אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
............................................................................................................
הרב עמיהוד סלומון - דקה על שבועות - לפרוש בשיא!
&
יגאל גור אריה: שבועות תשפ"ג +אגדה אינדיאנית
חג השבועות, חג מתן תורה, הקציר, עצרת, חג הביכורים, יום הקהל, יום החמישים* !
התורה ניתנה במידה שווה לכולם– נעשה ונשמע- הצדק צריך גם להיעשות לא רק להראות.
מפני מה אומרים זמן מתן תורתנו ולא זמן קבלת תורתנו?
מפני שבמעמד הר סיני חלה רק נתינת התורה, ואלו *קבלת התורה זמנה בכל עת*.
מגילת רות נקראת בחג משום שרות מייצגת באישיותה ובאורח חייה את הדמות האידיאלית של גר צדק. רות לא היססה להשליך מאחרי גבה את הדר מלכות בית אביה, אף לא נרתעה מן הידיעה הברורה שבארץ יהודה שורר רעב כבד. בכך הפכה רות להיות סמל של גיור אמיתי- מילותיה הפכו לביטוי הקלסי של מתגייר אמיתי –"*כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין--עמך עמי, ואלוהייך אלוהיי*."
חשוב לרענן את עקרונות חיינו !
המסורת מדברת על תרי״ג (613) מצוות- אני חושב תרי״ג עקרונות- אולי בכל מצוה נולד עיקרון.
דוגמה המצווה ״ואהבת לרעך כמוך״- כמו שאתה אוהב את עצמך, כך תאהב את חברך/זולתך. העיקרון הזה הופך לקנה מידה של היחס ההוגן בין אדם לרעהו. מכאן נלמדים כללי מוסר בין אישיים חשובים,*הזולת הוא כמוך באנושיות*!
אדם שאינו מעריך את עצמו הוא אדם שאיננו מסוגל להעריך את זולתו. לכן חשוב לטפח "גאוות יחידה" המתאפיינת בצבעים וסמלים ייחודיים.
כל מקרה של מריבה או מחלוקת, שורשה בחוסר היכולת לקבל ולראות ולהכיל את הצורך של האחר. זו התכונה המתבקשת מכל אדם וזו התכונה הנדרשת ממנהיגי העם. היכולת להבין שלכל קבוצה בעם יש מקום של כבוד הערכה והבנה בבנייה משותפת של עם. מנהיג אמתי יודע להתחבר באישיותו לכל הקבוצות בעם ומתוך כך לחברם יחד תוך שמירה על המיוחדות שבכל קבוצה. מנהיג אמתי מבין שלא ניתן לבנות את העם ללא החיבור האמתי המכבד המחבק של המנהיג את כל חלקי העם המתחברים לפסיפס משלים ולעם מושלם.
מגילת רות משקפת את המתח בין סובלנות לאפליה.
סיפורה של רות המואבייה הפך לסמל לקבלת האחר ולדאגה לחלש, אך חושף גם את הגבולות שהחברה מציבה בפני האחרת והשונה, המאבקים של ימינו על הכרה בגין, נישואין ללא- יהודים ומקומן של הנשים בחברה משתקפים היטב במגילה שנכתבה לפני אלפי שנים
חג השבועות שונה מכל החגים שאין בו מצווה מיוחדת-החג כולו לקבלת האחר השונה קבלת התורה ללמידה ולהזדהות עם השונה.
*אנו מצווים לזכור כי גרים הינו ויש צורך לתת כבוד לכולם, לחבר את כולם* .
חשוב לנו כעם האחדות ולא האחידות !!
אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.
אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.
וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.
שירה של : תרצה פרת-רבינוביץ'
חג שמח לכולנו!
חג של שלווה ושקט!!
שבת שלום!
יגאל גור אריה
*אגדה אינדיאנית עם מוסר השכל*.
יום אחד, נפל סוסו של אינדיאני זקן לבור עמוק.
הסוס זעק במשך שעות, בעוד האינדיאני חושב מה יעשה.
לבסוף, הוא החליט שהסוס זקן ו שבמלא יש למלא את הבור.
פשוט לא היה טעם לנסות ולהוציא את הסוס.
הזקן הזמין את כל השבט שיעזרו לו. כולם החלו לשפוך עפר לתוך הבור.
