פרשת בהר –בחוקותי – "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ... וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת " – בין מירון לירושלים
זאב ( ווה) פרידמן
לעילוי נשמת מ"ה הרוגי אסון מירון
כולנו עדיין נתונים תחת הזעזוע והאסון הכבד שאירע לפני שבוע במירון, בעיצומה של שמחת ל"ג בעומר. הטרגדיה בה קיפחו את חייהם, 45 תינוקות של בית רבן, צעירים, מבוגרים וזקנים.
הנה השבת מחוברות הן שתי פרשותינו- בהר ובחוקותי.
מהי משמעות החיבור?
ממרומי הר מירון המשקיף על העיר צפת, נשברו לוחות- בחוקותי .
כך מאיגרא רמא של: "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת- מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", הגיעו שברי הלוחות לבירא עמיקתא של : "וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל- הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי." (ויקרא, כו', ג, כו',יד').
כך מציבה פרשתנו לנגד עינינו בניין בן קומותיים :""וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".(ויקרא כו', יג')."ואולך אתכם קוממיות- רבי מאיר אומר- מאתיים אמה, כשתי קומות של אדם הראשון".(בבא בתרא דף עה' עמ' א').
המילה ״קוממיות ״, מציגה לנו דגם של קומותיים -בנין של שתי קומות. כל אחת מהקומות מייצגת מהות שונה.
אי אפשר לעבור לסדר היום, נוכח שבירת הלוחות בהר מירון.
בחיבור של – בהר (מירון) ובחוקותי , אנו נדרשים לדיון ציבורי וחשבון נפש נוקבים, מסוג של - קוממיות, בשלוש סוגיות על גבי שלוש קומות : 1.קומת התשתית הבטיחותית 2. קומת האחריות המנהיגותית 3. קומת האמונה הרוחנית .
כל שלושת הקומות, תובעות בחינה וגזירת משנה סדורה לתיקון יסודי.
במאמרי לפרשה, בחרתי להתמקד רק בשתי קומות- קומת האחריות המנהיגותית וקומת האמונה הרוחנית , כפי שהן משתקפות בפרשותינו המחוברות – בהר בחוקותי.
מהי קומת האחריות המנהיגותית ?
השאלה שנשאלת כבר שבוע ימים היא- על מי האחריות לאסון? על מי רובצת האחריות המנהיגותית והניהולית? על מי ניתן לייחס את ההתעלמות והזלזול בחוקים ובמשפטים שגרמו לאסון?
כך מאירה פרשתנו את כשל האחריות המנהיגותית: "וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי."
פרשנותו של הספורנו (רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ 1475- 1550 ) מדייקת זאת:" וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ- שלא בלבד תבטלום, אבל תמאסו בהן. וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם- תגעל אותם, כמו שמקיא דם בכוונה."
כך למדנו, מהי אחריות מנהיגותית של משרתי ציבור, בפרשת "עגלה ערופה" :" וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ד' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ד', וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה, כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ, אֶת יְדֵיהֶם, עַל הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ, ד', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ: כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ד'." (דברים, כא', א'-ט' ).
הנה כי כן, פרשת עגלה ערופה, שופכת אור על אחריות מנהיגותית של ראשי הממשל, לערך "קדושת החיים".
ראשי ופרנסי העיר בפרשת העגלה הערופה, נושאים באחריות. הם נושאים באחריות מוסרית ציבורית שמצופה מהם כמנהיגים, ויתכן ועליהם להתפטר מתפקידם. כיון שאירוע כה חריג התרחש במשמרת שלהם .שכן, הם לא עשו טיפול מונע של הקמת תשתית למנוע את שפיכות הדמים. הם גם לא נהגו בחוקים ובמשפטים באופן ראוי וקפדני.
אין להסתפק רק בהצהרה של המנהיגים במסיבת עיתונאים או בערוצי תקשורת של הרשתות החברתיות: " ידינו לא שפכו את הדם ". הם כן נושאים באחריות ציבורית מוסרית, לאירוע החריג שקרה.
אך על מי רובצת האחריות הכוללת?
