אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
..........................................................................
לכניסה לכל ההרצאות "לרפא עולם שבור-
לאן ממשיכים מכאן? לחץ כאן
https://open.spotify.com/show/32ke5eOsZNHpKm5n8bkFYZ?si=bfKgJc6xTFmYbNdnDePagg
@@@@@@@@@@@@@@@@
ערב טוב , קצת נתונים ועידכונים, תוצאות כניסה ברשתות להרצאות שאנחנו מעלים.
כניסה רק ביוטיוב בחודש האחרון 522 כניסות ,
סה"כ כניסות מאז תחילת המיזם 8700 כניסות !.65% מעל לגיל 40.
פרוט המדינות מהם נכנסים המאזינים :
הרוב -ישראל + כניסות קטנות :צרפת, גרמניה, ארצות הברית, שוויץ, בלגיה, ספרד, אוסטריה, דנמרק, דרום קוריאה, איטליה, ועוד בודדים.
+בספוטיפי סה"כ כניסות 3400, רק בחודשיים האחרונים 600 כניסות.
+כל זה בנוסף, הכניסות לאתר שלנו,-www.hamikra.org
שגדל והתרחב מאד במספר החברים.
............................................................................
הרב עמיהוד סולומון - רב קהילה - מוקלט.
"אמנות הצמצום - להגדיל ראש"
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון -חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא
'מקראות בינה בתורה', לפרשת 'ויקהל':
לזכר הנופלים במלחמת העצמאות השמינית שפרצה בשמיני עצרת, למען
הצלתם ושחרורם של חטופינו, ולזכות הלוחמים במערכה על קיומנו ועתידנו בעזרת ה'.
"אלה הדברים" מול "זה הדבר"
מלאכות שבת ומלאכת המשכן
39 אבות מלאכות בשבת – מנין?
מכל הסוגיות העוסקות במלאכות שבת, במשנה (שבת פרק שביעי), במדרשי ההלכה (מכילתא כי-תשא, ויקהל) ובשני התלמודים (בבלי שבת עג-עה, ירושלמי שבת ז', ב), עולה בבירור כי המספר של "ארבעים חסר אחת", 39 מלאכות, הוא 'מספר ברזל'. במקרים רבים מאלצים את המלאכות הידועות להיכנס ל'מספר הברזל' של 39, מוציאים ומכניסים, כוללים כמה אבות תחת שם אחד (כמו בהוצאה, הכנסה, הושטה וזריקה, בשבת דף צו, ב), כוללים יחד כמה מלאכות דומות תחת גג אחד (כמו בונה, מסתת וקודח) ומפרידים כמה מלאכות דומות (כמו בורר, זורה ומרקד). בסופו של דבר, החשבון חייב להתאים למספר הכולל, המקודש.
"ארבעים חסר אחת" היה מספר ברזל בעיקר על פי משנתם של רבי עקיבא ותלמידיו. לשיטת רבי אליעזר (כריתות פרק ג' משנה י; ובסוגיה הפותחת במסכת בבא-קמא), אולי לא היתה חשיבות בספירה זו, שכן היה מחייב על תולדה במקום אב, כך שהיו אצלו רק מלאכות אסורות בשבת (עשרות רבות), כנראה בלי קשר לרשימה מספרית כלשהיא. ייתכן, ששיטת רבי אליעזר משקפת את ההלכה הקדומה (ראו בספרו של יצחק גילת, 'משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס ומקומה בתולדות ההלכה'), אולם משנתנו הולכת בדרכו של רבי עקיבא, שקבע שיעורים והגדרות ומספרים, ביסודות ההלכה, במקומות רבים.
אך מנין באמת לקחו את 39 כמספר ברזל?
כקורא בתורה זה שנים רבות ספרתי את העבודות שברשימה המפורטת בתחילת 'ויקהל' (ל"ה, י-כ), ואת המקבילה שבסוף 'פקודי' (מ', לג-מג), ומצאתי מקור ברור ומפורש ל-39 כלים, חומרים ובגדים, שבמשכן, שכנגדן מנו חז"ל 39 אבות מלאכות בשבת; פירוש הדברים הוא, ש-39 כלים, חומרים ובגדים, שבמשכן מנויים וספורים בתורה שבכתב, תחת הכותרת:
"זה הדבר אשר צִוה ה'...."; (ל"ה, ד)
"...וכל חכם לב בכם יָבֹאו ויעשו את כל אשר צִוה ה' "; (ל"ה, י)
כנגד הרשימה הזאת שבכתב, מרומזת (לפניה) רשימה אחרת שנאמרה בעל פה, תחת הכותרת:
"אלה הדברים אשר צִוה ה' לעשֹׂת אֹתם"; (ל"ה, א)
הרשימה המרומזת מתייחסת למלאכות שבת, שעליהן נאמר, "כל העושה בו מלאכה יומת" (ל"ה, ב).
מכאן נראה, שאמר משה לישראל 39 פרטים ברשימת מעשה המשכן וגם כתב זאת, ובאותה תבנית הקדים ואמר להם בעל פה 39 מלאכות אסורות בשבת, וזאת, על יסוד ההקבלה בין "זה הדבר", לבין "אלה הדברים".
