פרשת מטות מסעי – "כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת" - מנהיגות נשית קוראת – חזק חזק ונתחזק
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן*
הנה הגענו בפרשותינו המחוברות- מטות מסעי, לאקורד הסיום, של מסע השינוי מעבדות לחירות של בני ישראל. מסע שהחל בשעבוד מצרים, דרך נתיב 42 המסעות במדבר ועד לקו הסיום, על סף הכניסה לארץ ישראל.
כך מסתיים ספר במדבר בפרשותינו, באפילוג – בנות צלופחד : "וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה: לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלַת אֲבֹתָיו. ... כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד', אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ, בְּנוֹת צְלָפְחָד. וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה--בְּנוֹת צְלָפְחָד: לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, הָיוּ לְנָשִׁים; וַתְּהִי, נַחֲלָתָן, עַל-מַטֵּה, מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן. " (במדבר, לו',ח'-יב' ).
כבר נשאל - במה זכו בנות צלופחד, שדווקא סיפורן , הוא שיקשט את סיומו של ספר במדבר, טרם קריאת- חזק חזק ונתחזק?
שכן, כבר עסקנו בהרחבה באירוע בנות צלופחד, בפרשת פנחס משבת שעברה : "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף ... אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר ... וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ד'. וַיֹּאמֶר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת--נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן." (במדבר,כז',א'-ז').
אם כן, מדוע נחזור שוב להזכירן ועוד לְזָכותָן להיות חותמות את פרשותינו ואת ספר במדבר?
דומה שלא במקרה, נבחרו בנות צלופחד לחתום את ברכת – חזק חזק ונתחזק בסיומו של ספר במדבר. טבועה כאן כוונת מכוון שיש בו מסר – מעשה נשות ישראל , סימן לבנים, בימים ההם – בזמן הזה.
חוט של חוסן אמוני, נפשי וציוני, משוך מנשות ישראל מעוררות ההשראה בשעבוד מצרים- נשים צדקניות שבזכותן אירעה גאולת מצרים, דרך נשות ישראל שהעמידו צבאות ובזכותן הוקם כיור הנחושת ועד למנהיגות הנשית פורצת הדרך , בדמותן של בנות צלופחד.
הנה כי כן, ראוי גשר האמונה, התקווה והחוסן – משעבוד לגאולה, שראשיתו במצרים וסיומו על סף הכניסה לארץ בפרשתנו, להיות מואר באור יקרות , בחוסנן של נשות ישראל.
על הפסוק בישעיהו, לג', ו': "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהוָה הִיא אוֹצָרוֹ." , דרשו רבותינו על ששה סדרי המשנה: חוסן- " זה סדר נשים"( שבת, לא', א'). "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים"( מסכת סוטה, י'א, עמ' ב').
בעולמנו העכשווי אנו עוסקים רבות בתאוריה, במחקר ובפרקטיקה, בתחומי המגדר ( ג'נדר Gender), השוויון ,מעמד האישה ובסוגיית הפמניזם. המונח ג'נדר קשור באופן מובהק בשלושה היבטים פסיכו-חברתיים: היבט אישי זהותי, היבט תפקודי התנהגותי והיבט חברתי ייחוסי. ד"ר אבי ויינרוט בספרו : " פמניזם ויהדות" ( 2001 ) טוען, שגישת היהדות באמצעות חז"ל תואמת לגישת הפמיניזם המודרני שגורסת, כי על אף השוני הקיים בין המינים, אין מקום להפלות ביניהם.
איזו כברת דרך של שינוי לטובה התחולל ,מאז אמירתו של המחזאי הצרפתי מן המאה ה-17 מולייר, ששם בפי גיבור מחזהו , " בית ספר לנשים"( תרגם אהוד מנור ) את הדברים הבאים : "אני רוצה אישה שמחשבתה רזה, אחת שאין לה שום מושג בחריזה. אני רוצה אישה שדי לה בארבעה דברים והם : להתפלל, לתפור, לטוות ולאהוב אותי בליל".
כבר בפתחו של ספר שמות, במציאות הקשה של שעבוד ,עבדות והפתרון הסופי שגזר פרעה על העם היהודי, להמית את כל הבן הילוד ובעצם לחסל את עם ישראל , הנשים הצדקניות ניצבות בעוז ובענווה, תוך לקיחת סיכון עצמי, כנגד המלך פרעה וגזרת הפתרון הסופי, לעם שזה עתה נולד : "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת , אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים". (שמות,א',טו'-יז'). המיילדות האמיצות המסכנות את חייהן , הפגינו מנהיגות, אומץ, אופטימיות, אמונה ותקווה ובעיקר חוסן אמוני ונפשי, הנשען על שני יסודות : אמונה בקב"ה- "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת ,אֶת הָאֱלֹהִים",ותכונות אישיותיות שהביאו גם למעשים, "וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים".
אך המרתק הוא להמשיך ולבחון כיצד באה לידי ביטוי, אותה מנהיגות מעוררת ההשתאות וההשראה של הנשים והאימהות במצרים, ששינו את פני ההיסטוריה , והובילו את אותו תהליך של שינוי המציאות , משואה לתקומה?
