רעיונות לפרשת השבוע ויגש-תשפ"ג- הרב ד"ר יואל בן-נון-מה מחולל את המהפך ביחס יוסף&בלומה דיכטוולד-יוסף משנה-יהודה מלך&יגאל גור אריה-מדוע יוסף מענה את אחיו&יעקב זיצר-הוציאו כל איש מעלי&חיים קופל-הבדילנו מן התועים&הרב עמיהוד סלומון-במסר מוקלט-בחזרה למקום הפשע

אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.

ניתן להעביר תרומות:

דרך אתר החברה www.hamikra.org

בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)

החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.

..............................................................................

הרב עמיהוד סולומון- במסר מוקלט- בחזרה למקום הפשע:

https://youtu.be/ymp4e8ZmNv0

&

מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון בינה בתורה,- חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.

משיעור לפרשת ויגש ולהפטרה:

מה חולל את המהפך ביחסו של יוסף לאחיו?

יוסף כבר שמע חרטה של האחים על כך שלא הקשיבו לתחנוניו כשהשליכו אותו אל הבור, כאשר הם היו בטוחים (בגלל "המליץ", המתרגם), שהוא לא מבין את שפתם, ועוד לפני שאסר את שמעון (מ"ב, כא-כד). אז יוסף בכה אך התאפק והתגבר, והמשיך להתעלל בהם.

בנוסף, כל החלומות כבר התקיימו לנגד עיניו כולל 11 כוכבים משתחווים עם בנימין, וכולם השתחוו במיוחד גם בשם אביהם (מ"ג, כו-כח). גם אז, יוסף המשיך בהתנהלותו וציווה להטמין את הגביע באמתחת בנימין אחיו, כדי להשאיר את בנימין אחיו אצלו.

הדבר היחיד ששבר את יוסף היה תיאורו של יהודה את אביו ביחס אליו:

"וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ, אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי האחת! האהובה! רחל!]; וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה כי לא נמצאה גופה, והספק מנקר בלב]; וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה" (מ"ד, כז-כט);

דברי יהודה (בן לאה) על אביו, שאשתו רחל האהובה ילדה לו רק] "שְנַיִם" מדהימים בלי ספק כל קורא מבין ומאזין עד היום. אולם, את השפעת דבריו בהמשך לא יכול היה יהודה להעלות על דעתו, ובזה הוא הפך לשליח ה': תיאור האבל של יעקב על הבן האובד שאולי נִטרַף, טָרַף כליל את חומת ההתנכרות שבנה יוסף מסביבו מרגע שראה את אֶחָיו.

כשם שיעקב חי בטעות של "טָרֹף טֹרָף", כך יוסף חי בטעות של "נַשַני":

"וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי (=העזיבני והשכיחני) אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (מ"א, נא);

יוסף לא ייחס לאביו כוונה שלילית כלפיו, אלא פירש את שליחתו אל האחים ואת מכירתו כמו את שילוחה של הגר עם "בן האמה" בצו א-להים לאברהם. רק עתה, כאשר יהודה דיבר, התברר לו שאביו מתאבל עליו כל השנים, "ולא יָכֹל יוסף להתאפק..." (מ"ה, א).

נתיב התשובה, המסירות והאחדות של יהודה

מצד שני, אי אפשר להתעלם גם מהמשך דבריו של יהודה ומהצעתו מרחיקת הלכת:

"וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (מ"ד, לג-לד);

דברים אלה של יהודה היו דברי תשובה ותיקון על הצעתו למכירת יוסף, והם נשמעו – לפני ה'. יוסף, לעומת זאת, היה ממוקד באביו:

"ויאמר יוסף אל אֶחָיו אני יוסף – העוד אבי חי ואוהב]?..." (מ"ד, לז);

במבחן הדורות, דברי התשובה והתיקון של יהודה ומסירות הנפש שלו להציל את בנימין, הם שיצרו את נתיב האחדות בין שבטי ישראל אל מול הפיצול והפילוג. לכן, השפעתם הייתה גדולה יותר מאשר פריצת החומה המוטעית של יוסף, שהביאה אותו להתוודע אל אחיו.

