ישראל קריסטל
לתרומה באתר הכנסו בבקשה :www.hamikra.org
**************************************************
& מצורף מכתבו של כבוד נשיא המדינה מר הרצוג , עם ברכתו למיזם החידונים "תנ"ך בראש"
**************************************************
פנייה לתלמידים להצטרף לקבוצת הלומדים במיזם תנ"ך בראש
מתמודדים יקרים, בממ״ד ובממלכתי - זה בשבילכם!
משרד החינוך והחברה לחקר המקרא, קוראים לכם להיות חלק מקהילת תנ״ך ארצית - בה תלמידים שרוצים להעמיק את למידת התנ״ך, ולרכוש כלי למידה, ילמדו לחידון בליווי כלת התנ״ך וזוכי עבר משנים קודמות!
במסגרת התכנית יתקיים מפגש שבועי - בו תוכלו לרכוש כלי למידה , להכיר את חידון התנ״ך לעומק, להשתתף בתחרויות נושאות פרסים - לזכות בהן, ולזכות לא פחות ואף יותר להכיר חברים חדשים שצועדים איתכם במסע החידון, ולהיות בקהילת התנ״ך הגדולה בישראל…
מעוניינים להצטרף אלינו? הצטרפו לקבוצה שבקישור:
https://chat.whatsapp.com/L5ga1tBry8PD5x5Q3WheY2
בבקשה פרסמו והעבירו להורים ותלמידים.
******************************************
קטע מתוך מכתב שמופיע כאן כנספח.
לאור הניסיון שצברנו עם תלמידי בתי הספר הממלכתי, בששת החודשים האחרונים בתוכנית "תנ"ך בראש", פיצלנו את התוכנית לשתי קבוצות:
הסיוע שלכם יאפשר לנו: החברה לחקר המקרא, (ע.ר.- מלכ"ר-ניהול תקין- ואישור מס בפקודה 46. ללא תמיכה משום גורם ממשלתי) להמשיך ולהפעיל מערכי לימודים חווייתיים, מהנים ומרתקים גם בבתי ספר ממלכתיים נוספים ברחבי הארץ ואף להכין תלמידים לתחרויות מקומיות וארציות ולבסוף גם לחידון התנ"ך העולמי.
10 דקות פודקאסט על הפרשה בעזרת הבינה המלכותית מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל על: (מעניין מאד)
פרשת לך לך:
https://drive.google.com/file/d/1W1wPKGiK6WjjBBU983xnRKkiG3qlXKMj/view?usp=drivesdk
בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (השתפרנו אבל, יש עדין מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע-כבר ניסינו לנקד הכל!).
**********************************************
פרשת לך לך, "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו" - החובה והזכות, בנשיאת האלונקה העברית. ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
אנו מתפללים ומייחלים להשבתם של 11 החטופים החללים הביתה, לקבר ישראל.
פרשתנו מנכיחה לנגד עינינו את – מנהיגותו של אברהם אבינו, שמביאה לנו בשורה, בימים של איום קיומי על הבית והעם העברי, צו השעה הוא, להטמיע את החובה והזכות של כולם, בהתגייסות לנשיאה בנטל האלונקה העברית היהודית בארץ ישראל.
אכן, אברהם אבינו, מתגייס ראשון לנשיאת האלונקה, מכוחה של השליחות האלוקית שהוטלה עליו בייסודו של העם העברי.השליחות עבורו היא חובה וגם זכות: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית, יב', א').
בעוברו את הנהר, אברהם משיל מתודעתו ואמונתו את זהות הפוליתיאיזם– האמונה בריבוי אלים, ומקבל על עצמו בגאון, את זהות המונותיאיזם– אמונה באל אחד.
בעוברו את הנהר, אברהם מייסד לראשונה את העם העברי בארץ ישראל, הארץ המובטחת לו ולזרעו עד עולם: "וַיֵּרָא ה׳ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"( בראשית, יב',ז').
הנה אברהם חווה את המלחמה הראשונה בהיסטוריה, כפי שמתארת זאת פרשתנו: "וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ, מֶלֶךְ אֶלָּסָר; כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. עָשׂוּ מִלְחָמָה ... וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה, וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע, הִוא צֹעַר; וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה, בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים...וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט, הִוא קָדֵשׁ, וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי"( בראשית, יד').
במלחמה זו נלקחו בשבי – לוט בן אחיו של אברהם ומשפחתו המורחבת על נשותיהם וטפם:"וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם"(בראשית, יד',יב').
כתוצאה מכך, בתחושה של שליחות ומחויבות, מקים אברהם את הצבא העברי הראשון בפיקודו, שמנה אז - 318 לוחמים: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת" (בראשית, יד', יד').
מפרש רש"י: "וַיָּרֶק - אזדיין בחרבי עליכם". במילים אחרות, במלחמת מצווה אל מול אויב, על כולם לדעת, כיצד להפעיל את נשק המלחמה. אברהם מקים צבא עברי ומגייס אליו את כל ברי הגיוס ללא הגבלה מספרית, ללא יוצא מן הכלל: "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו".
ואכן זה קרה בפועל, הצבא בראשותו של אברהם השיב מלחמה שערה:" וַיִּרְדֹּף, עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם, עַד חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית, יד',טו'-טז').
אברהם הציב באותה מלחמה שתי מטרות: האחת, להכות ולמוטט את האויב והשנייה, הצלת לוט, משפחתו ורכושו מהשבי. ברוך ד', שתי המטרות הושגו במלואן. הראשונה – " וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם, עַד חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק.
מפרש רש"י: -"דַמָּשֶׂק- שרדף המלכים עד דמשק ". גם המטרה השנייה הושגה: " וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם ".
