פרשת האזינו - "וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת" - נאום הנאומים בשירה וברגש
ד"ר זאב (ווה) פרידמן *
משה רבנו בנאומו האחרון בפרשתנו בספר דברים, בוחר להשמיעו בשירה ולא בפרוזה. נאומו האחרון, שהוא נאום הנאומים, מקפל בתוכו – עבר , הווה עתיד. יש בו תוכחה לעם ישראל, אך גם נחמה לעתיד. משה איננו מסתפק רק בעדות לנאומו, כתיעוד היסטורי לדורות הבאים, בהביאו כעדים את השמים ואת הארץ : "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי."( דברים, לב', א'), אלא הוא מבין שהמבחן יהיה בהשפעתו האפקטיבית של הנאום על בני ישראל. נכון שלאורך ספר דברים , משה נושא נאומים בנושאים שרבים ,שאותם השתדלתי להציג במאמרי הפרשה השונים. אך הפעם בנאום הנאומים המסכם, זה שונה. הנאום המסכם, אסור לו להיכשל. הצלחתו היא קריטית לנתיב דרכו העתידית של עם ישראל. אין להסתפק – בנעשה ונשמע. אלא –בנשמע ונעשה. הנאומים הקודמים מצטיירים כנאומי מונולוג. לא ברור מהטקסט לאורך ספר דברים , מה הייתה השפעתם על בני ישראל. לא ברור כיצד הגיבו? האם יצאו בתחושה של וואהה? מה הייתה מידת ההשפעה של הנאומים? לכן, בנאום הנאומים המסכם, יש הכרח להשתמש בכלי אפקטיבי, שיפעיל רגש ויחבר את הלבבות. במילה רגש , יש באותיותיה – שגר וגם גשר. אלו שתי המילים שמשה מצפה להן בנאומו.
נכון שעדיין ממתין למשה מעמד אחרון, בפרשה הבאה- וזאת הברכה. אך היא מאופיינת במשה המברך את שבטיו , סוג של ברכות לקרובים אליך, במעמד של פרידה.
מוכר במקומותינו , וורט נחמד על מאפיין הרצף, של הפרשות המסיימות את ספר דברים – ניצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה.
הייחוס הוא להתנהלות תקשורת בין מנהיגים לעמם ובכלל בין בני אדם. אם אתה נוקט בסגנון- ניצבים, של עיקשות ונוקשות ולא בגובה העיניים, אלא מלמעלה למטה, הרי התוצאה תהא – שהשומע יחליט - וילך. אבל אם תנקוט בסגנון של – האזינו, הרי התוצאה תהא- וזאת הברכה.
בהשאלה ניתן אולי לייחס זאת למשה . הוא מבין שנאומים בסגנון ניצבים, יביאו- לוילך, כפי שחווה בנאומו הראשון במצרים-" וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־ מֹשֶׁ֔ה". אך הפעם, הנאום בפרשתנו חייב להביא ל- וזאת הברכה.
מדוע משה בוחר לקיים את נאומו האחרון והמסכם, במתכונת של שירה ?
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת--בְּאָזְנֵי הָעָם: הוּא, וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן. וַיְכַל מֹשֶׁה, לְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה--אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל." ( דברים, לב', מד').
תורת השיווק והתקשורת מלמדת אותנו, שעל מנת להעביר מסר באופן אפקטיבי, שיוטמע, יופנם וישכנע את מקבל המסר, עליך לצרוב בדבריך, לא רק את תבנית ההיגיון והשכל, אלא לא פחות מכך, עליך לצרוב את תבנית הלב והרגש. לכן, נבחר כלי השימוש בשירה , שכולו רגש ותעצומות הנפש, כלי שגורם לרטט לבבות ולחיבור עמוק. כאמור, דרך השיווק בראשית הדרך נכשלה:" וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" , אולי בגלל שימוש יתר בתבנית השכל ולא בתבנית הרגש. אנחנו יודעים עד כמה, סיפור או שיר מרגשים, עשויים לחולל חיל ורעדה , לרתום ולגייס אנשים לשליחות וליעוד, גם אם היא נראית בהתחלה , קשה ובלתי אפשרית ואף חסרת סיכוי.
השימוש בכלי של שירה מעצים את הרגש לגבהים אדירים וגורם לדיבוק של חברים.