והנה, אין פירוט בתורה הכתובה ל"אלה הדברים", ולא ברור על מה בדיוק הם חלים בשבת, כי נזכרת שם בפירוש רק מלאכת הבערה! לפיכך, יש לראות בלאו המפורש של "לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם, ביום השבת" (שם, ג) לא רק דוגמא או דין מיוחד (כמדרשי המכילתא), אלא פתיחה או סיום לרשימת "אלה הדברים", שנאמרה על פה!
אכן כך נאמר במכילתא בשם רבי:
"אלה הדברים וגו', רבי אומר: להביא שלשים ותשע מלאכות שאמר להם משה על פה";
(מכילתא ויקהל, ל"ה, א)
הקבלה זו בין מלאכות השבת למעשה המשכן היא כנראה גם כוונת דבריו של ר' חנינא בר חמא:
"אבות מלאכות ארבעים חסר אחת... כנגד עבודת המשכן"; (שבת מט, ב), וחשוב לדעת שר' חנינא בר חמא היה תלמיד של רבי !
(ראו בספרו של הרב בנימין לאו, חכמים ד', עמודים 117-107).
עיון מדויק בסוגיית הירושלמי מַראֶה, שגם ר' יוסי בן חנינא המשיך באותה דרך, ואלו דבריו:
"אמר ר' יוסי בן חנינא: "זה הדבר" אין כתיב כאן בציווי שבת] אלא אלה הדברים; דבר, דברים, הדברים – מכאן לאבות ולתולדות"; (ירושלמי שבת ז', ב)
פירוש דבריו: יש הקבלה בין 39 כלים, חומרים ובגדים ברשימת "זה הדבר" שבציווי המשכן, לבין 39 אבות במלאכת השבת על פי הלימוד של רבי, ועדיין יש לדייק, שהתורה הבדילה בין "זה הדבר" בלשון יחיד לבין "אלה הדברים" בלשון רבים, משום שבשבת יש עוד מלאכות נוספות רבות, וזהו המקור "לאבות ולתולדות".
מי שיספור את שתי הרשימות המקבילות במעשה המשכן, בתחילת 'ויקהל' ובסוף 'פקודי', יגלה כי שתי הרשימות קובעות "את בגדי השרד לשרת בקֹדש" בתור המספר ה-39 ברשימה.
אין זה מקרה, שכן זהו הביטוי היחיד ברשימה, שמסתעף לשניים – כסיום חגיגי:
אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ דהיינו - ] אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן";
(ל"ה, יט; ל"ט, מא).
רש"י, רשב"ם וראב"ע (שם) אמנם פירשו את "בגדי השרד לשרת בקֹדש" ככיסויי המסעות של כלי המשכן לקראת מסעי המדבר, אולם כיסויים אלה לא נזכרו כלל בספר שמות אלא רק בספר במדבר (פרק ד'), ונוסף לכך, בכיסויי המסעות לא היו משרתים בקודש, ולכן, פשוטם של "בגדי השרד" עולה יפה על בגדי הכהונה "לשרת בקדש", ואכן כך תרגם אונקלוס:
"יַת לְבוּשֵי שִמוּשָא לְשַמָשָא בְּקוּדְשָא – יַת לְבוּשֵי קוּדְשָא לְאַהֲרֹן כָּהֲנָא, וְיַת לְבוּשֵי בְּנוֹהִי לְשַמָשָא";
אחרי שספרתי את שתי הרשימות, מצא לי הרב שאול ברוכי את הרעיון הזה מפורש במדרש הגדול (מדרש מתימן שמחברו אינו ידוע, והוא בנוי על מכילתא דרבי עקיבא) לפרשת 'ויקהל'.
מדרש הגדול מונה את כל רשימת מעשה המשכן, ומסכם:
הרי אלו תשעה ושלשים ציוויים אשר] שמע משה מפי קֹדש (=ה'), וכמותן ציוה משה את ישראל, לא הוסיף ולא גרע. ועליו הוא אומר (במדבר י"ב, ז): בכל ביתי נאמן הוא, שלא הוסיף ולא גרע במלאכת המשכן...";
על כל זה הוסיף ב'מדרש הגדול':
"הרי אלו 39 ציוויין כנגד 39 אבות מלאכות שנאסרו בשבת"!
הפירוט המלא ב'מדרש הגדול' מתבטא גם בהקבלה מדויקת של כל פרט ברשימת מעשה המשכן ב'ויקהל' עם ביטוי מקביל של "ועשית" בפרשות 'תרומה-תצוה'.
אולם, "אין בית מדרש בלא חידוש" (חגיגה ג, א) –
אפילו מדרש הגדול לא הזכיר את רשימת 'פקודי' המקבילה עם אותו המספר, ודווקא ממנה רואים כי המספר הכולל של רשימת המשכן בתורה הוא באמת קבוע ומקודש. שהרי ברשימת 'פקודי', התורה מוסיפה שלושה פרטים (כל כלי המשכן; מכסה כפול; כל כלי עבודת המשכן) ומחסירה שלושה פרטים אחרים כנגדם ! (בדי השלחן; בדי מזבח הקטֹרת; יְתֵדֹת המשכן והחצר במילה אחת).
