בס"ד תשרי תשפ"ו אוקטובר 2025
לכבוד קורא המיילים השבועי שלנו.
אנחנו פונים אליכם כי יש לנו מטרה משותפת, אנו מאמינים כי המכנה המשותף הגדול ביותר בישראל, הדבר שמחבר יותר מכל בין דתיים, חרדים וחילונים, עולים חדשים וותיקים, אשכנזים וספרדים, זקנים וילדים, הוא בראש ובראשונה – התנ"ך.
ידיעת התנ"ך היא היכרות עם: עם-ישראל, ההיסטוריה של ארץ ישראל, ההווה והעתיד.
מטרת החברה לחקר המקרא (עמותה הפועלת בהתנדבות מלאה), קידום לימודי התנ"ך בישראל והחזרת התנ"ך למרכז השיח הישראלי. אנו עושים זאת באמצעות תוכניות לימוד ייחודיות בבתי הספר הממלכתיים בכל רחבי הארץ.
החברה מציגה תכנית לימוד חדשנית וחווייתית הנלמדת כיום ב 20 בתי ספר ממלכתיים ברחבי הארץ.
בפתחה של שנת הלימודים החדשה, אנו רוצים לראות אתכם שותפים במפעל העצום הזה שיוסד על ידי דוד בן גוריון ופרופ' חיים גבריהו ז"ל.
הסיוע שלכם יאפשר לנו להמשיך ולהפעיל מערכי לימודים חווייתיים, מהנים ומרתקים גם בבתי ספר ממלכתיים נוספים ברחבי הארץ ואף להכין תלמידים לתחרויות מקומיות וארציות ולבסוף גם לחידון התנ"ך העולמי.
לפרטים ולמידע נוסף נא לפנות לישראל קריסטל,
מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
טל.(whatsApp) 0543973801
*****************************************************
15 דקות פודקאסט על הפרשה בעזרת הבינה המלכותית מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל על: (מעניין מאד)
"פרשת-בראשית -תשפ"ו"
פודקאסט "למה התורה התחילה בבראשית"
https://drive.google.com/file/d/16AVuVvn4E8dcXPpon-Ps2v2q0IFzDETD/view?usp=sharing
בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (השתפרנו אבל, יש עדין מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע-כבר ניסינו לנקד הכל!).
*****************************************************
פרשת בראשית - "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר" – בכורתן ועליונותן, של בריאת המילים-ד"ר זאב ( ווה) פרידמן.
הנה סדר מעשה בראשית.
תחילה, בריאת השמים והארץ: "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ". מיד לאחר בריאת השמים והארץ, אנו חווים במעשה הבריאה, התרחשות של - תֹהוּ וָבֹהוּ: " וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ". ואז מיד אחר כך, מתרחש הסדר הבא, שמתחיל תחילה באמירה, לפני מעשה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד" (בראשית, א', א'-ד'). כך זה קורה בכל אחד ואחד מימי מעשה הבריאה. קודם – אמירה, ורק אחר כך- מעשה.
דומה, שהמילים מקבלות מקום של בכורה ועליונות, במעשה הבריאה של הקב"ה את עולמו.
הקב"ה קודם אומר:" וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים" ורק אחר כך – עושה:"יְהִי אוֹר", וכך גם ביום הששי, בבריאת האדם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו"( בראשית, א',כו').
בכל אחד מששת ימי בראשית, נאמר: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים " לפני המעשה. קודם נבראו המילים ורק אחר כך המעשה. כלומר, ההגעה למחוז חפץ, מתחילה קודם במילים. נצא ונלמד מסדר הדברים במעשה הבריאה, שהקב"ה ברא תחילה לכול, את המילים.
פרשתנו מעלה על נס את חשיבותן ומעמדן של המילים מאז ימי בראשית ועד ימינו .
מילים יכולות לבנות אך גם להרוס, מילים יכולות להביא אושר ושמחה אך גם עצב ותוגה, מילים יכולות לרומם אך גם להשפיל , מילים יכולות להעצים אך גם לדכא, מילים יכולות להביא שלום, אחווה ורעות, אך גם מלחמה ,סכסוכים, איבה ושנאה.
האם אנו יכולים לדמיין את עולמנו אנו, ללא המילים?, שהרי מפקיחת עינינו בבוקר ועד עצימת עינינו בלילה בשינה, המילים נוכחות בעוצמה בעולמנו.
דומה, שהקב"ה ברא תחילה את המילים, והוכיח לנו בפרשתנו, כיצד היא הדרך הנכונה והראויה להשתמש בהן.
רולף יאקובּסֶן (1994-1907) נחשב למחולל המודרניזם בשירה הנורבגית. יש הרואים בו את "המשורר הירוק" הראשון של ארצו. הוא כתב את השיר העוצמתי - "בשנתנו":
"כֻּלָּנוּ יְלָדִים בִּשְׁנָתֵנוּ, רַק אָז אֵין בָּנוּ עוֹד מִלְחָמָה.... וְאֵד כְּמוֹ כלָּה נִפְרָשׂ מֵעַל, לְפֶסֶק זְמַן קָצַר, בּוֹ אִישׁ אֵינֶנּוּ קָם עוֹד עַל רעהו. לוּ רַק יָכֹלְנוּ לְדַבֵּר אָז, זֶה עִם זֶה, כְּשֶׁלִּבֵּנוּ פֶּרַח שֶׁזֶּה עַתָּה פָּתַח אֶת כותרתו. מִלִּים זהובות כִּדְבוֹרִים, הָיוּ אָז חופזות מִתּוֹכוֹ. אֱלֹהִים, למדני אֶת שֶׁפַּת הַשֵּׁנָה".
הנה בפרשתנו ,מתרחשת לה "שפת השינה" הבראשיתית. הקב"ה הפיל תרדמה על האדם ביצירתה של האישה: " וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל ד' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ד' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. עַל כֵּן, יַעֲזָב אִישׁ, אֶת אָבִיו, וְאֶת אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית, ב', כא'- כד').
התרדמה והשינה, מעניקים לאדם הראשון את ההזדמנות להטמיע את "שפת השינה", שמייצרת מרחב רומנטי אידיאלי וקסום של שפת הזוגיות, בגן עדן.