יתכן גם שמשה שסבל מפגם כבדות הלשון: "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל ד' בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־ עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי" ( שמות, ד', י') והיותו נתון בסוג של פוסט טראומה, מנאומו הראשון את עם ישראל במצרים ותוצאותיו: "וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־ מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה "( שמות, ו', ט'), בחר לנהל את נאומו האחרון והמסכם, באופן האפקטיבי והמשפיע ביותר, בדרך השירה והרגש.
אנו יודעים שאנשים כבדי פה ולשון, באים לידי ביטוי מרשים, עת הם שרים ומעניקים בשירתם הזורמת לשומע ולמאזין, קורת רוח ממילות השיר ומשמעותן.
אך דומה שכבדות הלשון של משה, היא איננה הסיבה הבלבדית לבחירת כלי השירה בנאום המסכם.
עדות לגדולתה של שירה, בהיותה של התורה הנקראת - שירה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.... "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת"( דברים, לא', יט'-כב'). מפרש הרמב"ן ( 1194-1270): " ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה."
ראויים להדהד באוזנינו פרשנותו של הרב פרופ' יונתן זקס( 1948- 2020), לפרשות וילך והאזינו, למשמעותה של התורה כשירה וכך הוא כותב:" ומדוע נקראת התורה שירה? כי אם רצוננו להוריש את אמונתנו ואת אורח חיינו לדור הבא, אנחנו מוכרחים לשיר. התורה צריכה לדבר אל הרגש, לא רק אל התודעה....המוסיקה היא הממד הרגשי של התקשורת, האמצעי שלנו להביע רגש. המוסיקה היא מרכיב כה חיוני בשיח שלנו... היהדות היא דת של מילים. אולם בכל פעם ששפת היהדות שואפת אל הרוחני, היא מבקיעה אל השירה, אל הניגון, כאילו ביקשו המילים עצמן לנוס מכוח המשיכה של המשמעות המוחלטת. יש בניגון דבר מה המרים את עינינו אל מציאות שמעבר לנתפס. מילים הן שפת הדעת, מוזיקה היא שפת הנפש... כאשר היהודים מדברים, הם לא פעם מתווכחים. אך כאשר הם שרים, קולותיהם השונים יוצרים הרמוניה ... המוזיקה היא שפת הנשמה, ובהגיעו אל גובהה של הנשמה, נכנס היהודי בשערי האחדות האלוקית, המתעלה על הניגודים שבעולמות הנמוכים יותר."
דומה שלידת התיאוריה המדעית – האינטליגנציה הרגשית, מתרחשת בפרשתנו , בנאום השירה הרגשי של משה לדור ב' לקראת כניסתו לארץ.
הרב פרופ' יונתן זקס מוסיף:" פרופ' פיטר סלובי, נשיא אוניברסיטת ייל בארה"ב, יהודי, נצר לשושלת רבנים, שמו הוא עיבוד אנגלי לשם- סולבייצ'יק. תרומתו הגדולה הוא המושג שהוא פיתח עם ג'ון מאייר, במאמר משנת 1989 שהיה לציון דרך- הלוא הוא המושג- אינטליגנציה רגשית, הם הראו כי היכולת שלנו להבין רגשות ולהיענות לרגשות, לא רק רגשות שלנו אלא גם של זולתנו, היא רכיב חיוני בהצלחה בתחומים רבים ובעצם בכל מה שכרוך בהתנהלות במרחב האנושי...אם רצוננו ליצור קשר משמעותי עם הזולת, עלינו להיות מסוגלים להבין איך אנשים אחרים מרגישים. זהו כישרון האמפתיה. הרגשות חשובים. הם מנחים אותנו בבחירותינו. הם מניעים אותנו לפעולה. השכל לבדו אינו יכול לעשות זאת...משה מלמד את בני ישראל שירה. הוא עובר מפרוזה לשירה. מנאום לניגון, ממשפט לספרות...בישורת האחרונה של אחרית ימיו ,הגדול שבנביאים פונה אל בינתנו הרגשית...אם רצונכם לשנות את חייהם של אנשים, דברו אל רגשותיהם. לא רק אל שכלם. היכנסו לפחדים שלהם ופוגגו אותם... בני אדם הם יותר מאלגוריתמים, אנחנו בריות מונעות רגש...המוזיקה היא מפת הרוח היהודית...היהדות היא דת של מילים ואף על פי כן, בכל עת שמילותיה נכספות אל הרוח, הן עוטות כנפי ניגון.....הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב אברהם שפירא, סיפר לי ( הרב זקס) פעם , על שניים מגדולי התורה במאה ה19. ילדיו של האחד נסחפו ברוחות ההשכלה בנות התקופה ורחקו מן המסורת, ואילו השני התברך בילדים שהמשיכו בדרכו. ההבדל ביניהם, אמר הרב שפירא, היה זה-בסעודה השלישית בשבת, הרב הראשון היה אומר דברי תורה והשני שר שירים."
