www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
כי תצא-תשפ"א : "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ " - נאום המעקה וההקהיה השיטתית
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן
הקהיה שיטתית (Systematic desensitization) היא שיטת טיפול התנהגותי פסיכולוגי, הנקראת גם - טיפול בחשיפה הדרגתית. הטכניקה עוזרת בין היתר לטיפול בפוביות ובהפרעות חרדה, באמצעות שילוב של הרפיה, חשיפה הדרגתית ויצירת התניה הפוכה. השיטה פותחה בשנות ה 50 של המאה הקודמת, על ידי הפסיכיאטר הדרום-אפריקאי ג'וזף וולפה . כך לדוגמה, אם אדם פוחד מנחשים, היררכיית הפחדים שלו והחשיפה ההדרגתית בטיפול ,עשויה להתחיל בצפייה בתמונה של נחש, בהמשך בהתבוננות מרחוק בנחש אמיתי בתוך כלוב, ולבסוף בהחזקתו בידיים. באמצעות העזרה והתמיכה של המטפל, מסוגל המטופל להתקדם בהיררכיית הפחדים שהגדיר, ולהיחשף עוד ועוד לגירוי מעורר הפחד תוך שימוש בטכניקת ההרגעה שנלמדה בטיפול. ההצלחה בטיפול הקהיה שיטתית ,מתבטאת ביכולתו של המטופל לראות את התקדמותו באופן ברור, תוצאתי ונהיר. הקהיה שיטתית היא כיום חלק בלתי נפרד מארגז הכלים של הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי . Cogntive Behavioral Therapy - CBT )המקור: האתר של מכון טמיר לפסיכותרפיה 20.8.19).
הנה כי כן, האדם המטופל מציב לו יעד שאליו הוא שואף ומסוגל להגיע. אין כאן טיפול אינסטנט, אלא מתודולוגיה שיטתית שיש בה תהליך, הבנוי על שלבים ואבני דרך.
הבה נראה, איזו כברת דרך משמעותית עשה משה, מנאומו הראשון במצרים לבני ישראל - נאום הייעוד לארץ ישראל : "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" ( שמות, ו', ט'), ועד לנאום המתמשך לאורך ספר דברים , המופנה לדור ב' לקראת כניסתו לארץ ישראל. משה בנאומו הראשון במצרים בספר שמות , נחל כישלון חרוץ- "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". משה במצרים נואם ממקום גבוה ומרוחק, ולא בגובה העיניים אל מול חברת העבדים. דומה שמשה במצרים, חשב שנאום ייעודי ונשגב, שיציג אתגר אולטימטיבי לבני ישראל , יהיה אפקטיבי וישיג את מטרתו ללא תהליך ושלבים בדרך ההקהיה השיטתית. אבל כאמור, הפער והריחוק בין משה לעם ישראל שהיה נתון בעבדות ובשעבוד, הביא לכישלון הנאום. משה אז ושם במצרים, בראשית דרכו, כנראה לא ידע מהי החשיבות של קיום תהליך הדרגתי בעיצובו של עם, מעם עבדים לעם בני חורין – חנוך לעם על פי דרכו. כנראה שמשה לא ידע שלא גוזרים גזירת נאום שאיננו מתחבר לעם העבדים, במצב הצבירה בו הם נמצאים. אך הנה השינוי, בנאומו המתמשך של משה לאורך ספר דברים ובדגש לפרשתנו, שבו אנו עדים לנאום המבוסס על העיקרון של הקהיה שיטתית– חנוך לעם על פי דרכו. משה כבר יודע שאין להציב אתגר נשגב ואידיאלי, שאין לעם יכולת לעמוד בו.
המעבר בין נאום מצרים לנאום ספר דברים ובדגש לפרשתנו ,משתקף בהנגדה- "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר.( משלי, יג',כד')
דומה שמשה במצרים ובמסעות ספר במדבר , אימץ את המתודולוגיה החינוכית – "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ" ואילו בספר דברים בנאומו המתמשך, משה מאמץ את חלקו השני של הפסוק מספר משלי-"וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר".
נאומו של משה בפרשתנו, בזיקה לשיטת ההקהיה השיטתית, גוזר על דור ב', גזירה שיעמוד בה.
משה יודע שעיצובו של עם שייקח אחריות קולקטיבית וגם אישית על חייו וגורלו, מחייב תרגול, בדמותן של 72 מצוות בפרשתנו, המביא לסוג של חיסון ,חוסן ועמידות כנגד נגיף התאווה, היצר והנטייה הטבעית הטבועים בכל אדם.
