אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
**************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי כ' תמוז, תשפ"ה -16.7.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "פנחס" תשפ"ה
מרצה : ?
הנושא:?
מקדיש את השיעור: לעילוי נשמת מרדכי חיים אמויאל הי"ד בן אלומה ואהרן נפל בלבנון ערב שמחת תורה תשפ"ה
ולהחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
שימו לב קישור חדש לזום:
https://us06web.zoom.us/j/87257936118?pwd=Qtjt0etwaZu2SObRPU8d3EK9GIIFqL.1
Meeting ID: 872 5793 6118
Passcode: 391390
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
******************************
סרטון המספר על הפרויקט של החברה לחקר המקרא "תנ"ך בראש" בו אנחנו מקדמים ומכינים,נוער בבתי ספר תיכון ממלכתי להתמודד על המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום עצמאות
******************************
מיזם תנך בראש של החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון: פלייר מעוצב המספר על החברה לחקר המקרא:
"תנך בראש מסמך 7 E (1).pdf"
************************************************************************
פרשת בלק –"עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" -הקימה מהשבעה באוקטובר, לאתגרי החוסן -ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".
אין חדש תחת השמש. בימים ההם בזמן הזה. אז וגם היום, עם ישראל שוכן בארצו המובטחת, האהובה והיחידה, כמו - בוילה בג'ונגל. כל עמי סביבות ארצנו, בג'ונגל האזורי, מטרתם היא אחת - לגרש אותנו מארצנו.
כך שונאינו מכריזים מעל במות ארצות העולם - מהנהר ועד הים from the river to the sea , שייך לנו ולא לכם.
מהי מטרתם?
כך מתארת זאת פרשתנו, בדמותם של ארכי שונאינו- בלק מלך מואב ובלעם הנביא: "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה, כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ " (במדבר, כב', ו').
לשנאתם אותנו אין גבולות:"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ " (במדבר, כב',כא').
מפרש רש"י:" מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא( בלעם) בעצמו".
אסון השבעה באוקטובר בשבת שמחת תורה, מטלטל אותנו כבר 644 ימים.
50 חטופים עדיין נמקים במאפליה מנהרות החמאס העמלקי, אנו מתפללים ומייחלים לשובם הביתה במהרה.
אבל – עם הנצח, עם ישראל חי , קם על רגליו, בנתיב - הריפוי , השיקום והצמיחה מהטראומה, כפי שמתארת זאת פרשתנו: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא".
כך מפת המזרח התיכון משתנה לנגד עינינו כשידינו על העליונה, אל מול אויבנו .
עתה בתהליך הקימה מהשבעה באוקטובר, עלינו להתמודד עם ארבעה אתגרי החוסן הלאומיים – ההתרעתי, ההרתעתי ,ההכרעתי והחברתי מוסרי.
עלינו להשיבם לשגרת חיינו, לשומרם ולתחזקם 7/24, כאורח וכאורך ימים.
הנה האתגר הראשון - החוסן ההתרעתי, המשתקף בפרשתנו בדמותה של האתון.
פרשתנו מנכיחה לנגד עינינו, מציאות דומה אותה חווינו ערב השבעה באוקטובר.
עת ליקוי מאורות ועיוורון, אחז ופשה בקרב ראשי צבאנו ומדינתנו. הם היו נתונים ביוהרה ,בהיבריס ובאטימות, לאותות האזהרה שהשמיעו הדרגים הזוטרים, שראו את תמונת החרב השלופה נגדנו, כפי שראתה זאת רק האתון בפרשתנו. אבל הראשים, כמו בלעם, אדונה של האתון,לא ראו ולא שמעו את קולות האזהרה.
כך מתארת זאת פרשתנו: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ... וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד'... וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל... וַיְגַל ד' אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ד' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ".
בשבעה באוקטובר, היו ראשי צבאנו ומדינתנו, נגועים בקונספציה. הם לא קידשו את הספק. לא הטילו סימן שאלה כלשהו.
האתון בפרשתנו מייצגת את אתגר החוסן ההתרעתי ואת קדושת הספק. האתון נבראה בין השמשות-לקדש את זמן הספק, שהוא לא יום ולא לילה.
בחלוף 644 ימים, מאז השבעה באוקטובר, בו לקינו בתסמונת העיוורון והקיבעון המחשבתי. המילה מחדל, היא קטנה, מצמצמת ומגמדת, את הכשל האסטרטגי.
