רעיונות לפרשת השבוע -מקץ-תשפ"ג- ד"ר זאב (ווה)פרידמן- "אִינְטוּאִיצְיָה או פְּרוֹצֵדוּרָה" &מייקל אייזנברג-"מזמרת הארץ" &הרב ד"ר יואל בן-נון-"חנוכה ושמן זית-נביאים מול מעצמות"&פודזקס-הרב ד"ר עידו פכטר מראיין את הרב ד"ר בני לאו -תיקון עולם בעולמו של הרב זקס

שלום לכולם, במסגרת פרויקט מיוחד של העמותה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון, מצורף קישור להאזנה לפודקאסט - "פוד-זקס" "מסע בעקבות עולמו של הרב לורד יונתן זקס."

בהגשת הרב ד"ר עידו פכטר- משוחח עם הרב ד"ר בני לאו.

מוזמנים להאזין וכמובן, להפיץ ברבים.
שיעור מספר 2

https://open.spotify.com/episode/4sYm98PVb8OLcvtwTcOEaS?si=sm19QNK9QeiaOVWiMXYS1w&utm_source=whatsapp

............................................................................................

אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.

ניתן להעביר תרומות:

דרך אתר החברה www.hamikra.org

בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)

החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.

............................................................................

פרשת מקץ -תשפג- מזמרת הארץ-מייקל אייזנברג-משקיע הון סיכון-"אלפא"

בפרשת השבוע, לאחר שיוסף פתר את חלומותיו של פרעה, הפך להיות השליט דה-פקטו במצרים וניהל את שנות השובע, החלו שבע שנות הרעב. בני יעקב שירדו למצרים לקנות אוכל לא זיהו אותו והוא התנכר אליהם. מול שליט קפריזי, שיכול להחליט ולעשות ככל העולה על רוחו, שאסר את אחיהם שמעון ודרש מהם להביא את בנימין למצרים, הם נאלצו להתמודד עם אי-ודאות בכל הנוגע לעתידם, ועתיד משפחתם.

הלחץ הנפשי החריף כשהם חזרו הביתה וגילו שיעקב מסרב בתוקף לשלוח איתם את בנימין: "וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה". לאחר תקופה, כאשר (כצפוי) האוכל כמעט ונגמר, יהודה פנה אל יעקב ושכנע אותו לשלוח את בנימין באמצעות שני נימוקים:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים".

הנימוק הראשון הוא שהמצב מחייב פעולה. הגענו לקצה עם האוכל ואין ברירה. הנימוק השני הוא לקיחת אחריות. ואז יהודה מוסיף משהו שלכאורה דוחק את אביו ואולי אפילו מביע תסכול: "כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם". האמת היא שאף אחד לא יודע מה היה קורה אילו… וזו בדיוק השאלה איתה מתמודדים - מה יקרה אם יורדים בחזרה למצרים עם בנימין?

אבל יעקב משתכנע דווקא מהחלק האחרון. נגיד הבנק הפדרלי האמריקאי איחר מאוד בהעלאת הריבית. הוא פעלו רק כשהאינפלציה כבר קפצה ונאלץ להעלות את הריבית בקצב המהיר ביותר בהיסטוריה. הטבע האנושי והכלכלי הוא להמשיך את המצב הקיים ולכן אנשים מחכים עד שנהיה מאוחר מדי. בדומה לכך, בפתיחת הפרשייה נאמר ש"וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ" ויהודה בעצם מסביר שלא רק דוחים את הקץ אלא שההתמהמהות מוסיפה לבעיה. עדיף לפעול בתנאים נוחים יותר, כשיש זמן ועודפים (אפילו מעט), מאשר תחת לחץ. הגעה לנקודות הקיצון דורשת לא פעם נקיטת פעולות מטלטלות יותר, שיש פחות שליטה על התוצאות שלהן. מה ההוכחה שיעקב, שלאורך חייו פעל לא פעם בתנאי לחץ, הכיר בצדקת דבריו של יהודה?