אבות המלאכות במשנה
כאן עולה שאלה גדולה על רשימת המשנה, המפרטת את "אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת" (שבת פרק ז', ב):
במבט שטחי נראה כאילו רשימה של כ-70 מלאכות אסורות בשבת חייבת להצטמצם ולהיכנס לתוך המספר המקודש של 'ארבעים חסר אחת', ו'אילוץ' זה, כך נראה, חייב את חז"ל לקצר עד מאד במלאכות הבית, האש וייצור הכלים, ולציין רק מלאכה אחת של מסחר. אך הסבר זה לא ייתכן, שכן דווקא במשכן היו מלאכות הבנייה והייצור עיקריות, ואילו המשנה מפרטת עד תום את 11 המלאכות להכנת הפת, מ-חורש וזורע, עד טוחן ואופה, עוד יותר מזה 13 מלאכות בהכנת הבגד, ועוד 9 בהכנת הספר – עד שלא נותר מקום למלאכות הבנייה הידועות כמו חוצב ומסתת, וקודח ומנסר, ומטייח ומסייד!
עיון מעמיק מעלה לימוד מוסרי חשוב ביותר מדברי חכמים, בלי שאמרו שום מילה 'מיותרת' –
שני צרכים בסיסיים יש לכל אדם, והם מזון ולבוש! ועוד צורך אחד מיוחד לאדם מישראל, והוא ספר ללימוד תורה! שלושת אלה מתפרטים ברשימת אבות המלאכה עד תום – ואילו בית, ייצור ומסחר, שכל העולם עסוק בהם בלי רגע של מנוחה, הם כבר כעין 'קומה שנייה', כלומר, נחשבים מותרות, ואין צורך לפרט בהם כל כך.
רעיון זה נשמע מדהים ומרחיק לכת, אבל הבה נשוב אל נדרו של יעקב אבינו בבורחו מפני אחיו:
"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ,
וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ;
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים;
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים,
וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ"; (בראשית כ"ח, כ-כב).
הנה מוסר התורה בהלכת חז"ל –
מזון ולבוש הם הצרכים הבסיסיים ביותר, אם ה' שומר עלינו בדרכים בהם אנו הולכים! לעומת זאת, בית (קבוע למשפחתנו) וכל מתנות העושר הם חלומות ושאיפות, שנאמרים בקיצור עם התחייבות ל"מעשר מִכֹּל" כאשר נזכה (בראשית י"ד, כ); אצל יעקב עוד לא היה ספר כתוב, ורק ה' עמו בדרכי נדודיו, אבל חז"ל הקדימו ופירטו 'ספר' לפני 'בית', כי ב'ספר' שומר גם יהודי נודד על קשר קבוע עם נותן התורה.
אם כן, שישה צרכים לאדם מישראל – מזון – בגדים – ספר; בית – ייצור – מסחר –
שלושה בסיסיים ושלושה נוספים – "וביום השביעי יהיה לכם קֹדש, שבת שבתון ל-ה' " (ל"ה, ב). הרב ד"ר יואל בין-נון
@
בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת ויקהל -תשפ"ד -
וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב
" וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'" (לה, כב). הנשים היו הראשונות שהביאו זהב לבניית המשכן. הגברים הצטרפו אליהם ככתוב: "ויבואו האנשים על הנשים". נשים מלאו גם תפקיד של אומנים המשתתפים בבניית המשכן. " וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: (לה, כה-כו).במלאכת הטוויה נטלו הנשים חלק ואף בטווית חוטים מצמר עיזים שנועדו ליריעות המשכן, שהיא אומנות מיוחדת.
מהי אותה חוכמת לב המוזכרת בפסוק? הביטוי חוכמת הלב מופיע בפרשה שש פעמים. יש חוכמת הראש שהיא שכלו של האדם, מה שנקרא היום מנת משכל (אַי קְיוּ), ויש חוכמת הלב הלא היא האינטליגנציה הרגשית (אִי קיו). מדרש ילקוט שמעוני מביא על הפסוק באיוב (כח, יב), " וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה " את דעת רבי אליעזר הטוען כי החוכמה תִּמָּצֵא בראש, ואת דעת רבי יהושע הטוען כי החוכמה תִמצא בלב. כלומר לאדם חכם יש גם יכולת שכלית טובה המאפשרת לו לעשות דברים מורכבים וגם יכולת רגשית המתבטאת בהקשבה, אהבה, רגישות ואמפתיה.
מלאכת המשכן אינה רק מעשה חיצוני. לכלי המשכן יש משמעות סימבולית. מי שניחן בחוכמת הלב קולט את המשמעות הרוחנית העמוקה ויכול לבטא אותה בכלים חומריים.