קל לראות את התופעה, במבחן החיבור בין שבטי יהודה ובנימין בירושלים.

בימי השופטים הלכו שבטי יהודה ושמעון יחד לגורל נחלה משותפת (שופטים א', ג), ויבוס הנכרית חצצה בין נחלת יהודה לבין שבטי רחל, בנימין, אפרים ומנשה. דוד בן ישי גדל בבית לחם יהודה על הברכה שברכו את בֹּעז ורות בשער העיר:

"...יִתֵן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל, וַעֲשֵׂה חַיִל באפרתה, וּקְרָא שֵם בבית לחם" (רות ד', יא);

הניסיון הראשון של דוד להתחבר אל בני רחל התרחש בעודו לוחם וגם מנגן לפני שאול. ניסיון זה הגיע לשיאו כאשר קיבל את מיכל בת שאול לאשה וכרת ברית עם יהונתן בן שאול. הניסיון נכשל בגלל הרוח הרעה והקנאה שבערו בלב שאול נגד דוד, עד מות שאול ובניו בגלבוע.

הניסיון השני התממש בהמלכת דוד: ההמלכה הראשונה של דוד על שבט יהודה לבדו העלתה אותו בדבר ה' למלוך בחברון (שמואל-ב ב', א-ד), כי חברון היא העיר הראשית של שבט יהודה כשהוא לעצמו. אולם, כאשר באו "כל שבטי ישראל אל דוד חברונה" (שמואל-ב ה', א-ה) והמליכו אותו "על כל ישראל ויהודה", הדבר הראשון שעשה דוד היה לכידת יבוס בגבול יהודה ובנימין, והפיכתה ל"עיר דוד". כך, החיבור בין יהודה ובנימין יוציא אל הפועל את ברכת בית לחם לבֹעז ורות, ויחבר את שבטי לאה ורחל לאחדות שבטי ישראל.

הרעיון הזה של אחדות ישראל, מקופל כ'מעשה אבות סימן לבנים'1] במסירות הנפש של יהודה על בנימין. מסירות הנפש הובילה לחיבור המחודש גם עם יוסף, ונרשמה לדורות בירושלים כעיר מחברת את שבטי יהודה ובנימין – ולכן גם את בני לאה ובני רחל, ובראשם שבטי יוסף.

החיבור העתידי בין יוסף (אפרים) ליהודה – חזון 'העצמות היבשות' ו'שני העצים'

אולם, החיבור של יהודה עם בנימין היה חזק וישיר, בנחלות כמו בספר בראשית. לעומת זאת, החיבור ליוסף היה עקיף ורופף גם במפגש במצרים, וגם בנחלות בארץ. אחרי ימי שלמה התפלגה הממלכה, ושבטי יוסף הנהיגו את ממלכת ישראל הנפרדת (שכם – תרצה – שומרון). הפילוג בין יוסף ליהודה תפס את רוב ימי הבית הראשון.

חזון האחדות נשאר גנוז בדברי הנביאים:

"וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם... וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל. אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי..." (הושע ב', א-ג);

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲ-דֹ-נָ-י שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ (=סודן ואתיופיה) וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם; וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ; וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה (במלחמת אחים) וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם" (ישעיהו י"א, יא-יג);

"כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל. ...עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל... עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן... כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים (=שומרי הכרמים) בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱ-לֹהֵינוּ " (ירמיהו ל"א, א-ה);

והשיא בנבואת יחזקאל, בחזון שני העצים, עץ יהודה ועץ יוסף, שיהיו לעץ אחד:

"...ולא יהיו עוד לשני גוים, ולא יֵחָצוּ עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל ל"ז, כב);

נבואת יחזקאל מחייבת אותנו לעיון מעמיק יותר. פרק ל"ז ביחזקאל פותח ב'חזון העצמות היבשות' שיקומו לתחייה, וממשיך ב'חזון שני העצים שיהיו לעץ אחד'.

אולם, מי היו "העצמות היבשות" בנבואת יחזקאל?