הנה כי כן, החובה והזכות בהתגייסות כולם בנשיאת נטל האלונקה העברית, נולדה בפרשתנו במנהיגותו של אברהם ובהשראתו, והתגלגלה לה עד ימינו, לפתחה של - אבחת חרבות הברזל בשמחת תורה תשפ"ד, בשבעה באוקטובר 2023, מכוחה של המילה המקודשת - הִנְנִי.
הִנְנִי - היא מילה אברהמית בראשיתית מכוננת, המציגה מהות ייחודית של - שליחות, נאמנות והתמסרות אנושית טוטלית ללא פשרות לציווי אלוקים.
המילה נוכחת בתנ"ך – 157 פעם.
מכוחה של - הִנְנִי , האלונקה העברית קוראת לכל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל, להיכנס תחתיה. יש צורך ומקום לכולם. האתגר העומד לפני העם העברי במלחמת המצווה, עדיין גדול ודורש נשימה ארוכה ואורך רוח והתגייסות של כולם תחת האלונקה.
כך מתגלגלת לה – הִנְנִי, למלחמתו של משה בעמלק: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם". תגובתו של משה היא: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.
מה קורה בפועל?:"וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק ".
התוצאה הייתה:" וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ, לְפִי חָרֶב " ( שמות, יז', ח'-יג').
החובה והזכות בהתגייסות כולם בנשיאה בנטל האלונקה העברית, מהדהדות גם בשירת הניצחון של דבורה הנביאה בתום מלחמת המצווה במיטוט האויב הכנעני, בבואה חשבון עם אנשי מֵרוֹז, שהשתמטו ולא נכנסו תחת האלונקה:"בבִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם, בָּרְכוּ ד'... אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ד' אֹרוּ אָרוֹר, יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ד' בַּגִּבּוֹרִים".
כך גם בתקופה מאוחרת יותר, החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה העברית, משתקפות במלחמתו של דוד המלך בעמלק, עת אנו מתוודעים לאכזריות עמלק: "וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל נֶ֙גֶב֙ וְאֶל צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד גָּד֔וֹל ...וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַאֲנָשָׁיו֙ אֶל הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ׃ וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר אִתּ֛וֹ אֶת קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת. וּשְׁתֵּ֥י נְשֵׁי דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי".
בנקודת שפל זאת, דוד פונה בשאלה לאוּרִים והַתֻּמִּים שבאפודו של אביתר הכהן:"וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶ֔לֶךְ, הַגִּֽישָׁה נּ֥א לִ֖י הָאֵפ֑וֹד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת הָאֵפ֖וֹד אֶל דָּוִֽד׃ וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בד' לֵאמֹ֔ר אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד הַזֶּ֖ה הַאַשִּׂגֶ֑נּוּ, וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ - רְדֹ֔ף כִּֽי הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל".
דוד יוצא למלחמה בעמלק ממוטט אותו ומשחרר את השבויים: "וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע־ מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ... וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד הָעֶ֖רֶב לְמׇחֳרָתָ֑ם וְלֹא נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ נַ֛עַר אֲשֶׁר רָכְב֥וּ עַל הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ.וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כׇּל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד" (שמואל א', ל', א'-יט').
הנה כי כן, מטרות מלחמתו של דוד בעמלק – הושגו.
הביטוי – עדינו העצני, המשלב תורה וצבא, ספרא וגם סייפא, משויך לגיבורו של דוד המלך כנאמר בתלמוד: " הוא עדינו העצני - כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן, טז' ע"ב).
החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה העברית האברהמית, היא קריאת אַיֶּכָּה, כנגד אלו הנגועים באפקט הצופה מהצד, נוכח משימות ואתגרים של צו השעה, המחייבים את כולם, בקריאת – הִנְנִי, ללא יוצא מן הכלל, להיכנס מתחת לאלונקה העברית, בשעה זאת של מלחמת המצווה בה אנו נתונים, כמאמר הנביא: "הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו, ל', ז').
החובה והזכות המוטלות על כולם היום – חרדים, דתיים וחילוניים כאחד, בנשיאת נטל האלונקה העברית, היא מכוח קריאתו של משה לשניים וחצי השבטים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" ( במדבר, לב', ו').
החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה העברית, היא גם מורשתו של אמיתי גרנות הי"ד, שנפל בלבנון במלחמת חרבות ברזל ואביו הרב תמיר גרנות ראש ישיבת ההסדר אורות שאול בתל אביב, יצא בקריאה לבני הישיבות ולראשיהם, בכז' בתשרי תשפ"ה 29.10.24 : "ואנכי עפר ואפר, אינני מבקש שתקשיבו לי מחמת שאני ראש ישיבה או רב, אלא הקשיבו ללב מורתח, לעניים דומעות, מכוח בני הקדוש בן הישיבה אמיתי צבי, שמסר נפשו על קידוש השם והשבוע יחול היארצייט שלו, ואנא קבלו האמת ממה שאמרה, אפילו קטן שבקטנים, ולא תגורו מפני איש, והעבירו את דבריי איש לרעהו, ודברים היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב. ודווקא בגלל שכולנו שותפים בכך, אני רוצה לספר לכם מה המציאות אצלנו: אצלי בישיבה לומדים עכשיו רק שיעורים א' ו-ב', שאר התלמידים, שזה חמישים אחוז מהם, נלחמים עכשיו בלבנון ובעזה, ומוסרים נפשם וגופם ממש כפשוטו על כלל ישראל. ככה הוא המצב בכל הישיבות. אני רוצה להסביר לכם דבר פשוט – אם הם לא היו נלחמים, לא היה צבא. לא היה מי שיחסום את החיזבאללה והחמאס. בלבנון יותר מחמישים אחוז מההרוגים הם בני ישיבות ואברכים עכשיו או לשעבר. בני אהובי אמיתי היה צריך להתחיל בעוד שבוע ללמוד בישיבה, להמשיך את לימודיו, אבל הוא לא יעשה זאת, מפני שנהרג על קדושת השם, כדי שכולנו נוכל ללמוד תורה ולגדל את ילדינו, ולחיות את חיינו כאן בארץ הקודש. כמוהו יש עוד כמאתיים בחורי ישיבות ואברכים. אל תלחמו על חוק שיפטור אותנו, כי זו לא תורה, ואתם תמתחו עלינו את מידת הדין חס וחלילה אם את זה תעשו. תילחמו שנוכל להתגייס למסגרות חרדיות אמיתיות, תילחמו שיהיו גם מסגרות צבאיות שקרובות לישיבות למי שזה ישמור עליו תילחמו שחלק יישבו וחלק יתגייסו, תילחמו שאחרי שנשלח את כל מי שיכול ללכת, רק אז ייתנו תקציבים לאלה שיישארו בישיבה, ואח"כ יחזרו אלה וילכו אלה, ונהיה שותפים בצרת הכלל".