שפת השינה ממרחב התרדמה והשינה של האדם הראשון, בבריאתה של האישה וההתאחדות ביניהם, נוכחת גם בימינו אנו ,כחוט מילים מחבר, בבניית ביתם המשותף של שני בני זוג. כפי שאנו מברכים בשבע הברכות, את בני הזוג הבאים בברית הנישואין תחת החופה: "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמו; בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתו.ֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד; בָּרוּךְ אַתָּה ד', יוֹצֵר הָאָדָם...שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחָךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם; בָּרוּךְ אַתָּה ד' מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה. בָּרוּךְ אַתָּה ד' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה; חָתָן וְכַלָּה; גִּילָה רִנָּה; דִּיצָה וְחֶדְוָה; אַהֲבָה וְאַחֲוָה. שָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה ד' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם; קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה; קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה; קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם; בָּרוּךְ אַתָּה ד' מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה". הנה כי כן, קולות של מילים רבות, מהדהדות במעמד החופה.
"שפת השינה " הוא אותו הקול בשבע הברכות:"קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה; קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" , המייצר את התקשורת המילולית , הרגישה, המכבדת והמעצימה, בין בני הזוג, שמבטיחה בִּנְיַן עֲדֵי עַד הספוג בשָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה...בגִּילָה רִנָּה, דִּיצָה וְחֶדְוָה, באַהֲבָה וְאַחֲוָה, בשָׁלוֹם וְרֵעוּת.
יש במעמד החופה בשבע הברכות, בברית האירוסין ולאחריה בברית הנישואין, ממד של יצירה בראשיתית, הדומה למעשה בראשית בפרשתנו.
כך גם בהמשך מסלול הזוגיות בהקמת המשפחה, נוכחת לה - "המילה", בברית המילה:" את בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם...וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם" (בראשית, יז',י'- יד').
מסביר המהר"ל (רבי יהודה ליווא בן בצלאל 1520-1609 ) בספרו תפארת ישראל פרק ב' : "ועורלה היא לשון כיסוי ואוטם, כפי שנאמר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד " (דברים, י', טז') "הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב"( ירמיהו, ו', י'). מוסיף רש"י בפירושו לציווי אלוקים לאברהם, במעמד מתן ברית המילה: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית, י"ז, א'): "ולפי מדרשו התהלך לפני במצוות מילה ובדבר הזה, תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני". מוסיף רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי, מאמר ראשון, קטו' : "כי אחד מטעמי המילה הוא "לזכור תמיד כי היא אות אלוהי אשר ציונו האלוה לשימו בכלי התאווה הגוברת באדם, כדי שיוכל האדם להתגבר עליה, ולא ישתמש בה, כי אם כראוי לטבעו".
הנה אנו למדים שהמילה במשמעותה הנוספת בברית המילה ,בהסרת העורלה, מעצבת את עתיד תמימותו והתנהגותו של האדם ,בשליטה על אמירותיו והליכותיו, בתקשורת המילולית שלו עם זולתו וסביבתו.
כך כבר נעים זמירות ישראל, הציב לנו תמרור דרך, לנתיב הנכון של המילים: ״מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב ? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה " ( תהילים לד׳, יג׳ ).
וכך גם החכם באדם המלמדנו את הטוב והרע, הטמונים בבחירתנו את מילותינו: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ".( משלי, יח ', כא' ) " אמר רב חמא בר' חנינא : מהו שנאמר :"מוות והחיים ביד הלשון" , וכי יש יד ללשון ? לומר לך , מה יד ממיתה , אף לשון ממיתה" (בבלי, מסכת ערכין טו' ע"ב).
אך מה קורה לנו, כשאנו מתעוררים משפת השינה ? כיצד מתנהלת לה שפת הָעֵרות ?
פרשתנו מציגה לנו את -שפת הָעֵרות , בשפתו של הקב"ה בדיאלוגים השונים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ ", רש"י מאיר את הדינמיקה המילולית המשתפת, שאוחז בה הקב"ה בבריאת האדם: " ענוותנותו של הקב"ה למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהם". התקשורת המילולית בין הקב"ה למלאכים, התקיימה בשקיפות ובשותפות, בשפת הָעֵרות.
ובהמשך פרשתנו, אנו נוכחים בדינמיקה מילולית נוספת של - "שפת הָעֵרות ", המתרחשת בין הקב"ה לאדם : " וַיִּקַּח ד' אֱלֹהִים, אֶת הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". מסביר רש"י: "ויקח - לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס ". ומהם הדברים הנאים בהם פיתהו הקב"ה להיכנס? – " בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי, כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי- בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך" ( קהלת רבה,ז',יג').
הנה לנו שיעור מאלף שמלמדנו הקב"ה, כיצד מניעים הון אנושי בעזרת התקשורת המילולית, כיצד מאתגרים ומניעים אנשים – מגייסים אותם, רותמים אותם, ומייצרים אצלם, התרגשות של עשייה, בביצוע משימה מורכבת ומאתגרת .
כך כבר לימד אותנו אנטואן דה סנט-אכזופרי ( 1900-1944) מחבר הספר "הנסיך הקטן", איך בונים ספינה?- "אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הגדול, הרחב והאין סופי, ולא מקבצים אנשים ואומרים להם להכין תוכניות, לאסוף חומרים ולבנות ספינה".
אך לצערנו, פרשתנו מציגה לנו את מבחנה של "שפתהָעֵרות " באורה השלילי ,בשני אירועים דרמטיים. הראשון, בשפת הָעֵרות, בחטא הקדמוני הראשון, כתוצאה מהתקשורת המילולית, בין הנחש, האישה והאדם. השני, בשפת הָעֵרות בדרמה והטרגדיה - ברצח הבראשיתי, עלי אדמות, עת קין רוצח את אחיו הבל. שם נולדה לראשונה, האלימות במשפחה במלוא עוצמתה. קדושת החיים מתחלפת, בזילות החיים.