ועדת החקירה הממלכתית שתקום, תחקור את ליקוי המאורות הקולוסאלי שאחז את ראשי המדינה והצבא ובעיקר תסביר את הלָמָּה ויותר את הלְמָה.
האתון פונה לאדונה בלעם - אנא, פתח עיניך וצא מנעילותך, סגירותך ונחרצותך והטל ספק, זאת לא חולשה. עליך להקשיב לי ולא לזלזל בי, גם אם אני שייכת למעמד הנמוך של החֲמוֹרִים.
מפרש רש"י:"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן – והוא ( בלעם) לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה, לראות יותר מן האדם שמתוך שיש בו דעת, תיטרף דעתו כשיראה מזיקין".
הרמח״ל (רבי משה חיים לוצאטו,1707-1744 ) בעל ספר המוסר - מסילת ישרים, מאיר לנו כיצד יש לצאת מתסמונת העיוורון:״ ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו, ויוכיחוהו באהבתם ונמצא מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר״.
מסתבר שהאתון היא מאד אפקטיבית ומצליחה ללמד את אדונה שיעור לחיים וגם להביא אותו לכדי שינוי, שיש בו - ביקורת עצמית, הכרה בטעות ולקיחת אחריות, כפי שמתארת זאת פרשתנו: " וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ד', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי".
דומה שאתגר החוסן ההתרעתי, חשיבותו עליונה ומשתקף בפרשתנו גם במקום הנקרא – צופים: "וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים, אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה" .
מפרש רש"י: "מקום גבוה היה ששם הצופה עומד לשמור אם יבוא חיל על העיר".
כך גם האתגר השני - החוסן ההרתעתי כנגד אויבנו, משתקף בפרשתנו, במיקום מיוחד של מקום, הקרוי - רֹאשׁ צֻרִים:"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ"( במדבר, כג',ט').
מפרש רש"י- "ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים, כצורים וגבעות הללו".
זאת על אויבנו לדעת :"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". עלינו לסמוך רק על עצמנו. כמובן ששיתוף פעולה עם ארה"ב הוא אינטרס משותף ומחזק אותנו.
כך הכיר האויב האירני במבצע 12 הימים בחודש האחרון, את חוסנו של -רֹאשׁ צֻרִים ויכולותיו ההרתעתיות, בניצחונו הגדול של - העָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן.
כך כל העולם עמד משתאה שמוט לסת, נוכח – "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה", כפי שמפרש זאת רש"י : "כשהן עומדין משנתם שחרית, הם מתגברים כלביא וכארי".
הנה האתגר השלישי - החוסן ההכרעתי, בדמותו של השור בפרשתנו, המאיים לא רק על אויבי עם ישראל הסמוכים לגבולותיו, אלא גם על אויבינו, המאיימים על קיומנו ממרחק: "וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד כִּי רַב הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל . וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא" (במדבר, כב',ב'-ד').
מפרש רבי יצחק עראמה בעל העקדת יצחק ( 1420-1495):" כל ימי הייתי קוהה בזה המשל, עד שראיתי הפרות רועות באפר וידעתי כוונתו... וזה- שדרך השור להוציא מפיו שבט לשונו דרך הצד ולהאריך אותה יותר, ולשלחה לאורכה סביבות פניו ובשעיריותה שהיא נעשית כמגל, הוא תולש כל ירק עשב, אשר לוכחו ומכניסו בתוך פיו בדרך הצד אשר הוציאה ומוציאה ועושה כן תמיד".
הנה כי כן, החוסן ההכרעתי כנגד אויבנו, משתקף במאפייניו של השור, ביכולת לשונו, להפוך למגל חד, המאיים ביכולתו ההכרעתית, להכות למרחקים, באויב רחוק.
כך פרשתנו מדגישה את יכולת ההכרעה, בנאומו של בלעם: "וַיַּרְא, אֶת עֲמָלֵק... וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד".
לבסוף, בעקבות הקימה מהשבעה באוקטובר – "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא", אנו צועדים בנתיב – הריפוי, השיקום והצמיחה מהטראומה, כשעיננו רואות את האתגר הרביעי - החוסן החברתי, המוסרי והערכי, הניצב בפנינו.
זה אתגר נעלה, המשתקף בפרשתנו, באפילוג ברכותיו של בלעם את עם ישראל: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ד'...כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ; מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (במדבר, כד', ה'-ז' ).