הנה ראוי לדעת, שאברהם אבינו נולד בשנת 1948 למניין שנות בריאת העולם: כדברי חז"ל: "תרח בן שבעים שנה הוליד את אברם ואת נחור ואת הרן, שנאמר (בראשית י״א כ״ו) וַיְהִי תֶרַח בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. נמצא אברם נולד, בשנת אלפים ותשע מאות וארבעים ושמונה לשנות עולם "( ספר סדר עולם רבה, פרק א׳ ).
שנת 1948 מהדהדת באתוס תקומתנו במדינתנו, המחבר את כולנו ביחד, ללא יוצא מן הכלל, לחובה ולזכות בנשיאת נטל האלונקה העברית, כפי שקורא לנו הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו : "וְקוֹיֵ ד' יַחֲלִיפוּ כֹחַ,יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ... אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, יַעְזֹרוּ; וּלְאָחִיו, יֹאמַר חֲזָק".
רק באמונה, בתקווה וכולם ביחד, ננצח. עם ישראל חי .
שבת שלום ומבורך
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
ב"ה. לפרשת לך-לך תשפ"ו- בלומה טיגר-דיכטוולד - האדונית והשפחה
לפנינו שתי נשים חזקות בעלות מעמד שונה. שרה היא הגבירה בעלת רכוש ומעמד, אך היא עקרה, ואילו הגר היא שפחתה המצרית של שרה. שרה פונה ביוזמתה אל אברהם ואומרת לו: "...הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי" (בראשית טז, ב). אומר רש"י: אבנה ממנה, בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי. כלומר לפנינו מניע אישי של שרה. אברהם נענה להצעתה.
על הגר שפחתה של שרה אומר רש"י: שפחה מצרית- בת פרעה הייתה. כשראה נסים שנעשו לשרה אמר: מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר. התעברותה של הגר מעידה על כך ששרה היא העקרה ולא אברהם. על כן סבורה הגר שההריון והלידה יעניקו לה מעמד מיוחד בבית אברהם. מכאן יובן מדוע נאמר: "וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ". הגר מבטאת זלזול בשרה.
שרה מאשימה את אברהם בזלזולה של הגר בה, והיא מתעמתת אתו בחריפות. "חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ: (טז, ה). חשוב לציין כי גם שרה וגם אברהם אינם מכנים את השפחה בשמה. אברהם משיב לה: "הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ". מבחינת אברהם היא הייתה ונשארה שפחתה האישית של שרה, ועל כן הטיפול בה נתון ביד שרה. אין מקום אם כן לתלונתה.
הגר נָסה מבית אברהם מול התעללות שרה בה. עזיבת הבית היא מעשה אמיץ מצד הגר המבטא רוח עצמאית. ברור לה כי אברהם לא יגן עליה. הכתוב מגלה אהדה כלפיה. הגר זוכה להתגלות אלוהית. היא האדם הראשון במקרא אליו מתגלה מלאך הפונה אליה בשמה הפרטי, "... וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי? " (טז, ח). הגר מכירה את מקומה כשפחה, ועונה: "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת". המלאך האומר לה לשוב אל שרה ולהתענות תחת ידה, מבשר לה על הולדת בנה, ובאופן חריג גם מציין את שמו. ישמעאל הוא האדם הראשון במקרא שניתן לו שם בטרם נולד. והטעם? "כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ". האהדה נתונה להגר. ה' ראה את העינויים והייסורים שהיא חוותה.
הגר היא האישה היחידה במקרא המקבלת הבטחת זרע. "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (שם, יא). הבטחה דומה להבטחה שניתנה לאברהם. הגר מעניקה שם לא-ל , "אֵל רֳאִי " הא-ל שרואה אותי בניגוד לאברהם ולשרה שאינם רואים אותי. "האל הרואה בעלבון של עלובים" אומר רש"י. עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד: " (טז, יד). מי קרא? על פי תרגום אונקלוס, המלאך קרא. זכתה הגר שבאר המים תקרא על שם דבריה "אל ראי". "ותֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן ". הגר ולא שפחה. ישמעאל הוא בנם של אברהם והגר.
הפעם השנייה בה מופיעה הגר במקרא היא כאשר היא מגורשת בפקודת שרה מבית אברהם. שרה הרואה את ישמעאל מצחֵק (פרשנים חלוקים בשאלה מה פירוש המילה מצחק, ומעניין לציין כי מצחק ויצחק הם מאותו השורש).
שרה דורשת מאברהם: " גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. (כא, י-יא). הגר וישמעאל אינם מופיעים בשמם. ישמעאל הוא בן האמה ולא בנו של אברהם. בן האמה מול בני, בן הגבירה, המופיע גם בשמו, יצחק. שרה דואגת לירושת בנה. כיצד רואה אברהם את המצב? "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ " (כא, ב). ישמעאל אינו בן האמה, הוא בנו. הכתוב מציין כי הדבר רע מאוד בעיני אברהם.