מקוצר היריעה, אעסוק באירוע השני בלבד:" וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. וַיֹּאמֶר ד' אֶל קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה ". רש"י מציג בפרשנותו, את פערי הגישה , ודרך ההתנהגות בשימוש במילים, בין קין ,לבין הקב"ה: "וַיֹּאמֶר קַיִן- נכנס עמו בדברי ריב להתעולל עליו להרגו....לעומתו הקב"ה: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ – להיכנס עמו בדברי נחת אולי ישיב ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך". "וַיֹּאמֶר קַיִן ",- התחיל באלימות מילולית. מכאן המרחק קצר לאלימות פיזית : "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ ". המילה אלימות היא : אל – מילים , היכן שנגמרות המילים, מתחילה האלימות הפיזית, שמסתיימת לא אחת, ברצח.
מה הייתה הדינמיקה המילולית ביניהם ? מציג לנו המדרש: על טריטוריה- משאבים. על רכוש- אמונות, דעות ודת. על מין- אישה ורומנטיקה: "וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה - על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם...זה אומר: הארץ אשר אתה עומד עליה שלי היא, וזה אומר: מה שאתה לובש שלי הוא....ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: על מה היו מדיינין? אלא זה אומר: בתחומי בית המקדש יבנה וזה אומר: בתחומי בית המקדש יבנה....יהודה בר' אמי אמר: על חוה הראשונה היו מדיינין" ( בראשית רבה, כב', טז').
הנה לנו תמונת מראה למציאות חיינו, על אלימות מילולית. כאשר נגמרות המילים, עוברים לאלימות פיזית שלא אחת מסתיימת ברצח – על טריטוריה, על רכוש ועל האישה. מציאות של עולם חשוך .
פרשתנו מלמדתנו אודות בכורתן ועליונותן של המילים, במעשה בראשית, שהחיים האמיתיים אינם בשפת השינה כילדים :"כֻּלָּנוּ יְלָדִים בִּשְׁנָתֵנוּ, רַק אָז אֵין בָּנוּ עוֹד מִלְחָמָה", אלא האתגר הוא דווקא, לאמץ לליבנו את - שפת השינה, גם כמבוגרים, אבל במציאות של עֵרות:" לוּ רַק יָכֹלְנוּ לְדַבֵּר אָז, זֶה עִם זֶה, כְּשֶׁלִּבֵּנוּ פֶּרַח שֶׁזֶּה עַתָּה פָּתַח אֶת כותרתו. מִלִּים זהובות כִּדְבוֹרִים, הָיוּ אָז חופזות מִתּוֹכוֹ. אֱלֹהִים, למדני אֶת שֶׁפַּת הַשֵּׁנָה". הנה כי כן, בפרשתנו, הקב"ה מלמדנו את - "שפת השינה", אך במצב של –עֵרות. הבה נאמצה לליבנו כבר מחר בבוקר, על רקע מילות "בראשית", בשירה של נעמי שמר ( 19340-2004): ״את עולמך בבוקר תמיד לברוא האדמה, העשב וכל המאורות, ואז מן העפר בצלם אלוקים, לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית״.
שבת שלום וחורף בריא וטוב
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -ב"ה. לפרשת בראשית תשפ"ו
סיפור קין והבל, מה הוא בא ללמדנו
סיפור קין והבל מורכב משלושה חלקים. ראשיתו בהולדת הבנים, המשכו בהבאת המנחה לה' על ידי שניהם, ובדחיית מנחתו של קין, וסופו ברצח קין את הבל אחיו ובעונש שהוטל על קין.
בפרשנות חז"ל קין הוא רע מראשיתו. בפרקי דר' אליעזר (פרק כא) נאמר: בא אליה (אל חוה) רוכב נחש ועיברה את קין ואחר כך בא אליה אדם ועיברה את הבל. כלומר מלכתחילה קין אינו בנו של אדם. מוצאו בעייתי מאוד. לפי רש"י גם העיסוק שבו בחר קין מעיד עליו. קין הוא עובד אדמה ואילו הבל רועה צאן. ומדוע בחר הבל ברעיית צאן? "לפי שנתקללה האדמה (בעקבות חטאו של אדם), פירש לו מעבודתה".
בבחירת המנחה שכל אחד מביא לה', מביא קין מפרי האדמה. על כך נאמר בבראשית רבה, קין הביא מן הפסולת. משל לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות ומשאיר למלך את הסיפות (שהם פרי רקוב), בעוד שהבל הידר במצווה והביא מבכורות הצאן ומחלביהן.
אך קריאה בטקסט המקראי אינה יוצרת רושם שקין הוא דמות שלילית מלכתחילה. וייתכן שאחרית דבר כלומר הרצח, גרמה לצביעתו בצבע שחור מלכתחילה.
הכתוב אומר " וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה' " (בראשית ד, א). מכאן שקין הוא בנו בכורו של אדם, והשם שניתן לו מציין את העובדה (השמחה) שחווה רואה עצמה שותפה למעשה הבריאה. לעומת זאת נאמר על הבל:
ַ"ותֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (ד, ב). לא ניתן טעם לשמו של הבל, ועצם השם הבל פירושו דבר שאין בו ממש. כלומר מלכתחילה הבל מופיע כדמות משנית. הוא גם אינו מדבר. הוא דמות פסיבית לחלוטין. איננו יודעים דבר על מחשבותיו ועל רגשותיו. כלומר אין סימטריה מלכתחילה בין שני האחים.
הכתוב אינו מתייחס לעבודת אדמה כאל דבר פסול. הפסוק " וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח .... וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: " (ב, ה) , מעיד על חשיבות עיסוק זה. באשר להבאת המנחה נאמר על קין שלא השקיע בבחירת מיטב יבולו אלא הביא מפרי האדמה. אך הפסוק הבא אומר: " וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן ". מהו "גם הוא"? ברור שקין היה מביא המנחה הראשון, האם "גם הוא" של הבל מציין את העובדה כי מנחת קין הייתה משובחת? ובכל מקרה היעדר הידור מצווה אינו פוסל את המנחה.