נאום הנאומים המסכם של משה , מתנהל בשירה ואני מניח שגם עם לווית חן של ניגון, כפי שרק עתה חווינו עוצמתה של השירה בתפילות הימים הנוראים. הבה נדמה לעצמנו אמירת הפיוט – ונתנה תוקף, ללא השירה ולחניה השונים. כך הגדולה של הניגון וחיבור המלודיה , מועטרת בקדושה ובטהרה מבית היוצר המוזיקלי של המלחין יאיר רוזנבלום (1944 –1996). שכן, עוצמת הרגש בהארת יצירתו האלוקית של רוזנבלום, שוברת מחיצות בין אנשים ובין מגזרים. ראו כיצד בערב יום כיפור האחרון, הוצפו הרשתות החברתיות הדיגיטליות בהופעה של מקהלת חסידי סאטמר, שביצעו את ונתנה תוקף, בלחנו של יאיר רוזנבלום. מי היה מאמין לחיבור שבין החסידים לבין יאיר רוזנבלום. האם אין בכך דוגמא מוחשית להארתה של תפילת כל נדרי המכילה את כולם ? כך גם, לא היינו יכולים להתחבר רגשית לתפילת כל נדרי העוסקת בשבועות, נדרים וחרמות , ללא הלחן המסורתי האלוקי ,שכולו רגש וחודר ללבבות העולם היהודי לדורותיו. הנה כך גם בהופעתו המרגשת של הזמר ישי ריבו בקיסריה, בחווית שיריו- סדר עבודת הכהן ואוחילה לאל, ביום הכיפורים.
נאומו משה בפרשתנו מאיר את משמעותה של השירה גם בהיבט נוסף, בהקשר לתסמונת השכחה :" צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ. (דברים, לב', יח' ). מסביר זאת המגיד מדובנא (ר' יעקב קראנץ, 1741-1804), שהקב״ה יילד בנו את יכולת התשי- השכחה. אך במקום לעשות ביכולת זו שימוש מועיל, סלקטיבי, מידתי ומבוקר, עם ישראל עשה שימוש רע ולא הוגן ביכולת התשי- השכחה, בכך ששכח את "אל מחוללך", זה שיילד והעניק לך את יכולת השכחה. כך בחיים, על מנת לשרוד או להתקיים או להתקדם, מנגנון השכחה עוזר לנו לא אחת. אבל אל לנו להפעיל את מנגנון השכחה באופן לא ראוי ,לא הוגן, לא אתי ולא מידתי. לפעמים טוב לשכוח וגם להשכיח דברים לא טובים או מעצבנים שנגרמו לנו, כדי לא להישאר בתקיעות ולבזבז אנרגיות נפשיות ומשאבי זמן על דברים שהרגיזו אותנו. לפעמים טוב וחשוב להתקדם קדימה ולא לעשות כל הזמן חשבונות ופנקסנות עם אחרים, שלא אחת עלולים גם להביא אותנו לנקימה ולנטירה. דוגמאות לכך לא חסרות. אבל כל עוד זה נעשה באופן מבוקר ומידתי.
אך תסמונת השכחה גם נוכחת לצערנו בדמנציה ואלצהיימר.
