רעיון לשבת פרשת וזאת הברכה וחג שמחת תורה במסר של ד"ר זאב פרידמן -"מרחב בְּאֹהָלֶיךָ ומרחב בְּצֵאתֶךָ" & ובמסר של יגאל גור אריה -"בדד" & וחמשיר -"בְּרָכָה עַכְשָׁוִית "/ דוד אשל

פרשת "וזאת הברכה"- "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ"-מרחב בְּאֹהָלֶיךָ ומרחב בְּצֵאתֶךָ.

ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

השבת היא שמחה משולשת – שמחת תורה, שמיני עצרת וסיום חמישה חומשי התורה.

שמחה זאת מתרחשת בימי קורונה. כולנו נאלץ השנה להתמזער, לשמחת קפסולות מצומצמות של - תפילות, הקפות וקריאה בתורה . אנו מסיימים שבוע ימים בסוכה, במרחב ארעי בתוך מרחב קורונה ארעי של סגר.

משה רבנו בפרשתנו, מסיים את נאומו המשתרע על פני כל ספר דברים, בברכות לשבטי ישראל:"וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי, מוֹתוֹ." (דברים, לג', א') משה בפרשתנו מסיים את מסע חייו, בהנחילו

צוואה רוחנית לשבטי ישראל. כך מפרש רש"י: "לפני מותו, סמוך למיתתו, שאם לא עכשיו, אימתי".

חג שמחת תורה הוא קו הסיום של קריאת חמשת חומשי התורה , בקוראנו את פרשת - "וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה ", שבה מסתיים מסע המדבר של בני ישראל, הניצבים בפתח שער הכניסה לארץ ישראל.

פרשתנו מסיימת באקורד סיום של עצב : "וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה. וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, שְׁלֹשִׁים יוֹם; וַיִּתְּמוּ, יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה."( דברים, לד', ז'-ח'). דומה שבני ישראל חווים סוג תחושה של נטישה, ביחס למשה ולתורתו. יתכן שהם חוששים מהיום שלמחרת, כיצד ואם בכלל תראה ההמשכיות ללא משה מנהיגם והאם גם התורה תיעלם עם פטירתו .

כיצד אקורד סיום זה של עצב שבו אנו מסיימים את פרשתנו, מתכתב עם שמחת תורה?

הנה לנו צפירת הרגעה, - השמחה המשולשת מגרשת כל עצב ודכדוך.

כך מסתיים לו פרק חיים ומתחיל פרק חיים חדש. נעלה בשמחה שני חתנים – חתן תורה וחתן בראשית. במקום של חתנים גם בימי קורונה ,שורה השמחה – "קול מצהלות חתנים". אנו מתחילים מיד בקריאת ספר בראשית. כשירה של נעמי שמר: " לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב ולהתחיל מבראשית.". גם בזמנים ששמחה ועצב משמשים בערבוביה, הרי בתהליך ההתחדשות וההתחלה המחודשת, גוברת השמחה על העצב. כך לימדנו הראי"ה קוק ( 1865-1935): " כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים".

משה בנאומו האחרון בפרשתנו , פונה בעת נעילת שער אל עם ישראל בקריאה נרגשת : "אין מקום לעצבות, אני אמנם נפטר מן העולם, כדרך כל בשר ודם, אך אינני לוקח איתי את התורה. התורה היא שלכם- " תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. ". גם אם אני לא בין החיים, הרי תורתנו הקדושה היא תורת חיים וממשיכה להתקיים לנצח נצחים ורק על כך יש לשמוח".

משה נושא בפרשתנו את נאומו האחרון, עת הוא מברך את שבטי ישראל בברכות המשתרעות על פני ח"י 18 פסוקים.

הבה נשים לבנו לתופעה מעניינת ומיוחדת. כל שבט מתברך בברכה פרטנית בפסוק ייחודי ונפרד עבורו ,רק מלבד שני שבטים - זבולון ויששכר שכרוכים ביחד, בברכה אחת ולא בשתי ברכות נפרדות, כמו שאר השבטים.

הבה נראה כיצד פרשתנו מציגה זאת:" יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל-יָמֹת; וִיהִי מְתָיו, מִסְפָּר. וְזֹאת לִיהוּדָה, וַיֹּאמַר, שְׁמַע ד' קוֹל יְהוּדָה, וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ; יָדָיו רָב לוֹ, וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה. וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ... לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ד', יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן. וּלְיוֹסֵף אָמַר, מְבֹרֶכֶת ד' אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל, וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת...וּלְגָד אָמַר, בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד: כְּלָבִיא שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד....וּלְדָן אָמַר, דָּן גּוּר אַרְיֵה; יְזַנֵּק, מִן הַבָּשָׁן. וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן, וּמָלֵא בִּרְכַּת ד'; יָם וְדָרוֹם, יְרָשָׁה. וּלְאָשֵׁר אָמַר, בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר; יְהִי רְצוּי אֶחָיו, וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ.( דברים, לג', ו' – כד').