קריאת הטקסט עד כה אינה מכינה את קין ואת הקורא למה שמתרחש בהמשך. "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו: ".(שם, ה-ו). נראה, לכאורה, שדחיית מנחת קין היא מעשה שרירותי שאין לו הסבר. תשובת ה' לתגובת קין, אינה מתייחסת לטיב מנחתו. " וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ ".(פסוקים ו- ז). הא-ל מלמד את קין כי גם אם איננו מבינים מדוע התרחש אירוע מסוים, יש לנו בחירה חופשית בתגובתנו. יש גם עידוד בדברי הא-ל " וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ ". היצר הרע הוא בשליטתנו. אנו בוחרים כיצד להתייחס אליו. יש כאן גם אזהרה לקין. אתה אחראי לתגובתך ולמעשיך !
קין רוצח את הבל. הא-ל אינו מענישו במוות. זהו הרצח הראשון. העונש שמוטל על קין הוא עונש חינוכי ולא מידה כנגד מידה. קין מגורש מאדמתו ומבית אביו. הוא נע ונד בארץ והאות על מצחו.(מזכיר את נדידת אדיפוס לאחר שגילה כי רצח את אביו ונשא את אמו). הא-ל מבטיח לו שכל הורג קין שבעתיים יוקם. קין הוא עדות מהלכת לאדם שעשה מעשה המוציא אותו ממעגל השייכות לבני אדם. זהו עונש גרוע ממות. בני קין נעלמו במבול. האנושות מתחילה בבנו של שת, אנוש. " זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם ... וַיְחִי שֵׁת ...וַיּוֹלֶד אֶת אֱנוֹשׁ:" (ד, ז). מי שנבחר להיות בונה העולם החדש הוא נח, מצאצאי שת. מי שאינו מושל ביצרו, ומדרדר עצמו לנטילת חיי אדם, מוחק עצמו בתוקף מעשהו מחברת בני אדם. זה מה שבא הכתוב ללמדנו.-
בלומה דיכטוולד, כ"ג תשרי תשפ"ו
&
דבר תורה - פרשת בראשית תשפ"ו - עקרונות המו"מ, התחמקות והתקרבנות
מייקל אייזנברג מנהל קרן הון סיכון.
בדבר תורה שפירסמתי השבוע לפרשת 'וזאת הברכה' שקראנו בחג, עסקתי בשאלה מה ההבדל בין משה שהנהיג את ישראל במדבר וכונה 'איש הא-להים' בה' הידיעה, אברהם שצווה "קום והתהלך בארץ" ונחשב ל'נשיא א-להים' בעיני יושבי הארץ, לבין חנוך ונח שעליהם נאמר (בפרשת בראשית ובתחילת פרשת נח) שהתהלכו 'את הא-להים' (במובן של התבדלות מהחברה לטובת התחברות שלהם לא-ל ולקיום מצוותיו).
בפרשת השבוע, פרשת בראשית, אנו מוצאים שניים שעמדו נוכח א-להים, וטענו טענות שונות - אדם וקין. אחרי שאדם וחוה חטאו ואכלו מעץ הדעת ה' יזם מפגש איתם, אבל נראה שמההתחלה ועד הסוף הם מתחמקים:
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.
וַיִּקְרָא ה' אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה.
וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא.
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ.
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.
וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל. (בראשית ג, ז - יג)
הצירוף פחד-בושה ("וָאִירָא… וָאֵחָבֵא") מול קול ה’ ה"מִתְהַלֵּךְ" מבליטים פער: נסיגה אנושית אל מול תנועה אלוהית שחותרת למגע. מתוך כך, ממירים הודאה בחטא בגלגול האשמה ("הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי… הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל"). ובאופן כללי, המפגש נחווה כאיום על זהות חשופה, עד נטישת העמידה לטובת הסתרה. מכאן קצרה הדרך לגירוש האדם מגן עדן.
הסיפור של קין מתחיל דומה, אבל חוסר נטילת האחריות איננו סוף פסוק. קין משמר יכולת עמידה מול הא-ל והמשא ומתן מתפתח:
וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ
וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.
וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ.
וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשׂא. הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי.
וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם
וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ. וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן. וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ. (בראשית ד, ח - יז)
בדומה לפניה לאדם "אַיֶּכָּה?", כאן ה' פונה אל קין: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" ולבסוף גם הוא מורחק מה’. באמצע, קין משקר, מתווכח על העונש ואף משיג סוג של הגנה. כלומר, מגמתו היא לדאוג לעצמו, כפי שמשתקף בריבוי ההתייחסויות שלו לעצמו: "אָנֹכִי", "אֹתִי", "וְהָיִיתִי". כשם שהעוול המוסרי לא עצר בעדו כשרצח את אחיו, כך גם אות-הקלון שמעידה שהוא תמיד יישאר רוצח, לא מטרידה אותו. קין, שמונע על ידי אינטרס אישי, מלא ציניות וניכור כלפי ערך האחריות, אין לו שום אמפתיה לקורבן והוא לא מבטא חרטה.
במדרש נראה שחכמים עמדו על הפער בין העונש - "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" למה שנראה הביצוע - "וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן… וַיְהִי בֹּנֶה עִיר", וגישרו בדרכים שונות:
"ויצא קין מלפני ה'" - מהיכן יצא? הפשיל דברים לאחוריו ויצא, כגונב דעת העליונה. דבר אחר: יצא כמערים וכמרמה בבוראו. דבר אחר: יצא שמח… פגע בו אדם הראשון, אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ופשרתי… (ילקוט שמעוני)
קין הוא אבי אבות ההתקרבנות. הוא לא באמת לוקח אחריות. "גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשׂא" זו אמירה מהשפה ולחוץ שנועדה לשמש מנוף להתחמקות: "הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי". הוא משחק אותה נפגע למרות שהוא הפוגע. ואז, בהיותו האח היחיד שנשאר, הוא מנצל את מעמדו לאיום מרומז. במילים "וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי" הוא מעביר את המסר שבמצב הנוכחי אין לו כל אינטרס להוליד, כדי שלא יהיו אנשים שישפטו אותו, והוא יעצור דה-פקטו את המפעל הפורה שה' ברא. "אם לא אקבל הגנה למרות התנהגותי", אומר קין, "לא אשתף פעולה". עמדתו במשא ומתן מול ה' היא שהוא ילך על שבירת כל הכלים, ולא משנה מה המחיר האישי והמוסרי. הוא בעצם מנצל באופן ציני את ההאשמה כלפיו: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה", וכאמור, אף מנסה להציג את עצמו לא כתוקף אלא כקורבן. זה מה שמאפשר לו אחר כך להימנע מקיום גזר הדין. אבל, כידוע זה לא יכול להחזיק מעמד לטווח הארוך. תרבות ההתקרבנות שקין מנחיל לצאצאיו, ולעולם כולו, תביא להשחתה חברתית כללית כבר בסוף הפרשה שלנו, ולהשמדתה של האנושות בפרשה הבאה.