יעקב הסכים לשלוח איתם את בנימין והוסיף: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם…". ליעקב חשוב לשדר שיש כסף. אולי חסר אוכל אבל עדיין קיים מרחב פעולה.

יעקב לא מסתפק רק בכסף. יעקב שולח גם את הדברים היקרים ביותר שעוד נשארו - הבשמים המקומיים ופירות עמידים כשקדים ובוטנים - שינתנו חינם, כמנחה. מיני בשמים אלו היו הבשמים שהסוחרים הישמעאלים הובילו למצרים בשיירה שקנתה את יוסף לעבדות. יעקב (שאיננו מודע לכך שיוסף עומד מולם ולתחושות שהריחות יעוררו בו) מראה למצרים שעומד מולם גורם משמעותי, שהוא עדיין בעל יכולות וגם תועלת. מוצרים אלו משדרים למצרים שלמרות שכרון הכוח הנוכחי, יש להם אינטרס לפעול מולו בהגינות, לשמר את נתיב הסחר שמספק להם מוצרי פרימיום, ושכדאי להם לשמור על יחסים טובים לטווח הארוך. יעקב מייצר מרווח נשימה במטרה שהלחץ לא ישפיע על התנהלות העניינים. ואכן, בסוף הפרשה, כשבנימין נלכד ומוחזר למצרים האחים כולם חוזרים איתו. המהלך של יעקב נסך בהם ביטחון להסתכן בעמידה מול שליט כל-יכול קפריזי למרות שמי יודע אם יזכו לראות שוב את המשפחות שלהם בארץ שמשוועות למזון.

חשוב לפעול לפני שמגיעים למצבי קיצון למרות שטבע האדם הוא לדחוק ולדחות. שמרנות יתר גובה מחיר כבד. תקוה שמשהו יסתדר איננה אסטרטגיה. התהמהמהות מול שינויים נחוצים היא טעות. ואז, אם מתעשתים רגע לפני שבאמת באמת מאוחר מדי, לפעמים עוד נותרת ההזדמנות לנסות ולמנף את המעט היקר שנשאר כדי להיחלץ. כשהמשבר כבר כאן אנשים רצים להחזיק זהב. יעקב מראה שמוצרים וסחורות ייחודיים גם שומרים על ערכם, וגם, שאם כבר הגענו לנקודה הקריטית יש לסכן את הכל כדי להציל את הכל.

מהם המוצרים הייחודיים של ישראל כיום? כיצד הם משתלבים אלו עם אלו למקשה אחת? מה עשוי לתת ערך למטבע המקומי ולכלכלה הישראלית בתוך המשבר הגלובלי?

אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com

&

פרשת מִקֵּץ וחנוכה –"רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם"- אִינְטוּאִיצְיָה או פְּרוֹצֵדוּרָה

ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

אִינְטוּאִיצְיָה נוצרת במהירות רבה בן רגע, ומופיעה בפתאומיות -בהשראה או בהברקה. אדם האוחז בתובנה אינטואיטיבית, אינו יכול להסביר בשלמות, מדוע הוא נוקט בעמדה זו. פעמים רבות הידיעה האינטואיטיבית נוגדת את ההיגיון השגרתי של האדם . אִינְטוּאִיצְיָה היא אחד המקורות לשכל ישר (Common sense). הפסיכולוג הבריטי ד"ר ריצ'רד וייזמן בספרו "מזלך בידך"(2004) מציג את מחקרו ,שהמצליחנים מקשיבים לאִינְטוּאִיצְיָה שלהם. הקשבה זו גורמת להם להימנעות מסיכונים מחד ולפתיחות להזדמנויות להצלחה מאידך. כך גם קארל יונג, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן( 1875-1961 ) טוען, שהאינטואיציה מתבטאת למעשה בפתיחת הראש אל הרגשות והמחשבות הפנימיים, תוך איזון אל מול המידע שנתפס בחושי האדם. על פי עבודותיו של פרופ' דניאל כהנמן, פסיכולוג קוגניטיבי ישראלי-אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002, אִינְטוּאִיצְיָה היא היכולת לייצר באופן אוטומטי פתרונות ללא טיעונים לוגיים ארוכים או הוכחות והיא מתחברת לקול הפנימי והרגש העמוק שבתוכנו.