לדעתי, "העצמות היבשות" היו גולי ממלכת ישראל שגלו משומרון כ-150 שנה לפני יחזקאל. גולים אלו היו בזמן גלות יהודה וירושלים בעיני עצמם כבר 'עצמות יבשות'. תמיכה אפשרית בפירוש זה היא העובדה שהביטוי "העצמות האלה כל בית ישראל הֵמה" (יחזקאל ל"ז, יא) חוזר בהמשך הפרק, ב'חזון שני העצים', דווקא ביחס לעץ יוסף ("ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חֲבֵרָו" – ל"ז, טז), ואיננו נזכר ביחס לעץ יהודה.

גולי יהודה בימי יחזקאל היו מזועזעים ומוכים, פליטים וגולים, אפופי הלם החורבן של ירושלים ויהודה עם המקדש, אך בוודאי לא "עצמות יבשות" חסרי רגש וקשר. לעומתם, גולי שומרון וממלכת ישראל אחרי כ-150 שנה, כבר היו באמת 'עצמות יבשות', שכל הקשרים שלהם לארצם ולמורשתם כבר יבשו והתפרקו לגמרי.

גם הגיון הפרק מלמד כך. אם רק גולי יהודה ישרדו וישובו לארצם, בוודאי לא יתעורר שוב המתח הקדום בין 'יהודה וישראל', ולא יעלה כל צורך בנבואת שני העצים. אולם, אם אכן חזון העצמות היבשות מכוון לגולי ממלכת ישראל-שומרון, אם אפילו הם, שכל תקוותם כבר אבדה, יקומו מקברי הגלות – דווקא אז מוכרחה הנבואה להתמודד עם סכנת הפילוג הנורא ההוא, שהיה מגורמי החורבן והגלות. על כן מוכרח לבוא 'חזון שני העצים' שיהיו לעץ אחד, בעקבות 'חזון העצמות היבשות' שיקומו לתחייה מקברי הגולה.

גולי שומרון לא יכלו להיאחז בספר התורה ובספרי הנביאים, מפני שממלכת ישראל דבקה בחטא העגלים שהקים ירבעם בן נבט. גם רוב רובם של הנביאים באו מיהודה (פרט להושע), ודבריהם לא עמדו במרכז עולמם של הישראלים הקדומים. זהותם הרוחנית והתרבותית של אנשי ממלכת ישראל נשענה על מסורת אבות האומה (בית-אל של יעקב, למשל, כמקום שער השמים, בראשית כ"ח י-כב, שם ל"ה, ו-טו), ועל תבנית נוף מולדתם. כאשר גלו מארצם, לא יכלו יסודות אלה להחזיק מעמד יותר מכמה דורות, ובמהרה הפכו לזיכרון עמום ואחר כך ל'עצמות יבשות'.

לעומתם, גולי יהודה, בתהליך ארוך וכואב, הפכו את ספר התורה ואת ספרי הנביאים למרכז עולמם הרוחני והתרבותי. מקשר חי זה התפתחה גם יהדות הגולה, שהתגבשה סביב בית הכנסת ובית המדרש. כך גם יהדות בית שני ועולמם של חכמים התגבשו סביב ספר התורה וקריאתו בציבור, כפי שהנהיג עזרא הכהן-הסופר לאחר שעלה מן הגולה לירושלים והציב בה את האלטרנטיבה התורנית.2]

רוב מנהיגי היהדות האמינו בגאולת העם היהודי רק מכוח נאמנותם לתורה, וכך רובם חושבים גם כיום. רק הנבואה המופלאה של שני נביאי החורבן הכוהנים, ירמיהו (פרקים ג' ול"א) ויחזקאל (פרק ל"ז), מציבה במרכז הגאולה ושיבת ציון את בני אפרים ושומרון, בניה של רחל, ומעל לכל הם מציבים את "העצמות היבשות" ואת "עץ יוסף אשר ביד אפרים", אשר יקומו מקברי הגולה באופן פלאי, שלא ניתן לשום הבנה, מפני ש-ה' יפיח בהם רוח ויקים אותם לתחייה, בכבודו ובעצמו.