הנשים לא השתתפו בחטא העגל. אהרון אמר לעם: " פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי " (לב, ב), משום שהנשים לא יתנו מרצונן את תכשיטיהן. בפסוק הבא נאמר: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן". לעומת זאת בתרומה למשכן, הנשים הן הראשונות לתרום, "ויבואו האנשים על הנשים". גם בחטא המרגלים לא נטלו הנשים חלק ככתוב: " כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן " (במדבר, כו, סה), איש ולא אישה.
הכיור נבנה מן המראות הצובאות. " וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד " (שמות, לח, ח). רש"י המסתמך על מדרש תנחומא אומר: נשות ישראל תרמו את המראות שהיו עשויות נחושת מבריקה והשתמשו בהן כדי להתייפות ולפתות את בעליהן. כלומר במראות נחושת אלה נעשה שימוש חיובי על ידי הנשים. מטרת הנשים הייתה להתייפות לפני בעליהם העובדים בפרך במצרים, וללדת להם בנים. לכן כאשר משה מאס במראות ולא התכוון לעשות בהן שימוש, אמר לו הקב"ה: קבל, כי חביבין עלי מן כל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים.
אִבן עזרא מביא טעם אחר לשימוש במראות אלה: והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם, ונתנו מראיהן נדבה כי אין להן צורך להתייפות, רק באות יום יום אל פתח האוהל מועד להתפלל ולשמוע דבר המצוות. שני הפרשנים רש"י ואבן עזרא מסבירים כל אחד בדרכו, מדוע המראות הצובאות היו ראויות לשמש חומר גלם לכיור בו רחצו אהרון ובניו ידיהם ורגליהם בבואם אל אוהל מועד.
רש"ר הירש נותן טעם אחר לשימוש במראות ואומר: יש בעובדה שאותו כלי קדש שהיה מיועד לקידוש ידים ורגלים היה עשוי ממראות היינו מכלים שתכליתם להבליט את הופעתו החושנית -גופני של האדם כדבר שיש להתבונן בו במיוחד. כלומר הכול תלוי בשימוש שאנו עושים במראה. החושניות הגופנית אינה פסולה. היא הדבר הראשון והעיקרי שהקידוש חל עליו, ולכן היה ראוי לעשות שימוש במראות.
נשים שניחנו בחוכמת הלב היו מרים הנביאה שהציעה לבת פרעה את אמה כמינקת למשה, ומתוארת כמי ששרה, ניגנה, רקדה והובילה את מחול הנשים כביטוי לשמחה ולהודיה על נס קריעת ים סוף. דבורה הנביאה שופטת בישראל, שהעניקה לנו את שירת דבורה לאחר הניצחון על יבין מלך חצור (שופטים פרקים ד-ה).
חכמת לב באה לביטוי בתשובה שנתנו המיילדות לפרעה כשסירבו לקיים את גזירת הריגת הבנים:
"כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ: " (שמות, א, יט). האישה החכמה מתקוע שכנעה את דוד להשיב את אבשלום שברח אל סבו מלך גשור לאחר הריגת אמנון (שמואל ב', יד). אביגיל בְּשׂוֹם שכל מנעה מדוד לרצוח את בעלה נבל הכרמלי ואת בניו (שמואל א, כה). בנות צלופחד ביקשו נחלה בין אחיהם בארץ ישראל למען לא יגרע שם אביהם בהיותו אב לבנות בלבד, וכך יצרו שינוי בדיני הירושה (במדבר, כז).
הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנציב מוולוזין (מאה 19) אמר על חוכמת נשים: "שהלב בוטח שיעשה ויצליח". כלומר לפנינו אישיות שיש לה ביטחון עצמי ביכולותיה ותחושת ערך עצמי, ועל כן היא יכולה ליזום ולפעול. שלמה המלך איש חכם ומנוסה אמר: "חכמת נשים בנתה ביתה". חז"ל אמרו: "שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש". בינה יתירה, שממהרת להבין. הן מקדימות להגיע לכלל בינה בהיותן בנות שתים עשרה.
וברוח חודש אדר נציין את אסתר המלכה, שבחוכמתה הכוללת גם רגש וגם שכל, הצילה את עמה מהשמדה, וגרמה לחיסול בית המן שחרש רעה על עמנו.
כ"ה אדר א תשפ"ד - בלומה דיכטוולד
&
פרשת ויקהל – על תפקיד האומנות אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון
חופש אומנותי
"באומנות כמו באומנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה... "אלדד זיו) משפט זה, שהפך למטבע לשון, קורא תיגר כנגד כל סוג של מגבלה או צנזורה, שכן גבולות יצמצמו את רוח האומן ויגבילו את יצירתו.
