פרשת וירא – "וַיִּתְמַהְמָהּ " - דִּיסוֹנַנְס קוֹגְנִיטִיבִי ושַׁלְשֶׁלֶת
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
דִּיסוֹנַנְס (צְרִימָה) (Dissonance - בלטינית, dis: חוסר, sonus: קול) הוא שילוב של שני תווים או יותר במוסיקה , היוצר מצב של חוסר הרמוניה, וצורם לאוזן. בפסיכולוגיה חברתית ובחקר העמדות, דִּיסוֹנַנְס קוֹגְנִיטִיבִי Cognitive Dissonance או בעברית - צְרִיר הַכָּרָנִי, הוא מצב שבו חשיבתו של האדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט. התיאוריה טוענת, כי אצל בני האדם טמון רצון חבוי שמטרתו לשמור על העקביות בין עמדותיהם ותפיסותיהם לבין התנהגותם בפועל. תאוריית הדִּיסוֹנַנְס קוֹגְנִיטִיבִי, נהגתה על ידי הפסיכולוג החברתי היהודי-אמריקאי,לאון פסטינגר ( 1919-1989 ), בשנות החמישים של המאה הקודמת. התיאוריה טוענת, כי שמירת העקביות היא מניע מרכזי לאדם. אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו, יחוש תחושה בלתי נעימה של דיסוננס, מעין היעדר הרמוניה. תחושה זו תדרבן אותו לשנות את פועלו, או להתחיל להאמין בעמדה חדשה, כדי להקטין את הדיסוננס (הקונפליקט) בין העמדה להתנהגות. לחילופין, ידורבן האדם להתאים את התנהגותו לעמדה בה הוא מחזיק. לדוגמה, חייל הנשלח למשימה שאינו מאמין בה, יגבש מחדש את עמדתו, כך שהמשימה תיראה לו הכרחית וצודקת; או שיתחמק מהמשימה (או אפילו יחבל בה) על מנת להתאים את התנהגותו לעמדתו. הנה דוגמא נוספת, קרה לכם פעם שהחלטתם לעשות דיאטה ,אבל חיסלתם חבילת שוקולד עוד באותו יום? סביר להניח שכן: פעמים רבות התנהגותנו שונה מהגישה שלנו, כוונותינו או תפיסתנו. (המקור : ויקיפדיה , אוקטובר 2020, בטיפולנט- פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל 2020).
דִּיסוֹנַנְס קוֹגְנִיטִיבִי הוא לווית חן לחיינו ,דוגמאות לא חסרות .
כך הדִּיסוֹנַנְס הקוֹגְנִיטִיבִי נוכח בפרשתנו, בסיטואציה אחת ובמילה אחת – וַיִּתְמַהְמָהּ.
הבה נשים לב, לטעם הנדיר - שַׁלְשֶׁלֶת, המעטר את המילה – וַיִּתְמַהְמָהּ.
מסורת טעמי המקרא שהיא צורת הקריאה של הטקסט, התפתחה כנראה בהדרגה עוד מתקופת בית שני. סימנים כתובים לתיעוד הטעמים פותחו רק סמוך למאה השמינית לספירה בידי בעלי המסורה, שעמלו על תיעוד מסורות קריאת וכתיבת המקרא שהגיעו אליהם. זו בערך אותה התקופה שבה נקבעו סימני הניקוד. הסימנים שבידינו מקורם במסורה הטבריינית. הטעמים מעטרים את המלל ומשמשים כמו תווי נגינה למלל של שיר. ישנם מקרים שהטעם גם מוסיף אינפורמציה נוספת מלבד ההטעמה, הפיסוק והמנגינה.
טעמי המקרא, כשמם כן הם, נותנים טעם של משמעות למילים, היוצרים משפטים, פסוקים , פרקים ופרשות.
הטעם שַׁלְשֶׁלֶת שמנוגן באריכות רבה, כמו סלסול מתמשך עולה, בשונה מטעמי המקרא האחרים, יתכן כי בא להצביע על פעולה ממושכת, כגון התלבטות, קושי נפשי לבצע החלטה מסוימת, ואולי אפילו משבר זהותי.