והנה, לנגד עינינו הנדהמות קם החזון הזה והפך למציאות.

מתוך קברי הגולה קמו יהודים שמאסו ובעטו ביהדות הגולה ובספרים הקדושים, ודווקא מהם עלו רבים לציון והקימו מחדש את הזהות הישראלית העתיקה. זוהי זהות המיוסדת על תבנית נוף המולדת וקשורה למסורת האבות, אך לאו דווקא לספר התורה ולהלכה היהודית. מנהיגי היהדות הגיבו בזעם, בהפתעה, בפליאה, בהכחשה או בביטחון עצמי שכל זה הוא רק בגדר 'תאונה' זמנית שתחלוף כמו צל. הרי לדעתם אין, וגם לא ייתכן, שום סיכוי לקיום יהודי שאיננו מבוסס על הנאמנות לתורה.

אך רצון ה' לבדו הוא יקום.

הוא נפח רוח ב'עצמות היבשות' והקים לתחייה את הישראליות. ממילא ברור למביני דבר, שאנו עומדים בפני הדרמה המופלאה של 'חזון שני העצים'. צאצאי שני העצים, הישראליות והיהדות, נאבקים כבר שנים רבות על זהותה ועל דרכה של "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מאבק זה בעצמו הוא תמצית חיינו מאז הכרזת העצמאות, והוא בעצמו כורך יחד את שני העצים והופך אותם לעץ אחד לבלי היפרד עוד, כדבר ה' בנבואת יחזקאל.

1] מדרש תנחומא ורמב"ן לתחילת לך-לך.

2] השוו פרק ג' בעזרא לנחמיה פרק ח'.

הרב ד"ר יואל בן-נון

&

רו"ח יעקב זייצר - חיפה

פרשת ויגש-תשפ"ג

בפרשתנו״ויגש״מתוודע יוסף לאחיו ומספר להם :״ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ,ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו״(רש״י אומר שנבהלו מפני הבושה). לפני שיוסף מתוודע לאחיו הוא נוקט בפעולה משמעותית:״ולא יכול(כתוב ללא ו) יוסף להתאפק…ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש איתו בהתוודע יוסף אל אחיו״. רש״י אומר:״ לא היה יכל לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעים שאחיו מתביישין…״. בראשית רבה מובאת מחלוקת תנאים האם נכון עשה יוסף שנותר לבדו עם אחיו,ולדעת אחד התנאים יוסף לא נהג נכון כי בהיותו לבדו יכלו אחיו להרוג או לפגוע בו ויוסף הסתכן ללא צורך בעניין. לפי תנא אחר כן נהג נכון כי לא חשד בהם. בחוברת ״ותן חלקנו״ מובא רעיון שמצדיק את מעשה יוסף משום שישנה חשיבות גדולה לאמון בכל מערכת יחסים ובמיוחד במקרים ובנושאים רגישים. יוסף מלמד אותנו עקרון של דיסקרטיות והוא מפנה מהאזור את כל הנוכחים, כדי למנוע מאחיו את הבושה הגדולה כאשר יתוודע שהאחים היו אלו שמכרו את אחיהם לעבד במצרים, ויוסף ידע שבמקרה זה לא יוכל לשקם את מערכת היחסים עם אחיו,ולכן נקט בפעולה,שאולי תסכנו אך תגרום למערכת אמון עם אחיו כי ללא דיסקרטיות ושמירה על כבוד הזולת אין אמון, וכאשר אין אמון אי אפשר להתקדם.
לפעמים ״בא לנו״ לספר ״סיפורים עסיסיים״, והדבר עלול לגרום בושה ונזק לזולת, וחשוב מאד שנדע להימנע מכך,ולא לבייש את הזולת.
שבת שלום. הזיצרים.

&

בס"ד  בלומה טיגר-דיכטוולד

יוסף משנה למלך, יהודה הוא המלך

מאמר זה דן בשאלה מדוע לא העניק יעקב בפרשת ויחי את המלוכה לבנו האהוב יוסף אלא ליהודה?