הנביא ישעיהו, נדרש לסוגיית דיוננו בשאלת האחריות של ראשי השלטון והמנהיגים: " הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ד', אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ; אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, שָׁתִית מָצִית. אֵין מְנַהֵל לָהּ".( ישעיהו, נא').
הנה קריאת השכמה למנהיגים: "מנהיגים התעוררו- צאו מהר מאדישותכם".
" אֵין מְנַהֵל לָהּ "- היא קריאה למנהיגים ולמנהלים , - אינכם ראויים לתפקידכם. בחרתם שררה ואינכם מטמיעים ומיישמים בפועל את הנדרש, כדי לממש את האחריות המנהיגותית והניהולית שלכם, למנוע אובדן ופגיעה בחיי אדם. " אֵין מְנַהֵל לָהּ "- מצביע על מציאות של משילות שלטונית של כאוס, זלזול ,הפקרות והקטנת ראש.
הנה אנו נפעמים משיחת חיזוק לחסידיו, של כ"ק אדמו"ר מקרלין-סטולין שליט"א, אחרי האסון הגדול של ל"ג בעומר במירון : " אבל שקורה דבר כזה אנחנו כעם צריכים לבדוק מה אפשר לעשות מה צריך לתקן. זה מראה שאנחנו צריכים להתחזק באהבת חברים ואהבת ישראל אצל כולנו, להתחזק בזה באמת, ובאמת לאהוב אחד השני ולעשות אחד לשני. צריך באמת לאהוב אחד את השני ... התפקיד שלנו זה לאהוב יהודי ולמצוא את הטוב בו....... הגיע הזמן שנהיה אנשים אמיתיים, לדעת לעשות חשבון מה אפשר לתקן ולשפר...וכבר מזמן הגיעה ההבנה שניקח קצת אחריות על החיים שלנו, ולהתנהג כמו שצריכים להתנהג. ראינו מספיק מה שעברנו בשנה האחרונה שאנשים התעלמו מהמציאות והשתטו, מה שהביא לדאבונינו שאנשים יסבלו ואפילו אנשים עברו מהעולם, כי חשבו שהם 'אויבער חכמים', כבר הגיע הזמן שנהיה אנשים, כבר הגיע הזמן שניקח אחריות... ולצערינו זה מגיע מהחוגים שלנו, הרבה הפרעות לעשות דברים שהיו צריכים לעשות...כבר הגיע הזמן להתנהג כמו אנשים מבוגרים, כבר הזמן להוריד את הנעליים הילדותיות...במקום להפריע היו צריכים לראות ולבדוק איך אפשר לעזור, איך אפשר להגדיל ולשפר. מירון זה הרי מקום שמגיעים המוני יהודים, ומדברים על יום כזה כמו ל"ג בעומר, שבשנה רגילה הרי מגיעים מאות אלפים מישראל, הגיע הזמן שיהיה שם תשתית סבירה ונורמאלית הרי כל אחד יודע ש"אין סומכים על הנס", ה' עזר שעד השנה היו ניסים, זה אינו סיבה שנמשיך לסמוך על זה, הגיע הזמן שכל הדברים ייעשו באחווה ושלום ורעות."
עלינו לזעוק- "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם".
מהי קומת האמונה הרוחנית ?
האסון המחריד בהילולת ל"ג בעומר, בהר מירון, הציף סוגיה רוחנית אמונית , שחושפת בפרספקטיבה היסטורית, את המתח הרוחני, אמוני ותיאולוגי, בין צפת לירושלים, או בין הר מירון להר המוריה- מקום המקדש.
סוגיה זאת רלוונטיות ליום ירושלים שיחול בשבוע הבא ויציין את שחרורה של ירושלים ואיחודה בתשכ"ז.
הנה כי כן, דורשת פרשתנו: "וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי ד', אֱלֹהֵיכֶם. אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי, ד'. " (ויקרא ,כו',א'-ב')
רש"י מאיר את אורה של ירושלים ומרכזיותה:"לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ: -לפי שהשתחוואה בפישוט ידיים ורגליים היא ואסרה תורה לעשות כך, חוץ מן המקדש."