אני מבקש לטעון שהטעם מאפיין סיטואציות מקראיות שמאפיינות - דִּיסוֹנַנְס קוֹגְנִיטִיבִי.
בסיטואציה תודעתית, פסיכולוגית ונפשית , טעם ההיכר הוא - שַלְשֶׁלֶת. דומה לסוג של צפירה עולה ועולה, כמו קְרֵשֶׁנְדּוֹ במוסיקה.
טעם השַלְשֶׁלֶת מופע שבע פעמים בתנ"ך, אך בחמשה חומשי תורה, מופיע ארבע פעמים.
השַלְשֶׁלֶת הראשונה בתורה, מופיעה בפרשתנו בסיפור של לוט: "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם". מפרש רש"י :" ישב כתיב. אותו היום מינוהו שופט עליהם".
השופט לוט היושב בשער העיר, רואה את המלאכים המגיעים לעיר : " וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין. וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד--וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.". (בראשית, יט',א' –ג' ).
מעשה אברהם ושרה, סימן ללוט. כך הוא למד מהם, את מידת הכנסת האורחים. רש"י מאיר את עינינו: "וַיַּרְא-לוֹט -מבית אברהם למד, לחזר על האורחים". כך לוט, נוהג באורחיו המלאכים, אבל דומה שהפנים והטמיע במעט את "התרבות" הסדומית: " טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן: כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם. וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו. וַיֹּאמַר: אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ. הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ--אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי " (בראשית, יט',ז'-ח'). הנה לוט, האיש האמיד, העשיר והשופט בסדום, עושה בעצם סוג מנהג סדום. שכן, את זאת הוא הבין מיד:" בסדום התנהג כסדומאי. נכון, שלמדתי עת ערכה של הכנסת אורחים מאברהם ושרה, עוד טרם הגעתי לסדום. אבל, לא נורא לקיים זאת בסדום, גם במחיר הפקרת בנותיי ". כך נוהג לוט הסדומאי במידת סדום, ביחס לבנותיו. האם לא מזכיר לנו את סיפור פִילֶגֶשׁ בַגִּבְעָה , המופיע בספר שופטים .הסיפור נסוב אודות איש לוי הנקלע עם פילגשו לגבעה, עיר של בני שבט בנימין, ומתארח אצל אפרתי המתגורר במקום. בלילה מתגודדים בני העיר ודורשים להוציא אליהם את האיש הזר למען ידעוהו. במקום זאת, מוסר לידיהם הלוי את פילגשו והיא נאנסת באכזריות ומתה.
כך ממשיכה להתפתח העלילה- "לוט בסדום", בפרשתנו : " וַיֹּאמְרוּ( אנשי סדום) גֶּשׁ-הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט. עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם; וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת. וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים ( המלאכים) אֶת-יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת-הַדֶּלֶת, סָגָרוּ. וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת, הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, מִקָּטֹן, וְעַד-גָּדוֹל; וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים( המלאכים) אֶל-לוֹט, עֹד מִי-לְךָ פֹה--חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ בָּעִיר: הוֹצֵא, מִן-הַמָּקוֹם. כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי ד', וַיְשַׁלְּחֵנוּ ד' לְשַׁחֲתָהּ. ... וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר: קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, הַנִּמְצָאֹת--פֶּן-תִּסָּפֶה, בַּעֲו�ן הָעִיר" (בראשית, יט', ט'-טו'). וכאן בדיוק מתרחש הדִּיסוֹנַנְס הקוֹגְנִיטִיבִי אצל לוט , בדמותה של מילה אחת – וַיִּתְמַהְמָהּ ועליה מעוטר הטעם המקראי הנדיר – שַׁלְשֶׁלֶת . הבה נקרא את המילה "וַיִּתְמַהְמָהּ" בליווי ניגון הטעם – שַׁלְשֶׁלֶת , והרי לנו הדגמה חיה לתיאור הסיטואציה הדיסוננסית קוגנטיבית, בה נתון לוט- השופט העשיר מסדום. כך מסביר זאת רש"י : וַיִּתְמַהְמָהּ - כדי להציל את ממונו". כך גם התלמוד הירושלמי : " דייך שאתה ממלט את נפשך, מלמד שיצא לוט וידיו על ראשו ולא הציל מנכסיו כלום" ( ירושלמי, סנהדרין, י', ח')
לוט השתקע , נטמע והתערה בקהילת העיר סדום. הוא רכש לעצמו מעמד גבוה. גם אדם אמיד וגם שופט. כנראה זכה גם לכבוד מאנשי סדום בתוקף אמידותו והיותו שופט.