כך מלמדת אותנו בפוסט מקצועי לקראת החגים השנה, מאיה הכט נוירופסיכולוגית בשירות מלב"ב עד הבית, שנפלה בחלקי הזכות הגדולה לשמש כמנכ"ל עמותת מלב"ב העוסקת במתן שירותים טיפוליים בקהילה לאנשים עם דמנציה ובני משפחותיהם. אחד המנגנונים שנשמרים לאורך זמן ברוב מחלות הדמנציה הוא הזיכרון הרגשי. זה סוג של זיכרון לא מילולי שנוצר בחלק של המוח המכונה "אמיגדלה", שפחות פגיעה לנזקי הדמנציה. לדוגמא, מחקרים בנושא מראים שאנשים עם אלצהיימר הצליחו לזכור יותר טוב רשימות מילים בעל מטען רגשי שלילי או חיובי לעומת מידע ניטראלי. הפער הזה יכול להסביר למה אנשים עם דמנציה בשלבים מתקדמים לפעמים מרגישים קרבה ואמון כלפי בני משפחה שהם אינם יודעים את שמם, או מחליפים עם דמות מן העבר שעוררה רגש דומה. במילים אחרות - אם הם מגיבים כך אולי הם כבר לא זוכרים מי הם הקרובים אליהם, אבל עדיין ישנה תחושת מוכרות וזיכרון של הרגש שעוררנו בהם. השימור של הזיכרון הרגשי עומד בבסיס של שיטות רבות לטיפול רגשי לאנשים עם דמנציה. לדוגמא, טיפול בשירה ובמוזיקה. ידוע שגם בשלבים יחסית מתקדמים של המחלה מתמודדים מסוגלים לזהות שירים ששמעו בעבר. זה אומנם נכון במיוחד עבור שירים מעברם הרחוק, שצומדו למטען רגשי זה או אחר, אבל לא רק. שירה ומוזיקה מעוררת בכולנו רגשות. אנחנו יודעים לזהות מוזיקה עצובה או שמחה גם בלי היכרות קודמת, או אפילו יכולת להבין את המילים. דמנציה אינה פוגעת ביכולת לזהות ולחוות רגש בתגובה לקטעים מוסיקליים לא מוכרים, ולכן בהשמעה חוזרת ניכר שהיכולת לזהות שירים מוכרים שמורה.
בנאום שירת האזינו, משה מסיים את תהליך בריאתו של דור ב' , לקראת כניסתו לארץ.
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם: הוּא, וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן. וַיְכַל מֹשֶׁה, לְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה-אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם, לְכָל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם: אֲשֶׁר תְּצַוֻּם, אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם--כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ." ( דברים, לב',מד-מז').
"וַיְכַל מֹשֶׁה" בפרשתנו , מתכתב עם בראשית– "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה."( בראשית, ב', א'-ב') . הנה הרגש שהוא הגשר ( בחילוף אותיות) מדְּבָרִים לבראשית, שכבר שם נחווה את הטראומה של רצח הבל על ידי אחיו קין והשפעתה על הסביבה האנושית. טראומה שהולידה את הצורך, לברוא את עולם הנגינה, שבכוחה לבנות אנושות טובה יותר, על מנת - לעדן, להרגיע, לרסן ולחבר את כל החלקים השונים, לפאזל אנושי והרמוני אחד. כך נולד עולם המוזיקה וכליו כבר בספר בראשית, בדמותו של יובל המוזיקאי הראשון בהיסטוריה, נראה שהוא הפעיל את כליו המוזיקליים, לעשות טוב יותר בקרב האנשים בסביבתו ולמצוא את האיזון המתאים בין כלים שכל מטרתם להשחית ולהרוג ובין כלים מוזיקליים שבכוחן להרגיע ולהפגין שליטה עצמית על יצרים ותאוות אנושיים מסוגו של קין: "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל. הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל. הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. ... וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו: "עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי. כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי? וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי? כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה." (בראשית, ד', כ'- כג').
דומה ששירת הרגש בנאומו של משה בפרשתנו, השיגה את מטרתה והביאה ברכה ,שלכך נתוודע בפרשה הבאה, החותמת את שירת חייו של משה:" וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי מוֹתוֹ." ( דברים ,לג', א').
גמר חתימה טובה ושבת שלום ומבורכת
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
פרשת האזינו - "האזינו השמים ותשמע הארץ..." יגאל גור אריה
סוגיית המנהיג שנכשל מלווה את האנושות לאורך כל ההיסטוריה. במוקד עומדת דילמה גדולה. מצד אחד אם המנהיג נכשל ועבר על ציווי מקור הסמכות שמינתה אותו, הרי שדינו להיות מודח ואם הדברים אף נעשו במזיד אפשר שגם יש להעמידו לדין. מאידך, התייחסות שכזו עלולה להרחיק כל אדם מנכונות להנהיג. אם הנהגה היא תחום לא סלחני לטעויות, הרי שמי שבכל זאת יגיע לעמדת הנהגה ימנע מלהודות בטעויות, וממילא לא יהיה תהליך מסודר של תיקון תקלות ויצירת מתאר שימנע כישלונות בעתיד.