כך גם בשיר בר יוחאי אותו אנו שרים במוצאי שבת: "בר יוחאי בקודש הקודשים ( מקום המקדש בירושלים), קו ירוק מחדש חדשים."
כך דורשת פרשתנו למציאות של - "וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ...וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה, וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם; וְלֹא אָרִיחַ, בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם."( ויקרא, כו', לא').
על זה בוכה הפרשן -הראב"ע (רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא 1089-1167) : "ושממו עליה-כל כך תהיה שממה...ויניעו ראשם על בת ירושלים, הזאת העיר שיאמרו עליה כלילת יופי, משוש כל הארץ."
כולנו גם נושאים תפילה למרכזיותה הרוחנית של ירושלים, שלוש פעמים ביום, בתפילת שמונה עשרה : "וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב, וְתִשְׁכּוֹן בְּתוכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ בִּנְיָן עוֹלָם, וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין."
הקומה הרוחנית אמונית ,החושפת את המתח הרוחני ההיסטורי, בין צפת לירושלים ובין הר מירון להר המוריה, מועצמת בהספדו של החת"ם סופר ( הרב משה סופר 1762-1839 ) להרוגי הרעש בצפת , בשנת תקצ"ז 1837:"וירושלים הקדושה חרבה ושוממה, מבלי משים על לב, על כן תרעד הארץ...שרעידת הארץ היא מקִנֵּאת ירושלים....וקִנֵּאת ירושלים עשתה זאת, כי שם שער השמים, עיר שחוברה לה יחדיו....שם הר המוריה....והנה לגמרי זה מקרוב מאה שנים שמו פניהם לצפת....וירושלים נשכחה לגמרי והיא עיר שם ד' שמה, שגם זה בזה הזמן ,מצווה לעלות לרגל לירושלים....לא שם איש על לב ,אלא לעלות לצפת....על כן תרעד הארץ"( תורת משה חתם סופר, כרך ג', עמ' נח', נט', לפרשת אמור)
הנה כי כן, מוטמע המתח הרוחני בין צפת וירושלים, בכתביו של ר' חיים ויטאל ( 1543-1620),ממקובלי צפת, שנחשב לתלמידו המובהק של האר"י, כך הוא כותב בספר החזיונות:" בשנה ההיא חלמתי והנני ניצב על ראש ההר הגדול שלמערב צפת, בתחילת ההר באמצע שני ראשים הגדולים אשר לו, שהם על כפר מירון. ואשמע קול מבשר ואומר- הנה המשיח בא והנה המשיח עומד לנגדי ויתקע בשופר והיו מתקבצים לידו אלפים ורבבות מישראל" (מ' פיירשטיין, הוצאת יב"צ, תשס"ו עמ' 72).
השבוע חל יום הזיכרון של דודי, זאב ווה מנדלסון הי"ד, שאני נקרא על שמו, שנפל על אדמת ירושלים במלחמת הקוממיות והעצמאות, וכך הוא אמר לאימו טרם נפילתו: "זכות גדולה נפלה בגורלנו, להיות מכובשי אדמת ישראל וממקוממי המדינה. אשרינו".(כד' אייר תש"ח, מתוך ספר יזכור, בהוצאת משרד הביטחון).
הנה מגש הכסף שעליו ניתנה לנו המדינה שבמרכזה שוכנת ירושלים- עיר בנין הקוממיות התובעת ממוסדות השלטון וממנהיגיו, תשתית מוסרית של משפט, צדקה ,צדק חברתי וחסד: "אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו, א', כו).
נמצא ונלמד שירושלים שהיא בנין קוממיות, של קומת המעלה וגם של קומת המטה, היא עיר שלם – שמחברת את שתי הקומות- קומת האמונה הרוחנית של מעלה וגם את קומת האחריות המנהיגותית של מטה.