ממש בתחילת התורה, התורה מעמידה שתי דמויות שמתנהלות לא טוב ברמה האנושית, ושהתנהגותן עלולה להפוך לטיפוסית. המתחמק שמגלגל אחריות והמתקרבן שכאילו לוקח אחריות כדי להציל את עורו. המתחמק בסוף מגורש כי אין אמון בינו לבין הא-ל, בינו לבין אשתו: " וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, טז) וגם מול הבריאה: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג, יז - יח). המתקרבן, מתיישב איפשהו, בונה עיר, או מוסד לעצמו, כי לאורך זמן הסביבה איננה רוצה אותו. לוקח שנים, אבל בסוף אף אחד לא רוצה לחיות בסביבתו של המתקרבן.
בעולם המערבי ההתקרבנות של הווק עדיין קיימת במוסדות. אבל, השבוע דווח בניו יורק טיימס על עלייה דרמטית של נצרות אדוקה יותר בקרב צעירים אמריקאים. בישראל התקופה של התקרבנות חלפה מהר יחסית, ובעקבות זמרת השנה אודיה ששומרת שבת דווח שקהילת המעריצות התחילו לשמור שבת. ברשתות החברתיות מועלים פוסטים, שגם זוכים לתגובות רבות ואוהדות, על צעירים וצעירות מבתים לא דתיים שמתחברים להדלקת נרות, לבוש צנוע בשישי-שבת, נסיעות לכותל לסליחות, ופול-ווליום בשיר ״השם יתברך תמיד אוהב אותי״. קובי מידן אף ראיין בכאן11 את הבמאית סיגלית בנאי שדיברה על מחקר של אוניברסיטת רייכמן בנושא, על הצלחתה של תאיר גולן "רבנית הטיקטוק", ועל הבת שלה עצמה וצעירים רבים כמותה שגודשים את בתי הכנסת (סיגלית בנאי הלכה איתם בעצמה).
כמו מטולטלת, התגובה להתקרבנות וחוסר לקיחת אחריות הוא חיפוש זהות משמעותית, ופניה למסגרות עם משמעות, אחריות והדדיות. ובלשון הצעירים: "אנחנו דור של נשמות צמאות". בדיוק כפי שחוסר לקיחת אחריות והתקרבנות מפרקת חברות, הקירבה לא-ל, לערכים ולמורשת, וגם ההתחייבות לפעול למען עתיד משותף וטוב יותר, בונה חברות ואומות.מייקל אייזנברג.
&
לפרשת בראשית תשפ"ו אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדֹלִים-
אריה דיכטוולד
ביום החמישי נבראו בעלי החיים המימיים והמעופפים וביום בשישי החיות ביבשה והאדם. הפתיחה ליום החמישי בולטת בחריגותה לעומת הבריאה ביום השישי: (בראשית א, כא - כה )
כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב...(כג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי.
וביום השישי:
כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן:
(כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
התנינים הגדולים הובלטו בין חיות המים, מדוע לא מוזכרים גם החיות הגדולות ביבשה ובאוויר? נתחיל קודם לכול למצוא מה מאפיין את התנינים הגדולים.
א. מי הם התנינים הגדולים? אין לכך תשובה מוחלטת. רש"י מסביר כפשוטו "דגים גדולים בים" כלומר את הדגה. רש"ר הירש (המאה הי"ט) מנתח מורפולוגית את המילה תנין וקובע שתנין הוא מהמילה נון שמשמעותה דג בארמית. עדיין זה לא עונה לנו מדוע לא נאמר כך בחיות היבשה. רש"י חש כנראה בכך ולכן הוסיף מדרש אגדה:
" ובדברי אגדה הוא לִוְיָתָן ובן זוגו שֶׁבְּרָאָם זכר ונקבה והרג את הנקבה וּמָלְחָה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם". רש"י מגיע למדרש זה דרך שאלה נסתרת מדוע נכתב תנינם ללא האות יו"ד -לשון יחיד-בעוד אנו קוראים תנינים בלשון רבים.
אם כן הגענו לעולם מיתולוגי-מיסטי. המקור לכך מצוי בגמרא. ( בבלי בבא בתרא דף עד עמוד ב בתרגום קל):
ויברא אלוהים את התנינים הגדולים – כך התרגום: ארזילי דימא= תניני הים (רבינו גרשום מתרגם הראמים שבים-הראם מייצג גודל וכוח). ר' יוחנן אמר: זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, שנאמר: (ישעיהו פרק כז, א): "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם. ...=הנביא רומז על מלחמות ה' בעמים בעבר ובעתיד] אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו - זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון - זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקים זה לזה (=מזדווגים) - מחריבים כל העולם כולו, מה עשה הקדוש ברוך הוא? סירס את הזכר, והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: (ישעיהו כז, א) " וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם".
הנביא מצמיד את הנחש ללויתן - לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן. מדובר בשתי מפלצות בים. הנחש כאן אינו הנחש המוכר לנו.
אם כן, ישעיהו הנביא מתאר את מלחמות ה' במפלצות. עוד שם של חיה ימית מצאנו בספר איוב (כו, י– יג):
חֹק (=גבול) חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חֹשֶׁךְ:
עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ: בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב ( תנין=מצרים).
בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלֲלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ (פרעה).
# על הקשר בין הרגעת הים לתנין ונחש הבריח. כבר ראינו זאת בישעיהו לעייל "וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם". אף בספר איוב מוצאים מאבק בין הלויתן לא-ל (פרק מ, כה): תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ או בפסוק לא, "הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ" ומפרש רש"י: צלצל - סוכת דגים ולסוכה שעשויה מראשו קורא אותה צלצל דגים לפי שעשויה ממנו: הנה לנו סוכה מעורו של לויתן.