סוגיית המנהיגות מעסיקה אותנו בכל תחומי חיינו – במשפחה, בקבוצה, במדינה ובעולם. השאלה הראשונה אותה היינו שואלים היום היא האם המנהיגים עוברים מסך? משה כנראה לא היה עובר. יהושע - בסימן שאלה...??
תורות שלמות עוסקות בהגדרות מקצועיות, בהדרכה, בהכשרה ובבניית יכולת המנהיגות. בעבר היה נהוג לייחס את יכולת המנהיגות להשראה א-לוהית כביכול, ל"כריזמה". כיום מקובל יותר לחשוב כי מדובר בפוטנציאל הקיים במידה זו או אחרת בכל אדם, וניתן לפתח ולטפח אותו, ואפילו להתאימו למציאות ולתקופה. על בסיס גישה זו התפתחו בעשורים האחרונים טכניקות וטכנולוגיות לפיתוח וטיפוח מנהיגות. למרות קיומם של הבדלים בולטים בין הגישות השונות, כולן מסכימות פחות או יותר על ההגדרה שהמנהיגות מבוססת על קיומן של יכולות אנושיות מסוימות אצל המנהיג. ניתן למנות את היכולות שיש לגביהן הסכמה רחבה ביותר:
סוגיה זו שעלתה בחברה הישראלית פעמים רבות בשנה האחרונה, כלפי קציני משטרה שהתרשלו, כלפי הנהגה מדינית שקיבלה החלטות שגויות בחינוך, כלכלה, חברה, אחדות העם, הקורונה-בעיית ניהול ועוד..., הביאה לדיון ציבורי, הפגנות בו ניתן להציג את האמת שיש בכל אחד מהצדדים, ולא ניתן לטעון שאין היגיון באחד מהם.
דברי התורה בסוף פרשתנו עוסקים אף הם בדילמה זו, אך מכריעים בצורה ברורה לכיוון אחד: "...עֲלֵּה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶה הַר נְבוֹ אֲשֶר בְאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶר עַל פְנֵּי יְרֵּחוֹ, וּרְאֵּה אֶת אֶרֶץ כְנַעַן אֲשֶר אֲנִי נֹתֵּן לִבְנֵּי יִשְרָאֵּל לַאֲחֺזָה: וּמֺת בָהָר אֲשֶר אַתָה עֹלֶה שָמָה וְהֵּאָסֵּף אֶל עַמֶיךָ, ....כִי מִנֶגֶד תִרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָמָה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר אֲנִי נֹתֵּן לִבְנֵּי יִשְרָאֵּל"
משה המנהיג הנערץ, שהוציא את עם ישראל ממצרים, זכה לקבל את התורה במעמד הר סיני, ועמד בראש המסע במדבר – אינו נכנס לארץ ישראל בשל העובדה שנהג שלא כשורה בנושא מסוים, ולא עומדת לו הצלחתו הגדולה בכל שאר התחומים. לא זו בלבד, אלא שגם תחינתו להיכנס לארץ כאחד העם בתחילת פרשת ואתחנן – לא התקבלה, והוא מת מחוץ לארץ.
להיות מנהיג זו לקיחת אחריות ,אחריות אישית ולשלם מחיר כבד על טעויות שנעשו בדרך!! כך גם גובה עוצמת הדרישות, כך גם המחיר שיש לשלם. משה לא זכה לממש את כל חזונו וציפיותיו.
מתי מנהגנו יבינו מהי מנהיגות/לקיחת אחריות??
שבת שלום!
גמר חתימה טובה!!!
יגאל גור אריה
&
בס"ד
אריה ארזי -מנחה סדנאות לניהול ומנהיגות, ומרצה על נושאי המנהיגות וניהול בתורה ובתנ"ך. https://www.aryearzi.com054-6603336, arye.arzi@gmail.com
לפרשת האזינו
צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵ‑ל מְחֹלְלֶךָ
שכחה היא נושא מרכזי בספר דברים. ניתן להיוכח בכך על ידי ניתוח לשוני של שכיחות השורש שכח בתורה. מתברר כי בספר בראשית שורש זה נמצא שלוש פעמים1]. בספרים שמות, ויקרא, ובמדבר שורש זה לא נמצא בכלל. לעומת זאת בספר דברים נמצא שורש זה ארבע עשרה פעמים מתוכם תריסר פעמים מופיע שורש זה בהקשר ליחסים בין עם ישראל והקב"ה2].