חזק חזק ונתחזק
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)
מנכ"ל
שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981
טל' 02-6537591 , נייד 054-2222035 , פקס' 02-6507113
&
חמשיר לשבת:
בְּהַר-בְּחֻקָֹּתִי / דוד אשל
ובהמשך :לשבת ירושלים -אוֹהֵב אוֹתָהּ בִּגְלַל
בְּדִבְרֵי יָמֵינוּ הַחֲדָשִׁים
חוֹוִים אֲנַחְנוּ אֲסוֹנוֹת קָשִׁים,
לֹא נָבִין אֶת הַגּוֹרָל שֶׁעָלֵינוּ נֶחְתַּךְ
בְּהִלָּקַח בֵּן, אָב, סָב, אוֹ אָח.
אֵין לָנוּ רְשׁוּת וְרִשְׁיוֹן
לִשְׁפֹּט אֶת גְּזֵרָתוֹ שֶׁל אֵל עֶלְיוֹן,
וְאֵין אָנוּ מְבִינִים אֶת קוֹל הֶחָרוֹן
שֶׁבָּקַע בְּחָזְקָה מֵהַר מֵירוֹן,
וּכּבָר בְּתוֹךְ אֵבֶל שִׁבְעַת הַיָּמִים
אֶת הָאֲחֵרִים אֲנַחְנוּ מַאֲשִׁימִים.
שָׁמַעְנוּ כְּבָר קוֹלוֹת מִן הֶהָרִים
וְהָיוּ אֵלֶּה קוֹלוֹת אֲחֵרִים.
"בְּהַר סִינַי"
שָׁמְעוּ זְקֵנַי,
אֲבוֹת אֲבוֹתַי
קוֹלוֹת אוֹדוֹת "בְּחֻקֹּתַי".
שָׁמַעְנוּ מִלִּים שֶׁלָּהֲטוּ
וְלֹא אֵצֶל כֻּלָּם הֵן בֻּיְּתוּ,
יֵשׁ מִלִּים שֶׁכָּבוּ
כִּי לֹא כֻּלָּם אֲלֵיהֶן הִתְחַיְּבוּ.
הֻגְבַּל זִכְרוֹנֵנוּ
בַּדְּבָרִים שֶׁשָּׁמְעוּ אָזְנֵינוּ.
הַדְּבָרִים אָמְנָם חֲרוּתִים
אַךְ דּוֹרְשִׁים רִעְנוּן לְעִתִּים.
הַקּוֹל מִסִּינַי הִשְׁתַּתֵּק
וְחֶלְקֵנוּ מִן הַקּוֹל הִתְנַתֵּק,
וְאָז נִשְׁמַע קוֹל אַחֵר, קוֹל נְזִיפָה,
קוֹל שֶׁהִנְחִית עַל הָעוֹלָם מַגֵּפָה,
וְעוֹד קוֹל מֵהַר מֵירוֹן
הַמּוֹסִיף עַל יָמֵינוּ עוֹד יוֹם זִכָּרוֹן.
גַּם הָאֵ-ל שׁוֹאֵל שְׁאֵלוֹת :
מַדּוּעַ אֲנִי שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת,
רַק שֶׁל אַשְׁמָה וְטִינָה,
וְלֹא שֶׁל אֹרֶךְ רוּחַ וֶאֱמוּנָה ?
הַמֶּסֶר הוּא בָּרוּר וְחַד,
כָּל יִשְׂרָאֵל הוּא עַם אֶחָד,
כָּל בּוֹדֵד הוּא עֲשִׂירִי
בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ שֶׁל הָעָם הָעִבְרִי,
כָּל אֶחָד הוּא חֲזִית
וּבְכוֹחוֹ לְהַפְעִיל רוּחַ תְּזָזִית.
מֵאָז רֵאשִׁית קוֹרוֹת הָעִתִּים
לְטוֹב וּלְרַע גּוֹרְמִים הַפְּרָטִים.
לְכָל אֶחָד הַיְּכֹלֶת
לְהַצִּיל אוֹ לִגְרֹם לַמַּפֹּלֶת.
וְהָרוֹאֶה חָלִילָה עַוְלָה
שֶׁיַּפְעִיל אֶת הַטּוֹב וְיָבִיא הַצָּלָה.
בְּהַר סִינַי הָיָה פַּטְרוֹן
אוֹתוֹ לֹא רָאִינוּ בְּמֵירוֹן,
לֹא הָיָה מִי שֶׁיְּכַוֵּן בַּמִּדְרוֹן.