בתחילה, הבין הסוס מה מתרחש ובכה מרות.
פתאום, להפתעת כולם, הוא השתתק. כמה דקות אחר כך, הביט האינדיאני הזקן מטה, אל הבור, ונדהם למראה עיניו.
עם כל חופן עפר שפגע בגבו של הסוס, הוא ניער את עצמו, וצעד צעד אחד למעלה.
במהרה, נדהמו כולם לראות את הסוס צועד אל מעבר לשפת הבור ומסתלק בדהרה!
מוסר השכל
החיים ישפכו עליך עפר, מכל הסוגים. כל שעליך לעשות כדי לצאת מהבור הוא לנער את העפר מעל גבך, ולצעוד צעד אחד למעלה.
כל אחת מהצרות שלנו היא אבן-דרך!
אנו יכולים לצאת מהבורות העמוקים ביותר על ידי כך שלא נעצור ולא ניכנע לעולם!
כל שעלינו לעשות הוא להתנער, *ולצעוד צעד אחר צעד למעלה*
&
היכן כתוב בתורתנו 'זמן מתן תורתנו'?-
הרב ד"ר יואל בן-נון
בקריאה המקובלת גם ב'עולם התורה', וגם ב'עולם האקדמי', 'זמן מתן תורתנו' לא כתוב במפורש בתורה, וגם בגמרא (שבת פו ב עד פח א) יש מחלוקת איך לחשב את הימים, והאם מעמד הר סיני היה בששה "בחֹדש השלישי" או בשבעה בו (51 יום ליציאת מצרים); לפיכך חושבים רבים וטובים ש'זמן מתן תורתנו' בחג השבועות מקורו בנוסח התפילה המתאים לדעה בגמרא, שבששה "בחדש השלישי" נשמעו "עשרת הדברים" מפי ה' בהר סיני – ואילו בתורה, ספירת העומר לא נקבעה לספירת הימים מיציאת מצרים עד 'מתן תורה', כי היא מציינת רק את החקלאות בארץ ישראל, "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" (דברים ט"ז, ט) בציפיה הדרוכה מקציר השעורים אל קציר החיטים!
לכן מקובל לחשוב, שהפסח וחג המצות מציינים את יציאת מצרים, ואילו חג השבועות מציין את הקציר של ביכורי החיטה בארץ ישראל.
אולם כל זה מעיד על קריאה לא שלמה ולא מלאה, בתורה!
נכון, שיום החמישים לספירת העומר נקרא בתורה "חג הקציר" (שמות כ"ג, טז); "חג שָבֻעֹת... בִּכּוּרֵי קְציר חִטים" (שמות ל"ד, כב), "... מֵהָחֵל חֶרמֵש בַּקָמָה ... חג שָבֻעוֹת..." (דברים ט"ז, י), ו"יום הַבִּכּוּרִים" (במדבר כ"ח, כו), אבל זהו מבט לא שלם – הבה נקרא בעיון את פסוקי החג בספר דברים:
שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת;
וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ;
וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ,
אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ,
וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ,
בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם;
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם – וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה;
(דברים ט"ז, ט-יב)
הפסוק המפורש: "וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית...", דומה כל כך ל'זכור' ו'שמור' של שבת, ומתייחס במפורש לזכירת עבדות מצרים כבסיס המחייב לשמירת החוקים! לא זו בלבד אלא שהוא מיוחד רק לחג השבועות, ואין כמותו בשום חג אחר!
פסוק זה בא לנמק את החובה לכלול את העני והגר בתוך החגיגה הגדולה של הקציר והביכורים, והוא קובע, למעשה, כי בחג ההודיה החקלאי על ראשית הקציר בארץ ישראל עלינו לשלב תוכן מרכזי של יציאת מצרים – זכירת העני והגר! חובה זו איננה חלק אינטגרלי מן החג החקלאי, שכן היא אינה נובעת במישרין מן השפע של ברכת הארץ אשר נתן ה' ליושביה, אלא היא מבוססת על זיכרוננו ההיסטורי כעם של עבדים שיצאו ממצרים ללא שדות וללא יבולים!
