ישראל קריסטל
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ראו את המודעה אנחנו לא מדברים אנחנו עושים!
*מצורפת התוכנית כולל התקציב,אנו זקוקים לעזרתכם
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי טז' אייר תשפ"ה -14.5.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "אמור" תשפ"ה
מרצה:פרופסור טובה גנזל -עומדת בראש בית הספר ללימודי יסוד ביהדות באוניברסיטת בר-אילן.
הנושא: ?
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
******************************
פרשת אחרי מות קדושים -" וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ " – תעלה משואת הקטורת -ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
הקטורת נוכחת בפרשותינו המחוברות – אחרי מות קדושים, וכך גם בפרשות אחרות בספר ויקרא ומשיאה את משואתה, באש, בתימרות עשן ובניחוח ריחה. ראויה הקטורת להתבוננות מעמיקה ולתשומת לבנו, במשמעותה ובמסר שהיא מבקשת להעביר לנו, במיוחד בימים אלו, עת אנו מציינים 590 ימים למלחמה, שפרצה לחיינו באבחת חרב, כאש זרה, בבוקר בשעה 6.29, בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר. אנו מייחלים ומתפללים לשובם הביתה של החטופים, הנתונים במאפליה במנהרות החמאס העמלקי כבר 590 ימים.
כך פותחת פרשתנו שנאמרה בהקהל, המציגה את הקטורת לנגד עינינו, לאחר האסון שהתרחש ביום השמיני במרחב המשכן, באזור הקדוש והטהור, באירוע מות שני בני אהרון בהקריבם אש זרה:" וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ד', וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת ... וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי ד', וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" ( ויקרא, טז', א' - יג' ).
הנצי"ב ( נפתלי צבי יהודה ברלין- 1816-1893 ) בפירושו – "העמק דבר", מאיר את החטא בהקרבת הקטורת של האש הזרה, של בני אהרון, בהקשר לאירוע דרמטי אחר של חטא אש זרה בקטורת, שהתרחש אצל מנהיגי המורדים של קהילת קורח ועדתו: " כאשר יבואר בפרשת קרח, שזה היה עיקר החטא של מאתים וחמישים האנשים ... שמסרו עצמם למיתה על ידי תשוקה קדושה זו, להשיג אהבת ד' על ידי הקטורת, אף על גב שלא יהיה לרצון כפי דרך התורה.... יש להבין שמאתים וחמישים איש ( לוקחי המחתות) היו באמת גדולי ישראל בכל פרט וגם ביראת ד'....ויהיו אגודות אגודות בעבודתם, הוא נגד רצון ד' וכבודו יתברך".
אירוע קורח ועדתו, רווי במחלוקת שלא לשם שמים, בתשוקות ,בשסעים, בפלגנות ובמאבקים פנימיים בתוך העם. הקטורת נוכחת באירוע.
בנקודה זאת, הבה נתחבר לסיפור אחר ומרתק מספר הזוהר, המנכיח את הקטורת באירוע אסון של מגפה: " רבי אחא הלך לכפר טרשא. בא להיכנס לאכסניא שלו, התלחשו עליו בני המקום, אמרו, אדם גדול בא לכאן, נלך אליו. באו אצלו ,אמרו לו: וכי אינך חס עלינו שאנו נאבדים ומתים? אמר להם : מהו? על ידי מה? אמרו לו: כבר שבעה ימים שמגפת מוות בעיר, ובכל יום מתחזקת ולא נעצרת. אמר להם: נלך לבית הכנסת ונבקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא. בעוד שהיו הולכים, באו ואמרו, פלוני ופלוני מתו, ופלוני ופלוני נוטים למות. אמר להם רבי אחא: אין עת לעמוד ולהתפלל, שהשעה דחוקה. אלא, הפרישו מכם ארבעים אנשים מאותם שהם יותר זכאים. עשרה עשרה לארבעה חלקים ואני עמכם. עשרה יצאו לקצה העיר ועשרה לקצה העיר, וכן לארבע קצוות העיר ואימרו בכל כוח כוונת נפשכם פרשת קטורת שהקדוש ברוך הוא נתן למשה במדבר ופסוקי הקורבנות הסמוכים שם. עשו כך שלוש פעמים. עברו בכל העיר לארבע קצותיה והיו אומרים כן. לבסוף אמר להם : עתה נלך לאלו שנוטים למות, והפרישו מכם אנשים לבתיהם של אלה, ושוב תאמרו כך, וכאשר תסיימו תאמרו אלו הפסוקים במדבר יז',יא'-יד' : וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם: כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ד', הֵחֵל הַנָּגֶף. וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם; וַיִּתֵּן, אֶת הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים, עַל-דְּבַר-קֹרַח ". וכן עשו, והמגפה נעצרה והתבטל מהם המוות " ( ספר הזוהר לפרשת וירא- מדרש הנעלם- ח"א, דף ק"א ע"א).