בעיון זה נעסוק בנושא השיכחה משמעותה והשלכותיה. מה אסור לנו לשכוח ולמה, וננסה להבין מדוע רעיון זה כה בולט דווקא בספר דברים.
בתחילת פרשת ואתחנן מצווה אותנו התורה שלא לשכוח: " רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" . (ד ט)
משה חושש ומזהיר שנשכח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ? ,מה הם דברים אלה שאותם כל כך חשוב שלא נשכח,
זכירת מעמד הר סיני
מפרשים רבים סבורים כי הכוונה היא למעמד הר סיני. כך מפרש ראב"ע " ולשון הדברים אשר ראו עיניך כלשון האמור בסיני (שמות כ) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, שאם ישכח ויסיר ענין המעמד הנכבד והנפלא ההוא מלבו יבא לכפור בעיקר, וזה אבדן הגוף והנפש, וזהו לשון השמר לך ושמור נפשך מאד."
הרמב"ן מפרש באופן דומה ואומר כי בטרם יזכיר משה בפרשתנו את מעמד הר סיני " הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וצווה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה." לדבריו יש בפסוק גם אזהרה - הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח- וגם מצוות עשה לדורות - וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. זו מצוות לא תעשה מדאוריתא שלא לשכוח את מעמד הר סיני שהרמב"ם שכח למנות אותה בספר המצוות. הרמב"ן רואה ערך אמוני עצום בזכירת מעמד הר סיני " כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל. והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בוודאי שראינו כולנו בעינינו, וכל מה שספרנו להם." כיון שכך הרי כל מי שיבוא "נביא או חולם חלום ויצוונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת" נדע בכל הדורות כי הוא דובר שקר.
גם הרמב"ם3] רואה את חווית מעמד הר סיני כבסיס לאמונתנו. באופן דומה רואה זאת גם ריה"ל בכוזרי. לדברי כל המפרשים שהובאו לעייל וגם אחרים, אין לשכוח את מעמד הר סיני וחובה עלינו להעביר את סיפור וחווית מעמד הר סיני לכל דור ודור4]. גישה זו המייחסת את את פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ למעמד הר סיני מתאימה לתכן נאומו של משה המתאר מיד בפסוקים הבאים את מעמד הר סיני באומרו : "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּחֹרֵב..." (שם, י).
האברבנאל מדגיש את חובתנו שלא לשכוח את מעמד הר סיני -המקור האלוקי של התורה -כי מעמד סיני הוא הגורם שמביא ומחייב אותנו לשמירת המצוות. הנה תורף דבריו " בעבור שלא יבאו לטעות בחשבם שיקיימו את המצות להיותם משפטים צדיקים בפני עצמם ומדות מדיניות משובחות כפי השכל לכן אמר שאין זה מספיק. כי אין שלמות המצות ושכרם אם לא שיעשה אותם האדם להיותם א-להיות ולא מפני שהשכל יגזר עליהם והוא אמרם רק השמר לך וגומר. רוצה לומר רק הזהר מאד שלא תשמור החקים והמשפטים ההם להיותם צדיקים בעצמם כי אם להיותם א-לקיים," דברים דומים מאד אומר המלבי"ם שמדגיש גם הוא את הצורך לקיים את כל דברי התורה לא משום שהם דברים חכמים הגיוניים וכדומה, אלא משום שכך נצטווינו בתורה.