הגר הופכת לגיבורה מרכזית של העלילה. היא ובנה תועים במדבר באר שבע. המים אוזלים, +
היא מתרחקת מן הילד למען לא תצפה במותו, ובוכה. שוב נתונה אהדת הכתוב להגר. היא זוכה שוב להתגלות אלוקית הפעם ממלאך ה' המדבר אליה משמים. הוא פונה אליה בשמה.
"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" ( שם, יז). ושוב מובטח לה " כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ ". השמעת קולו של המלאך משמים מזכירה את קול המלאך בעקידת יצחק הקורא אל אברהם מן השמים, ואומר לו: אל תשלח ידך אל הנער. גם כאן נחתם הדבר בהבטחת בנים. " כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו "(כב, יז).
לפנינו אם כך שתי נשים בעלות עוצמה. האדונית והשפחה. לאחר נישואי יצחק, נאמר על אברהם " וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה " (כה, א). היא אישה ולא פילגש. אומר רש"י: קטורה- זו הגר . ונקראה קטורה על שם שנאים מעשיה כקטורת, ושקשרה פתחה, שלא נזדווגה לאיש מיום שפרשה מאברהם. לבלומה דיכטוולד. ד' חשון, תשפ"ו.
&
דבר תורה -פרשת לך לך תשפ"ו - איך ללכת? איך לעמוד?
מייקל אייזנברג
פרשת השבוע פרשת לך לך פותחת בציווי לאברהם:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.
וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו.
וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'. וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. (בראשית יב, א - ט)
בשבועות האחרונים (פרשות 'וזאת הברכה' ו'בראשית') עסקתי במשה שכונה 'איש הא-להים', באברהם שכונה 'נשיא א-להים' ובחנוך ובנח שעליהם נאמר 'שהתהלכו את הא-להים', וגם בעמידתם של אדם הראשון וקין לפני הא-להים. הסברתי שחנוך ונח שהתהלכו 'את הא-להים' במובן שהם קיימו את מצוות הא-ל ("וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים כֵּן עָשָׂה" (בראשית ו, כב)) וחיפשו דבקות בא-ל, אבל באופן אישי ופרטי. כדי לממש את שאיפותיהם הרוחניות הם התבדלו מהציבור ומהאווירה הקלוקלת שסביבם במקום לנסות ולהשפיע על החברה.
השבוע אני מעוניין להסביר שהכינוי 'נשיא א-להים' לא נובע רק מאמירה תוכנית וערכית ייחודית, אלא מתכונה אישיותית והתנהגותית שמפעילה את אברהם והופכת להיות סימן ההיכר שלו. כזכור, הסברתי שמשה היה 'איש הא-להים' בה' הידיעה, כי הנאומים שנשא בפני עם ישראל נחקקו בתורת הא-ל לדורות. לעומת זאת, דבריו של אברהם מול הסביבה בה פעל, לא נכתבו לדורות. אז מה כן? ההתנהגות שלו ודרכי הפעולה הן המסר העיקרי שעלינו להפיק ממעקב אחרי מעשיו של אברהם. לכן, ברצוני להסביר כיצד התהלכותו של אברהם, החל מהפרשה שלנו ולאורך כל הדרך, הובילה אותו להתייצבות נועזת מול ה', וזיכתה אותו בעמידה שונה מכל מי שהיו לפניו ואחריו.
על רקע התהלכותם של חנוך ונח ניתן לראות בפסוקים שגם אברהם מקיים את צו ה'. ה' אומר לו "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" והוא עושה זאת: "וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". אבל, מיד מתוארת הרחבה: למרות שאברהם צֻוָּה ללכת בלשון יחיד, לוט מצטרף אליו: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט". וזה לא הסוף - בהמשך מתואר שלא רק שהוא לא הולך לבד, אלא הוא לוקח איתו את שרי אשתו, את לוט, את הרכוש ואת אנשי הקהילה שלהם. ה' אמר לו לעשות מסע. "לֶךְ לְךָ… אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" זה ללכת אל הלא-נודע. למסע שאין לו יעד מוגדר. אברהם מרחיב את הציווי, אורז את הביזנס, ועולה לארץ עם משפחתו וכל הקהילה שסביבו.
בנוסף, מיד עם הגעתו לארץ הוא כאמור קיים את צו ה' כלשונו: "וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". אבל, הוא לא עוצר ולא מסתפק בכך, ומיוזמתו: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו". גם לאחר שהוא כבר מקבל את האישור שיוזמתו להעביר את מסרי מזכה אותו בארץ, הוא לא עוצר, אפילו שכבר יש לו מקום התיישבות "מאושר" על ידי ה' באלון מורה. והתורה ממשיכה לתאר: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'". וממשיכה הלאה כי אברהם ממשיך: "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה". במילים אחרות: אברהם לא עוצר. הוא לא מקיים ציווי אלא עושה מהלך.
בפרק הבא, בהמשך לפעילותו העצמאית של אברהם, שלא מקיים באופן מצומצם ואישי את צו ה' אלא מרחיב אותו, ומפרסם אותו, אין פלא שכשמגיע רעב לארץ הוא מחליט בעצמו לרדת למצרים. בלי שום דו-שיח עם ה' אברהם חוזר משם לארץ ומחליט על דעת עצמו שכדי להימנע מריב עליו להיפרד מלוט, אפילו במחיר של ויתור על אזורים מסויימים בארץ שהובטחה לו. כלומר, במשך תקופה ארוכה, בה אין דיבור של ה' עם אברהם, הוא פועל על דעת עצמו, ולא מחכה להוראות ספציפיות, גם אם שני המהלכים המתוארים אינם פשוטים כלל ועיקר (ובאמת מהלכים אלו זכו לביקורת נוקבת מצידם של פרשנים והוגים לאורך הדורות).