הנה לנו מנהיג רוחני בדמותו של רבי אחא שבמקרה נקלע לעיר בעת מגיפה ובראותו את האסון והאיום הקיומי, הוא עושה מעשה ומתגייס כמנהיג וכמתכלל לסייע ולהציל ולהילחם במגפה המתרחשת בכפר טרשא. הוא מבין מהר שפיקוח נפש - "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ ", דוחה הכול, כולל תפילה במניין בבית הכנסת- "אין עת לעמוד ולהתפלל, שהשעה דחוקה". הוא מתחבר לאהרן הכהן בעצירתו את המגיפה בסיפור קורח ועדתו ומצווה את התושבים לומר את פרשת הקטורת וסגולותיה וכך נעצרת המגיפה. רבי אחא מבין שעת צרה ליעקב והאיום הקיומי הוא ממשי ובמציאות כזאת, עליו לצאת מהחממה, מביתו, מבית הכנסת ומבית המדרש, ולהתגייס למאמץ העליון במלחמת המצווה, מול אויב המגפה.
רבי אחא מבין, שהתגייסותו וכניסתו מתחת לאלונקה לעזרת העם, מתחברים לתמרור אזהרה בוהק, שהוא אבן יסוד במצווה בפרשתנו: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד'' ( ויקרא, יט', טז'). מלמדנו התלמוד: "מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או שחיה רעה גוררתו ועומדת לטורפו, או שליסטים באים עליו להורגו, מניין שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד'' ( מסכת סנהדרין, עג',עמ' א').
כך נדרש הרב אליעזר יהודה ולדנברג (1915-2006) לציווי –"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד'':" וכל זה כאשר מדובר בסכנה לאדם יחיד, אבל כשמדובר על סכנה לכלל, אזי אין עושים חשבונות כאלו, אלא יש לעשות הכול כדי לנצח את האויב, ולשם כך פעמים שנדרש מהיחיד להקריב את נפשו למען הצלת הכלל, וזוהי מצוות המלחמה להציל את ישראל מיד צורריו" (בצבא כהלכה פרק ט"ו, ציץ אליעזר יג', ק').
"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד'' – זאת קריאה קדושה בימים אלו - אל תעמוד, תזוז ותפעל.
בשנת 1998 נוסף חוק ברוח זו, לספר החוקים של מדינת ישראל.
הנה בציווי – "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד'', מהדהד שירו של מיכה שטרית: 'דברי איתי על כסף', בביצוע, 'החברים של נטאשה: "לא איכפת לי מכל הדם שנשפך - זה לא הדם שלי... ילדים, נשים, קשישים עולים באש לא איכפת לי... הם לא המשפחה שלי".
כך הקטורת בפרשתנו מנגישה אותנו למחלוקת ידועה בין הפרושים (החכמים) לבין הצדוקים, כיצד על הכוהן לנהוג בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים. מחלוקת שנשנית בברייתא ונרמזת במשנה יומא א', ה'.
לשיטת הצדוקים, הכהן מכין את הקטורת המעלה עשן מחוץ למרחב קודש הקודשים, ורק אחר כך הוא נכנס עם הקטורת והעשן לקודש הקודשים, ואילו לשיטת הפרושים ,הכהן הגדול עוסק בהכנת הקטורת המעלה עשן, בתוך מרחב קודש הקודשים פנימה.
מהי מהות המחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים במעשה הכנת הקטורת והקטרתה ?