ואילו פְּרוֹצֶדוּרָה היא - נוֹהַל או הֲלִיךְ מסודר ורציונאלי, הצמודה לרשימה של כללים, המגדירים את דרך קבלת ההחלטה וביצועה, של משימה מסוימת. ( ויקיפדיה)

הנה כי כן, ענין רב לנו בנוכחות האִינְטוּאִיצְיָה בפרשתנו מבית מדרשו של פרעה, בעצם התופעה החריגה, במינויו של יוסף הזר, העבד והאסיר שהורשע בניסיון לתקיפה מינית של הגבירה אשת השר פוטיפר, כמשנה למלך פרעה וההפקדה בידיו, את ניהול הסיכונים וההערכות של המעצמה הגדולה בתבל למצב החרום, לקראת שבע שנות הרעב.

שאלות רבות לנו - כיצד לכתחילה המלך פרעה מזמין לארמונו עבד עברי בסטטוס של אסיר, כמועמד לפתור את חלומו? כיצד המלך מעמיד את יוסף בשורה אחת עם מיטב חכמיו ויועציו המומחים, בסיטואציה כה גורלית שזעזעה את המלך בחלום שחלם וכורח מציאת הפתרון? כיצד נוהג המלך פרעה לכאורה, בחוסר אחריות ובקלות דעת במינויו של אדם כה צעיר - יוסף העבד העברי והאסיר, לשמש כמשנה למלך והענקת סמכויות שלטוניות וניהוליות לו, שעל פיו יישק דבר, בהכנת המעצמה המצרית לתקופת החרום וניהולו?

יש להניח שטורי הפרשנות בתקשורת המצרית באותה עת, ביקרו בחריפות את ההחלטות ההזויות של המלך וקראו לו להתעשת מהר, שמא יהיה מאוחר. הם בוודאי העלו תמיהה ,כיצד המלך חורג מהפרוצדורה והנוהל של פרוטוקול נציבות שירות המדינה המצרית בדרכי מינוי בכירים למשרות מרכזיות. כיצד מעדיף המלך, אדם צעיר, חסר ניסיון ניהולי, אסיר, עבד עברי זר, על פני גלריה של מומחים, בעלי ניסיון, בעלי ותק, כדוגמת החרטומים וחכמי מצרים. הכול נראה הזוי, מוזר ולוקה בחוסר אחריות של המלך.

כמובן שאנו נאמנים לתפיסה האמונית, שכך נקבעה מפת הדרכים האלוקית של יוסף במצרים, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, להגשים יעוד אלוקי. אך בפרקטיקה במרחב האנושי, יש חשיבות רבה , גם להתבונן ולנסות להבין את המאמץ האנושי בצד התכנית האלוקית .

הנה פרעה אוחז באינטואיציה בקבלת החלטות: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם." (בראשית,מא',ח'-מד' ).

אז איך בכל זאת המלך פרעה מנהיג המעצמה הגדולה באותה עת, עושה שימוש באינטואיציה בקבלת החלטה כה מכריעה ואסטרטגית במינויו של יוסף ?

על מנת להשיב לשאלה זאת, ננסה לחבר את אירוע המינוי של יוסף, לאירוע חג החנוכה - לאפקט נס פַּךְ השמן.

אנו מכירים את השאלה שנשאלה על ידי ״הבית יוסף״ (רבי יוסף קארו, המאה ה-16 ) "אורח חיים" סימן תר"ע, מדוע חוגגים את חנוכה שמונה ימים ולא שבעה ימים, שהרי בפך היה כבר שמן שהספיק ליום אחד והנס היה, שהשמן הספיק לעוד שבעה ימים?

כך אנו לומדים : "שכשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום ,בדקו ולא מצאו אלא פַּךְ אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת .קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (מסכת שבת, כא' עמ' ב').