יתר על כן, חובה זו חופפת בדיוק את הדיבור הראשון בעשרת הדברים:
אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים;
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה;
הקבלה זו מראה כיצד פתיחת הדיברות מפורשת בתורה בנוגע לחג השבועות, ודווקא בקריאת התורה המקורית שנזכרה במשנה (מגילה ד, ה). מהקבלה זו עולה גם האפשרות, שהמילים "ושמרת ועשית את החֻקים האלה" מתייחסות לכל הדיברות שנאמרו מסיני, ולמצוות ולחוקים הנובעים מהם. לפי פירוש זה, התוכן העיקרי של מתן תורה כתוב בתורה באופן ברור בפרשת חג השבועות שבספר דברים, וכפל המשמעות של חג הקציר-השבועות 'זמן מתן תורתנו', מעוגן בתורה, ולא רק במדרשי חז"ל.
והנה מקום כאבי בכל שנה בחג השבועות –
במשנה ובגמרא (מגילה לא א) ברור, שפסוקי חג השבועות בספר דברים הם הקריאה העיקרית בחג (כסתם המשנה), ואילו קריאת מעמד הר סיני ועשרת הדברים היא דעת 'אחרים' – רק בגלות בבל, עם שני ימים של חג, נקבע בגמרא, שקוראים את שתי הקריאות, ומקדימים את שמות לדברים כסדר התורה – ברוך השם חזרנו לארצנו, אבל קריאת התורה העיקרית של "שבעה שָבֻעֹת..." נשארה מאחור בקהילות הגולה...
חובתנו צריכה להיות לכל הפחות, להוציא ספר תורה גם במנחה של חג השבועות ולקרוא מספר דברים את הקריאה העיקרית של החג, לפי חז"ל במשנה!
אבל (כמו שאמרו לי חכמי תורה גדולים), אין כוח תורני לקבוע הלכה כזאת ולהוציא ספר תורה במנחה של חג, כשקהל המתפללים נוח לו במנחה קצרה (אף שרבים יושבים אחר כך לשמוע שיעור) – אחת התוצאות היא שכחת הפסוק המיוחד לחג השבועות, ובו החובה לזכור את עבדות מצרים דווקא ביום הזה, ולשמור ולעשות את החוקים הנובעים מזכירה זו.
בעיון נוסף נמצא, שגם בפרשת המועדות בספר ויקרא יש פסוק המדגיש דווקא בחג השבועות את זכירת העני והגר בפאה ובלקט:
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט,
לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם; (ויקרא כ"ג, כב)
פסוק זה נזכר כבר לפני כן (ויקרא י"ט, ט) כציווי כללי, וכאשר הוא נכפל בחג השבועות זו הדגשה מיוחדת למשמעות החג!
גם הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ו', יח) קבע את החובה המוחלטת לשתף "גר, יתום ואלמנה" בסעודות של שמחת כל חג, אולם התורה הדגישה חובה זו במיוחד בחג השבועות בפסוק המיוחד רק לשבועות ועיקרו זכירת עבדות מצרים, ובשמירת החוקים הנובעים ממנה.
היום נוטים לראות במצוות אלה ערכים של 'מוסר חברתי' אוניברסאלי, אבל בתורה הם העיקרים הנובעים מ"אנכי... אשר הוצאתיך... מבית עבדים"!
מכאן עולה מסקנה נוספת –
דווקא מגילת רות מעוגנת היטב בפסוקי התורה על עזיבת הלֶקֶט "לֶעָנִי וְלַגֵּר" במיוחד בחג הקציר, ועל שיתוף האלמנה-הגיורת בשמחת החג עם גאולת השדה וגאולת המשפחה בשובה אל נחלתה, לעת סיום קציר החיטים בבית לחם יהודה. קריאת המגילה מתחברת לקריאת התורה בחג השבועות, אם קוראים בעיון את המגילה וגם את דברי משה על חג השבועות בספר דברים, במלואם.הרב ד"ר יואל בו-נון
&
לכבוד חג השבועות- הרב אבי רזניקוב-רב בית החולים איכילוב תל אביב
לפניכם תקציר לחג, ורעיונות נוספים הקשורים בחג זה
“וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר” (שמות י”ט, ב’). "כאיש אחד בלב אחד" (רש”י, מכילתא)
לפי המסורת התורה ניתנה בו' בסיון, כשהעם עומד מאוחד סביב ההר, ללא 'מזרח'. הכל שווים בפני ד', והכל מאוחדים. 'ויחן ישראל' –'כאיש אחד בלב אחד'.