האתגר הוא אפוא, בהתמודדות של הקהיה שיטתית, בעשיית פשרות מושכלות , אך מתוחמות בגבולות , בסייגים ובגדרים, בדמות פרקטיקה של מצוות.
אך מה הם הפרקטיקה והתרגול, שיביאו לאותו חיסון , כנגד הנגיף הטבעי שעלול לגרום לנו לפריצת הגבולות ופגיעה ביכולת השליטה העצמית?
משה בנאומו בפרשתנו מציג את החיסון , בדמותו של מודל המעקה : "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ." (דברים, כב', ח'), שהוא אותו מנגנון ההגנה , המסייע לשליטה עצמית ,לכבישת התאוות ולהצבת גבולות.
משה בנאומו בפרשתנו קובע, שביתו הנפשי והמוסרי של עם ישראל , לקראת כניסתו לארץ, מחייב בניית מעקה , שבכוחו לשמש סוג של מנגנון הגנה וחיסון, כנגד נגיף התאווה, היצר והנטייה הטבעית שטבועים באופן טבעי בכל אחת ואחד מהעם העומד בשערי הכניסה לארץ ישראל.
מודל המעקה מעביר לנו מסר ברור, שהכול מתחיל בראש ובעיניים- במקום הגבוה ומשם יורד ללב ולכבד. הנה כי כן, העיניים בראש רואות וחומדות ומשם המרחק קצר ללב ולפעילות הידיים והרגליים העושות את המעשה. המסר ברור- לא הכול מותר.
כך פותח משה את נאומו בפרשתנו : "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. "וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ" (דברים, כא', י'- יא') . משה כבר מכיר היטב ,את חוזקותיו אך גם את חולשותיו של דור ב'.
משה יודע שבמצב רצוי, אין להסכים לסיטואציה כה חריגה שמתוארת בעת מלחמה. אבל, בהכירו את ההקהיה השיטתית, מתקיימת כאן סוג של פשרה- חנוך לעם על פי דרכו.
כן, מותר ללוחם היהודי לקחת אישה יפת תואר שהוא חושק בה בעת מלחמה. אבל, כל זאת בכפיפות לגדרים ולגבולות, שכן, לא הכול מותר. במילים אחרות, יש כאן התחשבות בנטייה הטבעית של הלוחם במלחמה, אבל מנגד ,יש גם לקבוע כללי התנהגות בעלי גבולות מוסריים ונורמטיביים מידתיים.
אבקש להציג קריאה נוספת של הסיטואציה המלחמתית המוצגת בפתח נאומו של משה בפרשתנו. משה מכוון נאומו לדור ב', אך כמו בנאומו המתמשך לאורך ספר דברים, הוא מכוון אותו גם לדורות העתיד ולדור בני זמננו. משה מציג לנו בנאומו , סיטואציה של מלחמה פנימית כנגד האויב שבתוכנו - "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ".
אנו ניצבים מידי פעם אל מול ניסיונות ואתגרים, האם המעקה הפנימי שלנו, שעל גג ראשנו, יסייע בידינו, או שהמעקה איננו בתוכנו ואנו עלולים להתדרדר במדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.
נאומו של משה בפרשתנו מתכתב עם נאום הקב"ה לקין בספר בראשית: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ." (בראשית, ד', ז').
גם קין זקוק למעקה פנימי בתוכו, כחיסון כנגד נגיף העדר הגבולות, התאווה והיצר .
הנה לצערנו , אנו עדים במחוזותינו ,אודות אנשים שלא היה להם מעקה על ראשם, במלחמתם כנגד היצר. העדר מעקה שהביא למקרים של נגיף ניאוף ובגידות, בין בני זוג , שגרמו לפירוק משפחה ונזק בלתי הפיך לילדים חסרי ישע. לא מקרה שחז"ל אמרו:"דאמר ר' אלעזר דכל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר (מלאכי ב', יג') וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד] פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה? על כי ד' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך( תלמוד , מסכת גיטין, דף צ' עמ' ב'). המזבח הבוכה קורא להקרבת קורבן ולאחריות של בני הזוג לילדיהם.
כך גם בפרשתנו מוצג העדר מעקה במערכת יחסים שבין אחאים.