מדוע יהודה הוא גור אריה? מדוע נאמר בברכת יעקב ליהודה בפרשת ויחי (מט, ח) " אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ: ", ואין הדבר נאמר ליוסף?

יוסף חולם שני חלומות. בחלום הראשון קמה אלומתו וגם ניצבה ואז כל האלומות סבוּ והשתחוו לה. הפעולה היחידה בחלום זה היא קימה והתייצבות. בחלום השני הוא אינו עושה דבר. השמש הירח והכוכבים משתחווים לו.

יוסף הוא החולם, הוא בעל החזון. בחלומותיו הוא נועד לגדולה מלכתחילה.

נבחן זאת לאורך מסלול חייו. הוא בן לאישה האהובה ביותר על אביו, נולד לאחר שנות עקרות, אהוב ביותר על אביו ורק לו מעניק אביו כתונת פסים. כשאחיו הולכים לרעות את צאן אביהם בשכם הוא נשאר עם אביו.

הפסוקים הבאים מתארים את האירועים שקורים לו בִּפְעָלִים פסיביים.

וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים (לח, כח)

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר (וישב, לט א)

וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ (לט, ד)

בבית האסורים הוא פותר חלומות של אחרים של שר המשקים ושל שר האופים, ופתרונותיו מתממשים במציאות.

הוא מבקש משר המשקים " כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה (מ ,יד) " וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ ". (מ, כג)

שר המשקים ממליץ לפרעה להיעזר ביוסף כדי לפתור את חלום השבלים ואת חלום הפרות.

וכך נאמר, "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר.." (מא, יד)

יוסף פותר שוב חלומות של אחרים, את חלומות פרעה והפעם מציע גם תוכנית פעולה.

בעקבות פתרונות אלה ממנה אותו פרעה למשנה למלך. ושוב לפנינו פעלים פסיביים. " וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ:וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: " (מקץ, מא, מב- מג)

גם את שמו משנה פרעה. " וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה " (שם, מה). חלומות הגדולה שלו מתממשים, הוא אינו היוזם אבל יודע לנצל היטב הזדמנויות הנקרות בדרכו .

החלק האקטיבי של יוסף בא לידי ביטוי בתוכניתו כיצד ליישם את פתרון חלומות פרעה, דבר המעורר את התפעלות פרעה. ואמנם התוכנית הכלכלית שלו מוצלחת מאוד. " וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים: וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ: וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר" (מקץ, מט מז-מט).

יוסף הֶעֱשִׁיר מאוד את קופת המדינה. וכשגבר הרעב הוא דרש מן המצרים את מקניהם ואת שדותיהם בתמורה למזון, רק את אדמת הכוהנים לא קנה. התוצאה הייתה הפיכתה של מצרים לארץ פיאודלית בה המצרים הם אריסים על אדמת פרעה.

כאשר אחיו יורדים למצרים לשבור שבר הם משתחווים לו. " וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. (מקץ, מב, ו). לכאורה התגשם חלומו. אך הם אינם משתחווים ליוסף אלא לשליט. הם כלל אינם יודעים שהוא יוסף. והכתוב מדגיש " וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ " (מב, ח).

יוסף אם כן הוא " "CIVIL SERVANT- "מְשָׁרֵת הַצִּבּוּר". האיש מספר שתיים בהיררכיה, המשנה למלך זר, למלך מצרי, הוא אינו המלך, וככזה הוא משרת היטב את אדונו.

בכל שלבי המפגש עם אחיו, הוא אינו עסוק בתרומתו לשנאת אחיו. הוא בוחן אותם, סולח להם, מציין שמכירתו היא חלק מתוכנית אלוקית, אך אין בו חרטה. יוסף אינו עושה חשבון נפש.

בפרשת וזאת הברכה אומר משה ," בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ " (דברים, לג, יז).