בִּשְׁנֵי הֶהָרִים עָמְדוּ אַלְפֵי רְבָבָה
וּפְנֵיהֶם בִּשְׁנֵיהֶם הָיוּ לֶהָבָה,
בִּשְׁנֵיהֶם עָמְדוּ בַּדְּבֻקָּה
אֲבָל בְּהַר סִינַי הָיְתָה חֲקִיקָה,
בְּסִינַי שָׁלַט קוֹלוֹ שֶׁל אֱלֹקִים
בְּמֵירוֹן עָלוּ קוֹלוֹת מִמַּעֲמַקִּים.
נַפְנִים אֶת קוֹלוֹת הָאַזְהָרָה
וְעַל הֲלִיכוֹתֵינוּ נוֹסִיף בַּקָּרָה,
נִפְקֹד אֶת צִיּוּן בַּר-יוֹחַאי
לַמְרוֹת הַכֹּל, עַם יִשְׂרָאֵל חַי.
חזק, חזק ונתחזק !!!
שבת מבורכת ובריאה
בלהה ודוד אשל
לשבת ירושלים
"תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי"(תהלים קל"ז)
אוֹהֵב אוֹתָהּ בִּגְלַל.../ דוד אשל
בְּכָל שָׁנָה סִבָּה נוֹסֶפֶת
לְאַהֲבָה בִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת,
לְאַהֲבָה שֶׁאֵין לָהּ כְּלָל
אֲבָל אוֹהֵב אוֹתָהּ בִּגְלַל :
שֶׁכָּל סִמְטָה בָּהּ מוֹרָשָׁה,
וְכָל כֻּלָּהּ הִיא עִיר קְדוֹשָׁה,
בִּגְלַל הַמַּיִם בַּבּוֹרוֹת
וֶהֱיוֹתָהּ עִיר הָאוֹרוֹת,
בִּגְלַל אוֹתוֹ הַר מוֹרִיָּה
וְשֶאֵלֶיהָ נַפְשִׁי הוֹמִיָּה,
וְיֹפִי לָהּ תִּשְׁעָה קַבִּין,
לָהּ מִתְמַכְּרִים בְּלִי הֶרוֹאִין,
לָעִיר הַזֹּאת אֵין חֲלוּפָה
וְתַעֲמֹד בְּכָל סוּפָה.
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ בְּלִי כְּלָל,
אֲבָל אוֹהֵב אוֹתָהּ בִּגְלַל :
שֶׁכָּל אֶחָד בָּהּ דַּעְתָּן,
גַּם סִמּוֹן וּמוֹאִיז הַקָּטָן,
וַדַּאי יִהְיֶה בָּהּ עוֹד מִקְדָּשׁ,
וַעֲבָרָהּ מוֹסֵר לִי ד"ש,
בִּגְלַל שֶׁהִיא הִיא עִיר נִבְחֶרֶת,
יְרוּשָׁלַיִם הָאַחֶרֶת,
עֲמוּסַת צְרִיחִים וּמִגּדָּלִִים,
עִיר שֶׁבָּהּ רוֹקְדִים דְּגָלִים,
עִיר שֶׁל חֲלוֹמוֹת
וְעִיר שֶׁלָּהּ אֵין סוֹף עָצְמוֹת.
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ בְּלִי כְּלָל,
אֲבָל אוֹהֵב אוֹתָהּ בִּגְלַל :
שֶׁהִיא לֵב לִבּוֹ שֶׁל הָעוֹלָם
וּמִקְדָּשָׁהּ הוּא לְכֻלָּם,
בִּגְלַל שֶׁבָּהּ אֲוִיר הָרִים
וּמְבִיאִים לָהּ בִּכּוּרִים,
בִּגְלַל קִבְרֵי אָבוֹת...בָּנִים
וּבִגְלַל הָאֲבָנִים,
הִיא עֲמוּסָה בְּאַגָּדוֹת
אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה וְעֻבְדּוֹת,
וֶהֱיוֹתָהּ גַּם עִיר דָּוִד,
וּלְמִקְדָּשָׁהּ נוֹתַר שָׂרִיד.