כאשר החשמונאים נכנסו לבית המקדש הטמא, הם נתקלו בפַּךְ קטן זרוק על הריצפה שבוודאי לא היה נראה מרשים, לפחות לא במראהו החיצוני. למכבים היו את כל הסיבות שבעולם ,לאחוז בפרוצדורה, לא להתרשם מהאריזה החיצונית והLOOK - של פך השמן העלוב ולא לנסות להמר על פנימיותו. הנה כי כן, הנס היה ,באמונה ובאינטואיציה של המכבים בפוטנציאל של פַּךְ השמן להפתיע ביכולת שלו, להוציא מתוכו תפוקה של שמן שהספיקה לשבעה ימים. כלומר, עצם האמונה של החשמונאים ומתן הסיכוי, ביכולת הפנימית של הפך, מבלי להתרשם ממראהו החיצוני, הוא נס בפני עצמו. לכן אנו חוגגים שמונה ימים.

דומה, שאפקט נס פַּךְ השמן מתקיים גם אצל פרעה. הוא איננו מתרשם מהפרופיל החיצוני של יוסף ובעובדה שהיה זר, היותו עבד וחסר כל ייחוס ,חסר מעמד והשכלה פורמלית. החיצוניות של יוסף הייתה דומה למראה החיצוני של פך השמן. למרות זאת פרעה איננו נגוע בקיבעון מחשבתי, הוא מסתייע באינטואיציה שלו, הוא נעזר ב MRI אנושי, ורואה מבעד למראה החיצוני ונייר קורות החיים הדל של יוסף, את הפוטנציאל והיכולות שבתוכו. פרעה הימר על כל הקופה בתהליך מינויו של יוסף ובניגוד לכל יועציו ועוזריו, האזין לקול הפנימי שלו ובאומץ מנהיגותי בחשיבה מחוץ לקופסא ,נתן צ׳אנס וסיכוי ליוסף העבד שזה עתה יצא מבית האסורים, ומינה אותו לתפקיד הרם הקריטי והגורלי. המלך פרעה איננו שבוי בסטריאוטיפים, בעמדות קדומות , בשיפוטיות ובהכללות. פרעה מלמדנו, כיצד בתהליך קבלת החלטות, עושים שימוש באינטואיציה , חושבים מחוץ לקופסה ומאזינים לקול הפנימי שלך. הנה אפקט נס פַּךְ השמן מתרחש במינויו של יוסף למשנה למלך. כך יוסף, חסר רקורד של השכלה וניסיון מוכחים לתפקיד – ראש רשות החירום של מצרים, מצליח בתפקידו בגדול, בכוח האמוני שלו באלוקים וגם ביכולותיו האישיות והאינטואיטיביות.

דומה שהאינטואיציה ולא הפרוצדורה, נוכחת גם בהפטרתנו , בחזונו של הנביא זכריה :"רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ד' ... וִיהוֹשֻׁעַ, הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים; וְעֹמֵד, לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ...וַיֹּאמֶר אֵלָיו ( המלאך), רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲו�נֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ, מַחֲלָצוֹת... וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים ...וַיָּעַד מַלְאַךְ ד', בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר... שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת, הֵמָּה "( זכריה, ג'-י').

מלאך ד' הניצב מול יהושע הכהן הלבוש בעליבות בבגדים צואים, איננו מתרשם רק מחיצוניות לבושו של יהושע. המלאך אוחז בסוג של אינטואיציה, מאמין בפנימיותו של יהושע ,מתחת לבגדים הצואים ובוחר בו לשמש במקדש , לקוממו , לחדשו ולהחזיר עטרה ליושנה, לאחר הגלות וחורבן בית המקדש הראשון.