רק אצל זבולון ויששכר, מתלכדות להן הברכות יחדיו לברכה משותפת ,בפסוק אחד, בשונה מיתר השבטים: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים, הַר יִקְרָאוּ שָׁם, יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק: כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל." (דברים, לג', יח'-יט').

במה זכו זבולון ויששכר להתייחד בברכה משותפת, שלא כמו שאר השבטים ?

את התשובה לכך מצאתי דווקא , במאפיינים הייחודיים ובשטף האירועים בימי קורונה, אותם אנו חווים בימים אלו.

הנה לנו בברכה זאת, ייצוגם של שני מרחבים : מרחב בְּאֹהָלֶיךָ ומרחב בְּצֵאתֶךָ.

משה בברכתו לשני שבטים אלו, מציב תובנה גם לימינו, של איזון מושכל וחכם, בין שני מרחבים אלו . ההסתגרות במרחב – בְּאֹהָלֶיךָ, באוהל הפרטי שאליו נכנסת רק המשפחה הגרעינית-הוא האוהל הפרטי המגן על שלום הגוף , לבין היציאה למרחב - בְּצֵאתֶךָ , הוא המרחב הפתוח הציבורי - היציאה למרחב העולם הפתוח, המגן על שלום הקיום הכלכלי. זאת הסינתיזה והאיזון המושכל ,בין שמירת בריאותך הגופנית והנפשית באוהל המוגן הסגור והאינטימי,במרחב – בְּאֹהָלֶיךָ. לבין שמירת ביטחונך הקיומי החומרי באוהל הפתוח הנעדר תשתית הגנה על גופך, במרחב - בְּצֵאתֶךָ.

אך לא די רק במציאת המה, - המינון והאיזון המתאים והמידתי , בין שני מרחבים אלו, לכדי הדדיות והרמוניה זבולונית ויששכרית. אלא ובעיקר, חשוב האיך,-הדרך ואופן ההתנהלות ,בין שני המרחבים. מילת המפתח היא – השמחה ולא העצבות : " שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ".

באווירה טובה כאשר שורה השמחה, קל יותר לבחון רציונלית את המינון שיש לתת לכל אחד משני המרחבים, תוך ניתוח הסיכונים אל מול הסיכויים.

משה בברכה מיוחדת זאת מציג לנו מודל של שילוב ושיתוף. אין האחד יכול להתקיים ללא השני. לא נתקיים, אם נסתגר כל הזמן במרחב – בְּאֹהָלֶיךָ ובאותה מידה גם אם נשהה כל הזמן במרחב בְּצֵאתֶךָ.

מודל השילוב והשיתוף באיזון המושכל בשהייתנו בשני מרחבים אלו, תלוי רבות, בשקיפות, בשותפות ובערבות ההדדית בין שני שבטים אלו.

כך הן ההדדיות והערבות ההדדית, כפי שהן משתקפות במודל המרחבים של זבולון ויששכר.

הפרקטיקה של מרחב – בְּאֹהָלֶיךָ- האוהל המסוגר, אל מול מרחב – בְּצֵאתֶךָ- אוהל העולם הפתוח והחיצוני, שזבולון הוא שר החוץ העוסק בפיתוח שווקים ומסחר ודואג למקורות הכספיים לקיום הבית , כפי שגם מצאנו בברכת יעקב : " זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות וירכתו על צידון" (בראשית, מט', יג'). ואילו יששכר, הוא שר הפנים, המתמקד בעבודות הפנים של חקלאות ולימוד תורה. כפי שגם מצאנו בברכת יעקב : " יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים. וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה" (בראשית, מט', יד' ).

הרשב"ם ( רבי שמואל בן מאיר,1080-1160 ) קושר את ברכת יעקב לברכת משה : "יששכר חמור גרם- לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה, אלא עובד אדמתו. יהיה כחמור בעל איברים חזק, מצוי בין המשפתיים, תחומי העיר, לחרוש ולעבוד את האדמה".

רש"י מפרש: " זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיה בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר שתורתו של יששכר על ידי זבולון הייתה. "שמח זבולון בצאתך"-הצלח בצאתך לסחורה. ויששכר- בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים, כמו שנאמר ( דברי הימים, א', יב')ומבני יששכר יודעי בינה, לעיתים ראשיהם מאתים ראשי סנהדרין היו עוסקים בכך ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם".