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ בְּלִי כְּלָל,
אֲבָל אוֹהֵב אוֹתָהּ בִּגְלַל :
בִּגְלַל יִרְאַת שָׁמַיִם וְדַעַת,
וְשֶׁהִיא סַסְגּוֹנִית וְאֵינָהּ מְרֻבַּעַת,
בִּגְלַל שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשֵּׁמוֹת
וּלְהַלֵּךְ עַל הַחוֹמוֹת,
רֵיחוֹתֶיהָ הֵם מַשְׁאָב,
וְהִיא עַצְמָהּ עִיר שֶׁל זָהָב,
אֲנִי אוֹהֵב בָּהּ אֶת הַשּׁוּק,
כָּל קִמּוּר וְכָל חִשּׁוּק,
אוֹהֵב לִשְׁמֹעַ "מָאֲתַיִם"
וּלְטַיֵּל בִּשְׁעוֹת עַרְבַּיִם,
כֵּן, אוֹהֵב אוֹתָהּ פְּקוּקָה
וְאֶת הָעִיר הָעַתִּיקָה.
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ בְּלִי כְּלָל,
אֲבָל אוֹהֵב אוֹתָהּ בִּגְלַל :
בִּגְלַל שְׁכוּנוֹתֶיהָ וּבִגְלַל הַמֶּרְכָּז,
אֲנִי אוֹהֵב אֶת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל אָז,
בִּגְלַל חֲמוּצִים, מְתוּקִים וַחֲרִיפִים,
וַאֲנִי אוֹהֵב גַּם אֶת הַר הַצּוֹפִים,
בִּגְלַל רִבּוּי הַשְּׁעָרִים
וּבִגְלַל אַלְפֵי שִׁירִים,
בִּגְלַל קִרְיָה נֶאֱמָנָה
וֶהֱיוֹתָהּ עִיר מַנְגִּינָה,
בִּגְלַל מַחֲנֶה- יְהוּדָה וְגִילֹה
יְהוֹרָם גָּאוֹן וְרֶגֶשׁ קוֹלוֹ,
בִּגְלַל רְחַבְיָה, רוֹמְמָה וּמִשְׁכְּנוֹת שַׁאֲנַנִּים,
יְמִין מֹשֶׁה, בֵּית הַכֶּרֶם וּבִגְלַל הַגַּנִּים.
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ בְּלִי כְּלָל,
אֲבָל אוֹהֵב אוֹתָהּ בִּגְלַל :
בִּגְלַל הַתַּחֲנָה וְהַמְּסִלָּה
וְהָרַכֶּבֶת הַקַּלָּה,
בִּגְלַל הַפּוֹעֵל וּבֵיתָ"ר
וּבִגְלַל גֶּשֶׁר עִם מֵיתָר,
בִּגְלַל כִּיכָּר הַדַּוִידְקָה
וְטֶדִי שֶׁהֶחֱלִיף אֶת יִמְקָ"א,
בִּגְלַל אוֹמְרֵי הַתְּהִלִּים
וּבִגְלַל שָׁלוֹשׁ הָרְגָלִים,
בִּגְלַל הַר הֶרְצֵל וְהַר הַזֵּיתִים
וּבִגְלַל כָּל... הַקְּדוֹשִׁים הַמֵּתִים,
בִּגְלַל בֵּית מְחוֹקְקִים עֲסִיסִי
בֵּית רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה וּבֵית הַנָּשִׂיא.
עִיר עִם אֵין סְפֹר תְּאָרִים
וְאֵין סְפֹר מַכּוֹת וְיִסּוּרִים,
עִיר שֶׁסּוֹף-סוֹף נִרְצָה כְּבָר עֲווֹנָהּ,
וּבִירַת יִשְׂרָאֵל הִיא מִשְׁכָּנָהּ.
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ בִּגְלַל ,"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי"
וּבִגְלַל "צִיּוֹן הֲלֹא תִּשְׁאֲלִי"
וּבִגְלַל הֱיוֹתִי, יְהוּדִי יִשְׂרְאֵלִי.
*מתוך ספרי "פניני רוח" - דוד אשל