כך אנו נפעמים מתשוקת הקללה של בלעם שהפכה לברכה, והפכה להיות מותג שעמו אנו פותחים מידי בוקר את יומנו החדש :" מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל."
מפרש רש"י : " מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ "- על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה".
כך המדרש, מאפיין את תדהמתו של בלעם והשתאותו נוכח המראה הניבט לעיניו: " אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן, שלא היה יכול ליגע בהם, שנאמר- וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל- אלו הם הדגלים. התחיל אומר- מי יכול ליגע בבני אדם אלה? מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם, שנאמר- "שוכן לשבטיו", מכאן למדנו שהיו אלה הדגלים גדולה וגדר לישראל." (במדבר רבה ב', ד ').
אתגרי החוסן מחברים אותנו, לשלושה המסרים שמוריש לנו הנביא מיכה המורשתי, בשמו של הקב"ה בהפטרה לפרשתנו: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה טּוֹב; וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם אֱלֹהֶיךָ ". (מיכה ו', ח'
שבת שלום
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
בלומה-דיכטוולד- פרשת בלק תשפ"ה -מה בין בעל פעור לבין תורת משה
התקרבות בני ישראל אל ארצות מואב ומדיין במשהדרכם לארץ ישראל, יצרה תחושת פחד בקרב עמים אלה. בלק מלך מואב פנה אל מדיין ויחד הם שכרו את שירותי בלעם בן בעור המכשף שיקלל את ישראל. התוכנית נכשלה, ובמקום לקלל מצא עצמו בלעם מברך. "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל ". " וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ " (במדבר כד, כה). לכאורה הסתיים האירוע. אלא שלאחר מכן מספר לנו הכתוב:
(א) "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב:
(ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן:
(ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל: " (כה, א-ג).
בלעם שנכשל בניסיון לקלל את ישראל, הגה תוכנית אלטרנטיבית, להחטיאם ולהביא עליהם את זעם ה'. " וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב:" (במדבר לא, ז-ח). מכאן שבלעם לא שב למקומו. חז"ל לימדונו שמעשה שטים זו עצה שיעץ בלעם הרשע על ישראל דכתיב:
"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (כד, יד). אמר לו: עם זו שאתה שונא, רעב הוא לאכילה וצמא הוא לשתיה ואין להם מה שיאכלו ושישתו אלא מן בלבד, לך ותקן להם קובות והנח להם מאכל ומשתה והושב בהן נשים יפות בנות מלכים כדי שיזנו לבעל פעור ויפלו בידי המקום. מיד הלך ועשה בלק כל מה שאמר לו בלעם הרשע" (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א).
פרשת בעל פעור חמורה יותר מחטא העגל. לחטא העגל הייתה סיבה. משה בושש לרדת מן ההר, והעם נכנס לתחושת אי ביטחון וחרדה. משה היה המנהיג שקישר בינם לבין ה'. הם אמרו לאהרון: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לו". העגל לא בא להחליף את ה' אלא את משה. החטא בשיטים, מקורו היה בתאווה בלתי מרוסנת. עבודה זרה לשמה. היו שם שתי קבוצות. האחת עבדה לכמוש שהיה האל העיקרי של מואב ועל כך נאמר: "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן". כלומר הפולחן כאן היה השתחוויות והעלאת זבחים. על הקבוצה השנייה נאמר " וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר ". זו עבודה זרה בה מתפשטים והאנשים עושים את צרכיהם כחלק מן הפולחן. המילה "ויצמדו", מעידה על ההתלהבות והדבקות בעבודת בעל פעור. רק אז נאמר "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל". בחטא העגל נספו שלושת אלפים אנשים וכאן עשרים וארבעה אלף אנשים.
מדרש גדול במדבר (כד, א), מתאר את התהליך ההדרגתי של החטאת ישראל בשטים. בנות מואב הניחו פירות או כלים בחדר הראשון, אחר כך הציעו יין, הזמינו את הגברים להיות איתן בחדר השני ושם הם התבקשו לעבוד לבעל פעור. לפנינו פיתוי שראשיתו בסעודה ולאחריה זנות ועבודה זרה.