דומה שהמחלוקת נטועה, בסוגיה רחבה יותר, מאשר במשבצת פרוצדורלית טכנית, מוגדרת ומצומצמת בעבודת הקטורת במשכן. המחלוקת מציגה לנו אפוא שתי השקפות עולם, באשר לתפיסת הערכים של מרחבי חיים, שלכאורה הם שונים בחיינו - של חיי הקודש אל מול חיי החול , של חיי הרוח אל מול חיי החומר, של חיי התורה אל מול חיי העבודה. של עולם הספרא אל מול עולם הסייפא. האם ערכים אלו יכולים לשמש יחדיו במרחב חיים משולב אחד, או שמא רק בשני מרחבי חיים נפרדים? האם נגזר על מרחבי חיים אלו לדור בנפרד ובניתוק זה מזה, או שמא יכולים הם לשמש בכפיפה אחת, ולדור בסינרגיה תחת קורת גג אחת?
הצדוקים מציגים גישה בינארית, שיש לפעול בהפרדה מלאה של שני מרחבי חיים שונים, ולכן, את העבודה הפיזית של החומר במעשה הקטורת יש לעשותה במרחב שמחוץ למרחב קודש הקודשים. לדעתם, קודש וחול לא יכולים להתקיים ולשמש יחדיו במרחב חיים אחד. יתכן, שיש לכך עיגון בהשקפת הצדוקים אשר אינם מקבלים את התורה שבעל פה, והרי יודעים אנו עד כמה התורה שבעל פה בנתיבי המשנה, התלמוד, הראשונים והאחרונים בארון הספרים היהודי, מימשה את העיקרון "וחיית בם". לדעתם, חדש אסור מהתורה. לעומתם, הפרושים (החכמים),מציגים גישה משלבת, שבה קיימת היתכנות למרחב חיים אחד, המשלב בתוכו את הקודש וגם את החול, המשלב בתוכו את הרוח וגם את החומר, המשלב בתוכו את העבודה וגם את התורה, המשלב את הספרא והסייפא במרחב אחד-במקום הקדוש ביותר בקודש הקודשים, שאליו נכנס הכוהן ביום הכיפורים. על פי השקפת עולם השילוב, הפרושים מנחים את עבודת הכוהן הגדול בהקטרת הקטורת, שהכוהן ייקח בידיו את המחתה ועליה גחלים ויכנס לקודש הקודשים ושם במקום הקדוש ביותר וביום הקדוש ביותר, יבצע את העבודה של הכנת הקטורת, הוא ישרוף הגחלים על המחתה באש שעליה הקטורת ותהליך החולין של העבודה ( כמו בהכנת מנגל ) שיביא לניחוח ועשן הקטורת, יתרחש לא פחות ולא יותר, בתוך מרחב קודש הקודשים במשכן.
פרשתנו היא צו קריאה למרחב חיים משולב של קודש וחול, במעשה הקטורת והכנתה על גבי מגש הכסף במשכן האומה ואתגריו - "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'", בהדהוד דבריו של הסופר ש"י עגנון (1887-1970): "כשם שהאדם מורכב מחומר ומרוח, כך מעשיו מורכבים מחומר ורוח״ (״אורח נוטה ללון״).
אבל כאמור, קהילת – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", חייבת להתנהל ללא מסכות, כפי שקוראת לנו פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם... וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם"( ויקרא, יט',א'-ג') .
על מנת להיות ראויים להשתייך לקהילת- "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", עליכם להסיר המסכות ולהיות שקופים, ישרים , הגונים ואמיתיים, במעגלי חייכם. זאת הדרישה בראש ובראשונה ממנהיגי העם.
הטיפוס המפרך במעלה ההר לעבר היעד-"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", ראשיתו במקום הנמוך ביותר בתחתית ההר ,בחטא העגל- "וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות, לב',ד'),הנה בוקעת פרשתנו את מרחב המשכן הסגור וכוהניו וחושפת לעיני כל ישראל, את מרחב החיים הפתוח שמאתגר באתגר הניצב בפסגת ההר – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם... וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם".
"וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ " – הנה תעלה משואת הקטורת, בדמותו של רבי אחא שאחז בקטורת. מנהיג שידע, שעת צרה ליעקב והאיום הוא קיומי ועליו לציית לתמרור הציווי – "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ובדמותם של הפרושים שהבינו המשמעות, של הקטרת הקטורת והכנתה בקודש הקודשים במשכן, בשילוב חיי תורה ודרך ארץ ובשילוב הספרא והסייפא. הנה תעלה משואת הקטורת ותסיר את המסכות המזויפות ותישא את קריאת קהילת קְדֹשִׁים תִּהְיוּ בפרשתנו:" "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם... וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם".