מאיפה אברהם ידע מה לעשות? 'לך לך ללא נודע', ממחיש שאין כאן משימה קונקרטית אלא שליחות לשמה. לכן להבנתי, אברהם ראה בהבטחת ה': "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" קריאה לפעולה ולא נבואה שה' מחוייב לקיים.
אפילו, כשהיה נראה שמאמציו ירדו לטימיון כי אין לו יורש וממשיך, וה' אמר לו: "אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד" (בראשית יז, א - ב), וגם כשיעקב אומר ליוסף: "הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק…" (בראשית מח, יז), יש לדייק שהניסוח הוא 'להתהלך לפני' ולא 'להתהלך את'. באופן כללי 'להתהלך', איננו במשמעות הרגילה של בניין התפעל שהוא פעולה רפלקסיבית (כמו להתלבש או להתקדם), אלא מציין הליכה קבועה ורגילה. סוג של תהליך, כפי שגם פירש ר' עובדיה ספורנו על הפסוק המתאר את ה' כ"מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם": "מתהלך בגן – אנה ואנה כפי התכלית המכוון, כמו ״התהלך בארץ״ (בראשית יג, יז), ״ויתהלכו מגוי אל גוי״ (תהלים קה, יג)". אבל אם 'להתהלך את' הכוונה היא ללכת בעקבות ה' צעד צעד, למלא את מצוותיו ואפילו לרדוף אחרי דבקות בו, הרי ש'להתהלך לפני' הכוונה היא ללכת לפני ה' - להקדים אותו בצעד משלנו. כלומר, ללכת מעבר למה שהוא אמר ואפילו להוביל אותו, כביכול. להבין מה החזון ומה היעד, ואם הם לא ברורים לייצר אותם, לשאוף לממש אותם, לתכנן כיצד לעשות זאת, לקרוא את המפה ולהעיז ולפעול, גם בלי הדרכה מפורשת.
תכונה זו של יוזמה פעילה, היא המביאה את אברהם ליכולת העמידה מול ה' בעוז ובענווה. לא ארחיב במסגרת זו על כל המשאים והמתנים של אברהם "נשיא א-להים", ומאוחר יותר משה "איש הא-להים", מול הא-ל. אתייחס רק לאירוע שבעיני הוא האירוע המכונן של ספר בראשית - המשא ומתן שערך אברהם להצלת סדום מהשמדה (בראשית פרק יח).
כידוע, לאחר שהמלאכים בישרו לאברהם שיוולד לו בן משרה אשתו, ה' גילה לו שהוא עומד להשמיד את סדום ואז נאמר: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע". "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם" מציין שבשונה מאדם וקין שה' פנה אליהם בדין ודברים, כאן אברהם הוא היוזם. יש לו אמירה מוסרית וערכית והוא לא חושש לשטוח את דבריו, אפילו בפני הא-ל.
אם חושבים על העיתוי - אחרי שנאמר לו שיזכה לילד - מתחזקת אפילו יותר ההשוואה לאדם וקין. אדם, שכפי שתיארתי בדבר תורה לפרשת בראשית, לא באמת עמד מול הא-ל, נגזר עליו מוות. כתוצאה מכך התחדש שהוא יוליד כפתרון להמשך האנושות: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים… כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, טז; עיינו גם בספרי ״עץ החיים והכסף״ למה אדם וחווה לא הולידו ילדים בגן עדן). קין כפי שהסברתי לפני שבועיים, השתמש ביכולת שלו לבחור אם להוליד או לא, כאיום, והשיג עסקת טיעון, שגם בה ספק אם עמד. אברהם, בדיוק כשהיינו חושבים אולי שהגיע הזמן שיתרכז באירוע המשמעותי שעומד לקרות בחייו הפרטיים בעזרת-ה', דווקא מתאמץ לטובת אחרים ואפילו מוכן להתעמת עם ה' בזמן סופר-רגיש: שעה שאשתו בת התשעים בהריון והם זקוקים להרבה סייעתא דשמיא.
אברהם עותר בעד סדום, ומבסס אמירה נועזת כלפי ה': "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע… חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית יח, כג - כה). לאחר מכן, כדרכו הוא מרחיב את הנקודה מעבר לצדיקים עצמם, ובדרך של משא ומתן סבלני, הוא מצליח להוריד את הרף הדרוש להצלת כל העיר (ולא רק הצדיקים), מ-50 ל-10 צדיקים בתוך סדום. כלומר, תוצאת המו״מ היא הסכמה עקרונית מותנית לחוס על העיר, אם יימצא בה מניין צדיקים. מדוע? כי עשרה אנשים, שנחושים לחולל שינוי לטובה, יכולים להפוך את העיר בעצמם. בפועל, בסדום אלו לא נמצאו, והערים נהפכו לעיי חורבות בתמרות אש ועשן מאת ה'.
עם זאת, בזכות הליכתו לפני הא-ל ויוזמתו לתבוע צדק, אברהם זוכה להצלחה נורמטיבית-מערכתית שתהיה תקפה לעולם ועד. גם אם הוא לא הצליח להציל את סדום מהשמדה בפועל, כשהתורה מתעכבת על סיפור הצלת לוט, היא מגלה שה' קיבל את עיקרון ההפרדה בין צדיק לרשע למרות שאברהם לא ביקש מפורשות להציל את לוט אחיינו.
ה׳ מעיד עליו בעצמו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" והסיפור הגדול הוא שה' קיבל את דבריו של בן אנוש, לתת אמון ביכולתם של אנשים להשתנות, אם רק יהיה קומץ נועזים שיחוללו שינוי אמיתי. וזו כאמור, התכונה הבולטת של אברהם עצמו שלא עוצר אלא ממשיך תמיד להתקדם במסע, ומנכיח את שם ה' גם אם לא צווה על כך. אברהם ומשפחתו הם מנוע שינוי המוכיחים שקומץ אנשים נחושים יכולים לחולל שינוי.