כך המדרש מציג את סיפור גבורתן ועוז רוחן של הנשים הצדקניות במצרים, שבזכותן נגאלנו ויצאנו ממצרים: ״אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין מיטותיהם. אמר ר' שמעון בן חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות ? יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה מזמין להן דגים קטנים בתוך כדיהן והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה, בשעה שהולכות לשאוב מים.....ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותם וסכות אותם ומאכילות אותם ומשקות אותם ונזקקות להם... היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר, שנאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירב ויעצמו במאד מאד". בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה. מתוך הפרך העמידו כל הצבאות שנאמר יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים״.( מדרש תנחומא, פקודי, ט').
רש״י מרחיב את תיאור הסיטואציה שהתרחשה: "אלו הן המראות הצובאות, הנשים, שבזכותן הוקם כיור הנחושת במשכן. הנשים, שבזכותן הוקמו צבאות עם ישראל" . "וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".(שמות, לח', ח') אמרו הנשים : מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן ?. עמדו והביאו את המראות הצובאות, והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להן לישראל : טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין ?. אמר לו הקב"ה למשה : משה, על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכוהנים, שממנו יהיו מתקדשין" ( מדרש תנחומא, פקודי ).
נשות ישראל ניהלו מאבק עיקש, כנגד הממסד בראשות משה וביקשו אף הן לקחת חלק בהקמת המשכן במדבר, בכך שביקשו לתרום את מראות הנחושת מתקופת מצרים, להקמת כיור הנחושת. משה בתחילה מסרב ולא משתף איתן פעולה ורק בהתערבותו של הקב"ה, הן יוצרות תקדים, הן משתתפות ונוטלות חלק בהקמת המשכן .
כך גם בנות צלופחד, שלוחמות בממסד בראשות משה ותובעות זכויות ירושה של נחלת אביהם. משה רבנו אינו יודע מה לפסוק, והקב"ה מתערב ואומר למשה: כן דוברות בנות צלופחד – הן צודקות בדרישתן. הן אותן הנשים שיצרו תקדים היסטורי והלכתי, בהתעקשותן ונחישותן, למימוש זכותן לרשת נחלת אביהן בארץ ישראל. הן הנשים, המנהיגות, פורצות הדרך שבמבחני מסע המדבר, הניפו את דגל החוסן: ״ניתנה ראש לארץ ישראל״, בניגוד תהומי לגברים, שבמשבר קברות התאווה "השומים והבצלים" ובסיפור המרגלים, אותם הגברים חלושי החוסן, שהניפו את דגל החידלון: ״ ניתנה ראש ונשובה מצרימה״, ולעומתן, הנשים המסרבות להשתתף בחטא העגל ובחטא המרגלים ומניפות את דגל זקיפות הקומה ,החוסן האמוני, הגאווה היהודית והציונית.
גדולתן של בנות צלופחד בסיומו של ספר במדבר, משתקפת בשתי תיאוריות, העוסקות בחוסן ובהתמודדות עם חרדה.
הראשונה היא, תיאוריית החוסן הכוללת שני ממדים עיקריים, חוסן אישי וחוסן קהילתי (Eshel & Kimhi, 2016)). חוסן אישי מתאר את היכולת לשמירת היציבות, בתפקוד הרגשי, החברתי והמשפחתי, אל מול דרישות המציאות המשתנה והיכולת לשאת אי ודאות (Vernberg et al., 2008). חוסן קהילתי מתאר את היכולת של קהילה לעמוד ולצאת ממצב משבר.
השנייה היא, תיאוריית החרדה הקולקטיבית, כאשר אנשים חווים איום קיומי על עתידם שמעורר בהם תחושה של חרדה קולקטיבית. תחושה המביאה לכדי פעולה פרו חברתית או אנטי חברתית (Wohl et al., 2010).
הנה כי כן, אנו נחשפים בפרשתנו, בתסמונת החרדה, באחד ממקומות מסעי בני ישראל:
"וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת." ( במדבר, לג', כד'-כה'),
ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא ( 1800-1854)בספרו " מי השילוח" מאיר את עינינו לתסמונת החרדה המאפיינת את הקיבעון הגלותי הפסיבי העומד כאנטי תיזה, לייצוג החוסן הציוני והנפשי, של נחישות בלתי מתפשרת, בהגשמת החירות של בני חורין בארץ ישראל. וכך הוא כותב:"וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה- אדם המסופק היאך רצון ד' נוטה וטוב לו- וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. להיכנע לחרדה, להחליט ולהיות-" שב ואל תעשה", אך "וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת"- בעת שהשם יתברך יחפוץ לקבץ אותנו, אז יתן תקיפות בלבם שלא יחרדו."
כך מתכתבים דבריו של ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, עם דברי הפילוסוף הדני ,סרן קירקגור
( 1813- 1855) : "מצוקה היא סחרחורת הנובעת מן החרות".