לוט שרק קודם היה מוכן להפקיר ולאבד את היקר לו- את בנותיו בידי אנשי סדום. כאשר הוא מבין שהעיר סדום על כל תושביה ,צפויה להשמדה ולכיליון . אותו לוט, לא משלים עם אובדן ממונו. הוא נתון בדיסוננס קוגנטיבי. "קדושת החיים או קדושת הדמים"? קשה ללוט להשלים עם אובדן ממונו וזאת אל מול הצלת חייו וחיי משפחתו. וַיִּתְמַהְמָהּ - לוט כנראה מנסה להחזיק החבל בשתי קצותיו. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הוא מנסה להרוויח זמן ולדחות ההכרעה. לוט בפועל מציל את נפשו, גופו וגם את שתי בנותיו: "וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת ד' עָלָיו; וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר. וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר: הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן-תִּסָּפֶה".( בראשית, יט', א'-כב'). לוט היה עושה הכול כדי להישאר בסדום , בסך הכול, הוא חי שם לא רע. הממון שצבר הפך להיות עיקר בעיניו. הוא חס על הממון יותר מבנותיו. תודעתו הייתה בסדום, אבל רק גופו יצא בפועל מסדום. הפרידה לא הייתה צעד פשוט בשבילו. הוא היה צריך לעזוב את הבית ואת כל הרכוש והקהילה, להותיר מאחוריו.
דומה שאשת לוט אף היא בדיסוננס קוגנטיבי. היא ממאנת לעזוב את סדום. אשת השופט האמיד שהיו לה כנראה חיים טובים בסדום, ממרה את ציווי המלאכים ומשלמת בחייה. אבל היא ( איננו יודעים את שמה) הופכת לנציב מלח:"וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח". חשבתי, למה דווקא לנציב מלח. מה המיוחד במלח? -המלח איננו משנה את צורתו. לאמור, אשת לוט כבר פתרה לעצמה את הדיסוננס הקוגנטיבי. היא לא משתנה ואיננה חלק מהשינוי. כך אנו יודעים שהמושג - מלח הארץ שכה שגור במקומותינו, הוא מושג נוצרי.ביטוי שמקורו בברית החדשה, שם נאמר - על ידי ישו, ב"דרשת ההר" שנשא באוזני תלמידיו: "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ", שאומר לתלמידיו- כמו המלח, כך אתם אל תשתנו.
כך נוכח לו הדיסוננס הקוגנטיבי בהמשך מעלה פרשתנו :" וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא, לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר; וַיֵּשֶׁב, בַּמְּעָרָה--הוּא, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו. וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע. וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן, בַּלַּיְלָה הוּא; וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ..... וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט, מֵאֲבִיהֶן. וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב: הוּא אֲבִי-מוֹאָב, עַד-הַיּוֹם. וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי: הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן, עַד-הַיּוֹם". ( בראשית, יט', ל'-לח') . שתי בנותיו ( נטולות שם) של לוט , נתונות בדיסוננס קוגנטיבי - כיבוד אב ומניעת גילוי עריות מחד, והמשך קיום זרע מאידך. הכרעתן כאן ברורה. כידוע, דוד המלך הוא צאצא של מואב- בנו של אימו שהיא ביתו של אביו שהוא גם סבו.