חווית מעמד סיני יכולה לסייע בהגנה המפני דעות של כפירה. כך חשב רבי עובדיה ספורנו שפעל במאה ה16 באיטליה. ספורנו – המוכר לנו בעיקר כרב ופרשן - היה רופא ולמד גם פילוסופיה, מתמטיקה, בלשנות, ושלט בלטינית ובערבית. כך שהיה בקיא גם העולם התורה וגם בעולם המדע של זמנו. ר"ע ספורנו חשש ממצב שבו גורמים מסוימים שהוא קרא להם -אולי באירוניה או בלשון סגי נהור- "חכמים " ינסו בכח הלוגיקה לכפור במציאות הא-ל "השמר לך מדעות חכמיהם המכחישים מציאות האל יתברך ויכלתו והשגחתו, וחשבו הם להביא על כל זה ראיות שכליות. פן-תשכח את-הדברים אשר-ראו עיניך. והטעם שהזהרתיך מאד להשמר מזה הוא, שיש לחוש פן תשכח מה שראו עיניך הגשמיים בסיני, ועיניך השכליים גם כן בפרוש התורה." ההגנה בפני דעות כפירה אלה היא, לא לשכוח את חווית מעמד הר סיני.
לא לשכוח את התורה שלמדנו
יש מרבותינו5],שראו כאן ציווי וחובה להשתדל מאד שלא לשכוח דברי תורה שלמדנו כמו שאמרו חז"ל (אבות ג ח) "רַבִּי דּוֹסְתַאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְּׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד), רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְּׁנָתוֹ6], תַּלְמוּד לוֹמַר (שם,) וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶּׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ." בעקבות חז"ל במסכת אבות צעד גם בעל ספר היראים7], לדעתו זו מצוות לא תעשה שלא לשכוח דברי תורה.
כיצד ניתן לשכוח דברי תורה? יש פרשנים הסבורים8] שזו תוצאה של לימוד שאדם לא חוזר עליו, מחמת עצלות או מכיון שהוא טרוד בדברים אחרים חשובים כמו פרנסה. להבנתו של הרב יהושוע ויצמן, ראש ישיבת מעלות9], אדם הרואה את התורה רלוונטית עבורו, עבור דורו, עבור בניו, הוא לא ישכח את דברי התורה. אדם שוכח כשדברי התורה מנותקים מן החיים, אולם כל עוד אנו מצליחים למצא בדברי התורה את הרלוונטיות לחיינו ומבינים שחשוב שנעביר אותם הלאה לא נשכח אותם.
לא לשכוח את האיסור לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה
בהמשך הפרק יש ציווי נוסף מפי מרע"ה על איסור שכחת הברית : " הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (ד , כג) מתוך ההקשר של פסוק זה לפסוקים שלפניו ולבאים אחריו מדובר כאן על שכחה של איסור ספציפי של לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה. שכחת ציווי זה תוכל להוביל ל וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, ולכך יש השלכות קשות כמו שאומר משה: " הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן" (שם ,מפסוק כו ואילך)
לא לשכוח את ה' א-לוקי ישראל
בהמשך אנו מצווים שלא לשכוח את הקב"ה: " הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (ו , יב) יש להבין זאת מתוך ההקשר. שני פסוקים קודם לכן אומר מרע"ה : וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ (ו ,י-יא)
כאן הסיבה לשכחה היא שהשפע החומרי יכול לבלבל אותנו. כך הבין זאת רבנו בחיי שכתב :" השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. יזהיר הכתוב כי ברבות הטובה והשלוה שיזכיר ימי עניו ומרודו, שהיה עבד במצרים ולא היו לו שם ערים ובתים כמו עכשיו, ושלא ישכח השם שהוציאו מן השעבוד הגדול ההוא אל הטובה הגדולה הזאת, אבל יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לפני אדניו, .. כלומר בעוד שיש לך שפע הטובה הסתכל ביום רעה שהיה לך כבר, ואז תמצא ותזכור היתרון שיש לך היום על הזמן שעבר ותודה להקב"ה על זאת." רבנו בחיי מדבר כאן על כפירה בטובה, מצב שבו האדם מיחס לעצמו את הישגיו החומריים ולא מבין או לא זוכר שכל מה שיש לו מגיע מהקב"ה. משמעות השכחה היא שהשפע שהשפיע הקב"ה אינו במודעות האדם. הוא אינו זוכר שאבותיו היו בעבר במצרים בבית עבדים, ורק בחסדי ה' יצאו אבותינו משם. כך פרש גם אהרון מירסקי בדעת מקרא "מחמת רוב טובה שהריק ה' עליך אתה יכול לבוא לידי קשיות הלב והסתר הדעת, ותשכח את ה' שנתן לך את כל הטוב." למעשה אין זו שכחת קיומו של ה', אלא שכחה שכל הטוב מגיע לנו מאת ה' יתברך.