שבת שלום
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
דבר תורה - אחרי-קדושים - תשפה - רבנים ורשתות חברתיות
מייקל אייזנברג -משקיע ומנהל הון סיכון
כמו השנה, בדרך כלל פרשות אחרי-מות וקדושים 'מחוברות', כלומר נקראות באותה שבת. שתי הפרשות יחד מהוות מערכת מקיפה של חוקים דתיים, מוסריים וחברתיים שנועדו להנחות את בני ישראל בחיי קדושה ובריחוק מהתנהגויות אסורות. כל זאת, כדי להדגיש את ייחודינו כעם קדוש, מובדל ומובחן. רשימת המצוות והחוקים כוללת את עבודת יום הכיפורים, איסור הקרבה מחוץ למשכן, איסור אכילת דם, איסור גילוי עריות, אזהרה מהליכה בחוקות הגויים, ציווי להיות קדושים בדומה לה', מצוות בין אדם לחברו, שמירת שבת ועוד.
במבט על ניתן לזהות מעבר מקדושת המקום (המשכן) וקדושת הזמן (יום הכיפורים) לקדושת האדם - הציפיה ממנו להתנהגות מוסרית. למעשה יש פה מבנה ספירלי של הרחבת הקדושה. מתחילים במוקד הקדושה - כניסת הכוהן הגדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים, ומשם למעגלים הולכים וגדלים: המשכן, המרחב שמחוץ למשכן, והחברה הישראלית, כולל היחסים עם הזרים והגרים. אם כן, הקדושה אינה רק עניין של טקסים וריטואלים במקדש, אלא צריכה לחלחל לכל תחומי החיים - מהאישי דרך המשפחתי ועד החברתי והלאומי. במילים אחרות, הפרשות הללו אינן רק רשימת חוקים, אלא הן מציירות תפיסת עולם שלמה שבה הדתי, המוסרי והחברתי משולבים זה בזה לכדי מערכת קוהרנטית אחת שמטרתה העלאת החיים האנושיים לרמה של קדושה. בספרי "שבט שואג" קראתי לזה התוכנית העיסקית לכלכלה הישראלית.
כדי להעמיק בקשר שהפרשיות מתוות בין עולם של קדושה ורוח לקיום מצוות מעשיות ולדרך ארץ, ברצוני להתמקד בשני פסוקים דומים אבל שונים המופיעים באותו פרק: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ג) ו- "אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה׳" (ויקרא יט, ל). החזרה על שמירת השבת פעם לצד מורא הורים ופעם לצד מורא מקדש יוצרת חיבור בין שלושת הגורמים: קדושת המקדש - פיסגת הקדושה, שמירת השבת הן כשבת קודש והן כשבת מנוחה, והיחס להורים - מי שמעניקים חיים אבל גם אחראים להדריך את הילדים לקראת המשך החיים. כפי שמפורט בתלמוד הבבלי במסכת קידושין (כט, א): "האב חייב בבנו: למולו, ולפדותו (פדיון בכור), וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות (תעסוקה). ויש אומרים אף להשיטו במים (שחייה)".
למעשה, במקומות רבים בתורה, הלימוד מתקיים בין הורים לילדים: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז) - לימוד תורה בכל סיטואציה יומיומית שנתקלים בה במשותף; "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז) - תודעה אמונית; "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" - העברת תודעה היסטורית שאנו נוהגים לקיים עד היום בליל הסדר לדוגמה, כשאנו מעבירים את המסורת והאתוס הלאומיים.