משה בנאומו בפרשתנו מתמקד בחשיבות מרקם היחסים בין אַחִים וַאֲחָיוֹת ומציין 15 פעם, את השם- אָחִיךָ: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. .... וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ.(דברים, כב', א'-ד')........כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה.(דברים, כג', כו' )......."לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא".(דברים, כד', ח')......"לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל.... וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ " (דברים, כג', כ'- כא')....."כִּי יִמָּצֵא אִישׁ, גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר בּוֹ, וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". ( דברים, כד', ז' ) "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ, אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ ".(דברים, כד', יד'-טו').
אחיך הוא לא רק האח שאותו אתה אוהב , אלא הוא גם האח, שאותו אתה שונא. כך נלמד מהדילמה המוצגת לנו:" כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ". (שמות, כג', ה').
הגמרא במסכת בבא מציעא לב' עמ' ב' מציגה דילמה שאליה נקלע האדם, בין: " אוהב לפרוק ושונא לטעון". אדם עומד מול שני חמורים, הראשון של אוהבו במצב שזקוק לפריקה .השני, של שונאו במצב שזקוק להקימו. הרי ידוע שעדיפות ראשונה ,היא קודם לסייע בפריקת החמור. אבל כאן העדיפות ניתנה דווקא לחמור של השונא, מדוע?
עונה הגמרא: " כדי לכוף את יצרו".
אז איך מתגברים על שנאה לאח או אחות – מקרב עמך ? משה מציב לנו אתגר טיפולי.
עלינו לכוף את יצרנו, להתעלות על עצמנו, לפעול כנגד הנטייה הטבעית והאנושית שלנו. בואו נתחיל בסוג של התערבות מעשית בסיוע לאחינו אותו אנו שונאים, בכך שיוכל להטעין את חמורו. אולי גם כאן ההשפעה תהא, כדברי ספר החינוך ( רבי אהרן הלוי מברצלונה, המאה ה13 ) :" אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
משה מכוון לצעדים לא פשוטים של פיוס בין אחים השונאים זה את זה, בהנמכת להבות האיבה והשנאה. זה לא פשוט, אבל תתחיל בצעד הראשון, בחמור שונאך- "עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ". לא פשוט, אבל אפשרי.
מדוע דווקא נבחר חמור לאירוע בפרשתנו – "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם, הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ." ?
דומה שמשה מכוון לסכסוכים ושנאות בין אחים, שמקורם בחומרנות , שמייצג החמור. משה מכוון בנאומו גם לסכסוכי אחים, שמקורם , בקנאה, בתחושה של מקופחות והעדפה של הורים, אח אחד על פני אח אחר. או אותן שנאות בין אחים שמקורן בתחושה של – "אני הכבשה השחורה בבית", או התחושה של – "לחיות בצילן של אח או אחות".
אלו הם תהליכים שלא תמיד הם גלויים. הם סוג של קנאה ואיבה כבושה בין אחים, הם א-סימפטומטיים , שבהמשך מייצרת סימפטומים ניכרים וגלויים, שצוברים עצימות לאורך שנים ומתגלגלים פעמים לנתיב המאקרו - לסכסוך בין עמים.
כך משה בפרשתנו קורא בנאומו : "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא". משה היה בקיא ביסודות הסכסוך והשנאה בין האחים- יעקב ועשו.
מדוע אדום הוא אחיך? כדי להראות שגם עם אח שונא, יש תקווה לשלום.
משה בנאומו בפרשתנו בהצגת מודל ההקהיה השיטתית והמעקה, מבהיר לנו שנגיף התאווה, היצר והנטייה הטבעית, הם אימננטיים בהוויית חיינו. האתגר הוא, לנהל חיינו כראוי ככל שניתן בצד הנגיף. דומה שאם משה היה נושא נאומו כיום נוכח פני האומה, הרי היה פונה לכל אחת ואחד מעמנו ואומר: דעו שעליכם לנהל את חייכם בצד הנגיף. היהדות היא שיח של חובות ולא זכויות. עליכם מוטלת האחריות והחובה, להקים את המעקה הפנימי, במילוי חובתכם, לקחת החיסון ולדעת להקפיד על כללי זהירות נדרשים, כדי לא לסכן את –אחיך ואחותך שחיים בסביבתך.
אך משה גם היה פונה למנהיגנו ואומר להם: דעו לנהל המשבר בדרך ההקהיה השיטתית , במידתיות ובאיזון המושכל שבין- הקיום הבריאותי לבין הקיום הכלכלי.