האומנות כיום באה לבטא את הלכי הנפש של האומן ואינה חפצה לחנך או לרומם את רוח העם. האומן מוציא לאור את רוחו שלו ולא מתיימר להוות שופר לעולם ערכים כזה או אחר. יתרה מזו, חזרה על אמונות וערכים שכבר ידועים לכול לא תיחשב כיום לאומנות, ועל כן האומן ישאף תמיד להציג כיוון חשיבה שונה או לבטא רעיון מקורי. בעולם הפוסט מודרני, שכבר קורא תיגר על גבולות והגדרות, האומן לעיתים קרובות "ייאלץ" להיות נועז עוד יותר, לכפור במוסכמות, בערכים ובאמונות שהן נחלת הכלל. על כך כתב גדי טאוב (המרד השפוף, תל אביב 1997, עמ' 81–82):
"במצב החדש צריך ללכת רחוק מאד כדי להיתקל סוף סוף באיזו נורמה... ההנחה שאמנות חייבת להיות אוונגרדית, מורדת, בשביל להיות אפקטיבית מתבססת על הרעיון הרומנטי ביסודו, שעליה לעסוק בשיחרור מכבלים ושאם היא חופשית מראש הרי היא מחמיצה את ייעודה כתהליך של שיחרור. להיות חופשי – אין בכך כלום, להיעשות חופשי זה א-לוקי, כדברי פיכטה... היעדרם של גבולות הופך למועקה מתמדת... ככל שהגבולות מתמעטים ומתרחקים כך נדרשת האמנות להרחיק יותר ויותר מתחומו של הנורמלי...".
בהמשך הוא כותב כי האומן הפוסט מודרני סובל מ"מצוקה של עודף חופש ועודף אפשרויות בחירה, של היעדר נורמות מגבילות, היעדר אמונות, היעדר הסברים ומיתוסים מאגדים, היעדר סדר. מצוקה של תחושת ציפה בחלל ריק".
רוח פוסט מודרנית זו לקחה לעיתים קרובות את האומנות למחוזות של יצירות שמאתגרות ולעיתים קרובות אף כופרות באמונות ובערכים שלאורם אנו מחנכים. הקִדמה בהקשר זה לא ממש לא קידמה אותנו... רק לפני שמונים וחמש שנה הרוח הייתה אחרת לגמרי, כפי שביטא זאת הסופר ח"נ ביאליק כשהשמיע דברים שכנראה לא היה ניתן לומר כיום (מאמר האמנות הטהורה, תל אביב תרצ"ה, ספר שני, עמ' שסו):
"רוצה אני להאמין כי דווקא מתוך האויר הטהור... תעמוד לנו אמנות טהורה באמת, טהורה בכל משמעויותיה ופירושיה הטובים של מילה קדושה זו. אמנות שזנה את הרוח ולא את החושים בלבד, שמרוממת ומעדנת את האדם, ולא שמבהמת אותו. האמנות שלנו לא תהא רק משעשעת את העם, אלא גם מחנכת אותו".
הלוואי שנזכה.
"חכמת לב"
פרשת ויקהל ממשיכה לעסוק במלאכת האומנות של הקמת המשכן וכליו, הארון, השולחן, המנורה, מזבח הקטורת ומזבח העולה, בגדי הכוהנים ועוד. מלאכות אלו דרשו ככל הנראה לא רק כישרון רב אלא שילוב מיוחד של חכמה ולב, שכן האומנים פעלו על פי הנחיות ברורות אך גם נדרשו ליצירתיות "להוציא דברים חדשים מדעתו בכח מחשבתו" (אבן עזרא שמות לא, ג-ד). האומנים יצרו כלים גשמיים, אך מטרתם הייתה ליצוק בהם רוח ומשמעות שירוממו את לב משרתי המקדש והעם שמגיע לבקר בו. מסיבה זו, הביטוי "חכם לב" חוזר פעמים רבות בפרשתנו: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ... וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (שמות לה, כה-כו), "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שם לו, ב), ועוד.
הקמת בית הספר לאומנות "בצלאל"
קשה לדמיין כיום רב ראשי שיכתוב איגרת ברכה על הקמת בית ספר לאומנות, אך כאמור, באומנות, כמו באומנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה...
באיגרת ששיגר הרב קוק לבוריס שץ עם הקמת האקדמיה לאומנות, "בצלאל", על שם בצלאל בן אורי האומן הראשי של בניית המשכן (איגרות הראיה, חלק א, איגרת קנח), בשנת 1906, הוא תיאר כיצד יש באומנות סימן לתחיית עם ישראל, פרחים שמבטאים את היופי החיצוני, אך גם פרי ותועלת:
"אחד מסימני התחיה המובהקים היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבדה "תחיית האמנות והיופי העברי בארץ ישראל". מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכשרון, גאוני היופי והאמנות, המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים, ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה, לעטר את עירנו הקדושה, שהיא כחותם על לבנו, בפרחיהם הנחמדים, להיות בקרבה לכבוד ולתפארת, גם לברכה ותועלת".