הבה נשוב לטעם -שַׁלְשֶׁלֶת , המופיע בעוד שני מקומות בספר בראשית .
כך נפגוש את הדיסוננס הקוגנטיבי המעוטר בטעם שַלְשֶׁלֶת בפרשת חיי שרה אותה נקרא בשבת הבאה. אברהם מבקש מעבדו אליעזר ללכת ולמצוא כלה ליצחק בנו. המפרשים פירשו שלאליעזר לא היה קל לעשות את השליחות, כי הוא בכלל קיווה שיצחק יתחתן עם הבת שלו, ואז הוא וצאצאיו הם אלה שיירשו את נחלתו של אברהם בעתיד. אברהם כבר אמר את זה לד' לפני שנפקד בבן: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֲדֹנָי אלוקים מַה-תִּתֶּן-לִי, וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי; וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי, הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר וַיֹּאמֶר אַבְרָם--הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע; וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי!" (בראשית: טו', ב'-ג'). אם אליעזר יצליח בשליחות ויביא אישה ליצחק וייוולדו ליצחק ילדים, לא יהיה לו סיכוי לקבל את נחלת אברהם. הוא היה צריך להראות נאמנות מוחלטת לאברהם על חשבון הרווח האישי שהוא יכל לקבל, ובאמת הוא בוחר בנאמנות, ההחלטה לא קלה. וגם כאן השַׁלְשֶׁלֶת רומזת לזה בפסוק שמתאר את תפילתו של אליעזר להצלחת שליחותו: "וַיֹּאמַר—ד' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (בראשית: כד', יב'). מעל המילה "וַיֹּאמַר " - יש את הטעם - שַׁלְשֶׁלֶת . הנה ביטוי נוסף לדיסוננס קוגנטיבי בו היה נתון אליעזר העבד ואין יותר אפקטיבי לתאר לקורא את עוצמתו, בניגון הטעם- שַׁלְשֶׁלֶת, מעל מילת המפתח –וַיֹּאמַר.אליעזר ידע זאת, ולאחר שנולד יצחק, הוא קיווה שלפחות יצחק יישא לאישה את ביתו של אליעזר. עכשיו שאברהם שלח אותו לחפש אישה ליצחק בארם-נהרים, הוא מבין שזה אבוד. הוא מתפלל שתמצא ליצחק אישה הגונה, אך לפני התפילה הוא טיפה מתעכב- וַיֹּאמַר -המילה המעוטרת בשַׁלְשֶׁלֶת.
השַׁלְשֶׁלֶת השלישית בספר בראשית נוכחת בסיפור של יוסף שמופקד על בית פוטיפר שר פרעה: "וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן--וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים ". ( בראשית, לט', ז'-ט') . אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, הנתון בדיסוננס קוגנטיבי. כך מאיר את עינינו הרמב"ן ( רבי משה בן נחמן 1194-1270):"סיפר הכתוב כי מאן לעשות כרצונה, אף על פי שהיא גבירתו אשת אדוניו והוא ירא ממנה, כי היה ירא את ד' יותר". המילה "וַיְמָאֵן " מוטעמת בשלשלת, מבטאת את הדיסוננס הקוגנטיבי והמאמץ הגדול שנדרש מיוסף לסרב לה. הוא לא וויתר רק על הפיתוי אלא גם על כל המעמד שהוא התחיל לבסס לעצמו במצרים, וכל זה קרה כשהוא היה מנותק פיזית מהמשפחה שלו.
סר אדמונד הילרי (1919-2008 ) הכובש הראשון של הר האוורסט בשנת 1953 , השאיר לנו כמורשת, משפט אלמותי : " לא את ההר אנו כובשים, אלא את עצמנו אנו כובשים".