אולם, מסתבר שברבות הימים המודל האחדותי של חינוך הורי לחיי-תורה-ומעש נתקל בקשיים, כמתואר בתלמוד הבבלי במסכת בבא-בתרא:
זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה… התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים… "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב, ג). ועדיין, מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד… עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע. (בבא בתרא כא, א)
כך ברבות הימים התפתח מעמד הרבנים שריכזו סביבם תלמידים רבים ולאחר החורבן, עם עליית קרנה של יבנה וחכמיה, החינוך הישיבתי תפס את הבכורה. בהמשך ההלכה נתנה לכך גושפנקא רשמית כשנקבע:
אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא… היה אביו ורבו נושאין משאוי, מניח את של רבו, ואחר כך מניח את של אביו. היה אביו ורבו בבית השבי, פודה את רבו, ואחר כך פודה את אביו. (משנה בבא מציעא ב, יא)
בהמשך, בגלות, המודל הרבני התחזק כמנגנון הישרדות תרבותי. הקהילה היהודית הייתה תלויה בסמכות רבנית ובמסורת כדי לשמר את זהותה בסביבה זרה, ונדרשה להצמיח דמויות בעלות משקל סגולי כדי להתמודד עם פיתויי הסביבה ועם רמות הידע שהלכו ועלו בחברה הכללית. ה"לא תסור" (הציווי לא לסור מדברי חכמים) קיבל משנה תוקף כמנגנון הישרדותי. לעומת זאת, המודל הישראלי של התורה מאפשר יותר אוטונומיה משפחתית והורית. בארץ ישראל, כשהתרבות והאתוס הלאומי שלנו הם הדומיננטיים, חשים פחות חרדה קיומית לגבי המשכיות המסורת, ולכן יש יותר מקום לחזור למודל המקורי: חינוך הורי המשלב מסורת, ערכים ועשייה לטובת בניית המדינה והכלכלה שלנו. כמובן שלא נשכח חיבוק גדול אחריות ודאגה גם למי שלצערינו "אין לו אב", בייחוד בעתות מלחמה, מסירות נפש וגבורה.
אבל גם כשחזרנו לארץ המשכנו עם חוק חינוך חובה חינם של יהושע בן גמלא. החינוך, שמבסס הזדמנויות שוות ויצירתיות מתוך חיכוך עם מגוון אתגרים הוא כמובן ערך ראוי. אבל על הדרך הורים רבים עשו מיקור-חוץ לחינוך ילדיהם. רבנים, שהתמחו והתמקצעו בלימוד לאורך שנים רבות, בדרך כלל מעולם לא עסקו ביישובו של עולם באופן מעשי. מטבע הדברים, המחנכים שקיבלו מונופול על חינוך ילדינו, הם יותר טהרנים מאיתנו ההורים שחווים מציאות מרובת אתגרים ולא רק את כותלי הכיתה או בית המדרש. הם מושכים לקצוות וזה חלק מהסיבה שיש הקצנה. לצערנו, בזמן הפנאי, שבו הילדים לא נמצאים בין כותלי מוסדות הלימוד, הם מבלים ברשתות החברתיות. שאיבת הידע וההשראה משם מפוקפקת שבעתיים. ברשתות מה שתופס גובה, צפיות ולייקים, אלו התבטאויות קיצוניות או כל מיני אתגרים מסוכנים. הורים הם גורם ממתן. יש להם ניסיון חיים של הצלחות וכשלונות והם יודעים מתי להיאבק ומתי דווקא לוותר. שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מתממשים בצורה הנכונה כשיש גם איש אביו ואימו תיראו.
לקראת פרסום דבר התורה הזה שמחתי לגלות שכיוונתי לדבריו של מורי ורבי ואולי אפילו מתישהו שמעתי ממנו, הרב עמיטל זכרונו לברכה, שכראש ישיבה צוטט כמי שאמר בקצרה באחת מהשיחות ב 2002:
פעם הפוסקים היו רבני קהילות. בקהילה יש גם דתיים וגם פחות דתיים. אחת הבעיות הגדולות היא שהיום הסמכות ההלכתית נמצאת אצל ראשי ישיבות. ראש ישיבה לא מתעסק עם ציבור שאינו שומר תורה ומצוות. יש לו עסק עם בחורי ישיבה צעירים, אז ודאי שהוא יכול לפסוק לחומרה. כשראשי ישיבות כאלה הופכים להיות מנהיגי הדור, זה יוצר בעיות, זה יוצר התנגשויות.
מדינה לאומית זוקקת ריאליה מתוך ערכים ולא טהרנות. במיוחד עם ישראל, שהינו משפחה. התורה מנחה לבסס את הלימוד, המסורת וההמשכיות על אדני המשפחה, כי מדינת ישראל, נושאת דגל התורה וערכיה, צריכה מערכת הפעלה מבוססת כיבוד אב ואם. אנחנו זקוקים לכפילות של שמירת שבת קודש אך גם לשבת מנוחה, בה כל המשפחה מתכנסת, לומדת מכל בני הבית המחליפים חוויות מהשבוע שחלף, וחולמת במשותף על השבוע שיבוא - עד שבת הבאה.מייקל אייזנברג
&
השאלה והתשובה נכתבו בקיץ התשס"ב, לפני 23 שנים, לאחר מבצע 'חומת מגן', ועל רקע הדיון הציבורי ב'חוק טל'! הנוסח המלא נדפס בספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'מחביון תורתך' כרך ב', עמ' 296-293. הדברים מתאימים לחלוטין למציאות של היום, במלחמת העצמאות השמינית, שפרצה בשבת שמיני עצרת.