כך במקום אחר מציג לנו התלמוד את הבדלי הגישות והאוריינטציות- פרוצדורה כנגד אינטואיציה, במהות המחלוקת שבין בית שמאי לבין בית הלל , בסדר הדלקת נרות החנוכה:" בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (מסכת שבת, כא' עמ' ב').המחלוקת היא מהותית, כיצד מגרשים את החושך בעולם ? דומה שגישת בית שמאי מדגישה יותר את הפרוצדורה. ואילו גישת בית הלל, מדגישה יותר את האינטואיציה. כך מתכתבות הבדלי הגישות ביניהם ,בסיפור תלמודי אחר:" מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך - לא תעביד (מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך) זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא - זיל גמור (והשאר פירוש הוא, לְך וּלְמַד), (מסכת שבת, לא' עמ' א').גם כאן, דומה ששמאי אוחז בגישה יותר פורמליסטית המדגישה את הפרוצדורה המקובלת ואילו הלל מציג גישה המדגישה יותר את האינטואיציה, שיש בה יצירתיות מחוץ לקופסא, בנסיבות המקרה.

כך משתקפות שתי הגישות-הפרוצדורה והאינטואיציה, באירוע אחר בפרשת בהעלותך בספר במדבר, שאף הוא בדומה לחנוכה, עוסק בהדלקת הנרות במקדש על ידי אהרן הכוהן:" בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר, ח', ב') המתחבר לאירוע הדרמטי באותה פרשה ,של המתנבאים במחנה - אלדד ומידד: " וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם " ( במדבר, יא', כו' -כט' ). יהושע מייצג את הגישה הפרוצדורלית. באירוע כה חריג של התנבאות אלדד ומידד, ללא רשות וסמכות, יש להפעיל אכיפה וענישה – "אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם ". משה בניגוד ליהושע, איננו רוצה "לכלוא את הרוח" ( קהלת ח', ח' ). משה מדגיש יותר את הגישה האינטואיטיבית, שיש בה חשיבה מחוץ לקופסא, באופן מקורי ויצירתי- "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם".

כך פרעה בקבלת החלטות באופן אינטואיטיבי ולא פרוצדוראלי בפרשתנו ,כך גם הצלחתו של יוסף האינטואיטיבי בפרשתנו, כך האינטואיציה בהפטרתנו, בבחירת המלאך את יהושע הכוהן הגדול - לָבֻשׁ הבְּגָדִים הצוֹאִים, כך גישתו האינטואיטיבית של משה באירוע של אלדד ומידד המתנבאים במחנה, כך בגישתו של הלל האוחז באינטואיציה, ביחס לגיורו של הנוכרי ובסדר הדלקת נרות החנוכה, כך האינטואיציה, באפקט נס פַּךְ השמן בחנוכה , כל אלו, מתכתבים עם ימינו אנו. שכן, נטייתנו האנושית, היא להתרשם מהדברים, כפי שהם נראים חיצונית וגם כיצד אחרים מציגים אותם. אנו נוטים להתרשם מהאריזה החיצונית שצורבת לא אחת את התייחסותנו ,דעתנו, עמדתנו והשקפתנו ביחס לאדם האחר. אנו מתרשמים מגירויים חיצוניים המשפיעים על עמדותינו והחלטותינו ביחס לזולתנו, כמו למשל, מה אחרים מספרים ברדידות ובשטחיות על האחר ? מהי חזותו החיצונית – מהו סגנון לבושו, ?איזו כיפה מונחת על ראשו? מהו סגנון דיבורו? מהי שייכותו? מהו ייחוסו? היכן מקום מגוריו ? מהו מוצאו העדתי?.

כל אלו מעצבים ומגבשים את התרשמותנו, תודעתנו ויחסנו לאחר.

דרכו של עולם, שאנו עוצרים באריזה החיצונית ולא מנסים בכלל, לחדור ולהתבונן באופן אמיתי וישר מבעד לשכבות החיצוניות של האחר. לא בכדי אמרו חז"ל : "רַבִּי אוֹמֵר: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִילּוּ חָדָשׁ אֵין בּו" ( אבות, פרק ד', משנה כ').