שלוש התמונות של עמידה לפני ה' - אדם, קין ואברהם - יוצרות מדרג של רמות נוכחות: אצל אדם מדובר בכמעט אפס נוכחות כשהוא וחווה מתרכזים בעיקר בהסתרה של עצמם ומעשיהם; העמידה מול ה' אצל קין היא בעיקר טקטיקת נטישה והתחמקות מעונש; אצל אברהם זו התייצבות מוסרית תוך כדי סיכון להיות שונה ואפילו אולי חצוף. הוא יוזם. , למעשה, מאז ועד היום הימנעות מהדין והאמת, ניכור לאחריות, ושותפות פעילה ויזומה הן שלוש גישות-אב להתמודדות בכל משא ומתן, קונפליקט או אתגר. כבני אברהם, אבי האומה הישראלית ומי שכונה על ידי עמים אחרים "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (בראשית כג, ו), עלינו לראות את עצמנו כעמוד האש ההולך לפני המחנה. עלינו לצעוד בראש לפני ה׳. עלינו ליזום, לאסוף אנשים ולשנות את המציאות לטובה. כמו שהפרשנים ביקרו את אברהם, לפעמים נמתחת ביקורת מהסביבה על יוזמה שאיננה מתיישבת עם קו החשיבה הסטנדרטי, אבל היו בטוחים שנהיה ברכה אם נתאמץ ולא נחכה שהברכה תנחת עלינו משמיים.
מייקל אייזנברג
&
ב"ה, לך-לך תשפ"ו - אברהם המחפש- אריה דיכטוולד.
מקובלת הקביעה שעם ישראל הביא לעולם את המונותיאיזם = האמונה באֵל אחד ויחיד. גילוי מהפכני בעולם של ריבוי אלים (פוליתיאיזם). הראשון שהביא את המונותיאיזם, על פי אמונתנו, הוא אבינו אברהם. עיון בכתובים אינו מצביע ישירות על כך.
ננסה להוכיח זאת מהכתובים בהקשרים שונים במקרא ולהפנות מבט להשקפת חז"ל על האופן שבו מגיע אברהם לרעיון הגדול הזה. נתחיל בניתוח הפסוקים.
א. הרקע האישי של אברהם
פרשת נח פרק יא, כו-לא): וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן: =תרח הוא אבי אברהם
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח, תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט .=לוט הוא בן אחיו
וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים: =טרגדיה משפחתית !
וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה: =שמחות
וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד: =טרגדיה משפחתית נוספת !!
(לא) וַיִּקַּח (לפי התרגום: בדיבורים. ע"י שכנוע) תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: =ההליכה לארץ כנען היא החלטה משפחתית.
מדוע מחליט תרח לצאת ? כנראה, בגלל האסונות. "משנה מקום משנה מזל".
ב. בן כמה אברהם ביציאה מחרן?
פרשת לך פרק יב : וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן:
ג. משהו לא מסתדר בחשבון ?
שמות פרשת בא פרק יב :(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: =והלוא היו במצרים 210 שנים? תשובה: כשמחשבים את השנים מלידת יצחק אנחנו מקבלים 400 שנה. אברהם היה בן 100 בלידת יצחק. הבטחת הגלות הייתה בברית בין הבתרים. *מכאן: אברהם היה בן שבעים שנה (70) בברית בין הבתרים.
הבעיה: חסרים 5 שנים בין הציווי " לך" לברית בין הבתרים. מה קרה באותן חמש שנים ?
# מסקנה הגיונית: אברהם היה בארץ כנען. ה' כרת עמו שם ברית ואחר כך חזר לחרן. על-פי המחקרים הרבים, כנראה שחרן הוא החורן של ימינו. באזור הגבולות סוריה, ירדן וישראל בדרום מזרח הגולן.
ד. האם אברהם הכיר את נח והאם היה בדור הפּלגָה ?
נחסוך את החישוב העצמי ונעזר בספר היסטוריה עתיק יומין:
סדר עולם רבה =הברייתא של סדר עולם היא חיבור המיוחס לתנא רבי יוסי בן חלפתא ] (מהדורת ליינר) פרק א: "מאדם עד המבול אלף ותרנ"ו (1656) שנים, וזה פרטָן, אדם ק"ל (130), שת ק"ה (105), אנוש צ' (90), קינן ע', ... ונח בן שש מאות שנה וגו' (בראשית ז ו). חנוך קבר את אדם, וחי אחריו נ"ז (57) שנה, מתושלח מיצה ימיו עד המבול, מן המבול עד הפלגה ש"מ (340) שנה, נמצא נח חי אחר הפלגה עשר שנים אבינו אברהם היה בפּלגה בן מ"ח (48) שנה"
סיכום ביניים: א. אברהם הכיר את נח. ב. אברהם היה בן 48 בדור הפלגה. ג. המפגש הראשון עם ה' היה בהיותו בן 70. ד. אברהם היה בארץ וחזר לחרן. ה. תרח ביקש להגר לכנען ממצוקות אישיות ומשפחתיות. ו. הקריאה "לך-לך" הייתה בהיותו בן 75. ז. מכאן יובן: "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךּ"ָ – הבחירה והיוזמה בידי אברהם. אין הוא אינו תלוי, שוב, בצרכי המשפחה.
חטא דור הפלגה – כפירה בשלטונו של הא-ל בארץ
פרשת נח פרק יא : (ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: = מהו אותו "שם"?. אות וסמל. כמו (ישעיהו פרק נו,ה) :וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.