משורר תהילים נותן לנו הסבר מדוע נברא הלויתן בפרק קד ("ברכי נפשי:)
(כה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת:
(כו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ
לפי הגמרא בעבודה זרה דף ג עמוד ב, אלוקים יושב עם הלויתן בשלש השעות הרביעיות של היממה ומשחק עמו-לנו זה מסתורין מוחלט. ננסה לפרש בכיוון מסוים.
מטרת התורה ובמיוחד ספר בראשית, אינה לתת לנו סקירה היסטורית אלא באה ללמדנו חוק ומוסר. כפי שרמב"ם ב"מורה הנבוכים" מלמדנו שמטרת הקורבנות היא להרחיק את ישראל מעבודה זרה כך גם סיפור התנינים הגדולים בא להרחיקנו מהמיתולוגיה האלילית של המזרח הקדום. במזרח הקדום האמינו כי לכל אתני הטבע יש סיבה ומסובב הקשורים באליל או בחבורת אלילים המניעים את הטבע. אחת התופעות המחזוריות היא תנועת הגלים האינסופית המלווה לעיתים בסערות עזות. כפי שהשמש וגרמי השמים נעים בקביעות מחזורית כך גם היָם. מכאן שיש כוח מניע לכל תופעה. חייב להיות הסבר לכל תופעה אסטרונומית וקוסמולוגית. למים יש כוח חיוני ומפרה אבל המים שביָם הם
כוחות ההרס. בתרבות האלילית - הבבלית שמקורה בתרבות עמי הים התיכון למשל האוגריתית והכנענית, הים הוא כוח עצמאי המבקש למרוד בסדר הקיים וּלְהָרְסוֹ. מנהיגי המרד הם התנינים הגדולים. וכך אחת התוצאות של המאבקים הם הסערות הגדולות הנוצרות מתנועות הקרב. יש גם מיתולוגיות הטוענות שבנוסף למרד של הים יש גם מאבקי שליטה בתוך הים בין התנינים. (מעניין שאֵל הים הכנעני נקראYAAM ).
בחפירות ארכיאולוגיות שהתקיימו בראשית המאה העשרים לאורך החוף המזרחי של הים התיכון נמצאו עשרות לוחות באוגָרית המתארות עלילות של אלים שונים. כך למשל בלוח השלישי של "עלילת בעל" נכתב כך (הכתובת בצד ימין):
מנ אב יפע לבעל תרגום: מי האויב (אשר) הופיע לבעל/ צרה
לרוכב ערבות / איבדתימידד אל ים
צרת לרכב ערפת למחשת מדד כיליתי נהר אל, הגדול
אל ימ לכלת נהר אל רבמ הלוא מחצתי ים יד-אל
לאשתבמ תננ... חסמתיתנין.../ איבדתי פתן עקלתון שליט בעל 7 ראשים
מחשת בתנ עקלתנ איבדתי מידד אל ארש
שליט דשבעת ראשמ?] צמתי עגל אל עתק / איבדתי כלבת אל
מחשת מדד אל ארש?] כיליתי בת אל שביב(?).
צמת עגל אל עתכ
מחשת כלבת אלמ אשת
כלת בת אל דבב ( ענת, לוח ג, שורות 34-43)
המקור: עולם התנ"ך, בראשית, עמוד 21 הוצאת ידיעות אחרונות וספרו של דוד קאסוטו בפרויקט בן יהודה.
# צא ולמד: במחזורים רבים מצאנו שבסיום חג הסוכות נוהגים לומר : " יהי רצון... כשם שקיַמתי וישבתי בסוכה זו, כן אזכה (ויש גורסים: לשנה הבא) לישֵב בסוכת עורו של לויתן".
המקור למנהג זה נמצא כבר בספר "כל בו" סימן ע"א ( ספר הלכה שמחברו אינו ידוע וחובר בתקופת הראשונים במאות י"א-י"ד והודפס לראשונה במאה הט"ו):
גמר מלאכול ביום השמיני מוריד כליו ומפנה אותן, ... והר"ם =כנראה רבי מאיר בן ברוך - מהר"ם מרוטנבורג ] היה נוהג בליל מוצאי סוכות לעלות לסוכה ונוטל רשות ממנה ואומר יהי רצון שנזכה לשנה הבאה לישב בסוכה של לויָתן. (וכך מופיע בשולחן ערוך אורח חיים סימן תרס"ז ובשאר ספרי ההלכה)
המקור לעורו של לויתן מצוי בתלמוד בבלי ( בבא בתרא דף עה עמוד א):
אמר רבה אמר ר' יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויָתן, שנאמר....=ועוד] אמר רבה אמר רב יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן,... והשאר פורסו הקב"ה על חומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: (ישעיהו ס, ג) וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ".
מתי תתגשם מִשְׁאַלְתֵּנוּ ? אם נקבל את הגרסה של "כן אזכה לשנה הבאה" זו בעצם משאלה לימות המשיח. לא ברור האם אז תוקם אותה סוכה הלוא לִמדנו רמב"ם בהלכות מלכים (פרק י"ב הלכה א) שבימות המשיח עולם כמנהגו נוהג ואם נקבל את הגרסה המקוצרת "כן אזכה" הרי זה בעולם הבא. כלומר, הסעודה והסוכה הם אלגוריה לדרגת רוחנית השמורה לצדיקים.
את התנינים ה' ברא השאר הוא עשה. התנינים נבראו כדי להוכיח שהא-ל העברי הוא הבורא. וכל השאר הם ברואים שה' משחק עמם כמו שנאמר בספר משלי (ח, כט-לא):
כט) בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ:
(ל) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת:
(לא) מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם
אם כן, הסוכה לעתיד לבוא היא "תמונת הניצחון" של הקב"ה על אומות העולם. הנפת הדגל על מקדשי האלים הגדולים. כך עם ישראל ייהפך אור לגויים.- לאריה דיכטוולד, רעננה כ"ג תשרי תשפ"ו
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 364 חיים קופל -השבת וישראל
1) בפרשתנו אומר המדרש, תני רבי שמעון בן יוחאי: אמרה השבת לפני הקב"ה, רבש"ע, לכולם יש בן זוג, ולי אין בן זוג. מסביר רש"י ,על אתר , שלכל יום בשבוע יש בן זוג. יום ראשון עם יום שני, שלישי עם רביעי, חמישי עם שישי. ורק השבת, היום השביעי נותר לבד. מסיים המדרש: אמר לה הקב"ה, כנסת ישראל, הוא בן זוגך. לכן במעמד הר סיני, א"ל הקב"ה, זִכְרוּ הַדָּבָר שֶׁאָמַרְתִּי לַשַּׁבָּת, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הוּא בֶּן זוּגֵךְ, וְאָמַרְתִּי " זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (מ"ר בראשית פרשה יא,ח).