אך הדילמה של שאלת המינון הנכון , שבין מתן משקל למרחבהאוהלי הפרטי הסגור, לבין המרחב האוהלי החיצוני הפתוח, איננו רק סיפורם הפרטי של שני שבטים אלו, אלא הוא אמור להקרין על התנהלות כל שבטי ישראל , במיוחד במציאות מורכבת ובעלת איומים וסיכונים.

שני העוגנים המבטיחים זאת הם – אחדות וישרות.

כך פרשתנו מדגישה את חשיבות האיתנות, הערבות ההדדית והסולידריות, של יחד שבטי ישראל:" תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ, מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל "( דברים, לג', א'-ה').

בִישֻׁרוּן – מלשון, ישר. יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל – אחדות ולא אחידות, היחד בצד הייחוד.

מודל המינון הנכון בין האוהל הסגור- מרחב בְּאֹהָלֶיךָ לבין האוהל הפתוח-מרחב בְּצֵאתֶךָ שמבטא את השותפות שבין זבולון ויששכר, נשען על שני העקרונות- ישרות ואחדות ביניהם.

הם יודעים להכיר בשונות ובהבדלים ב DNA שביניהם, ואם הם יודעים לקיים השותפות ביניהם, בכבוד הדדי, ברגישות ובתבונה, אין ספק שתהא לכך הקרנה והשפעה על שאר השבטים, שגם ביניהם תתקיים ערבות הדדית על בסיס של ישרות ואחדות.

משה בנאומו האחרון בפרשתנו, פונה לשבטי ישראל, בימים ההם ובזמן הזה: " בבקשה, תמקדו את מאפייני המשאבים האנושיים הייחודיים שלכם למרחב שותפות חיובי ,בראיה כוללת, של " יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". אנא ראו כל שבט, את מעלת חבריכם בשבט האחר ולא את חסרונם, דעו לוותר היכן שצריך, הפגינו אחריות, ערבות הדדית ושליטה עצמית של כל שבט כלפי השבט האחר, אל תנהלו פנקסנות וחשבונאות נפשית של שבט האחד כלפי השני ,ראו כיצד זה קורה באופן כה מוצלח בין שבטי זבולון ויששכר , למרות הפערים וההבדלים ביניהם. למדו מהם וכך תעשו. השקיעו מאמץ לראות את המשותף וההשפעה הכוללת שלכם כעם שעומד על סף כניסתו לארץ, לקומם את ריבונותו ועצמאותו. אמנם כל שבט מיוצג בברכות במאפיין הייחודי שלו, הטבוע באישיותו, בDNA השבטי שלו, אמנם כל שבט מסגיר בתיקו האישי, את ההיסטוריה שלו, אבל עליכם להתנהג באחדות ובשותפות, כקהילה וכעם לשמירת אחדות האומה והמדינה בדרך: "מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל ".

אך מודל זה של שבטי זבולון ויששכר, יתקיים באופן אמיתי, בדמותם ,במידותיהם ובהתנהגותם, של מנהיגי שבטים אלו, מהם בעיקר נדרשת דוגמא אישית של יושרה.

דומה שכך יש לקרוא המסר הברור בפרשתנו : "וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם", רק בקיום בִישֻׁרוּן- ביושרה של מנהיגנו, ראשי עמנו ומדינתנו, רק אז יתקיים חלקו השני של הפסוק: "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".

ספר דברים מסתיים באות ל:" לעיני כל ישראל" ואילו ספר בראשית אותו נתחיל אי"ה בשבת הבאה, מתחיל באות ב:" בראשית ברא". השילוב בין האותיות הוא: לב. מודל השותפות בין השבטים יתרחש רק אם השבטים ירגישו זאת בלב. רק חיבור אמיתי של הלבבות יביא לשותפות אמיתית. רק אם מנהיגי שבטינו ינהגו בלב שומע וידבקו בצניעותה של הערבה, שאותה נחזיק בידינו ובה גם נחבוט על קרקע המציאות, בתפילת הושענא רבה שבה נישא תפילתנו: "להושע נא עליית שבטים, פינת יקרת, ציון המצוינת, קודש הקודשים, רצוף אהבה, שכינת כבודך, הושע נא ....קול מבשר מבשר ואומר, הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם".

הבה נמצא – "חן ושכל טוב בעיני אלוקי ואדם" ונאמץ לליבנו גם היום בימי מבחן של קורונה , את מודל היושרה, האחדות, השותפות ,הסולידריות והערבות ההדדית, של שבטי זבולון ויששכר, שבכוחו להקרין ולהשפיע שפע רב ושמחה, על כל שבטי ישראל–"בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל ".