המגדל מסמל את העוצמה האנושית. תפישתם הייתה, אלוהים ברא את העולם ומרגע זה העוצמה האנושית היא השולטת. אלוהים מחוץ לשליטה בארץ. זו כפירה המובילה לעבודה זרה. ("קיצוץ בנטיעות" כדברי רמב"ן)
צא ולמד: כפי שהראנו, אברהם היה אדם בוגר בן ארבעים ושמונה בימי מגדל בבל (דור הפּלגה). גם נח חי בתקופה זו. אברהם התמודד עם שתי מסקנות, זו של הדור שאחרי המבול וזו של דור הפּלגה. נח מוכיח כי אלוקים שליט על הארץ ויכול להפוך סדרי בראשית, כמו המבול. אלא שאחרי המבול אלוקים מבטיח ששוב לא יהפוך את סדר העולם: (פרשת נח ח, כ"ב)- "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". זהו הבסיס הרעיוני של דור הפלגה לניתוקו של הא-ל מהנעשה בטבע ומהעולם האנושי. מכאן הדרך סלולה לתפישה האלילית, שמשמעותה שגורל האדם נקבע ע"י גרמי השמים או ע"י שליט אנושי המושפע מכוחות על. קיימת הפרדת רשויות מובהקת בין העולמות. המגדל בא להציב שֵם – אנדרטה לכוחה של אמונה זו. השמיים נמצאים שָם ואנחנו כאן. כאן שולט הטבע. תפישה זו קיבלה צורות שונות עם הפצת בני האדם בכל ארץ. כל עם אימץ לו צורת מבט אלילית שונה על הכוחות השולטים.
אברהם הגיע למסקנה אחרת מתוך התבוננות בטבע. התבוננות בכל המִכלול. כך מתאר המדרש את חקירתו של אברהם:
בראשית רבה (וילנא) פרשת לך פרשה לט סימן א: ויאמר ה' אל אברם לך מארצך וגו', ר' יצחק פָּתח (תהלים מה, יא) שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ:, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת (=טירה שיש בה אור דולק) אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה! כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם ... והנמשל:
אברהם הוא האדם שמתהלך ומתבונן. כל תופעה, אפילו הרגילה ביותר מושכת את תשומת ליבו. אברהם שואל שאלות כל הזמן. פילוסוף קדום. הטירה המפוארת היא הטבע וכל המצוי בו. ובעל הטירה מיהו ? זה ששולט ומשפיע בה. אברהם למעשה מלמד אותנו להגיע לקרבת אלוקים וליראת שמיים דרך התבוננות מתמדת.
כפי שקובע רמב"ם: (הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ב): "והיאָך היא הדרך לאהבתו ויראתו?. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע (=לדעת) השם הגדול... התבוננות מביאה להכרה. ההכרה מביאה לאהבה וליראה. נח איש צדיק תמים. אברהם ירא א-לוקים מתוך התבוננות. אלוקים חיפש את נח ואברהם חיפש את אלוקים אברהם הוא הקורא "אייכה". אריה דיכטוולד. רעננה. ה' חשון תשפ"ו
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 366 -משמעות עזיבת הבית -חיים קופל
1) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (יב,א). יש להבין לשם מה היה צורך להורות לאברהם אבינו לעזוב את בית אביו, הרי הוא היה בן שבעים וחמש באותו אירוע, נשוי לשרה אשתו, וסביר שנהג כמו שכתוב בפרשת בראשית "עַל כֵּן יַעֲזֹב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" (ב, כד) ועזב כבר את בית הוריו לפני כן.
2) עוד יש לשאול, מדוע ציווה הקב"ה את אברהם לעזוב את ארצו, ואת מולדתו, ורק בסוף את בית אביו, הרי בפשטות עליו לעזוב קודם את בית אביו, אח"כ הוא מתרחק מביתו, ועוזב את מולדתו, ורק בסוף הוא עוזב את גבולות ארצו? ממש הפוך מהסדר שנצטווה ?
3) נראה לתרץ לפי פירוש המלבי"ם, שה' ציווה את אברהם לעזוב את ארצו, ומולדתו לֹא בְּאֹפֶן גַּשְׁמִי, טֵרִיטוֹרְיָאלִי, אלא את תרבות המקום שבה היו האנשים רעים וחטאים ועובדי ע"ז, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יִלְמַד מֵאֱמוּנוֹתֵיהֶם הַכּוֹזְבוֹת. (הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל פירש " על כן יעזב" מלשון עיזבון, שיקח עמו את המסורת והנהגות ביתו). לָכֵן קַל יוֹתֵר לָאָדָם לְהִתְרַחֵק מֵהַשְׁפָּעָתָם הַשְּׁלִילִית, וּמִדֵּעוֹתֵיהֶם הַכּוֹזְבוֹת שֶׁל בְּנֵי אַרְצוֹ, שהשפעתם עליו היא במילא מועטה. קשה יותר לעזוב את מולדתו שלה השפעה גדולה יותר, והכי קשה לעזוב את משפחתו, בית אבא. ממילא מובן למה נצטווה אברהם לעזוב את בית אביו, ולמה הסדר הוא : ארצך, מולדתך, ובית אביך, מהקל אל הכבד. (ראה גם בדומה פירוש אוה"ח הקדוש על הפסוק "לך לך מארצך")
4) עוד באותו ענין, נאמר "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו, וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ.. וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" (יב,ה). לכאורה יש להבין, למה התורה צריכה לציין במפורש שאברהם אבינו לקח עמו לארץ כנען את אשתו, קרוביו, וכל רכושו, הרי זה ברור, כיוון שהוא עוקר לארץ כנען טבעי שהוא לוקח אתו את כל משפחתו ורכושו?