הגדיל מכולם זמרי בן סלוא מנכבדי שבט שמעון שהביא את כוזבי בת צור בתו של מלך מדיין ובעל אותה לעיני כול. עובדי עבודה זרה מאמינים שכל כוח בעולם מנוהל על ידי ישות עצמאית, על ידי אל ספציפי, ומכאן שיש פנתיאון של אלים שמנהל את העולם. פולחן בעל פעור מתייחס אל האדם כיצור עליון. האדם עומד במרכז. חייו הטבעיים, רצונותיו צרכיו הם הקובעים את התנהגותו, ואלה נחשבים למעשה נעלה. היהדות מאמינה בגבולות ובסייגים. יש כללים לאכילה, לשתייה ולחיי מין. אין אדם עושה ככל שיעלה על רוחו.
"לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם " (דברים א, ב). ובמיכה (ו, ח) נאמר:"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". בדברים (ד,ד) נאמר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".
ביסוד האידיאולוגיה של בעל פעור נמצא העדר הבושה. חיי טבע הם הדבר הנכון. תגובת האדם הראשון לאחר שאכל מעץ הדעת הייתה הבושה על עֵרוּמוֹ והרצון לכסותו. על שאלת ה' : "אַיֶּכָּה" משיב אדם: " אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: " (בראשית פרק ג). ואכן ה' עושה לאדם ולחוה כותנות עור ומלבישם.
ואם ישאל השואל, והלא הא-ל ברא את האדם עֵרום? כלומר הטבעי הוא הנכון והטוב. שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרומאי את רבי עקיבא: "איזו מעשים נאים? של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם. משיב לו רבי עקיבא כי מעשי בשר ודם נאים יותר. החיטה היא חסרת ערך אלא עם האדם יאפה ממנה לחם. גם הפשתן, רק לאחר מעשה הטווייה הוא בעל ערך. המשמעות היא כי הא-ל השאיר לנו, בני האדם, מקום לתקן את העולם ולשפרו. כך היא מצוות מילה וכך גם עורלת האילן.
משה רבנו נקבר "בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר " (דברים לד, ו). מדוע מציינת התורה את בית פעור? הסיבה היא הדגשת הניגוד בין משה ותורתו לבין פעור ומקדשו. משה רבינו שזכה למעלת נבואה גבוהה ביותר שיכול אדם להגיע אליה, נקבר מול מקום של עבודה זרה שהוא המקום הנמוך ביותר בעולם. ללמדנו שגם לטבעי יש גדר. על האדם להתקדש במה שמותר לו. הטבע ללא הגבלה הוא בעל פעור, אנו מול בעל פעור, כלומר בניגוד לו. אנו איננו מאמינים שכוחות החיים והטבע נוצרו כדי לשרת אותנו ולהעמידנו במרכז ההוויה, בתורת משה הם נועדו לשרת את רצון הבורא, ולנו בני האדם יש תפקיד לתקן ולשפר את העולם.
בלומה דיכטוולד. י"ג תמוז, תשפ"ה.
&
סרטון על הפרשה - מה המניע שלך? הרב עמיהוד סולומון רב קהילה פתח תקוה-כפר גנים
&
לפרשת בלק תשפ"ה - פִּעְנוּחַ כְּתַב חִידָה -אריה דיכטוולד
מזימתו של בלק לקלל את ישראל לא צלחה פעמיים. מטרת הקללה הוגדרה כנשק נגד הסכנה בבני ישראל בפרק כב פסוק יא בפרשתנו: "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו", והנה בכול מקום ששם הציב את בלעם הקוסם, קללתו נהפכה לברכה. הניסיון הראשון היה במקום הנקרא בָּמוֹת בָּעַל ומשם נראה קצה העם.
הניסיון השני היה במקום הנקרא שְׂדֵה צֹפִים וגם שם הוא מפנה את בלעם אל קצה העם "אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה". הניסיון האחרון הוא מופע מרהיב של שירת טבע במיטבה. ננתח את דבריובפרשתנו (פרק כד):
(א) וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים (=כשפים) וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו:
(ב) וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים: (האם אופן החניה הוא סימן לאחדות או לפירוד-האם יש כאן רמז מהא-ל ? שוכן =שכינה ? )
(ג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:
(ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:
מנקודת התצפית החדשה רואה בלעם את כל מחנה בני ישראל החונה במדבר. הפעם הוא יכול ללמוד רבות עליהם. צורת החניה מעוררת אצלו אַסוֹצִיאַצְיָה מהטבע. הנאום הוא למעשה כתב חידה. ננסה לפענחו:
האִרגון של מחנה ישראל
(ה) מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל: מה טובו=מה יֳפו. אוהל=פרטי, משפחה. משכן=סך כול ציבור.