דומה שבנות צלופחד כמו נשות ישראל במצרים, מציגות לנו מודל של חוסן אישי וקהילתי, היודע להתמודד עם איום של חרדה , רפיסות ופסיביות. נכון שהבחירה בדרך החירות עלולה לייצר נתיבי מסע שיש בהם לא מעט מכשולים, מצוקות ואתגרים, אבל כדי לצלוח אותם ,יש להיות מונע מכוח תשתית של חוסן אמוני ונפשי , כפי שנושאות אותו בגאון- נשות ישראל.
בנות צלופחד קוראות תיגר כנגד שניים וחצי השבטים , שלוקים בחרדה ובקיבעון גלותי שבולט מאד בפרשתנו. הם פונים למשה בבקשה:"אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה: אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן " ( במדבר, לב', א'-ה').
משה מגיב בעוצמה : "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: " הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן), אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--מֵעֲבֹר, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, ד' " (במדבר, לב', ו').
משה מחבר את השנים וחצי השבטים לתרבות הרעה והקלוקלת של המרגלים, כאומר להם: "אתם ממשיכי דרכם של המרגלים, אתם גורמים בכך לסיכון ממשי של פגיעה בחוסן העמידות ובמוטיבציה של העם החדש העומד להיכנס לארץ- "וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם - תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים " (במדבר, לב', יד').
בנות צלופחד ניצבות בחוסנן האמוני והנפשי ,כאנטי תיזה לתסמונת החרדה הגלותית והנהנתנות החומרית בגולת עבר הירדן, של שניים וחצי השבטים. הן קוראות להם- אייכה ?!
בנות צלופחד התובעות ממשה , נחלה בארץ ישראל, מציגות לנו את המשמעות האמיתית של מהות החירות והגאולה בארץ ישראל, כפי שמתארת זאת פרשתנו:" וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. "( במדבר, לג', נג').
אכן ראויה חתימת ספר במדבר , להתכבד בסיפורן של בנות צלופחד.
על גשר האמונה, התקווה והחוסן, ניצבות נשות ישראל של מצרים ובנות צלופחד וקוראות לכולנו – חזק חזק ונתחזק.
שבת שלום וחודש טוב ומבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)
מנכ"ל
שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981
טל' 02-6537591 , נייד 054-2222035 , פקס' 02-6507113
&
חמשיר לשבת:
מִשְׁלֵ"י / דוד אשל
אוֹר זָעִיר כְּאוֹר פָּנָס,
צַר וְנַנָּס אֵלֵינוּ נִכְנַס,
וּכְשֶׁהָאוֹר זָרוּעַ בֵּין אַחִים
שַׁעֲרֵי בֵּינָהּ נִפְתָּחִים.
לֹא הִתְכַּנְּסוּ כָּל הַמַּטּוֹת,
בַּמִּתְכַּנְּסִים, הַיָּדַיִם מוּשָׁטוֹת,
קְצָווֹת הִתְחַבְּרוּ
וּלְבָבוֹת, בְּרֶגֶשׁ אַחִים הִתְעַשְּׁרוּ.
מַטּוֹת, מַטּוֹת...
וּלְכָל מַטֶּה יֵשׁ אֲמִתּוֹת,
לְכֻלָּם יֵשׁ רָאשִׁים
שֶׁאֶת אֲמִתּוֹתֵיהֶם שׁוֹאֲפִים לְהַגְשִׁים.
יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ, יָצְאוּ לְמַסְעֵי
כְּשֶׁכֻּלָּם מְצֻיָּדִים בְּאוֹתוֹ דִּי אֶן אֵי,
פּוֹסְעִים צַעַד אַחֲרֵי צַעַד,
כֻּלָּם, אֶל אוֹתוֹ הַיַּעַד.
הָעֹל עַל כִּתְפֵיהֶם בַּיּוֹם וּבַלֵּיל,
מֵאָז שֶׁהֵקִימוּ אֶת מִשְׁלֵ"י,
מֶמְשָׁלָה שֶׁחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו,
מִי יִתֵּן וְתִצְלַח אֶת שְׁבִילֵי חֹדֶשׁ אָב.
יֵשׁ לְעַמֵּנוּ אֵ-ל מְרַחֵם
שֶׁבְּחֹדֶשׁ אָב, גַּם מְנַחֵם,
מַשְׁבִּית מְדָנִים בֵּין אַחִים
וּמַנְחִית עַל עַמֵּנוּ גַּם יָמִים שְׂמֵחִים.
יוֹבִילוּ "מַטּוֹת" וְ "מַסְּעֵי"
אֶל הַמַּסָּע הַנָּכוֹן שֶׁל מֶמְשֶׁלֶת מִשְׁלֵ"י,
מֶמְשָׁלָה שֶׁחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו
לְוַאי וְתַצְלִיחַ וְכֻלָּנוּ נֹאהַב.
וּתְחִלַּת הַמַּסָּע לְמֶמְשֶׁלֶת מַרְפֵּא :
"הַסֶּר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה". (משלי ד' / כ"ד)
בְּ-מִשְׁלֵ"י, בֵּין הַשּׁוּרוֹת נוֹתְרוּ רְוָחִים,
הַמָּקוֹם שָׁמוּר לְכָל הָאַחִים.
שבת נפלאה וחודש טוב
על כל בית ישראל,
חזק ! חזק ! ונתחזק !!!
בלהה ודוד אשל