שבת שלום ומבורכת
* ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)
מנכ"ל
שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981
טל' 02-6537591 , נייד 054-2222035 , פקס' 02-6507113
&
יגאל גור אריה
פרשת -וירא-
וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ.... לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר...וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ.
הצחוק הוא אחד הנושאים המרכזיים בפרשתנו. מתברר כי צחוק הוא דבר רציני.
מדענים טוענים שהצחוק עוזר לבריאות ומשתתף בתהליך הריפוי אצל חולים. במחקרים נמצא שלאחר הצחוק ישנה ירידה בהורמוני הדחק כמו האדרנלין והקורטיזול, דבר המחזק את המערכת החיסונית ומוריד את לחץ הדם. הגוף גם משחרר אנדורפינים שמשפרים את מצב הרוח.
לאחרונה התפתח מקצוע רפואי המשתמש בצחוק למטרות טיפוליות בשם "ליצנות רפואית" שבו ליצנים מסתובבים בבתי חולים ומשעשעים חולים בתעלולים שונים.
שני סוגי צחוק :צחוק ציני ומזלזל שכולו לעג וארס, וצחוק של שמחה ואמונה אופטימית. אפילו השם של בנה יצחק מלמד על צחוק חיובי ובונה. הצחוק סביב לידת יצחק היה מלא בתקווה לגבי עתידו ועתיד העם כולו. מעכשיו לאברהם ולשרה יש בן שימשיך את הדרך. האם זו לא סיבה לצחוק ולשמוח?
מה הוא סוג הצחוק שלנו? האם אנו צוחקים במטרה להקטין את מי שמולנו, או להעצים אותו? האם אנו צוחקים צחוק חלול, מזויף מעליב וחסר משמעות, או צחוק אמתי וטהור?
לצחוק יש מספר רב של יתרונות בריאותיים מגוונים שישפיעו לטובה על חייכם במהירות מפתיעה. כל שעלינו לעשות הוא לקחת את החיים בקלות, לחייך יותר, ופשוט לצחוק.
מכאן ניתן לאמר שלא רק שהצחוק טוב לבריאות, הוא גם עוזר לשמור על הבריאות !!!
משפט השגור בפי: "הבריאות העיקר היתר צ'ופר "
שבת שלום!
שבת צחוקים וחיוכים!
יגאל גור-אריה
&
חמשיר לשבת פרשת וירא:
הַיָּד הַמִּשְׁתַּהָה / דוד אשל
הַשֶּׂה כְּבָר עָלָה / גַּם הָאַיִל בַּסְּבַךְ,
מָתַי גְּאֻלָּה ? / מָתַי מַהְפָּךְ ?
הָעוֹלָם נָדוֹן / לְחֻמְרָה
כַּהֲפִיכַת סְדוֹם / כַּעֲמֹרָה.
יֵשׁ מַאֲכֶלֶת / יֵשׁ שְׁחִיטָה,
הֵיכָן יָד גּוֹאֶלֶת / לִמְנוֹעַ מִיתָה ?
עוֹלָם בָּעֲקֵדָה / גָּדוֹל הַשָּׂטָן,
עוֹלָם לְצֵידָה / ע"י וִירוּס קָטָן .
הַנְּגִיף מֻצָּב / בְּכָל שַׁעַר,
לְלֹא הַצַּו :/
"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" ! (בראשית כ"ב / י"ב)
לָמָה ? מַדּוּעַ ? / נִתְוַכֵּחַ !
רוֹצִים שִׁמּוּעַ / לֹא עַל גַּב מִזְבֵּחַ.
עָנְשֵׁנוּ הֻכְפַּל / שְׁלַח לְטִיפָה,
גַּם אִם עוֹלָמֵנוּ שָׁפָל / סַלֵּק מַגֵּפָה.
הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל
מִשְׁתַּהֶה,
שַׁעֲרֵי גְּאֻלָּה לֹא נוֹעֵל
"ה' יִרְאֶה". (בראשית כ"ב / י"ד)
שבת מבורכת ובריאה
בלהה ודוד אשל