שלשת ימי הגבלה – שימשו כדי להתכונן, המסורת לימדה שביום הגעתם להר סיני נחו מהדרך, לאחר מכן החלו שלושה ימים של הכנה, בהעדר הכנה ורוגע קשה להתרכז ולשמוע כהלכה, לכן ציוה ד' את בני-ישראל קודם מתן-תורה, 'היו נכונים לשלשת ימים', ימים של הכנה, כוונה ומוכנות לקבלת דבר ד'.
לאחר כל ההכנות, מופר באחת השקט על ידי קול אחד ויחיד ההולך מקצה העולם ועד קצהו, 'קול שופר הולך וחזק מאוד'. קול אדיר המרכז את כל העם במקום התגלות השכינה. רק קול ד' נשמע ולא שום קול אחר על פני תבל כולה. קול מלווה את ההיסטוריה של העם היהודי ושל התרבות העולמית.
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע'... התורה נמסרה מפי מוסר השמועה הראשון – משה-רבנו, על מנת להעביר את התורה מדור לדור, לא די בהעברת מאגרי מידע, יש צורך במעתיקי שמועה ראויים ויש הכרח בתלמידים מקשיבים בעלי לב שומע.
אני מאחל לכם חג שמח
הרב אבי רזניקוב
&
רו"ח יעקב זיצר-חיפה-חשיבות החסד.
חג השבועות הינו יום מתן תורה שבו עם ישראל קיבל את התורה במעמד הר סיני. לפי תקנת חז״ל נהוג ביום זה לקרוא את מגילת רות,כאשר בסיומה של המגילה מתואר ספר היוחסין של דוד המלך שלפי חז״ל נפטר בחג השבועות. הרב ארנטרוי זצ״ל בספרו ״קמץ מנחה״מצטט את רבי זעירא שאמר:״מגילה זו (רות) אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים״. אכן במגילת רות יש תיאורים רבים של מעשה חסד כגון: החסד שעשתה רות עם נעמי חמותה,שלא נתנה לה לשוב לבד אחרי שנפטרו בעלה ובניה , ועוד אמרה רות לנעמי :״כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוקיך אלוקי״.
כן יש תאור של חסד שעושים עם העניים והחסד של רות עם נעמי שאת המעט שהצליחה ללקט חלקה עם נעמי חמותה. כמובן יש החסד הגדול שעושה בועז עם רות כאשר הוא גואל אותה כדי להקים את שם המת(מחלון) ולבנות בית בישראל ואכן מבית זה נולד דוד המלך.
הרב ארנטרוי כותב :״צדקו חז״ל שהתקינו לקרוא את מגילת רות ביום מתן תורה כדי להדגיש לנו את רוח התורה הכוללת את רוח החסד ,כאשר בלוחות הברית מופיעות מצוות שבין אדם למקום בצד אחד,ובצד השני מצוות שבין אדם לחבירו. התורה מלמדת אותנו את הדרכים והמצוות ומגילת רות מלמדת את החסד והדברים חייבים להיות שלובים זה בזה.
חג שמח ושבת שלום. הזיצרים.
&
בע"ה-בלומה טיגר-דיכטוולד- לפרשת נשא-"נזיר"
נזיר הוא אדם הנוטל על עצמו לתקופה קצובה או לכל חייו, מגבלות הקשורות להנאות החיים. נזירות יש בבודהיזם ובנצרות, האסלאם אינו דוגל בנזירות, והוא מצוי באסלאם רק בקרב קבוצה קטנה והם המיסטיקנים הסופים .
ביהדות הנזיר קובע מראש את משך התנזרותו, היא מינימום חודש ויכולה להיות גם לכל החיים ,
נזירות לכל החיים נקראת נזירות עולם. הנזיר ביהדות מחויב לשלושה סייגים. אסור לו לשתות יין ולאכל ענבים וכל מה שמקורו בענבים, אל לו לגלח את שערו ואל לו להיטמא למת. מעבר לכך הוא מנהל אורח חיים רגיל כולל הקמת משפחה. בתום תקופת נזירותו הוא מגלח את ראשו ומקריב שלושה קורבנות .