אך יש גם תועלת באומנות שכן, מה נכבד הוא לדעת, שאות חיים זה איננו רק אות ריק מכל תוכן ממשי, כי אם יש בו ג"כ פרי ותועלת. המקצוע החשוב הזה, של האמנות היפה, יוכל באמת להביא ברכה ולפתח שערי פרנסה וכלכלה למשפחות רבות מאחינו היושבים על אדמת הקודש... והוא יפתח ג"כ את רגש היופי והטוהר, שבני ציון היקרים מוכשרים לו עד מאד, ירומם נפשות רבות ומדוכאות לתת להן הסתכלות בהירה ומאירה, על הדרת החיים, הטבע והמלאכה, על כבוד העבודה והחריצות. כל אלה הנם פרינציפים נשאים, שממלאים את נפש כל איש עברי רגשי גיל והדר...
עם זאת, בסוף האיגרת הזהיר הרב קוק מפני "היופי הפראי" חסר הגבולות והמעצורים: "עמנו העתיק כשבא לעולם ומצא את האנושיות חתולה בחיתולי ילדותה הפראית, ורגש היופי הפראי, המחוסר זך ועדנה, הולך וכובש לו את העולם...". אם כן, האומנות מעידה על התעוררות תרבותית המסמלת את ניצני תחיית עם ישראל מהגלות. יש בה מן היופי החיצוני שמעטר את ירושלים, וחשוב מכול, היא יכולה להביא ברכה גדולה לעולם בלרומם נפשות ו"לתת להן הסתכלות בהירה ומאירה, על הדרת החיים", אך בתנאי שהיופי לא יהיה פראי, שכן מטרתו לא תהיה לפרוץ כל גבול אפשרי, אלא לרומם את נפש האדם ולהביא לו ברכה.
אומנות מרוממת
בפנקסים שכתב לעצמו (קבצים מכתב יד קודשו, פנקס אחרון בבויסק, פסקה יא), חידד הרב קוק בצורה נפלאה את הדואליות שיש באומנות. גם הוא ראה ערך עצום בתפקיד האומנות להוציא לאור את כל הרשמים הפנימיים החבויים בנפש האדם, אך עם זאת רק בתנאי שהם "יבשמו את אוויר העולם", ולא חלילה להפך. את הטוב והאצילי שבנפש יש לפרסם ואילו את השפל והמכוער יש להצניע, שכן לא הפרסום הוא העיקר אלא השפעתה על החברה:
"הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים הצבורים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש החושבת והמרגשת, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו. מובן הדבר, שרק אותם האוצרות שבהיפתחם מבסמים את אויר המציאות – טוב ויפה לפתח, "מכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים". אמנם אותם הדברים הגנוזים, שקבורתם היא ביעורם, עליהם מתתקן היתד שעל אזנינו, לחפור ולכסות. ואוי למי שמשתמש ביתדו פעולה הפכית למען הרבות בואשה".
לסיכום
יש לאומנות ערך ייחודי על ידי שהיא מגלה את הרז הפנימי החבוי באומן. חכמת הלב של בצלאל ויתר אומני המשכן הייתה בכך שאומנותם גילתה את האצילי והמרומם שבאדם, ובזכות כך הביאה ברכה גדולה לעולם. האומנות הפוסט מודרנית קידשה את פריצת הגבולות, ובעידן ללא גבולות והגדרות, נאלצת להרחיק לכת עוד יותר על מנת להביא לעולם יצירה מקורית ויוצאת דופן. כשמקדשים את פריצת הגבולות ללא ביקורת מוסרית או ערכית, האומנות מאבדת את תפקידה להיות כזו "שמזינה את הרוח ולא את החושים בלבד, שמרוממת ומעדנת את האדם, ולא שמבהמת אותו. האמנות שלנו לא תהא רק משעשעת את העם, אלא גם מחנכת אותו" (ביאליק שם).
לו יהי.- שבת שלום!- אורי סובוביץ.
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
אומן, במאי תיאטרון, איש תקשורתי ומוזיקאי.
&
ב"ה, פרשת ויקהל-שקלים תשפ"ד - אריה דיכטוולד
לעוסקים בצרכי ציבור - (הפרשה והתפילה ) 1]
ברוב קהילות ישראל מקובל לומר תפילה מפורטת לשלום הציבור ולפרנסיו. לאחר קריאת התורה או סמוך לה. הנוסח האשכנזי מפורט יותר. נתמקד בפסוקים המיועדים לעוסקים בצרכי ציבור:
"...וכל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקדוש ברוך הוא, ישלם שכרם, ויסיר מהם כל מחלה, וירפא לכל גופם, ויסלח לכל עונם, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם, עם כל ישראל אחיהם, ונאמר אמן,
המדרש וגם רש"י על הפסוקים בפרשת פינחס (פרק כז, כב - כג )
(כב) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה:
(כג) וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה:
מבאר:
"ויקח את יהושע", לקחו בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא (סִפְרֵי פרשת פינחס פיסקא קמא) :
ודוק: 1. שכרם של פרנסי הציבור ניתן על ידי ה'.
לכאורה, מכאן ניתן להבין שמדובר במי שמתנדב לשרת את הציבור. יש המבארים בצורה אחרת וכך גם נִפסק להלכה, היינו, מי שעוסק בצרכי ציבור, גם בשכר, כגון גבאי בבית בכנסת, או מי שנמצא בעִצומו של פדיון שבויים וכיו"ב – פטור מקיום מצווה המונחת לפניו באותו זמן, זאת בזכות אבות המסייעת להם כאילו קיימו אותה מצווה. (זו המשמעות של עולם הבא). מכאן שגם מי שמתנדב נהנה מכך.