2) המהרז"ו (רבי זאב וולף בן רבי ישראל איינהארן זצ"ל),על אתר, מוסיף "טעם" לנושא. כל יום בשבוע חיפש בן זוג, מֵאַחַר שֶׁיְּמֵי הַבְּרִיאָה אֲחוּזִים זֶה עִם זֶה, וצריכים זה לזה, ומה שזה חסר זה משלים לו, אבל לשבת אין חיבור עם ימות החול, כי קודש הוא, ובכך הוא נבדל משאר ימות השבוע.
3) צריך להבין האם החיבור בין בני הזוג הוא סתמי, לבל יהיה בודד, שהרי, לכאורה, מה הקשר בין היום הראשון לשני? בין היום השלישי לרביעי, ובין היום החמישי לשישי?
4) מסביר רש"ר הירש על הפסוק "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" (א,כ) שֶׁיֵּשׁ פֵּשֶׁר לַדָּבָר. דבריו מתבססים על המדרש (ב"ר פרשה יב,ה ) ממנו משתמע שלחיבור הזוגות יש הגיון ותכלית. והוא ערך את החלוקה בצורה אחרת. יום ראשון מתחבר עם יום רביעי, יום שני עם חמישי, ושלישי עם שישי. הָרַעֲיוֹן בָּנוּי עַל כָּךְ שֶׁהַיּוֹם הַמְּאֻחָר יוֹתֵר, מַשְׁלִים וּמְיַשֵּׂם בַּבְּרִיאָה, אֶת הַיּוֹם שֶׁחֻבַּר אֵלָיו, וכדלקמן:
5) ביום ראשון ברא ה' את האור, אבל לאור לבד אין שימוש, אֵין יִשּׂוּם בַּבְּרִיאָה. לכן היום הרביעי, שבו נבראו השמש והירח, שמאירים כל אחד בזמנו, משלים אותו וע"י כך נותן ביטוי ושימוש לאור, הוצאתו מהכח אל הפועל. ביום השני נברא הרקיע, והבדיל בין המים העליונים ובין המים התחתונים. אבל זאת מסגרת , זה הכלי, וְצָרִיךְ לְמַלְּאוֹ תֹּכֶן וּבִטּוּי בָּעוֹלָם, בִּכְדֵי שֶׁכֻּלָּם יָחוּשׁוּ בּוֹ. לכן הבן זוג שלו הוא יום חמישי, שבו נברא עולם החי במים, תנינים, שרץ המים ועוד שמתקיימים רק בזכות המים התחתונים. ביום השלישי, נבראו, הדשא, עצים, ופירות. אבל מה התועלת בהם? צָרִיךְ מִישֶׁהוּ שֶׁיִּצְרֹךְ אוֹתָם, ויהנה מהם. לכן הבן זוג שלו הוא יום השישי, שבו נבראו האדם ובעלי חיים שנהנים מהם.
כך שישנם ששה ימים, המחולקים לזוגות זוגות ובכל זוג מצטרף המאוחר יותר, ומשלים את הראשון.
6) אֲבָל בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שַׁבָּת וְיִנָּפשׁ, רֹגַע וּקְדֻשָּׁה, וְיֵשׁ לִמְצֹא לוֹ בֶּן זוּג. וְאָז אָמַר הקב"ה, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ. עַם יִשְׂרָאֵל שׁוֹבֵת בְּשַׁבָּת מִמְּלֶאכֶת הַשָּׁבוּעַ, שׁוֹמֵר אֶת הַשַּׁבָּת וּמְקַדְּשָׁהּ.
7) תשובות לסוכות
א) איזה דבר נעשה בפורים, ונעשה גם בסוכות, אלא שבפורים יש שלוש לפניו, ובסוכות שתים בלבד?
תשובה: קריאת מגילה. בפורים מגילת אסתר ובסוכות קוהלת. אלא שלפני הקריאה בפורים מברך שלוש ברכות, ובחוה"מ סוכות מברך לפני הקריאה, רק שתי ברכות.
ב) איזה רמז ב-"לולב" על כל התנ"ך? תשובה: באותיות "לולב" יש רמז להתחלה וסיום של התורה ושל הכתובים כדלקמן:
ב=בראשית, התורה מתחילה באות "ב" "בראשית ברא" "ב"
ל=דברים, התורה מסתיימת במילים , "לעיני כל ישראל" "ל"
ו=נביאים, ספר יהושע מתחיל באות "ו" "ויהי אחרי מות" "ו"
ל= כתובים, ספר דברי הימים ב' מסתיים באות "ל" "ה' אֱ-לֹהָיו עִמּוֹ וַיַּעַל" "ל"
8) שאלות לפרשת בראשית
א) מהו הפסוק, בפרשתנו, בעל מספר התיבות הקטן ביותר, ומהו הגדול ביותר?
ב) אנו מכירים את הכלל "הָלֹךְ אַחַר הָרֹב". הוכח מפרשתנו, שאין הולכים אחר הרוב, אם כנגדו עומדת האמת? (רמז, קשור בבריאת העולם).
שבת שלום-מחיים קופל
מעדנים 364 פרשת בראשית תשפ"ו-תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
&
פרשת בראשית תשפ"ו – על סוד האדם והאישה, על יחיד ושיתוף”-דובי פריצקי-קק"ל
בפרשת בראשית נפתחים שערי הבריאה, ושם אנו פוגשים – לא סיפור אחד – אלא שני תיאורים של בריאת העולם, ובתוכם שני מבטים על בריאת האדם.
בסיפור הראשון – האלוקים בורא את האיש והאישה יחד.
לא זה אחר זה, אלא זה בצד זה, גב אל גב – כגוף אחד שלם.
