לאורך פרשות ספר שמות. כך מציבה פרשתנו את - האתגר המשולש –השבטי, הבין דורי והשגרתי, שבו נעמיק במאמרנו.
בחושן אפודו של הכהן הגדול בפרשתנו, מאירות האבנים המאתגרות את החיבור השבטי - בדגש למיקומן .האבנים מייצגות את שבטי ישראל ,בכפיפה אחת ובמרחב אחד, על שונות –מאפייניהם, אישיותיהם, השקפותיהם, תכונותיהם ועיסוקיהם: "וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד: זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב...וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית--כְּתוֹלְדֹתָם ...וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד, תַּעֲשֶׂנּוּ....וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן: טוּר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר, הָאֶחָד. וְהַטּוּר, הַשֵּׁנִי--נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם. וְהַטּוּר, הַשְּׁלִישִׁי--לֶשֶׁם שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה. וְהַטּוּר, הָרְבִיעִי--תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ, בְּמִלּוּאֹתָם. וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל-שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל-שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט" (שמות , כח', ו''-כא').
מפרש רש"י- "כְּתוֹלְדֹתָם- כסדר שנולדו-ראובן ,שמעון, לוי ,יהודה ,דן, נפתלי על האחת ועל השנית-גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף, בנימין.....וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן- על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון מילואים".
דומה, שלפנינו לראשונה, לידת האתוס של המילואים- צבא העם. כל צבעי האבנים של שבטי ישראל ,מאירים לנו בחווית שירות המילואים, באור יקרות הצבוע בצבע ירוק- מדי צבא העם במילואים, יסוד החיבור של עוצמתנו ,קיומנו ועתידנו במדינתנו.
הבה נתבונן במיוחד בשתי אבנים זוהרת ובמיקומן- שֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה :"וְהַטּוּר, הָרְבִיעִי--תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ, בְּמִלּוּאֹתָם."
מהי המהות של שתי אבנים אלו? המדרש דן בתיאור אבני חומות העיר ירושלים, ומציג מחלוקת בין המלאך גבריאל לבין המלאך מיכאל: ״ א״ר שמואל בר נחמני, נחלקו שני מלאכים ברקיע , גבריאל ומיכאל, אחד אמר - שוהם ואחד אמר -ישפה, אמר להו הקב״ה, להוי כדין וכדין״. לפי גבריאל, ירושלים תיבנה מאבן השוהם ולפי מיכאל, מאבן הישפה. בא הקב״ה ומכריע ביניהם ,״כדין וכדין״. כלומר, ירושלים נבנית גם מאבן השוהם וגם מאבן הישפה. המהרש״א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס-1555-1631 ) בדבריו על הגמרא בבא בתרא עה', בסוגיית אבני ירושלים, אומר, כי שוהם, היא אבנו של יוסף והיא מסמלת את הכוח הגשמי והחומרי בישראל. מהות גשמית זאת מיוחסת ליוסף המתייחד בהיותו ״המשביר לכל העם״, זהו גם תפקידו של משיח בן יוסף, שתפקידו לדאוג לצרכים החומריים של בניין עם ישראל. לעומת זאת, הישפה, היא אבנו של בנימין, שבחלקו נבנה בית המקדש, המסמל את המהות הרוחנית. הנה כי כך, הקמת המשכן הזמני במדבר , יחבר אותנו למקדש הקבע בירושלים. המרקם של אבנים עם לב אדם , קורא לחיבור סינרגטי של שבט אחד לרעהו. החיבור של יסוד החומר ושל יסוד הרוח, ייצור חברה שחוברה לה יחדיו, שעושה את שבטיה חברים.
אך פרשתנו קוראת גם לחיבור נוסף, לא רק על הציר השבטי, אל גם על הציר הבין דורי.
כך פותחת פרשתנו: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לְכַהֲנוֹ-לִי." (שמות, כח',א'). הנה כי כך, הרצף הבין דורי נוכח בפעילות משותפת במרחב המשכן- אהרן המבוגר ובניו הצעירים.
אך גם בגדי הכהן מאירים לנו את משמעות החיבור הגילאי , הבין דורי: "וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת... וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב.פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל,סָבִיב.(שמות, כח',לא'-לד').