5) נראה להסביר, שדרך העולם היא , שכשאדם רוצה לעקור ממקומו לארץ אחרת, הוא יוצא תחילה לבדו למקום המיועד, בודק את הסביבה, את אפשרויות הדיור והמחייה, ובכלל האם המקום מתאים לו. ורק אם תשובתו חיובית הוא מביא לשם גם את בני משפחתו ורכושו, אבל אברהם אבינו לא נהג כן, ומיד כשאמר לו הקב"ה לעזוב את חרן ולצאת לארץ כנען, הוא לא חשב על התאמת המקום לצרכיו, מכיוון שהוא לא הלך מסיבת כדאיותו האישית, אלא בכדי למלא אחר ציווי ה', ממילא אין צורך בשום בדיקה, והתורה מפרטת את הנהגתו, לשבחו של אברהם ואמונתו השלמה בבורא. לכן מיד עקר יחד עם משפחתו ורכושו. (מקדש הלוי לרב ישראל דינר זצ"ל).
6) תשובות לפרשת נח
א) כיצד היה מקום לכל בע"ח בתיבה, ובכלל מדוע הסכימו להיכנס לתיבה, הרי מקום מחייתם הוא ביער ? מי מהמפרשים שואל זאת? ומה תרוצו? תשובה: את השאלה שואל הרמב"ן על הפסוק: " ומכל החי מכל בשר" ( ו,יט) ומתרץ שהיה זה נס, שכולם נכנסו לתיבה (ועוד בקומה אחת). ואז הוא שואל אם הקב"ה עושה נס אז למה צריך תיבה, שיציל אותם , בלי שיצטרכו לבנות תיבה? ומתרץ שהקב"ה דורש מהאדם לעשות את המקסימום, ככל יכולתו, ורק אחרי שעשה הוא מצילו מכח נס.
ב) שם של ירק שמופיע בפרשה? תשובה: " בני יפת ..ומשך ותירס" (י,ב)
7) שאלות לפרשת לך לך
א) היכן בפרשה מופיע יִחוּס מִשְׁפַּחְתִּי מְסֻיָּם, בצורה לא נכונה?
ב) מילה שמופיעה בפרשה פעמיים, במשמעות שונה?
שבת שלום-מחיים קופל.- מעדנים 366 פרשת לך לך תשפ"ו
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com -או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לפרשת לך לך -תשפ"ו -יגאל גור אריה
בפרשתנו הציווי הראשון לאברהם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
ה' לא מספק ולו רמז על היעד הנכסף, אך בהחלט מבהיר לו את מה יהיה חייב לעזוב.
כשמתחילים דרך חדשה חשוב קודם להשתחרר מהרגלי העבר ואפילו הרגלים מהבית... ״מולדתך ובית אביך...
"לך לך " לעצמך- תהיה עצמך. עצמך זו לא העיר בה נולדת... עצמך זו המשפחה לה נולדת...
עצמך זה משהו אחר: זה אתה!! נשתדל כולנו ללמוד מאברהם, לצאת למסע אל עצמנו באמת, בלי להסתכל מה יגידו בסביבה ומה ידברו החברים- פשוט להיות עצמך...
אני צריך לבדוק אם אני לא חיי על אוטומט, לפי דפוסים שהוטמעו בי- בלי *בחירה חופשית.*
לפנות מקום/לשחרר להתנקות בפתיחת דרך חדשה אחרת.
ואז נהיה מוכנים, *פתוחים למשימה החדשה- לחיים חדשים*.
אדם זקן ושבע ימים כינס את עשרת ילדיו אל ביתו ואמר: "אני נאסף אל עמי, ברצוני לצוות לכם את עיקר העיקרים".
הוא לקח חפיסת שיפודי-עץ וחילק לכל ילדיו.
כל אחד קיבל שיפוד אחד.
אמר להם אביהם: "נסו כל אחד מכם לשבור את שיפוד-העץ".
כל ילד אחז בשתי ידיו את שיפוד העץ ובקלות שבר את שיפוד-העץ לשניים.
"עכשיו" אמר אביהם, "כל אחד ייקח עשרה שיפודים וינסה לשבור את כולם יחד!"
נטלו הילדים עשרה שיפודים אחזו בשתי ידיהם וניסו לשבור.
המשימה לא הייתה פשוטה ובאמת לא הצליחו הילדים לשבור את השיפודים.
אמנם לכופף אותם הם הצליחו אך לשבור לא.
אמר להם אביהם: "זוהי צוואתי אליכם - כאשר אחזתם שיפוד אחד בקלות יכולתם לשוברו, אך כאשר אספתם עשרה כבר לא יכולתם!
כך גם אתם בני היקרים, אם כל אחד יהיה לעצמו, יחשוב רק על עצמו וטובתו יהיה קל מאד לשוברו.
אך אם תהיו *מאוחדים* - אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד יהיה מאד קשה לשבור אתכם!"
*צאו לטבע! הנסיכה של הסתיו הגיעה- הסתוונית*
הסתיו כאן, אז הגיעה אלינו נסיכת הסתיו הבלתי מעורערת (על המלכה החלמונית נכתוב בפינה בהמשך) *הסתוונית*, שמתחילה את פריחתה על מיניה השונים בימים אלו ברכס החזקה, בהר המירון ובעוד מקומות
הסתוונית מחכה בסבלנות בתור פקעת כמעט שנה (!) מתחת לקרקע ועל כן היא עונה להגדרה "גיאופיט", וכשמגיע הזמן היא עולה עם פרח סגול-ורוד-לבן (בהתאם למין).
הסתוונית (בדומה לגיאופיטים אחרים) מכילה בתוך הפקעת שלה רעלן בשם קולכיצין.
ברפואה כמו ברפואה, כבר מהעת העתיקה למדו להשתמש ברעל במינונים נמוכים כחומר משכך כאבים ואנטי דלקתי, ולמעשה היום, גם ברפואה המודרנית מייצרים אותו במעבדות כתרופה למחלות שונות (כמובן אל תנסו את זה עצמאית או בבית, מסוכן)
אגב את השם החמוד "סתוונית" לא כולם אהבו. אחד מגדולי הבוטניקאים בישראל עם התחדש