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)
מנכ"ל
שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981
טל' 02-6537591 , נייד 054-2222035 , פקס' 02-6507113
Zeev@melabev.orgwww.melabev.org /
&
פרשת השבוע 'כי תצא'-תשפ"א- יגאל גור אריה
פרשת בר מצווה של שחף– בננו היקר- ברכות!!
ברכות חמות ליום הולדת לדידי לדרר, ליוני פרס ולרעות דוידסון ברכות ושמחות!
"מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' "....
בפוליטיקה הישראלית נפוץ הביטוי המפורסם "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים" בחו"ל אנחנו מכירים את ההקדמה Read my lips " "כאילו בלי שלושת המילים הנחרצות האלה– אין ערך למה שנאמר ולפעמים גם הן לא עוזרות.
בפרשתנו, תוך כדי דיון בנושא הנדרים, שלוש מילים נוקבות אחרות "מוצא שפתיך תשמר ",כלומר שמור על המילים אחרי שהן יוצאות לחלל האוויר, והתייחסות בכבוד למילה שלך למה שהצהרתה בקול רם. זה מהות כוח הדיבור. יש לשמור על היוצא מהפה – לא רק אחרי שיצא אלא גם לפני שיצא. כלומר חשוב לפני שאתה מדבר. את מה שיצא מהפה לא ניתן להשי.
כל ההבל ופנימיות האדם הוא יוצא על ידי מוצאות הפה, על כן צריך שמירת יתר. כאשר אדם שומר על הבל פיו זה שורש לכל המעשים, שכל המעשים תלויים בשמירת הפה. "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו"
בחודש זה, חודש אלול, על האדם לערוך לעצמו חשבון נפש, לתקן את עצמו וזהו" כי תבנה בית חדש", שמוטל על האדם "לבנות בית חדש"- לתקן את עצמו. אך למרות שהאדם משתדל לתקן את עצמו, עליו לעשות "מעקה" לגגו. על האדם לחזק את ביתו על ידי "מעקה" שהם הגדרות והסייגים שיקבל האדם על עצמו, לא להיסחף לחומריות ,על מנת שישאר בערכיו. אדם אשר אינו שומר על עצמו, איננו גודר עצמו בסייגים ומסייגים ברורים ימצא את עצמו נופל.
ננסה לתחום את עצמנו גם במוצא שפתנו וגם במעקה- בסייגים לעזור אחד לרעיהו.
*העיפרון המחודד בקלמר*
נגר אחד פנה אל העיפרון שזה עתה הכין ואמר לו: "אני חייב להדריך אותך בחמישה דברים, על מנת שתסתדר בחיים בתור עיפרון".
אז דע לך...
4.בחיים אתה תעבור הרבה הרבה חידודים שיכאיבו לך מאוד. אבל תזכור שדווקא חידודים אלו יהפכו אותך לעיפרון טוב בהרבה משהיית. חד יותר וברור יותר.
אז...להיות העיפרון המחודד בקלמר, זה בידנו.
שבת שלום!
שבת שלווה ענוגה וקרה!!
יגאל גור אריה
&
אריה ארזי -מנחה סדנאות לניהול ומנהיגות, ומרצה על נושאי המנהיגות וניהול בתורה ובתנ"ך. https://www.aryearzi.com054-6603336, arye.arzi@gmail.com
מאמר לפרשת כי תצא
"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת"
בפרשתנו נאמר: " לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ"( כד , טז )
בעיון זה ננסה להבין את מהות המצווה ואת טעמה.
פירוש כפשוטו
ניתן להבין את הפסוק על דרך הפשט, דהיינו שהתורה אוסרת להמית אבות בעוון חטאי בניהם או להמית את הבנים בגלל חטאי אבותיהם. לפירוש זה ניתן למצוא סימוכין גם באירוע המתואר בתנ"ך. בספר מלכים וכן בדברי הימים מסופר על רציחתו של המלך יהואש על ידי עבדיו1]. אחריו מלך בנו אמציה, אשר הוציא להורג את רוצחי אביו. בתקופה העתיקה בעולם העתיק היה מקובל כי במצב בו המלך נוקם את רציחת אביו, הוא היה נוקם גם בבני משפחתם של הרוצחים. אולם במקרה של אמציה נאמר בספר מלכים "וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ ימות יוּמָת]") מל"ב יד, ו)2]. פירש הספורנו " לא יומתו אבות על בנים אפי' על חטא המרד במלכות ישראל שמנהג המלכים הקדמונים היה לחרוג גם את בניהם שלא יקומו לשונאים למלכות... מכל מקום אסרה תורה למלכי ישראל להרוג זה בשביל זה בחמלת ה' על עמו וזה קיים אמציהו מלך יהודה כאמרו ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו ויהרוג את עבדיו המכים את המלך אביו ואת בני המכים לא המית ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות."