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להשבת כל חטופינו ולשחרורם, לחיים או לכבוד!
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
חובת שירות בצה"ל לפי ההלכה
שאלה
כבוד הרב,
אני איש הציבור הדתי-ציוני. כבן לציבור זה, אני מאמין בשירות בצה"ל, לכתחילה.
במהלך הדיון הציבורי בימים האחרונים, לאחר אישור חוק טל לשחרור בני ישיבות משירות בצבא, נשמעו דעות פרקטיות ופוליטיות רבות, אך לא נתקלתי באף דעה הלכתית או מוסרית מרבני הציבור הדתי-ציוני.
לאור זאת, אני מעוניין בפסק הלכה (או עמדה ערכית):
האם יש חובה או איסור הלכתי לשרת בצה"ל, ועל מי הוא חל?
פסק זה נושא, לדעתי, משמעות ציבורית. משום כך אני מפנה שאלה זו לרבני הציבור הדתי-ציוני, ובכוונתי להפיץ את הפסק בציבור ככל יכולתי.
תשובה לשואל
שלומות!
לכאורה, שאלה זו פשוטה היא כל-כך, כפי שחשבת תמיד, ואין צורך בכתיבה מיוחדת – השרות הצבאי הוא הצלת חיים ממש, לא פחות מבתי החולים ואף יותר – גם בתורה זו מצווה ברורה בפרשת 'במדבר' ל"כל יֹצֵא צבא בישראל".
תמכתי בשעתו בתנועת 'התעוררות', ואף הצעתי באמצעותה שבני הישיבות ישרתו – בתוך תקופות בין הזמנים – חודש בשנה (מתוך כעשרה שבועות בשנה של חופשות בין הזמנים) בתוך הישיבות עצמן, בקורסים לטובת פיקוד העורף, עזרה ראשונה, כבאות, חילוץ (וכדומה), כי זה מה שמדינת ישראל ועם ישראל זקוקים לו באמת, לעת צרה (יהי רצון שלא תבוא). אף הצעתי שהמדינה לא תכפה שירות כזה, כי לא נכון לכפות שירות צבאי בישיבות, אבל תוכל לממן יותר את בני הישיבות שישרתו. קבלת הצעתי הייתה משחררת את ראשי הישיבות מהחשש שחלק מהבחורים 'יתקלקלו' ויתרחקו בשירות הצבאי, במיוחד אחרי מעשים רבים שקרו, והייתה זוקפת את קומתם של בני התורה בציבור החרדי שהיו מצטרפים לאימוני הצלה בישיבות, כפי שאפשר ללמוד מההערכה הרבה למסירותם של אנשי זק"א, והייתה מחלצת את עולם התורה בעיני הציבור הישראלי מ'חילול השם' קשה אל 'קידוש השם' גדול.
לעצם שאלתך, כבר בירר את הדברים בעיון ובהלכה מו"ר רבי צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, במלחמת העצמאות בשנת ה'תש"ח, כאשר הרבנים הראשיים והרבנות הראשית לישראל, הרב זווין והוא עצמו קראו בפירוש להתגייס, אל מול התנגדות רחבה של ראשי ישיבות ואדמו"רים. הדברים כתובים בחוברת 'למצוות הארץ', ולא נס לֵחָם עד היום הזה.
אמנם מו"ר הרצי"ה עצמו סבר שיש הבדל יסודי בין המצב ששרר בשנת ה'תש"ח במלחמת העצמאות, ובין המצב ששורר במדינת ישראל אחריה. את עיקרו של ההבדל הגדיר לי מו"ר הרצי"ה בשיחה אישית ובהגדרה הלכתית:
במלחמת העצמאות היה עם ישראל בסכנה חמורה, וכל חייל ולוחם (ואפילו לוחמות) היו חיוניים ביותר! זו הייתה מצווה שאי-אפשר לעשותה ביד אחרים, וזאת ההגדרה למצווה הדוחה תלמוד תורה (רמב"ם הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה ד).