הנה גם המשורר הלאומי ח.נ. ביאליק ( 1873- 1934 ) במקאמה שלו – "אלוף בצלות ואלוף שום" נדרש לפער שבין הפרוצדורה לבין האינטואיציה שמחברת אותנו לרגש ולקול הפנימי העמוק שבתוכנו: " כִּי תַחַת הַקְּלִפּוֹת הִרְבָּה לוֹ "תּוֹךְ"וַיִּתֵּן לִלְבָבוֹ צַחְצָחוּת וָזֹךְ, וְהוֹד וְהָדָר שִׁוָּה עָלָיו, בְּתִתּוֹ לוֹ בָּשָׂר צַח כְּחָלָב, וַיַּעַטְרֵהוּ לְתִפְאֶרֶת בְּלֹרִית וּזְקַנְקַן; וְאִם לֹא הָדוּר הוּא בִלְבוּשָׁיו – אַל-תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן; הָאָדָם יִרְאֶה לָעֵינַיִם – לֹא כֵן אֱלֹקים: יֵשׁ מְלֻכְלָךְ מִבְּחוּץ וְנָאֶה מִבִּפְנִים".

מעשה אבות סימן לבנים – בימים ההם בזמן הזה.

שבת שלום מבורכת, חג חנוכה שמח וחודש מבורך

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.

zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/  

&

ערוך מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, - חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. זכור ושמור:

חנוכה ושמן הזית

א. מאי חנוכה?

על פי הידוע לכול, חנוכה הוא חג היסטורי מובהק, שנתקן על ידי חכמי בית שני זכר לאירועים שהתרחשו בימיהם: ניצחונם המופלא של החשמונאים על היוונים, חנוכת המזבח וחידוש העבודה בבית המקדש אחרי טיהורו, ונס פך השמן. אולם האמת החבויה היא, שלחנוכה ישנם יסודות קדומים הרבה יותר, ובדומה לשלושת הרגלים, אף חנוכה משלב בתוכו יסוד טבעי-חקלאי עם יסוד לאומי-היסטורי.

המשנה במסכת ביכורים תולה את סוף זמן הבאת הביכורים בחנוכה:

מעצרת ועד החג סוכות] – מביא וקורא. מן החג ועד חנוכה – מביא ואינו קורא. ר' יהודה בן בתירא אומר: מביא וקורא. (פ"א מ"ו).

הניסוח במשנה נראה תמוה: איך ייתכן שמצוַות ביכורים מן התורה תלויה בתאריך ובמאורע מימי בית שני? ועוד: מדוע לא תסתיים עונת הביכורים בחג הסוכות – "באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג, טז)? מה מיוחד דווקא בימי החנוכה, שהם יכולים להיות תאריך גבול עבור הביכורים הקשורים בתחום החקלאי?

בכמה מקומות בספר מקבים ב מכונה החנוכה בשם "חג הסוכות" שבחודש התשיעי.1] אם יש בסיס כלשהו להשוואת החנוכה לחג הסוכות, זה יסביר בבהירות מדוע קבעו שמונה ימים לחנוכה, אבל מה יכול להצדיק כינוי של סוכות לחנוכה?

  1. יוסף בן מתתיהו קרא לחנוכה בשם "חג האורים",2] אך באופן תמוה לא נימק שם זה בהדלקת הנרות אלא תלה אותו במדרש רעיוני מובהק: "משום שאותה הזכות לעבוד את א-לוהינו] הופיעה לנו בלי שקיווינו לה".

'חנוכה' של אדם הראשון

יסודותיו הקדומים של החנוכה אינם מסתכמים בכך. מעבר לעובדה שסוף עונת השמן חל בתקופה זו מראשית ימי עולם, מקופל כאן משהו יסודי עוד יותר. בטבע הבריאה, תקופה זו של סוף חודש כסלו היא תקופה של צמצום האור. היום מתקצר בעונה זו עד לאורכו המועט ביותר, ואילו הלילה מתארך עד לאורכו המרבי. היום הקצר ביותר בשנה (בחצי הכדור הצפוני, שבו ארץ ישראל), הוא "יום התקופה", חל בעשרים ואחד בדצמבר לפי התאריך השמשי המקובל, ובסביבת סוף חודש כסלו לפי התאריך הירחי. בנוסף לצמצום אור החמה, גם אור הלבנה מצטמצם בסוף חודש כסלו, כמו בסוף כל חודש, עד להיעלמותו המוחלטת. השבוע האחרון של חודש כסלו הוא אפוא השבוע שבו מגיעה כמות האור הטבעי בעולם לשפל שאין כדוגמתו בשאר ימות השנה.