מילת המפתח היא באמונה.
מה היא אמונה?
בהקשר שלנו פירושו ביטחון מלא באדם שלא יאכזב – שניתן לסמוך עליו. מכאן שאמונה בהקשר הדתי מחייבת ביטחון מלא בא-ל בידיעה ברורה ומוחלטת שהוא לא יאכזב את המאמין. מכאן, שמי שעוסק בצרכי ציבור באופן שהציבור נותן בו אמון מלא (באמונה) הרי אנו מאמינים שהקב"ה יצטרף למתן השכר.
אפשר לקרא גם אחרת. מי שעוסק בצרכי ציבור בתקינות (בנאמנות) הרי שניתן לסמוך עליו. לתקינות המִנהלתית נוסיף היבט דתי – מי שעיסוקו הציבורי מֻכְוָן אמונה=יראת שמיים – פועל לשביעות רצונו של הקהל וה'. שני צדדים לאותה מטבע.
פרשת פקודי ( המחוברת לפרשת ויקהל בשנים רגילות) מתחילה כך: " אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן " ( פרק לח, כא). על הפסוק בספר מִשְׁלֵי פרק כ:
(יט) עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵקִים יִשְׂבַּע רִישׁ:
(כ) אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה:אריה דיכטוולד
1] dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. מיועד ללימוד ועיון בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי
&
מעדנים לשולחן שבת - תרומה עם קבלה רוחנית -חיים קופל
1) "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם..ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' ..ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל ..קחו מאתכם תרומה לה'..זהב וכסף ונחשת" (ל"ה-א..ה). ולאחר פירוט כל כלי המשכן שיש ליצור, מסיים הכתוב "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (כ"ה-כ).
2) שואל רבי זלמן סורוצקין זצ"ל , בספרו, "אזנים לתורה", למה מציינת התורה שלוש פעמים, את הביטוי "אל כל עדת בני ישראל":
א) בתחילת הפרשה, בעת ציווי בני ישראל על השבת (פסוק א')
ב) כשנצטוו לתת תרומה למשכן "זהב וכסף ונחשת"(פסוק ד')
ג) כשסיים משה לומר להם את מצוות השבת ותרומת המשכן, יצאו מלפני משה (פסוק כ).
3) כאן הביטוי בכלל מיותר, וכי כל פעם שנכנסים לפגישה, מְצַיֶּנֶת התורה שגם יצאו ממנה? מובן שעם סיומה יצאו.
4) מסביר הרב סורוצקין, על פי משל, לרב או מנהיג שהזמין את בעלי הבתים לאספה, בכדי לבקש מהם כסף למטרה מסוימת. הרב חשש שאם ישמעו את מטרת המפגש, הגבירים יתחמקו מלבוא ולתרום. לכן צירף הרב לְסֵדֶר הַיּוֹם עוד נושא ציבורי חשוב, שאינו קשור במתן תרומה והעמידו במרכז האספה, כך שֶׁיְּדַרְבֵּן את כולם להשתתף.
5) כך עשה גם משה, הִקְהִיל את בני ישראל, כשעל סדר היום היו, שמירת שבת, ובהמשך, גם תרומה למשכן.
בדרך כלל הציבור מבין את הכוונה, הוא בא לאספה וכשמגיעים לנושא השני, איסוף תרומות, הם נִשְׁמָטִים אחד אחד בַּאֲמַתְלוֹת שונות, ובסיום האסיפה נשארים רק בודדים. אבל בני ישראל נהגו אחרת, כשנתבעו למשכן באו " כל עדת בני ישראל", וגם כשהגיעו לנושא השני, איסוף כספים לבנית המשכן, נכחו כולם . לכן התורה מצינת "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה". נשארו עד הסוף, תרמו ועוד הרבו להביא , עד שמשה הפסיקם.
6) לכן, התורה מצינת שלוש פעמים את הביטוי, "כל עדת בני ישראל". בכניסה לאספה, באספה עצמה ובסיומה.
7) הרב אליהו לאפיאן זצ"ל, בספרו "לב אליהו" מתייחס רק לנאמר בפעם השלישית "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה". לכאורה, הביטוי מיותר, ברור שבסיום האספה יצאו האנשים לדרכם? והוא מסביר שהמיוחד אצלינו שֶׁהִכִּירוּ עֲלֵיהֶם שיצאו מלפני משה בדווקא. כי עתים יוצא אדם ממקום מסוים ואין יודעים מהיכן יצא. אבל אם רואים אותו מתנועע ואינו הולך ישר, סימן מובהק הוא שיצא מִבֵּית מַרְזֵחַ וְשָׁתָה לְשָׁכְרָה.
8) להבדיל אצלינו, ראו עליהם שלא יצאו כמו בכניסתם, אלא קיבלו יראת שמים ממשה, "קומתם הרוחנית גבהה" והם יצאו מיד למלא את המשימה לבנית המשכן וכליו.