למיקומם של הפעמון והרימון על לבושו של הכהן, נדרשו שני פרשנים.
רש״י מסביר, שמיקום הפעמון והרימון, היה בשורה, אחד על יד השני. ואילו הרמב״ן מסביר, שמיקום הפעמון היה בתוך הרימון. המגיד ממזריטש, מגדולי תנועת החסידות במאה ה18, וממשיך דרכו של הבעל שם טוב ,מציג את המודל הבין דורי, בעקבות פרשנותו של הרמב"ן. לדעתו, הפעמון מייצג את דור הצעירים ואילו הרימון מייצג את דור המבוגרים. הפעמון חלול והענבל שבתוכו, גורם לצלצולים ורעשים. הפעמון מייצג את הצעירים ( דור ה(Z, בראשית דרכם, שמתחילים למלא את המרחב החלול. הם מתלהבים, קופצניים, תזזיתיים ןרעשנים. הם נתונים בדינמיקה של שינויים ומעברים. הרימון המלא והגדוש בתרי"ג 613 גרעינים, מייצג את דור המבוגרים(הדור השקט ודור הבייבי בום) שהם, במצב צבירה של מילאות של ניסיון חיים. הם מייצגים את האנטי קליימקס של הצעירים. הם מאפיינים את שיקול הדעת, המתינות, ההתמדה, היציבות, הקביעות והשיגרה. אינם מצלצלים בצלצולים ואינם מרעישים.
המודל של הרמב״ן מציב לנו את החיבור ,במפגש הבין דורי, של זיקה, הדדיות, ויחסי גומלין ,בין הפעמון לבין הרימון, בין הצעירים לבין המבוגרים. הפעמון ממוקם בתוך הרימון. יש כאן מודל בין דורי, של סינרגיה והעצמה הדדית, של היחד בצד הייחוד. לפעמון- הצעירים ולרימון- המבוגרים, יש לכל אחד מהם את האישיות הייחודית המאפיינת אותו ואת שלב החיים שבו הוא נמצא ועמו היתרון היחסי שלו . גם אם קיימים פערים דיגיטליים בין השניים, גם אם קיימים פערים של לבוש, שפה, אורח חיים ,הרי שהמודל הבין דורי, מחייב קיום הדדיות, קיום כבוד הדדי וקיום חיבור של האזנה והזנה הדדית. הפעמון בתוך הרימון ,כל אחד מהם מביא למפגש הבין דורי את היתרון היחסי שלו. העולם שייך לצעירים וגם למבוגרים, במרחב חיים ומפגש אחד.
אך לא די ברטוריקה הקוראת לחיבור- ברוממות הלשון, אבל, נטולת לב ורצון כן ואמיתי ליצור חיבור מעשי של פירגון והעצמה . כך קוראת לנו פרשתנו : "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד." (שמות, כז', כ').
כל ההדדיות והאינטראקציה של צו החיבור של השבטים ושל הגילנות והגילאיות הבין דורית החיובית זה לזה, שולחות צו התגייסות חובה, להעלות את נר התמיד של השבט השני ושל הצעיר או הזקן ברצף הגילאי-בפירגון ובהעצמה מוארים, כאותה השלהבת העולה מאליה.
כך לימדנו המדרש: "לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד - שתהא שלהבת עולה מאליה" (ספרא ויקרא כד', ב'). כך העצים זאת הרש"ר הירש ( 1808-1888): "לְהַעֲלֹת נֵר - הוא בא לצוות על הכהן את הפעולה להאחיז את השלהבת בפתיל העומד להידלק כל הזמן ,עד שתהא שלהבת עולה מאליה. תכליתו של הרב המלמד תורה לתלמידיו הוא לייתר עצמו-לעשות עצמו למיותר. כלפי תלמידיו ואין תכליתו להשאיר את העם הלוקח תורה מפיו בתלות מתמדת ברבם שיהיו תמיד נזקקים לו " .
הנה לפנינו תובנה עמוקה של משמעות השיר: "שבט אחים ואחית גם יחד....אבותינו שורשים ואנחנו הפרחים".