במקורותינו מופיעים שלושה נזירים: שמשון, שמואל ואבשלום. השניים הראשונים לא קבלו עליהם נזירות. היא נקבעה עבורם. אצל שמשון אמר המלאך לאימו שעליה להימנע מיין עוד בעת הריונה, ולגבי הבן נאמר "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן" , ותפקידו יהיה להושיע את ישראל מידי פלישתים ( שופטים, יב, ג-ה) .
מתוך שלושת האיסורים שחלים על נזיר, פטור שמשון מן האיסור השלישי של היטמאות למת, שהרי בחלק ניכר מחייו לחם והרג פלישתים. הנזירות של שמשון נראית כדרך לרסן אותו, שהרי אורח חייו לא תאם ערכי יהדות והוא פועל בעיקר כגיבור בודד ובעיקר גיבור טרגי. הוא לא מותיר חותם כשופט או מנהיג וגם אינו מתכנן מהלכים צבאיים ומוביל צבא. הוא אפילו אינו מקובל על עמו .
שמואל היה נזיר מתוקף נדר אימו ." אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ " (שמואל א, א, יא). שמואל היה נביא ושופט, מעורה בקרב עמו, סובב ביישובי ישראל ושב פעם בשנה לביתו הרמתה .
אבשלום " וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלֲכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה' בְּחֶבְרוֹן:כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם ישיב יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי ה' יְרוּשָׁלִַם וְעָבַדְתִּי אֶת ה': (שמואל ב טו, זח) . רבי יהודה הנשיא לומד מפסוק זה שאבשלום היה נזיר עולם, ולכן יכול היה לגלח את שערו פעם בשנה. ייתכן כי נדר זה של אבשלום מטרתו הייתה לרסן את גאוותו על יופיו ועל יפי שערו .
האם הנזירות טובה היא או רעה .
מצד אחד מטרת הנזיר היא להתקרב אל ה'. זוהי מדרגה גבוהה של קדושה ששמורה לישראל שאינו משבט לוי, ולכן לא יכול להיות כהן או לוי. הנזיר שואף להתרחק מן הגשמי ולהתחזק בחלק הרוחני. במשנה נאמר, "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות ד, ו), אם אתה עושה כן "אשריך וטוב לך" (תהילים, קכח, ב). מצד שני היהדות אינה מטיפה לסגפנות אלא למידתיות. לריסון עצמי במסגרת המותר. "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד" (תהלים, קד, טו).
הרמב"ם בשמונה פרקים טוען שלעיתים אדם הולך למידת פחיתות כדי להגיע למיצוע. כלומר אדם יכול לנדור נדר נזירות כדי להתרחק ממידה קיצונית שלילית שיש בו. אם הוא נוהה אחר תענוגות החיים , ימנע עצמו מיין ולא יטפח את שערו, ובהדרגה יוכל להגיע גם למה שמכונה "שביל הזהב". ליהנות אך במידה הנכונה. נזירות כאורח חיים מתאימה למי שהרמב"ם מכנה חסיד. אדם כזה מסוגל לתת את כל רכושו לאחרים כיוון שרכוש אינו חשוב לו, וכל מטרתו היא התעלות נפשית. אך אדם זה עלו לפגוע במשפחתו ולהותירה ללא רכוש. יש לו אחריות. חשש נוסף הוא שהנזירות היא חיקוי של תרבויות אחרות בהן נפוצה הנזירות, ועל כן לא הייתה דעת חכמי ישראל נוחה מתופעה זו. כת קומראן היא דוגמה לכך. נזירות יכולה להופיע גם כחסם מפני רוח הזמן. אם היא מתירנית וחומרנית , יש פעמים רצון להגביר את הסייגים כדי להרחיק את התופעה מקרב הקהילה. לפי הרמב"ם חיי מוסר בנויים על איזונים בין קצוות. די לנו במה שאסרה תורה ואין צורך להוסיף עליה איסורים נוספים .
ג' סיון תשפ"ג- בלומה דיכטוולד
&
מעדנים לשבועות ד"ת מספר 235 - אהבת תורה - חיים קופל
1) השבוע נחגוג את חג השבועות, חג מתן תורה. כולנו ודאי נתפלל שנזכה לקבל, לדעת ולקיים מה שיותר מהתורה. אבל אם נשים לב לבקשותינו בתפילה, נראה שהן שונות בתוכן שלהן.