היעלמות האור הטבעי דורשת כמובן העלאת אור בידי אדם, ולו רק בשל הצורך האלמנטרי להאיר את הלילות החשוכים הארוכים. הצורך בהדלקת אור אנושי קיים בכל חודשי החורף, אולם בשבוע האחרון של כסלו, שבו נפגשים שפל אור החמה עם אפלת הלבנה, מתעורר צורך זה ביתר שאת.

סוגיית הגמרא מספרת על 'אדם הראשון' בהגיעו לעונת שפל האור, ועל חגי 'אור ואש' בעונה זו:

ואלו אידיהן של עובדי כוכבים: קלנדא וסטרנורא... אמר רב חנן בר רבא: קלנדא – ח' ימים אחר תקופה = אחר יום התקופה]; סטרנורא: ח' ימים לפני תקופה...
תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי, עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים!
עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפילה. כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא! הלך ועשה שמונה ימים טובים.
לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא = אדם הראשון] קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים
(עבודה זרה ח ע"א).

אי אפשר להתעלם מן ההשוואה הברורה בין 'שמונת הימים הטובים' שנהג אדם הראשון בעונת החושך ושפל האור ובין שמונת ימי החנוכה שאנו חוגגים באותה תקופה בדיוק. הגמרא גם מתארת את הימים הטובים האלה בלשון דומה. על האדם הראשון מספרת הגמרא – "לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים" – "הוא קבעם לשם שמים", ובמקביל נאמר בגמרא בשבת (כא ע"ב) על חנוכה – "לשנה האחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". ביטויים אלה מלמדים בלי כל ספק על הקשר בין שתי הסוגיות ועל כוונתה של הגמרא בעבודה זרה לראות את ימי החנוכה כגלגול של 'חג' קוסמי-בראשיתי שקבע כבר אדם הראשון, אלא שחנוכה נקבע לשמונה ימים בלבד, ואין בו פעמיים שמונה ימים.

מכאן אפשר גם להבין באור חדש את מחלוקתם הידועה של בית שמאי ובית הלל (שבת כא ע"ב), האם מדליקים נרות חנוכה בדרך של 'פוחת והולך' (כמו 'יום שמתמעט והולך') כי האור השמימי 'פוחת והולך', או בדרך של 'מוסיף והולך' (כמו 'יום שמאריך והולך') כי בני אדם מוסיפים אור, ואחר כך יוסיף ויתברך גם האור השמימי.

מכל מקום, חג קדום זה, שנקבע במקורו לשם שמים, חולל על ידי עובדי הכוכבים והמזלות, שהפכו אותו לחג פגני-אלילי. כאן מצטרף היסוד החקלאי, הארץ ישראלי, לטהר את החג הקוסמי, שהפך לחג אלילי. כפי שראינו, בסוף חודש כסלו מסתיימת עונת השמן, ויחד עמה גם עונת הביכורים. חגיגת הביכורים בשמן הזית הצטרפה לצורך הטבעי, שהיה ידוע לכול, להאיר לעולם בתקופת אפלתו. כך הופיע אורו של שמן הזית הטהור, שניתן מתנובת הארץ כביכורים למקדש, והחליף את החג האלילי הטמא של האור והאש, שחל בתקופה זו. בשיאם של ימי החושך, שבהם הדליקו הגויים מדורות של אש אלילית, האירו אבותינו לעולם בטהרה, מקדושת הארץ והמקדש, והביאו למקדש את ביכורי שמן הזית, מפרי אדמתם!