השור הוא מלך אבל של הבקר. הוא חרוץ, חזק, יעיל, אך נשלט על ידי אדוניו. מאפרים יצא יהושע שיכניסם לארץ וינחילם אותה. ממנשה, גדעון שיכה את המדיינים. אך הבטחת כס המלוכה תהיה תמיד ליהודה. " יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:". (ויחי, מט, ח-ט)

רבי שמשון רפאל הירש ( גרמניה 1808-1888 ) אומר: "ידך בעורף אויבך- לא חרבך אלא כוחך הטבעי הוא בעורף אויבך. התפתחות כוחך הטבעי תטיל מוראה על אויבך והם יפנו לך עורף. אתה מייחד בקרבך את אומץ הלב של הנוער (=גור) ואת יישוב הדעת של הזקנה (=לביא).

"כרע רבץ", כוח יהודה אינו בשאון מלחמה וקרב. לא העוז המתלקח המטיל את מוראו ואחר הוא דועך. גם בשעה שהוא נח הוא נשאר אריה וכך יעניק בטחון כלפי חוץ ובהנהגתו יובטח השלום שיאפשר את ההתפתחות היעודה בפנים".

לסיכום, חלום יוסף בו ישתחוו לו השמש הירח והכוכבים, מתממש אצל יוסף המשנה למלך מצרים, אך בברכת יעקב דווקא יהודה הוא מגשים חלום המלוכה. לא כמשנה למלך בארץ זרה, אלא כמלך על עמו שיוצר שושלת. יוסף הוא חמורו של משיח. המשיח יבוא משבט יהודה-שבט המלוכה. יהודה הוא גור אריה שהופך לאריה.

בע"ה. ‏ג' טבת תשפ"ג -בלומה טיגר-דיכטוולד.

&

פרשת "ויגש"-תשפ"ג- יגאל גור אריה.

פרשת בר מצווה של אודי זוהר- ברכות

פרשת בר מצווה של קובי סבן- ברכות

"וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה..."

המפגש המרגש בפרשתנו אינו רק מפגש משפחתי. אלה רגעים שבהם המשפחה הזו מתחילה להפוך לאומה, לכן כל פרט קטן הוא בעל משמעות לדורות. זו לא רק טלנובלה מרתקת שבה אח אחד נמכר, ואז הופך למלך ושוב פוגש את אחיו- אלה רגעי בראשית של עם ישראל. *המסר בסיפור, שבגלל מלחמת אחים יוצאים לגלות* .

בכל שלב בהיסטוריה שלנו, כשרצינו לזרוק זה את זה לבור, כשהיו ביננו שנאה וקנאה, התוצאה הייתה טרגית.

מישהו מאד קרוב פגע בי, הוא מרגיש עם זה מאד רע, הוא ממהר להתנצל מעומק ליבו. אני מרגיש שהפגיעה לא הייתה מקרית, היא מתמשכת. אבל הפוגע מתנצל בכנות. אני בדילמה, האם למחול בקלות, להתפייס, לקוות לעתיד טוב יותר- או לנסות ולחנך את הפוגע. לחנך אותו בזה שאגרום לו להזיע, לא אתרצה בקלות, אקדיר פנים, אמנע מלהיפגש. לאחר שניסיונות הפיוס נדחים, משוכנע הפוגע שאני מונע על-ידי רגשי נקמה קטנוניים, או שאני אפילו סוחט אותו רגשית. אני חש שגם אם אני צודק בסירובי להתפייס מידי: אני מפסיד את ידידותו העתידית, צל בלתי נראה יפריד ביננו. מצד שני לא אסבול יותר מפגיעתו הרעה של ידידי הקרוב. מה עושים ??

בפרשתנו הדילמה הזו יורדת לעומק בלתי רגיל.

מדוע מענה יוסף את אחיו? מדוע אין הוא מתגלה אליהם מידית? האם חפץ הוא בנקמה? האם אין יוסף יודע לסלוח?

לי נדמה כי יוסף לא אדם קר, יוסף מבין ששנאה כזו, אשר טופחה כלפיו והגיע עד לכמעט שפיכות דמים, ובפועל למכירתו ולסילוקו מארצו ומבית אביו-אינה יכולה כך סתם להימחק במחי יד. התנאי לפיוס של ממש מחייב את אחיו לחוות באופן צורב חוויה של חוסר ביטחון וחוסר אונים. חוויה של סכנה ממשית לחייהם. רק חוויה מעין זו יכולה להביאם לתודעה עמוקה של משמעות המעשה שעשו שנים רבות קודם לכן. *רק חוויה מטלטלת עשויה לשנות אותם*!!.