פרשתנו קוראת לפירגון והעצמה ששוללת כל פטרונז', או יצירת תלות של זה בזה. הקריאה היא, לעשות זאת במתן חכות ולא במתן דגים. רק כך תתרחש ההעצמה השבטית והבין דורית.
פרשתנו גם קוראת לפירגון ולההעצמה , להיות נוכחים איתנים על ציר הזמן מיד ,עכשיו ולדורות.כפי שהמדרש מלמדנו: "הציווי- מיד, בשעת מעשה ולדורות....רבי יהודה בן בתירא אומר- אין ציווי בכל מקום אלא זירוז שנאמר-וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו" (ספרי, במדבר, נשא) .זה יקרה רק אם ההטמעה תהא לאורך חיים ולאורח חיים.
ובכן, הפנמנו את שני האתגרים – החיבור השבטי והחיבור הבין דורי. אבל, פרשתנו מציבה אתגר נוסף בסמינר המדברי- האתגר שבשגרה.
דומה שהחיבור השבטי והבין דורי, יקבל רוח גבית בשעת חירום בעטיו של אירוע מיוחד וחריג.שכן, פרויקט הקמת המשכן ,חיבר את עם ישראל, על שבטיו ועדותיו וליכד אותם לחברה אזרחית, לייעוד משותף- בהקמת המשכן.
אבל מסתבר שהחיים האמיתיים, הם השגרה היום יומית . את זאת נלמד ממדרש ידוע המובא במבוא לפירוש על "עין יעקב", קובץ קטעי האגדתא בתלמוד הבבלי, שם מתנהל דיון של תנאים, מה הם אותם הפסוקים שאפשר לתת להם גולת כותרת Highlights : "כלל גדול בתורה".
בן עזאי בוחר הפסוק:" שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" (דברים, ו', ד'). בן ננס בוחר הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך"( ויקרא, יח', יט'). בן פזי בוחר את הפסוק בפרשתנו: "אֶת-הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. " (שמות, כט',לט),אלו הן קורבנות התמיד וכיום בהיעדר הקורבנות, הן התפילות היום יומיות - שחרית, מנחה וערבית. זאת בעצם שגרת היום יום. ואכן נקבע שההלכה כמו בן פזי. הנה לנו דוגמא נוספת לפשר ולמשמעות של עבודת הקורבנות. השגרה בהתמדתה היא המנצחת ולא האירועים החד פעמיים והמיוחדים.
הרב פרופ' יונתן זקס( 1948- 2020 )במאמרו: "השראה והשקעה" לפרשתנו, מציג לנו את השתקפות השגרה בחיינו :"האנשים המשנים את העולם, בין אם בקטנות ונסתרות אם בגדולות ונצורות, הם אלה ההופכים חוויות שיא לשגרת יום יום. אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה. גאונות היא אחוז אחד השראה ו 99 אחוז השקעה. האנשים המשנים את העולם, בין אם בקטנות ונסתרות ובין אם בגדולות ונצורות, הם אלה ההופכים חוויות שיא לשגרות יומיום. אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה".
כך נמצא שבחילופי אותיות המילה – השגרה, נמצא את - הרגש ו-הגשר, שהם שני יסודות חיוניים, לחיבור השבטי והבין דורי.
הנה הכרנו את האתגר, של החיבור המשולש – השבטי, הבין דורי והשגרתי ,שמוצב על סרגל האתגרים לבני ישראל בפרשתנו, ומתחבר השנה לפורים המשולש – ששי, שבת וראשון- שושן פורים.
בפורים המשולש השתא , נתמיד ונעמיק בקיום המצוות המחברות והמעצימות את חוסננו- קריאת המגילה, סעודת פורים, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים .
החוט המשולש מפרשתנו ולימינו אנו, לא ינתק.
בימים אלו שאנו מייחלים לבואה של שגרת חיים שלאחר הקורונה ,נישא תפילה המתחברת למגילת אסתר:"וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים".
מי ייתן וימי הפורים ,יביאו עמם את בשורת המהפך בחיינו אל מול כל שונאינו – גם אותו שונא בדמות הקורונה : "וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם."
שבת שלום ופורים שמח
בשורות טובות ובריאות איתנה
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