לעומת זה במדינת ישראל, גם במצבים ביטחוניים קשים, כל עוד אומרים ראשי מערכת הביטחון שיש להם די חיילים למשימות הביטחון השוטף, ולהכנות הדרושות למצב מלחמה – אמנם השירות הצבאי, במיוחד השירות הקרבי והמודיעיני, וכל המסייע ללחימה, הוא מצווה גדולה ועצומה, אבל כל עוד אפשר לעשותה על ידי אחרים, והחוק מאפשר זאת, אין המצווה הגדולה הזאת דוחה תלמוד תורה, שכן עם ישראל זקוק לגדולי תורה, תלמידי חכמים, לא פחות ממה שהוא זקוק ללוחמים.
מכאן עולה שבכל זמן ומצב, יש לבחון את מצב הביטחון הכללי, ולשפוט לגופו של עניין אם יש הצדקה לדחיית שירות של 'תורתו אומנותו' או לא.
דווקא מבחינה הלכתית, התפתחו שני שינויים חשובים ומכריעים, ועוד סכנה אחת נשקפת לנו. בגללם צריך לקבוע כיום – לדעתי – שאין מקום לפטור גורף לתלמידי חכמים בגלל 'תורתו אומנותו', דווקא מבחינה הלכתית:
א. מלחמת 'הימים הנוראים' (המכונה על פי הערבית, האינתיפאדה השנייה), שפרצה בראש השנה ה'תשס"א, והולכים ונמשכים עימה ימים נוראים ממש, בכל שבוע ובכל חודש, דורשת מספר גדול מאוד של לוחמים בכל החזיתות. הלוחמים הקרביים בקושי מצליחים להתמודד עם המשימות, וחלק מדווח על עייפות מצטברת שכבר עלתה בחיי אדם, במעשי רצח וחבלה שנגרמו בגלל הירדמות של חיילים עייפים.
שוב ושוב מאז מבצע 'חומת מגן' עולה הצורך בגיוס מילואים עם כל הקושי הכרוך בו, כדי להגן ולהציל חיי אדם, ולהילחם בהצלחה נגד רשעת הטרור הרצחני. מלחמה זו הולכת ומתמשכת, וחיילים שהתגייסו תוך כדי המלחמה כבר עברו הכשרה קרבית תוך כדי לחימה בטרור, וכבר הצטרפו ללוחמים.
נוסף לכך, יש קושי הולך וגדל לקיים את האימונים הסדירים לקראת מלחמה כוללת, אם תפרוץ ח"ו. חסרון הלוחמים הקרביים כבר נותן את אותותיו ביכולתו של צה"ל להתכונן למלחמה, שזהו עיקר תפקידו.
לכן, פשוט לי וברור לפי דבר ה' בתורה ובהלכה, שכל תלמיד ישיבה, אם יש לו פרופיל קרבי, והוא כבר למד שנה-שנתיים בישיבה, ואם המערכת הצבאית זקוקה ללוחמים, חייב להתגייס ללא כל דיחוי, למסלול קרבי שיאפשר לו למלא את שורות הלוחמים בפועל, ולא רק את שורות המילואים (כלומר, לא רק שירות של כמה חודשים), וזהו דבר ה' בתורה (במדבר פרק א, ושם ארבע עשרה פעמים): "מבן עשרים שנה ומעלה, כל יֹצֵא צבא".
ב. כבר הוכח די והותר שיכולים גדולי תורה ותלמידי חכמים לצמוח בהיכלי התורה גם אם שירתו שירות מלא בצה"ל, או לפחות שירות קרבי משמעותי, ובכלל זה מסלולי פיקוד וקצונה. ברוך השם, יש לנו מאות רבנים, מחנכים, ראשי-ישיבות ופוסקים, ששירתו שירות קרבי משמעותי ואף שירות מלא (כולל שנים במסלולי פיקוד בקבע), ואין עוד שום מקום לטענה רצינית שהשירות בצה"ל מונע (כביכול) מעם ישראל גדולי תורה ותלמידי חכמים.
העובדה שראשי ישיבות ופוסקים מסרבים לראות את העובדות הברורות בעליל, ודבקים במצב הישן, אינה אומרת כלום – קמי שמיא גליא, וגם כל אדם פשוט כבר יודע, שאין עתיד התורה, לימודה וקיומה במדינת ישראל תלוי עוד ב'תורתו אומנותו', וממילא בטל עיקר טעמו.