יחסי יוסף ואחיו לא חוזרים להיות חמים וזורמים, *אבל לפחות אפשריים ומאוזנים*.

"מלחמת אחים" – תמיד מובילה אותנו לגלות. האחים זרקו את יוסף לבור, וכך התגלגלה המשפחה כולה אל גלות מצרים. אלפי שנים אחר כך שנאת אחים החריבה את הבית וסילקה את עם ישראל מארצו.

הלקח ברור: גם בחיים שלנו צריך להפעיל מחשבה תחילה. לשקול מה מתאים להגיד, ומתי, גם אם אנחנו צודקים. אם יש כאן בית, משפחה ערך שהוא גדול מאיתנו, אולי כדאי לחשוב היטב לפני שפוגעים בו ומתפרצים באופן אימפולסיבי. יוסף מוכיח שלפעמים צריך לנווט בחכמה את העניינים כדי לצאת ממצבים רגשיים מסובכים, אל מציאות בריאה ומתוקנת. יוסף- שאולי אין צודק ממנו- בעצם אומר לנו: אל תהיה תקוע רק בצדק שלך, *תחשוב בחכמה איך לחלץ את כולם יחד מהמצוקה*.

הלקח ברור פרשת השבוע אינה היסטורית, אלא אקטואלית "

שבת שלום!

שבת שלווה ענוגה וחמה!!

יגאל גור-אריה

מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 214 הבדילנו מן התועים

חיים קופל

1) אחרי שיוסף מתוודע לאחיו הוא אומר להם: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני א-להים לפניכם" (מ"ה-ה). יוסף יכל לומר להם בפשטות ובהגיון: אתם אומנם מכרתם אותי, אבל בדיעבד זה התגלגל לטובה. הנה נהייתי איש חשוב במצרים, בעל מעמד במלכות. אך הוא הוסיף שתי מילים משמעותיות, "שלחני א-להים". אתם סבורים שמכרתם אותי, זה נכון רק באופן "טכני", אבל זאת לא הייתה מכירה רגילה, זאת הייתה שליחות שלי למצרים. הקב"ה רצה לשלוח אותי למצרים וזה "התגלגל" באמצעותכם. אלמלא מכרתם אותי אתם למצרים, הייתי מגיע למצרים בדרך אחרת.

2) רעיון דומה, מלווה בסיפור, שמעתי מהרב אשר וייס שליט"א, לפני כ-20 שנה. הרב ביקר בישיבת טלז שבקליבלנד, שם הוא שוחח עם ראש הישיבה שסיפר לו מה ששמע מסבו, רבי אליהו מאיר בלוך זצ"ל.

3) ישיבת טלז נוסדה בליטא בשנת 1,880 (בקרוב) ע"י הרב אליעזר גורדון זצ"ל. הישיבה פרחה וגדלה עד שבשנת 1940 סופחה ליטא לברה"מ, בהמשך גם נכנסו הגרמנים לטלז ומצב הישיבה הורע מאד.

4) יום אחד, שמע הרב אליהו מאיר בלוך, שהיה מראשי הישיבה שהלשינו עליו לגרמנים שהוא ביצע עבירה והוא נאלץ לעזוב במהירות את הישיבה, את משפחתו ואת רכושו ולברוח לארה"ב.

5) הוא הגיע בודד לארה"ב, שבור לב, בלי תלמידים, בלי משפחה וחסר כל. בארה"ב פגש "שממה רוחנית", והוא מאד הֵיצֵר על רוע מצבו.

6) בטלז העיר הוחמר המצב, וב-כ' תמוז תש"א (1941) נכנסו הגרמנים לעיר ורצחו כמעט את כל תלמידי הישיבה ורבניה, כולל את ראש הישיבה הרב אברהם יצחק בלוך (אביו של ר' אליהו מאיר).