(ו) (ו) כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם: אוהלי ישראל כצמחיה מרהיבה ביופיה על מים רבים. מוטיב ניגודי למדבר. מים-גינות-יער.
(ז) יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ:: צמחיה רוויה במים מלמדת על חיות, המשכיות וצמיחה. ניגודיות לעבדות. לא ניתן שוב לזנֵב בהם כעמלק.
(ח) אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ (=קרניים עצומות) יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם (=ישבור) וְחִצָּיו יִמְחָץ:: חיזוק מוטיב העוצמה והמהפך שעובר עם עָבדים. העבדים הפכו למעצמה צבאית ומדינית.
(ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ? מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר:: אריה רובץ הוא סמל לעוצמה, לביטחון עצמי. כל עוצמתם באה מהאל. האם פירושו שאם נפגע באל נפגע בעוצמתם?
(י) וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. (פרק כד)
כל מלכי הטבע נמצאים במשל - הארז בעצים, הראם בבהמות, האריה מלך החיות. עוצמת המים בטבע.
השאלה: מהו הצופן הפנימי המוליך אותנו לכוונתו המקורית של בלעם?
עיון במקור החז"לי של רש"י : בתוך הברכות חבויות כמעט כל הקללות.
תלמוד בבלי (מסכת סנהדרין דף קה עמוד ב): "וישם דבר בפי בלעם" - רבי אלעזר אומר: מלאך, רבי יונתן אמר: חכה (=מחסום פיזי-גופני). אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – "מה טבו אהליך יעקב". (ש)לא תשרה שכינה עליהם – "ומשכנתיך ישראל". (ש)לא תהא מלכותן נמשכת – "כנחלים נטיו", (ש)לא יהא להם זיתים וכרמים – "כגנת עלי נהר", לא יהא ריחן נודף – "כאהלים נטע ה'", לא יהיו להם מלכים בעלי קומה – "כארזים עלי מים", לא יהיה להם מלך בן מלך – "יזל מים מדליו", לא תהא מלכותן שולטת באומות – "וזרעו במים רבים", לא תהא עזה מלכותן – "וירם מאגג מלכו", לא תהא אימת מלכותן – "ותנשא מלכתו". אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה(=כל הברכות הפכו לקללות והתגשמו) חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שנאמר "(דברים כג, ו): וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: קללה, ולא קללות. ==והמשך הגמרא ===
הוכחה נוספת למחשבתו המקורית של בלעם
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (משלי כז , ו) נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא? - טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל, יותר מברכה שברכם בלעם הרשע.
אחיה השילוני קילל את ישראל בקנה, שנאמר, (מלכים א, יד טו) " וְהִכָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם " מה קנה זה עומד במקום מים, וגיזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הוא הולך ובא עמהן, כיון שדוממו הרוחות - עמד קנה במקומו. אבל בלעם הרשע ברכן בארז, מה ארז זה - אינו עומד במקום מים, ושרשיו מועטין ואין גזעו מחליף, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו - אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית - מיד עוקרתו והופכתו על פניו. ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב ממנו ספרי תורה נביאים וכתובים.
מבנה המחנה הוא צופן בפני עצמו: מה הם הקודים בצופן הזה ? נעיין בסדר החניה שבפרק ב' בחומש במדבר:
המשכן במרכז: (ב) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ המשכן במרכז גם במסע וגם בחניה יחד עם הכהנים. המשכן הוא הלב הפועם של העם.
במזרח יהודה בראש: (ג) וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: יהודה המלך. יחד אתו חנו גם: שבט יששכר = חכמה ותורה. זבולון =עושר ורווחה כלכלית.
בדרום ראובן בראש: הבכור לבני יעקב. כוח ,עוצמה לחלוציות. שבט גד ושבט שמעון והלוויים נושאי כלי המשכן.
במערב אפרים בראש: יחד אתו שבט מנשה ושבט –מייצגים את בני רחל – החלוץ לפני המחנה בגלות פילוג בארץ וגלות-תקווה ותפילה (רחל).
בצפון דן בראש : יחד אתו חונים אשר ונפתלי. המגן על אגפו של המחנה.
(המקור: על פי מדרש: במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ב סימן י(
צא ולמד: פעמיים מנסה בלעם לפגוע בעם. בשני המקרים הוא משתמש באסטרטגיה ישנה ומוצלחת שלו בעבר, קללה ע"י הטלת עין הרע וכשפים. בשני המקרים הוא נכשל. בשני המקרים מייחס את כישלונו לנקודת התצפית שלו. הוא גם מגלה שכשפים ועין הרע לא פועלים על עם ישראל. במופע השלישי הוא מנסה לשנות את מקום התצפית אבל גם את נקודת מבטו, היינו, את גישתו האסטרטגית. לא עוד קללות וכשפים. הוא מחפש נקודות תרופה.