2) בברכת החדש אנו מבקשים: "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים" אנו לא מבקשים שקידה בתורה, ואף לא ידיעת התורה, אלא אהבת תורה!
3) בברכות התורה, אותן אנו אומרים בכל בוקר, אנו פותחים: "ברוך אתה ,, אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסק בדברי תורה, והערב נא ה' א-להינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל ". שוב אין אנו מבקשים את ידיעת התורה , אלא שנעסוק בתורה ושהיא תהיה עריבה לנו.
4) נראה שהמפתח להצלחה בלימוד התורה, ובידיעת התורה הוא, שהתורה תהיה עריבה ומתוקה לנו, ועל ידי כך גם נאהב אותה.
5) בברכת הלבנה (קידוש לבנה) שאנו מברכים כל חדש אנו אומרים: "ברוך אתה ..אשר במאמרו ברא שחקים..חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם, שמחים וששים לעשות רצון קונם", זה שהלבנה אֵינָהּ מְשַׁנָּה מִתִּפְקוּדָהּ , אנו רואים, אבל מניין לנו שהיא ששה ושמחה לעשות את תפקידה, כבר אלפי שנים?
6) שמעתי מהרב שלמה לוינשטיין שליט"א , שאדם, או כל גוף אחר, לא יכול להתמיד בעבודתו, אלא אם כן הוא יהיה שמח לעשותה. אם אינו נהנה מהעשייה, הוא לא יתמיד בה, תמיד הוא ימצא תרוץ להתחמק מלבצע. ואם אנו רואים שהלבנה, ושאר גרמי השמים, מַתְמִידִים בְּתִפְקוּדָם, כבר אלפי שנים, סימן מובהק שהם "ששים ושמחים" לעשותו.
7) כך גם בלימוד התורה, אנו מבקשים מהקב"ה שהתורה תהיה עריבה לנו, ועי"כ נוכל להתמיד בה וּלְלַמְדָּה לאורך ימים ושנים. זו גם ערובה שבנינו וצאצאינו שיראו אותנו שמחים בלימוד התורה ימשיכו אף הם את המסורת של לימוד התורה ושמירת המצוות. וכלל ידוע בחיים שככל שמשקיעים יותר בדבר, כך אוהבים אותו יותר.
8) נראה שהטיב להסביר זאת רב מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל (מח"ס משך חכמה ואור שמח).פעם למדו יחד רב מאיר שמחה ודודו רב יחזקאל חפץ. הם הגיעו לסוגיה קשה שלא הצליחו לפתור. רב מאיר שמחה הציע שיתפללו לה' שיזכה אותם "באהבת תורה". רב יחזקאל הופתע והציע להתפלל שה' יאיר עיניהם בתורה. ואז הסביר לו רב מאיר שמחה את כוונתו בעזרת משל.
לעיתים תינוק בוכה אצל המטפלת, היא מנסה להרגיע אותו באמצעים שונים אך לא מצליחה, גם לא השכנים שבאים לעזור למשמע הבכי. עד שבאה אם הילד, נוטלת אותו בזרועותיה, ובאחת מרגיעה אותו.
9) הסיבה להצלחתה נעוצה באהבת האם אשר בליבה. אהבת האם לילדה היא כה מיוחדת ועמוקה עד שהיא כביכול הופכת "לגוף אחד" עם ילדה. לכן היא חשה ומרגישה היכן בדיוק כואב לילד ומיד מטפלת בסיבת הבכי ומצליחה.
10) כן הדבר בלימוד תורה, הסביר רב מאיר שמחה אם באמת נאהב את התורה ללא גבול, כי אז התורה תהיה חלק מאתנו ואז נוכל לפענח את כל הקשיים שבסוגיה.
לכן אנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה שייתן בנו "אהבת התורה", זה המפתח העיקרי להבנת התורה.
11) שאלות לשבועות
א) במעמד הר סיני "וכל העם רואים את הקולות". מדוע הוצרכו לראות את הקולות ולא הסתפקו בשמיעתם?
ב) "ושלף איש נעלו" (רות ד-ז) מדוע נעשתה הפעולה? והאם באמת שלפו את הנעל?
חג שמח
מחיים קופל - מעדנים 235 שבועות תשפ"ג