בני האדם נבראים בצלם אלוקים, וניתנת להם שליחות של שלטון וברכה:
“פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה”.
זהו סיפור של עוצמה, של חזון ושל מלכות – האדם כנציג הבורא בעולם.
ואילו בסיפור השני – הסיפור מתקרב, נעשה אנושי יותר.
האלוקים יוצר את האדם מן האדמה, נופח בו נשמת חיים, נוטע גן עדן, ונותן לו שליחות אחרת:
“לעבדה ולשמרה”.
לא עוד שלטון וכיבוש – אלא אחריות, טיפוח, שותפות עדינה עם הבריאה.
כאן מתגלה אלוקים כבורא העובד בידיים, כפסל המעצב בדקדקנות, כגנן הרוכן על נטיעותיו באהבה.
הוא גם האל שחש את הבדידות של האדם עוד לפני שהאדם חש בה בעצמו.
ומתוך אמפתיה עמוקה – נבראת האישה, עזר כנגדו, שותפה לדרך.
וכשמביא האל את האישה אל האדם, האדם פוקח את עיניו ואומר:
“זֹאת הפעם עצם מעצמַי ובשר מבשרי” – הוא מכיר בשוני, אך גם בקרבה.
הוא מבין שהיא לא חלק ממנו – אלא מישהו העומד מולו,
שמכוחה של שונות נולדת אהבה, ובלב ההבדלים צומחת אנושיות.
האל מלביש את שניהם – לא כדי להסתיר, אלא כדי לכבד.
הוא שולח אותם לעולם לא ערומים – אלא מצוידים בבגדי עבודה,
בשליחות, בכבוד, ובאמון שהם מסוגלים להיות שותפים לו במעשה הבריאה.
וכך, דרך שני הסיפורים, נמסר לנו מסר כפול ועמוק:
האדם הוא יחיד – “לבדו נברא האדם”, כדי ללמד שכל אחד מאיתנו הוא עולם מלא.
אבל גם – האדם איננו שלם לבדו.
החיים מקבלים משמעות רק מתוך קשר, מתוך אהבה, מתוך שותפות.
כדברי הרב יונתן זקס זצ”ל:
“האנושיות נולדת, צומחת ומשגשגת כאשר אהבתנו לבני אדם אחרים מלמדת אותנו לאהוב את אלוקים.
שנלמד לאהוב את השונה, את האחר, ולהתחבר אל הצדדים החיוביים שבכל אדם – הנברא בצלם אלוקים.”
שנזכה כולנו, עם פתיחת מחזור חדש של תורה,
לברוא מחדש את עולמנו –
באהבה, בכבוד, ובשותפות אמיצה עם בורא עולם ועם הבריות
שבת שלום מאשקלון ️-דובי פריצקי.
&
רעיונות לפרשת *בראשית*-תשפ"ו יגאל גור אריה
ברכות לגדי יעקב לשבת בר מצווה.
למה גירשו את אדם וחווה מגן עדן? כל ילד בגיל הגן יענה: כי הם אכלו מעץ הדעת! אבל ייתכן שזה לא נכון. הם לא גורשו בגלל שטעו ואכלו, אלא בגלל התגובה שלהם אחרי הטעות. הם יכלו להודות ולהתנצל ולתקן, אבל במקום זאת האדם אמר לאלוקים: *"הָאִישָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי – הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹוכֵל".*הוא לא לקח אחריות אלא האשים את האישה*. במקום להודות על הבריאה, על גן העדן, על אשתו, הוא התלונן. רש"י מסכם זאת בשלוש מילים נוקבות: *כאן כפר בטובה*. זו הסיבה בגללה גורשנו מגן עדן – *כפיות טובה*.
התיקון לחטא הקדמון הזה הוא להיות מלאי הכרת תודה, למלא את חיינו בהודיה. מחקרים רבים מציגים היום את היתרונות בפסיכולוגיה חיובית, בחיפוש מתמיד אחר הטוב שיש בנו ובזולת, באימון של "שריר הכרת הטוב". הפסיכולוגית ד"ר מרים כהן-אבנרי כתבה פעם: "*אם היינו שמחים במה שיש לנו כפי שאנו עצובים במה שאין לנו, כנראה היינו הרבה יותר מאושרים*".
פרשת בראשית היא הזדמנות ללמוד מחדש איפה קלקלנו, ולהתחיל לתקן.
מסופר על ששת ימי בריאת העולם. ביום השני הוכיח ה' שאפשר לעשות שלום אפילו בין אש ומים, שברגיל אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לאחר שהוכיח ה' שאפשר להכניס במחיצה את שני הפכים גמורים כאש ומים ולעשותם אחד – אנו בטוחים כי בכוחו ובכוחנו לעשות שלום עלינו ועל כל ישראל.
יום שלישי פעמיים כי טוב למה?
כי ביום השלישי נבראה האחדות בין מים ליבשה, המים משקים את הארץ ונוצר הצומח. האחדות היא הטוב האמתי.
בימים משוגעים אלו יש לטפח את אחדות הלבבות הנשענת על מתן לגיטימציה לייחודיות האחר.יש לזכור כי בטיפוחה של האחדות *אין הכוונה ליצירת אחידות*.
חברה הטרוגנית המאמינה *באחדות מתוך השוני* תחתור לביסוס האחדות תוך הכרה בשוני שבין חבריה, ובד בבד תפעל לאיתור המשותף והמחבר בין השונים.
מתן לגיטימציה לקיומם של צרכים, דעות, אמונות, שאיפות, כישורים ומנהגים שונים לצד שמירה על המאחד בין הגוונים השונים עשויה לעודד את הפרט להפנות את משאביו הייחודים לטובת סביבתו על בסיס המכנה המשותף ביניהם.
לו יהי ונשכיל כולנו לנהוג כך !!!
*בראשית* המידות הטובות לאדם:
*ב* – בריאות ובטחון
*ר* – רצון
*א* – אהבה
*ש* – שמיעה ושתיקה (הקשבה).
*י* – יראה
*ת* – תבונה, תרבות
יש לנו הכל רק שנשכיל להקשיב, לקבל ולהכיל את האחר השונה ....
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!!
*יגאל גור אריה*
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