9) תשובות לפרשת כי תשא
א) אחד מִסַּמְמָנֵי הַקְּטֹרֶת, קצץ זנבו ותקבל עוף פורח. מי אני? תשובה: צִפֹּרֶן - צפור.
ב) היכן מוזכר פרעה בפרשה? תשובה:" כי פרע הוא, כי פְּרָעָהּ אַהֲרֹן " (ל"ב-כ"ה).
10) שאלות לפרשת ויקהל
א) "וכל איש אשר הניף תנופת זהב" (ל"ה-כ"ב). למה הזהב ששימש את בנית המשכן וכליו נקרא "זהב התנופה"?
ב) "אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור" מהיכן זה נלמד? מי הפרנס? ובאיזה זכות זכה למינוי?
שבת שלום -מחיים קופל - .מעדנים 277 פרשת ויקהל תשפ"ד
&
פרשת ויקהל.
בפרשתנו מופיעה המילה ״לב״ אין ספור פעמים.
״*חכם לב״ או ״חכמת לב*״
למה צריכים אנשים עם חוכמת לב לבנות את המשכן? במה הם שונים מחכמים רגילים? החוכמה אינה רק שכלית. לבנית המשכן צריך גם להוסיף לב.
החכמה קשורה לראש, לא ללב- מה היא ״חוכמת לב״ לדעתי כיום אנו מבינים זאת כ- ״*אינטליגנציה רגשית*״
היכולת לרתום את רגשותינו לטובת תהליכים קוגניטיביים שונים כגון חשיבה ופתרון בעיות. על פי המודל, אדם בעל *אינטליגנציה רגשית* גבוהה יכול להשתמש ברגשותיו המשתנים לטובת המטלה שמולו. שימוש נוסף הוא בבחירה מבין מספר אפשרויות – היכולת לדמיין כיצד נרגיש כשאירוע מסוים יתרחש מאפשרת לבחור מבין אפשרויות מרובות. היכולת להבין ולחוות את רגשותיו של אחר (אמפתיה) מהווה כישור חברתי חשוב לשימור יחסים בין אישיים חיוביים. ניהול רגשות האחר מתייחס ליכולת השפעה, קרי יכולת להלהיב ולהניע או לגרום לזהירות יתר ככלי להשפעה חברתית .
בוקר ברכות בוקר פשוט טוב,
״מה שלומך?״ שאל הבעל שם טוב את יוס׳ל שואב המים, ״ברוך השם, רע מאוד״ ענה יוס׳ל השואב, ״מדוע?״ שאל הבעל שם טוב.
ענה יוס׳ל ״מה אני יגיד לך רבי, אני איש מבוגר בן 78 ועבודתי היא פיזית, קשה ובזויה מאוד, בנוסף הבת שלי לפני כמה ימים התגרשה מבעלה אחרי שסבלה ממנו קשות והגיעה לגור בביתי עם כל ילדיה ואני מלא צער מכך ״
ענה לו הבעל שם טוב, ״אני מברך אותך שמהר מאוד יהיה לך טוב בחיים״.
מיד חשבו לעצמם כל החסידים שהתלוו לרבם, איך יהיה לו טוב? מה כבר יכול להשתנות בחייו של יוס׳ל בגיל הזה?
שבוע לאחר מכן פגש הבעל שם טוב שוב פעם את יוס׳ל ושאל אותו לשלומו, והפעם במפתיע יוס׳ל השיב, ״שלומי מצוין אני שמח ומאושר, ומודה לאלוקים על כל הטוב שהוא נותן לי, תראו אותי,, איש מבוגר שבגילי אני יכול לעבוד עדיין בעבודה פיזית, יש אנשים בגילי שכבר לא מסוגלים לעבוד בכלל! העבודה שלי היא חשובה מאוד, אני מספק מים לכל אנשי העיירה, שהרי בלי מים לא ניתן לחיות, יש לי זכות גדולה. ובנוסף לאחרונה הבת שלי שסבלה כל כך בחיי הנישואים שלה, סוף סוף התגרשה מבעלה שמירר את חייה שנים רבות, ועכשיו היא עברה לגור בביתי ואני ואשתי כל כך נהנים בחברת נכדינו״, או אז הבינו החסידים את פשר הברכה שבעצם שום דבר מהותי לא השתנה בחייו של שואב המים, חוץ מדבר אחד גדול ומשמעותי ביותר- *נקודת* *המבט* *על* *החיים*. וזה מה שגרם לו להפוך את חייו למאושרים ושמחים יותר.
וחשבתי לעצמי שזה בעצם הרעיון של ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה או קללה
שלפעמים זה בעצם אותם דברים *זה רק תלוי בנו* מה יהיה...
איך מסתכלים על דברים.
שבת שלום! - שבת שלווה וענוגה !! - *יגאל גור-אריה*
&
*לידיעה- כל המיילים עם פרשת השבוע עולים גם לאתר של החברה לחקר המקרא. www.hamikra.org