7) כששמע זאת הרב אליהו מאיר, החליט להקים מחדש את ישיבת טלז בקליבלנד שבארה"ב ואומנם הדבר עלה בידו. בטקס הפתיחה הרשמי הוא סיפר את סיפורו האישי, והוסיף: תחילה חשבתי שברחתי מטלז לארה"ב, אך עכשיו אני מבין, שלא ברחתי אלא נשלחתי לשם ע"י ההשגחה, בכדי להקים שם את ישיבת טלז ולהפיץ תורה.

8) הרב הביא דוגמא לרעיון מהתנ"ך: בהפטרת "מחר חודש" (שמואל א' פרק כ') בדו שיח בין דוד ליהונתן, הציע יהונתן לדוד דרך בה ירמוז לו אם שאול כועס עליו ומבקש להורגו, או לא: הוא יירה שלשה חיצים "וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הנה החצים ממך והלאה, לך כי שלחך ה' " (כ-כ"ב). לכאורה, הרי הוא רומז לדוד ששאול מבקש להורגו, וא"כ עליו לברוח מהר להציל את חייו ולא ללכת?

9) התשובה היא, שאדם יהודי אינו "בורח", אלא, להיכן שהוא מגיע שם מזומן לו תפקיד ע"י "ההשגחה". עתים הוא מכיר בכך רק כעבור שנים, אך עלינו להאמין, שבכל מקום בו אנו נמצאים נכון לנו תפקיד מהבורא.

10) ואנו מתפללים בכל בוקר בתפילת "ובא לציון גואל" : ברוך הוא א-להינו...והבדלנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת. "תועים" הם אלה שלעיתים "מחפשים את עצמם" בכל מקום ואינם מבינים שבמקום המצאם, כבר נועד להם תפקיד, וזה רצון ה'.

11) תשובות מפרשת מקץ

א) שם של ספר מהפרשה שחובר על פירוש רש"י? תשובה: " ויתן להם צידה לדרך"(מ"ה-כ"א)חיבר ר' יששכר בער איילנבורג, (נפטר לפני כ-400 שנה) על פירוש רש"י על התורה.

ב) שאלה: שתי מילים בשני פסוקים עוקבים בפרשה. כל מילה בפסוק אחר ומכילה שבע אותיות, רק אות אחת שונה ביניהן ולמילים משמעות הפוכה אחת מרעותה. מהן המילים?

תשובה: א) "וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע" (מ"א-נ"ג). ב) "וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב" (מ"א-נ"ד). הראשון זה סיום. השני זו התחלה.

12) תשובה לשאלה לחנוכה

מקור השם אלכסנדר ביהדות הוא: אלכסנדר הגדול(מוקדון)ערך סיור בארץ ישראל. במסגרתו ביקר גם בבית המקדש. הוא מאד התרשם מהפאר וההדר בתוכו ורצה להנציח את שמו, ע"י הצבת פסל בדמותו, בבהמ"ק. שמעון הצדיק הסביר לו שהצבת פסל בדמות אדם אסורה ביהדות, במקום זאת הציע לו שכל הכוהנים הזכרים שייוולדו בשנה הקרובה ייקראו בשמו: אלכסנדר. כך יונצח והוא הסכים. היהודים הכירו לו תודה, על מעשיו ובעיקר על שהציל את בהמ"ק מחורבן, וקראו לילדיהם בשמו. כך הפך השם אלכסנדר לשם יהודי רוֹוֵחַ, עד היום.

13) שאלות לפרשת ויגש

א) מי נחשב בפרשה לאביו של אדם אחר, למרות שאין ביניהם כל קשר משפחתי?

ב) בדברי הפיוס של יוסף לאחיו: "כי למחיה שלחני א-להים לפניכם" (מ"ה-ה). מצא רמז בדבריו שהוא מתכוון מחילה גמורה לאחיו?

שבת שלום

מחיים ק- מעדנים 214 פרשת ויגש תשפ"ג

תגובות/הערות/הארות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"לhkop77@gmail.com