מה שמתגלה לעינו הוא מחזה מרהיב של מחנה בני ישראל: המשכן במרכז והכוהנים והלוויים מסביבו. זה עדיין הגיוני. מה שלא נתפס בעיניו הוא מחזה הדגלים. כל שבט ודגלו השונה. דגלים בצבעים שונים. האם זה מצביע על פילוג ? אולי יש כאן נקודת תורפה?
בלעם החש ב"רוח אלוקים" המפעמת מקרבו. לומד שהמחזה הנראה לפניו, הוא נמשל לסדר וליופי המצוי בטבע. לעץ ישנם ענפים רבים, שונים זה מזה, אבל יונקים משורש אחד. לנהר - יובלים רבים, אבל המקור הנובע אחד הוא, קרניו של הראם, החיה החזקה, שונים זה מזה, אבל העוצמה אחת.
מה הוא המקור ? "מה טובו אוהליך יעקב-משכנותיך ישראל". משפט פתיחה המכיל הכול. אוהליך-צניעות וטהרת המשפחה. משפחה = יעקב. משכנותיך - אוהל מועד-המשכן-מרכזיותה של האמונה. ישראל =יעקב הפרטי ההופך לעם. יעקב = מייצג את העבר. ישראל = את ההווה המתמשך – העתיד.
מנקודת תצפיתו , בלעם רואה דגלים רבים בצבעים שונים ובסימנים שונים. לא פירוד אלא הרמוניה כמו ההרמוניה האלוקית בטבע. לכל פרט יש תפקיד וכל פרט הוא שונה . כולם יחד הם יצירה אחת מופלאה. "כנחלים נטיו" –מפרש רש"י , "שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק", כלומר, יש אופק רחב להמשכיותו של העם. כול פרט ופרט הוא חלק מכתב חידה מורכב ומסובך. הסדר הקיים אינו מקרי. לכל צד ודגל ולכול מי שעומד בראש ונושא הדגל, יש תפקיד עכשווי ותפקיד בעתיד. אם כך כיצד פוגעים במחנה כזה ? לא בכשפים ולא במלחמה, אלא בתחבולה. ומה היא התחבולה? להכשילם דווקא בחוזקה שלהם ע"י זימה ועבודה זרה. חטא בעל פעור הוא עבודת זרה שעיקרה זימה. ועל כך נאמר: "צרור את המדיינים". הוא פגע בהם בעזרת שני הערכים המיוצגים ע"י אוהליך ומשכנותיך. אבל, לצערנו, כל הברכות הפכו לקללות. יצאנו לגלות ארוכה ושם שרדנו בגלל ערכי המשפחה ושימור התורה. "כולם חזרו לקללה מחוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות". יש לנו עכשיו הזדמנות חדשה. זכור ושמור את אוהליך ומשכנותיך. אריה דיכטוולד. י"ג תמוז, תשפ"ה
&
דבר תורה - פרשת בלק תשפ"ה - תודעה מנצחת- מייקל אייזנברג-משקיע ומנהל הון סיכון.
בפרשת השבוע, פרשת בלק, התורה מעניקה כר נרחב יחסית לדברי בלק מלך מואב ומצטטת באריכות יתרה לכאורה את דברי בלעם שעל פניו לא הועילו במאום (גם כי ה' הפך את הברכה לקללה ובעיקר כי בני ישראל לא היו מודעים לכל ההתרחשות). לפני שלוש שנים (7.22), תחת הכותרת 'מאחורי הקלעים' כתבתי בדבר תורה לפרשת בלק שמעשים הם התשובה לנסיונות הנפל של בלק ובלעם:
פרשת בלק היא פרשה מוזרה מאוד. מבחינתו של עם ישראל ששוכן לשבטיו היא מתרחשת מאחורי הקלעים. ככלל התורה מתארת ערכים, התנהגויות ומצוות הראויים לאנושות ולישראל ולכן השאלה היא מדוע פרשה זו הוכנסה לתורה כולל הפניות של בלק לבלעם, הסיפור של בלעם עם האתון ושמלאך ה' הפריע לו, נזף בו ואחר כך נתן לו להמשיך, חוסר ההצלחה של בלעם לקלל והברכות שבלעם בסופו של דבר ברך. הנביא מיכה אומנם מסביר: "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'", אבל נראה שהתלמוד ורש"י בעקבותיו לא הסתפקו בתשובה זו והצביעו על ההבדל שבין כל התורה כולה לפרשתינו: "משה כתב ספרו, ופרשת בלעם, ואיוב" וכפי שהסביר רש"י: "ופרשת בלעם - נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו"...