למרות הסיפור התנכ"י המתואר לעייל, ופירוש הספורנו קשה להבין את הפסוק רק לפי פשוטו. על קושי זה עמד המלבי"ם שאמר: " לא יומתו אבות על בנים, לא יתכן לפרש כמובנו הפשוט שיצווה את הבית דין שלא ישפטו מות בעבור חטא בנו או אביו, שאיך יעלה על הדעת הבית דין שנאמר בהם והצילו העדה שמחויבים לחפש זכות בכל האפשרות יחייבו מות עוד בשביל חטא אחרים." לדעת המלבי"ם כל בית דין שפועל בצדק לפי חוקי התורה, לא צריך שום ציווי מיוחד לכך שאסור להרוג אדם בעוון חטא שביצע קרוב משפחתו. איסור זה מובן לגמרי, וביחוד כאשר בית הדין מחויבים בקיום מצוות "והצילו העדה" דהיינו עליהם לחפש כל זכות אפשרית למי שנמצא חייב מיתה על עבירה שהוא עצמו ביצע3], הרי ברור שאי אפשר להעלות על הדעת שבית הדין יעניש אדם על עבירה של אחר. לכן אומר המלבי"ם כי אם בוחרים בנתיב הפשט, חייבים להסביר שלא מדובר כאן על בית דין אלא על משפט המלך שלו יש סמכויות אחרות לחלוטין ומותר לו להוציא להורג את המורדים במלכותו שלא בהתאם לכללי הדין שבהם חייב בית הדין. אבל אפילו לפי משפט המלך, אוסרת התורה על המלך -רב הסמכויות- להמית בנים בעוון אבות ולהפך. לכן כך נהג אמציה מלך יהודה שנמנע מלהרוג את הבנים של רוצחי אביו. התורה מכירה במשפט מלך וכלליו המיוחדים אך קובעת לו סייגים. גם משפט מלך כפוף לדין התורה, בשונה ממה שהיה מקובל ורווח בעולם העתיק שבו המלך היה הסמכות העליונה.
פסוקים סותרים?
מאחר וההגיון ההלכתי של התורה מחייב שבן לא ישא בעונש אביו ולהפך מדוע צריך לכתוב זאת בפירוש? תשובה לכך מצאנו בדברי רלב"ג: " והנה הוצרכה התורה לצוות שלא יומתו אבות על בנים לפי שכבר זכרה כי השם יתעלה פוקד עון אבות על בנים ואולי יחשבו הדיינין לעשות דבר ראוי אם ילכו בדרכי השם יתעלה וכן שכן שבארה התורה בעיר הנידחת שימותו בה בנים על אבות ולזה הזהירה התורה מזה בזה המקום". לדעת רלב"ג כי דיני שמים מסורים לשמיים ובית הדין לא יכול ללמוד מכך הלכה למעשה. כך פירש גם אבן עזרא באומרו: " ותועי רוח שאלו איך אמר הכתוב לא יומתו אבות ובמקום אחר אומר פוקד עון אבות ושאלתם תהו כי לא יומתו אבות על בנים מצוה על ישראלדהיינו זו הלכה וציווי לבית הדין] ופוקד עון אבות על בנים הוא הפוקד=הקב"ה הוא שנוהג כך רק בדיני שמים] וכבר פירשתיו במקומו4]."
ועדיין נתקשו רבותינו בסתירה לכאורה בין: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי"(שמות כ,ד) ובין הפסוק בפרשתנו: " לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ"(כד ,טז ) . מתח זה בא לידי ביטוי במדרש5]:
כשאמר לו הקב"ה פוקד עון אבות על בנים אמר משה רבש"ע כמה רשעים הולידו צדיקים יהיו נוטלין מעונות אביהם תרח עובד צלמים ואברהם בנו צדיק וכן חזקיה צדיק ואחז אביו רשע וכן יאשיה צדיק ואמון אביו רשע וכן נאה שיהו הצדיקים לוקין בעון אביהם אמר לו הקדוש ברוך הוא למדתני חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך שנאמר (דברים כד,): "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וחייך" שאני כותבן לשמך שנאמר (מ"ב יד,): " כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה, לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וְגוֹ' (מ"ב יד ו) .