לפנינו הקבלה מפתיעה ומעוררת מחשבות בין המאורעות שעליהם נקבעו ימי החנוכה לבין קורותיו של המועד עצמו: בית המקדש (השני) נבנה כמקדש לשם ה', נתחלל על ידי עובדי האלילים אך טוהר מחדש על ידי החשמונאים. במקביל, המועד עצמו נקבע מראש ימות עולם כחג קוסמי אוניברסלי, נתחלל והפך לחג אלילי ונקבע מחדש לשם שמים על ידי ניצחון החשמונאים וטיהור המקדש. זהו הקשר המובהק בין שמונת ימי החנוכה ובין שמונת הימים של אדם הראשון, החלים באותה תקופה בדיוק. החשמונאים טיהרו את המקדש, ויחד עמו גם את החג, ואף כי המקדש שטיהרו חרב בידי הרומאים, שמונת ימי החנוכה בטהרתם נשארו מאירים לדורות.

כעת מובנת גם ההקבלה בין חנוכה לסוכות, המופיעה בכמה מקומות בספרי המקבים. כשם שחג הסוכות הוא חג האסיף של תבואת הגורן והיקב, כך ימי החנוכה הם האסיף של תנובת הזית והשמן. הקבלה זו חרותה בלוח השנה החקלאית של ארץ ישראל, והיא הבסיס לכמה הזכרות בספרי המקבים ולכמה רמזים בספרות חז"ל, הקושרים את חנוכה וסוכות ומעמידים את חנוכה כמין 'סוכות שני' בחודש התשיעי.

משום כך גם קבעה המשנה (ביכורים פ"א מ"ו), שניתן להביא ביכורים עד החנוכה. משנה זו איננה ספח שנסמך בשלב מאוחר לחנוכה, חג המכבים, אלא להפך: זהו עיקרו הראשון והקדום מן התורה של מועד זה – סוף עונת הביכורים, עם גמר הבאת השמן של אותה שנה.

זה היה גם היסוד לנבואת חגי בתחילת הבית השני על 'יום ייסוד היכל ה'' בתום הבצורת הקשה, מיד אחרי 24 לתשיעי בשנת 2 לדריוש: "שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה, מיום עשרים וארבעה לתשיעי, למן היום אשר יֻסַד היכל ה' שימו לבבכם; העוד הזרע במגורה, ועד הגפן והתאנה והרמון, ועץ הזית לא נשא פריו] – מן היום הזה אברך" (חגי ב', יח-יט);

כלומר, תחילת בנייתו של בית המקדש השני הייתה "מן היום הזה ומעלה", בכ"ה בכסלו שנת 2 לדריוש, אחרי בצורת קשה שסיומה ב"עץ הזית לא נשא" פריו] – והיום הזה היה ידוע כיום ייסוד היכל ה' כל ימי בית שני, בסוף עונת השמן, בימים החשוכים של השנה –

זה ההסבר היחיד לכך שהמתייוונים חיללו את המקדש ביום הזה (בשנת 145) כמסופר בספר מקבים-א (ד'), ושלוש שנים אחר כך (בשנת 148) טיהרו החשמונאים את המקדש וקבעו את החג באותו היום בו חולל, והוסיפו עוד שבעה ימים – כך נולדו שמונת ימי החנוכה הדומים לסוכות – 7 ימים + שמיני עצרת באסיף גורן ויקב – ובמקביל, יום ייסוד היכל ה' + 7 ימי הנס = שמונת ימי החנוכה.

1] בספר מקבים ב, א', ט: "ועתה עשו את ימי חג הסֻכות מחמִשה ועשרים בחֹדש כסלו". שם, י', ה-ח: "וביום אשר טֻמא המקדש בידי נכרים ביום ההוא היה טִהור המקדש בעשרים וחמישי בחודש ההוא הוא כסלו. ויחֹגו את שמֹנת הימים בשמחה כחג הסֻכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסֻכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כֻּלם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחֹג מידי שנה בשנה את הימים האלה".

2] קדמוניות היהודים יב, ז, ז (מהד' א' שליט, ירושלים 1963).

הרב ד"ר יואל בן-נון- חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא

שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות מהחברה לחקר המקרא.