בחיים המדיניים והכלכליים יש נעלמים שאין ביכולתינו להתחשב בהם. הם הרחק מהעין, קורים באטמוספרה ומושפעים מאנשים וכוחות גלובליים. בסופו של דבר בלעם בירך ולא קילל אבל כל זה קורה ברקע ללא ידיעת עם ישראל ולכן מעשיהם של בלק ובלעם לא השפיעו במאומה על קורותם והתנהגותם של בני ישראל… כשאנחנו מתרכזים בעשיית צדקה ומשפט (כדברי הנביא מיכה בהפטרה) אז רעשי הרקע שנשלטים על ידי הא-ל לא מסיטים אותנו מכל הטוב שבידינו באמת לחולל…
היום אני חושב על הדברים מזווית אחרת. השאלה היא לא: "איך יודעים מה אירע מאחורי הקלעים?" והתשובה היא לא: "שמשה גילה בכוח נבואתו למרות שאין בדברים כל צורך כפי שרש"י הסביר" וגם לא "כדי שנודה לה' על ההצלה". השאלה היא: למה כל זה נכנס לתורה? למה המחשבות המופרעות לכאורה של בלק מלך מואב, שיודע שבני ישראל מצווים לא להילחם נגדו, נכללו בספר המקודש ביותר לעם ישראל. ספר, שאיננו ספר היסטוריה, אלא ספר קאנוני. רק כדי לסבר את האוזן בתלמוד הבבלי (בבא בתרא יד, ב - יטו, א), אחרי שנאמר שמשה כתב פרשת בלעם, נאמר גם שאת שמונת הפסוקים האחרונים בתורה, הפסוקים שמתארים את מותו של משה, כתב יהושע. והסוגיה מזדעקת שלא יתכן שספר התורה נכתב בחלקים, אלא ה' הקריא הכל ומשה כתב. מה שאני מציע כעת שלא מדובר בשאלה בהלכות ספר תורה, קריאת התורה או סדר הספרים בתנ"ך בהם עוסקת הסוגיה בתלמוד. מדובר בפרשייה שמלמדת הלכות מלחמה, ולכן היא חלק אינטגרלי מהתורה. מיד אסביר גם למה הודגש שמשה כתב פרשת בלעם.
במלחמה יש מלחמה פיזית ויש מלחמה מאחורי הקלעים. המלחמה מאחורי הקלעים היא על הנרטיב: מה אנחנו מבינים, מה האויב מאמין, ואיך הסיפור נתפס ברמה הבינלאומית. מה הסיפור הבינלאומי פה? קנוניה בינלאומית נגד עם ישראל, הכוללת את מואב, שכאמור הוא עצמו לא יותקף, את מדין, ואת גיוסו של בלעם - מומחה מארץ אחרת - ארם נהריים. עוד לפני שאתייחס לנרטיב עצמו, יש לזכור שבקרוב משה רבנו הולך לתת את נאום-חייו - ספר דברים. בנאום שלו, משה פונה לדור החדש שגדל ונולד במדבר במטרה לקבוע את הנרטיב הישראלי. בזירה הבינלאומית בלק ובלעם עושים בדיוק את זה - נגדינו. אנחנו צריכים ללמוד מאומות העולם שנרטיבים קריטיים לניצחון במלחמות. המלחמות בסופו של דבר מסתיימות. התמונה שנשארת היא הבנת העבר והייעוד. מה הסיפור שנספר לילדינו, לנכדינו. מה הלקחים שיהפכו להיות חלק מהאתוס הלאומי. לכן משה בכוונה מצטט את דברי הנביא הבכיר ביותר מאומות העולם. כדברי ר' יוחנן בתלמוד הבבלי (סנהדרין קה, ב): "מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות (במדבר כד, ה) "מה טובו אהליך יעקב"; לא תשרה שכינה עליהם: "ומשכנותיך ישראל"; לא תהא מלכותן נמשכת "כנחלים נטיו"; לא יהא להם זיתים וכרמים "כגנות עלי נהר"' לא יהא ריחן נודף: "כאהלים נטע ה'"; לא יהיו להם מלכים בעלי קומה: "כארזים עלי מים"...". בעבר התבטאתי שהנרטיב מציף את הנתונים או חושף את השורה התחתונה. היום, בעידן המודרני, הנרטיב קובע את התוצאות, את המציאות העתידית. יתכן שכך היה גם בעבר, וזה בדיוק המסר שאנו יכולים להפיק מהאירוע.