האם אפשר לשכוח את הקב"ה עצמו ?
לכאורה התשובה חיובית, שכן בהמשך ספר דברים אנו מצווים מפי משה עוד שלוש פעמים שלא לשכוח את א-להים
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. ( ח ,יא)
וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (ח ,יד)
וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן (ח ,יט)
ברור שאי אפשר לפרש שכחה זו באופן מילולי פשוט, שהאדם שכח את בוראו. משום שכאשר אדם מקיים מצוות, מתפלל, אוכל כשר, שומר שבת וכדומה בדרך קבע, אין להעלות על הדעת מצב שהוא קם בקר אחד ושוכח את כל זה. אם הוא לא חולה חלילה זה פשוט בלתי אפשרי. לכן יש להבין זאת בדרך אחרת, ונסתייע בפרשנותו של הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל10], המתייחסת גם לרלוונטיות של הדברים לנו כאן ועכשיו. לדבריו בשכחת ה' יש מספר רמות :
1.האדם לא מודע לכך שיש לעולם בורא, וכי אנו חיים בעולמו של הבורא ובחסדו.
צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי
כפי שראינו לעייל לאורך ספר דברים ועד ולפרשת האזינו, חוזר משה ומזהיר את עם ישראל לבל ישכח את קונו ,את בריתו ,את תורתו ומצוותיו. בשירת האזינו מלמד אותנו משה ששיכחת הקב"ה היא כפיות טובה. אומר משה בשירה : "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵ‑ל מְחֹלְלֶךָ"( לב ,יח)
היכולת לשכוח היא אחת המתנות הנפלאות שקיבלנו מהקב"ה. תשי פירושו תשכח: א-לוקים העניק לנו את התכונה הנהדרת של שכחה, שבלעדיה ספק אם היינו מתקיימים, שכן היינו כל הזמן שרויים בצער ויגון על אנשים יקרים לנו שאינם איתנו עוד, על צרות שקרו לנו וכיוצא בזה. משה מזהיר אותנו מפני מצב שבו נקח את את התכונה הטובה הזאת ונשתמש בה כנגד הבורא שנתן לנו אותה בכך שנשכח אותו-את הא-ל שיצר אותנו.
בסיכום דיון זה נחזור לשאלה מדוע נושא השכחה כה בולט דווקא בספר דברים? תשובה אפשרית לשאלה זו יכולה לנבוע השילוב של שני אלמנטים: עם ישראל נמצא ערב הכניסה לארץ המובטחת ,ארץ שבה לא יהיו ניסים
1] שלושת הפעמים א. בדברי רבקה ליעקב על לבן (כח , מה)עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ ב (מב,כג) וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ ג.( מא ,ל) וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
2] שתי הפעמים הנוספות הן: האחת בהקשר לעומר כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ והפעם השניה מחיית עמלק תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח. גם אילו מצוות אבל הן לא קשורות ליחס ישיר בין הא-ל ועמו.
3] רמב"ם הלכות יסודי תורה ח', א'
4] להרחבה ראה את מאמרו של הרב י.קאהן( תשע"ד) פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, בכתובת https://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%9F-%D7%AA%D7%A9%D7%9B%D7%97-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%A9%D7%A8-%D7%A8%D7%90%D7%95-%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9A
5] רבנו בחיי וכלי יקר
6] דהיינו הלומד שכח לא מתוך זילזול,או חוסר תשומת לב ,אלא בגלל שהלימוד הזה היה קשה ולא מובן לו.
7] :(סימן שנט,כח) "פן תשכח את הדברים. דברי יוצרך תן על לבך תמיד דכתיב בפרשת ואתחנן השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ותניא (אבות פ"ג) כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים וגו' ..."
8] ר"ע מברטנורא , תוספות יום טוב, תפארת ישראל .
9] מאמר לזכור ולא לשכוח בכתובת http://yesmalot.co.il/6946/
10] מאמר של הרב ( משנת תשס"ו)בשם `אשרי איש שלא ישכחך` - התשובה והשִיבה (א) פורסם באתר בכתובת https://www.etzion.org.il/he/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-21-%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%99%D7%A9-%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%99%D7%A9%D7%9B%D7%97%D7%9A-%D7%94%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%A9%D6%B4%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%90