לבסוף, מתגברת הסכנה החמורה למורל הלוחמים ואנשי המילואים ומשפחותיהם, כשהם רואים שהנטל עליהם הולך וגדל, ובני תורה נפטרים משירות בהמוניהם, כחלק מזהותם החרדית, ועל פי חוק קבוע. התמרמרות זו עלולה, במצבים מסוימים, אף לערער את רצון הלחימה של רבים, ולהפוך לסכנה לאומית ממש.
לכן לדעתי, דווקא כאשר המדינה מכירה ב'תורתו אומנותו' כפטור קבוע, ובעיקר מסיבות כלכליות וחברתיות, מתערער ונשמט בסיסו ההלכתי של היתר זה ביחס ללוחמים בעלי פרופיל קרבי, ואין לו עוד מקום אלא לאלה שאינם מתאימים או אינם יכולים לשרת כלוחמים מסיבות אישיות ומשפחתיות.
דווקא לימוד התורה הרציני צריך לעבור כעת דרך מסלולי השירות הקרביים, הרציניים, ומהלך זה יגביר חיילים לתורה וללחימה כאחד. תלמידי חכמים שיֵלכו בדרך זו יושיעו את ישראל, בעזרת א-לוהי מערכות ישראל, וגם יצמחו כתלמידי חכמים, שיודעים לחבר את העולמות, את עולם הסַיִף עם עולם הספר, ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב אמר ה'.
יישר כוחך על היוזמה ועל הפנייה, בברכה נאמנה, בברכת התורה והשירות,
יואל בן-נון
&
אחרי מות – קדושים -דובי פריצקי-קק"ל
מוקדש באהבה לאיתן לב לרגל בר המצווה השבת.
פרשת אחרי מות פותחת בתזכורת על מותם של בני אהרון וממשיכה להנחות אותנו כיצד לחיות לאחר מפגש עם המוות – כיצד למצוא כפרה ולהתחיל מחדש. הכהן הגדול ביום הכיפורים מבצע סדרת פעולות הממחישות את מהות הכפרה. הוא מתחיל בתהליך פנימי, עובר אל אחיו הכוהנים ולבסוף נושא כפרה על כל העם.
אך מה אנו, שאיננו כוהנים, יכולים ללמוד מכך?
כיצד אנו מתמודדים עם המוות? בעולם המודרני, יש נטייה להדחיק אותו – “אכלו ושתו כי מחר נמות”. אך התורה מציעה גישה אחרת: המוות הוא תזכורת לחיים של משמעות, תיקון והתחדשות.
בפרשת קדושים, נפרסת בפנינו רשימת מצוות חברתיות ואתיות, המציירת חזון של חברה מתוקנת. מצוות כמו כיבוד הורים, השארת לקט ופאה לעניים, איסור גניבה ורמאות, אהבת הרע ואיסור נקמה – כולן מצביעות על ערכים שמחברים בין אדם לחברו, בין הפרט לקהילה.
והמסר המרכזי? ואהבת לרעך כמוך – הכלל הגדול בתורה. זהו המוסר האוניברסלי – לא רק מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, אלא גם נהג בזולת כפי שהיית רוצה שינהגו בך.
בעולם שמאבד את הסדר המוסרי, אנו עלולים למצוא עצמנו שבים לתוהו ובוהו. אך כשהסדר נשמר – בין אדם לחברו, בין אדם למקום – נוצרת רקמה עדינה של הרמוניה חברתית.
רעיון זה בא לידי ביטוי גם בקטורת שהכהן הגדול מכניס לקודש הקודשים. יותר מעשרה מרכיבים נמהלים יחד – השורש קט”ר בארמית משמעו קשר. הקטורת קושרת כוחות שונים יחדיו, מזכירה לנו שכאשר אנו מקיימים את המצוות החברתיות, אנו קושרים עצמנו זה לזה, נרקמים יחד לרקמה אחת.
בשבת זו, כשאנו חוגגים את בר המצווה של איתן, נזכור שהמעבר מילדות לבגרות הוא רגע של התחייבות – להתחבר אל הסדר המוסרי, להתחבר אל הקהילה, להתחבר אל המשמעות.
שנזכה כולנו למצוא את דרכנו אל הקדושה – לא רק במקדש, אלא גם בחיים היומיומיים.
שבת שלום,
מיד בנימין ️️-דובי פריצקי-קק"ל