פתקא טובה וחג שמחת תורה ושמיני עצרת שמח.

שבת שלום ומבורכת

בשורות טובות ובריאות איתנה

חזק חזק ונתחזק.

&

יגאל גור אריה

שמחת תורה ,וזאת הברכה , "בדד"

הפרשה החותמת את חמשת חומשי תורה. בפרשתנו תיאור של קיצו של משה, יומו האחרון עלי אדמות. במה חתם איש האלוקים את מסכת חייו –"הברכה".

"וזאת הברכה אשר ברך איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו"

בין הברכות מצויה ברכה אחת ,שלכאורה אינה אלא קללה של ממש .קללה שאקטואליות לא פגה, והינה חריפה היום כבעבר. כיום בעזרת הלחצים הבינלאומיים ובעידודם הנדיב של אמצעי התקשורת בעולם- ברכה זו היא מן המלים האחרונות ממש של הברכות- זו המילה "בדד" המבשרת את בדידותו של עם ישראל בקרב העמים.

אין צורך להכביר מילים על בדידותנו זו כעם וכמדינה. תמונת שר החוץ שמיר הנואם לפני כורסאותיה הריקות של העצרת הכללית, ממחישה היטב את הוואקום הבינלאומי בתוכו אנו חיים .הילדים הבודדים בגלל הודעת ווטספ ועוד...אין לתלות זו במחדלי השלטון.

"וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב "

אין בכוחה להסביר את העובדה שמשה קבע מראש בדידות זו כברכה אחרונה.

משה ידע מצוין מה הוא אומר ,המילה "בדד" משמשת כמגדלור ואמת מידה לערכנו

התנהגותנו יהדותנו ישראליותנו.– אנו נקבע את מעמדנו בחברה ובעולם, הכל תלוי אך ורק בנו- כל אחד ואחת מאיתנו. אנו חייבים להיות נאמנים למקורותינו.(בדידות אינה סגירות וניתוק(

אנא נהיה נאמנים לערכנו וללא תלות במנהיגנו.....

לעשות כל דבר בעתו !
המנהג לקרוא את מגילת קהלת בשבת של סוכות - מפגיש אותנו עם ספר עמוק ומעורר מחשבה. נדמה לי שבעידן התזזיתי שבו אנחנו חיים, יש המון משמעות במילים של שלמה המלך שייקראו בשבת הקרובה בהרבה בתי הכנסת: *"לַכֹּל זְמָן וְעֵת, לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק"*.
הרבה פרשנויות נכתבו על המילים האלה, אבל נסתפק בפרשנות הכי פשוטה: יש זמן לכל דבר. אפשר לנסות לעשות הכול ביחד ולהספיק גם וגם וגם, ולערבב קריירה ומשפחה וזוגיות ולימודים ו-100 הודעות ווטסאפ תוך כדי. אבל מגילת קהלת מציעה שלא לבלגן את המציאות. לדעת מה אתה עושה עכשיו. כי יש בחיים זמנים כאלה ויש זמנים אחרים, יש מותר ויש אסור, וחשוב לדעת זאת ולהיות ערניים ולראות מה נכון ומתי. *"חייב אדם לעשות כל דבר בעתו"*. דווקא כדי שכל תחום יוכל לצמוח ולפרוח – חשוב להפריד ולהבדיל. והנה למשל שבת מגיעה, כדי להזכיר לנו שיש עת של חול ועת של קודש.

שבת שלום. !

מועדים לשמחה !!

גמר חתימה טובה !!!

יגאל גור אריה

&

בְּרָכָה עַכְשָׁוִית / דוד אשל

מִן הַשָּׁמַיִם זִוּוּג נָחַת

שְׁכֵנִים הָפְכוּ לַאֲגֻדָּה אַחַת,

בִּתְפִלָּה, בְּעֶזְרָה וּבִדְאָגָה

אֵין יְרִיבוּת וְאֵין מִפְלָגָה,

כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הֵם מִשְׁפָּחָה

אֶת כֻּלָּם בֵּרֵךְ מֹשֶׁה בְּ"וְזֹאת הַבְּרָכָה".

אֵבֶר מֶרְכָּזִי וְלֹא שּוּלַיִם

הוּא הַלֵּב, הַנִּמְצָא בֵּין הַכְּתֵפַיִם,

וְעָלָיו נֶאֱמַר: "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן"

הַלֵּב שֶׁל כָּל בַּיִת הוּא הַשָּׁכֵן.

הֵנָּה הֵם יַחְדָּו אֶצְלֵנוּ כָּאן

הַשָּׁכֵן וְהַלֵּב בְּאוֹתוֹ הַמִּשְׁכָּן.

שבת שלום וחג שמח.

דוד אשל.