המדרש מיישב את הסתירה בכך שהוא מתאר התפתחות , תחילה קבע הקב"ה את ההלכה של: "פוקד עון אבות.." משה מדעתו שינה הלכה אלוקית זו באומרו: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת", והקב"ה הסכים עם השינוי שעשה משה.
הסבר אפשרי לסתירה לכאורה בין הפסוקים מצאנו בגמרא6]: " כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כאן כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם." דהיינו אם הבנים ממשיכים בדרכם הרעה של אבותיהם, הם ילקו בידי שמיים על חטאי אבותם. המדרש7] התמודד עם הקושי באופן שונה: " איש בחטאו יומתו" גדולים מתים בעוון עצמם, קטנים בעוון אבותם..."
חז"ל פירשו שלא על דרך הפשט ואמרו כי מדובר כאן בעדות8]: " מה ת"ל, אם ללמד שלא יומתו אבות בעוון בנים ובנים בעוון אבות, הרי נאמר איש בחטאו יומתו, אלא לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות – בעדות אבות".
בעקבות חז"ל בגמרא הלכו מפרשים רבים ובראשם התרגומים לארמית ורש"י.
תרגום יונתן9] (על דברים כ״ד: ט״ז) אומר: "לָא יִתְקַטְלוּן אַבְהָן לָא בְּסַהֲדוּת וְלָא בְחוֹבֵי בְּנִין וּבְנִין לָא יִתְקַטְלוּן לָא בְסַהֲדוּת וְלָא בְחוֹבֵי אַבְהָן אִישׁ בְּחוֹבֵי עַל סַהֲדִין כְּשֵׁירִין יִתְקַטְלוּן ". תרגום זה מתייחס לשתי האפשרויות ושולל את שתיהן. דהיינו אבות לא ליוצאו להורג, לא בעדות של בנים, ולא בגלל 'חוב'= מעשה] כלשהוא של הבנים (וכמובן גם להפך).
כפל משמעות
האם יכולים אנו לקבל את שתי הגישות ,זו של הפשט וזו של הדרש? לעניין זה נדרשה פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל. לדבריה10]: " התורה היא רבת משמעויות... אלא שכל ההוראות הנוספות של דברי חז"ל ודרשותיהם לעולם אין דוחין את המשמעות הראשונה. וזהו שאמרו חז"ל בכמה מקומות בש"ס 'אין המקרא יוצא מיידי פשוטו' ופירשו רש"י ... מיהו מיידי פשוטו לא נפיק לגמרי (=אין משמעותו הפשטנית נדחית)."
הנצי"ב בהעמק דבר מסכם למעשה את דברינו עד כה: "לא יומתו אבות על בנים. לפי הפשט הוא כמשמעו בעוון בנים וכמבואר בדברי הימים במלך אחזי׳ ופשיטא שלא נצרך אזהרה זו למיתת בית דין שאפילו להחוטא עצמו אין הורגין בלי עדים והתראה אלא מיירי מדובר] בדין המלך שיכול להמית בדבר הנוגע למלוכה או בעוון
1]מלכים ב', י"ב, כ"א-כ"ב, דברי הימים ב', כ"ד, כ"ה
2] המקבילה בדה"ב כה, ד
3] מצוות והצילו העדה נלמדת מהפסוק : " וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ"( במדבר לה , כה)
4] הא"ע בפירושו הקצר בשמות על הפסוק בשמות כ ,ד מסביר כי פקידה זו היא רק על שונאי ה' כמו שאומר הפסוק " עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי."
5] במדבר רבא יט, לג
6] ברכות מז א
7] מדרש ספרי מובא בתורה תמימה על הפסוק בפרשתנו.
8] סנהדרין כז ' ע"ב
9] תרגום יונתן הוא תרגום ארמי לתורה שמוצאו מארץ ישראל .יש מחלוקת על זמנו , המאחרים סבורים שנתחבר במאה השמינית או השביעית.
10] בספרה עיונים לספר דברים עמוד 227 היא כותבת בעקבות פירוש הכתב והקבלה, ופירוש רש"י ביבמות ע"א.