בהשלכה לימנו, בחלוף מלחמת 12 הימים מול איראן, השאלה היא מה נרטיב הניצחון ומי כותב אותו. האם יהיה מוזיאון לסיפור התקומה ולניצחון הרוח? לשיתוף פעולה עם ארה״ב? לניצחון הצבאי?
מה שעוד ניתן ללמוד מהסיפור בפרשה הוא שהאויב שלנו רוצה לבנאם את הסכסוך. זה עובד בכמה מישורים. ראשית, כסף. הפניה לבלעם, שמגיע מארם נהריים מכילה אינטרס כספי כפי שמשתקף בשיח: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב" (במדבר כב, יח). שנית, "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם, הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כב, ה) - סוג של דה-לגיטימציה. מי הם בכלל? הם לא קשורים לאזור פה, ובלשון בת ימינו: "תחזרו לאירופה". בדברי בלק לבלעם יש אפילו רמיזה אנטישמית. כשם שפרעה ראה את ישראל כשרצים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז) גם בלק שאומר: "הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ" משווה את ישראל לשרצים מזיקים שהרי במכת ארבה נאמר: "כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ. וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה" (שמות י, ד - ה).
אבל מה האמת? מה נאמר בחדר-המצב של מואב? "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה". יש פער בין ההצהרות הפומביות לבין הערכת המצב האמיתית. בני ישראל הם לא חגבים. הם שור. מה הכוונה? הרמב"ן הסביר:
…והנה ידעו מואב כי ישראל לא ילכדו את ארצם מהם כי שלחו להם כאשר שלחו לסיחון… ולכן אמרו לזקני מדין אפילו שלא ילכדו את ארצנו, ילחכו ברובם את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, וילכדו להם את כל סביבותינו כאשר עשו לשני מלכי האמורי ויתנו אותנו למס עובד.
כלומר יש פה חשש מבניית מרחב כלכלי חדש. זה יכול לאיים אפילו על ארם נהריים ממנה יגיע בלעם לנסות לקלקל את המהלך. בשונה מעשיו, עם ישראל לא חי על החרב אלא על רוב דגן ותירוש. הוא עם שיוצר. הוא מואשם להיות כמו ארבה שמחסל את הכל, אפילו עצים, אבל גם האויבים יודעים שהוא כמו שור שמלחך. הוא אוכל שטחית את העשב ומשאיר את השורש. במעין חכמה אבולוציונית, אוכלי העשב משאירים אפשרות לצמיחה מחודשת.
מסתבר, שגם בלעם הבין את התכונה הזו של ישראל, ובירך שהיא תועיל אפילו הרבה יותר: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ… הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (במדבר כג, כב - כד). רש"י הסביר את הרישא: "אל מוציאם ממצרים" - אתה (בלק) אמרת "הנה עם יצא ממצרים" - לא יצא מעצמו אלא האלהים הוציאם". אם כן, אפשר להמשיך באותו קו ולומר: אתה (בלק) אמרת "כלחוך השור את עשב השדה" - לא ילחוך אלא "כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ". ראם הוא אוכל עשב חזק במיוחד שבברכה לשבט יוסף הובא בתקבולת לשור: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ" (דברים לג, יז).
ומה פירוש "תוֹעֲפֹת"? בספר איוב נאמר: "וכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ" מה שהוליד את הביטוי המודרני 'הון תועפות'. רש"י בפרשה שלנו קישר את המילה "תּוֹעָפוֹת" גם למעוף, וכך הסביר גם המלבי"ם על הפסוק באיוב: "לא כסף הקבור באדמה רק כסף העף למעלה, שהוא כסף הכוסף כסף עליון רוחני". בשפה מודרנית בלעם ראה את ישראל לא כמחזיקי נדל"ן הנהנים מתשואה סולידית, אלא כסטרטאפ ניישן, בעלת מעוף שמקדמת חברות הזנק. חברות המבוססות על חזון, חדשנות ופוטנציאל עתידי יותר מאשר נכסים פיזיים. במקביל רש"י פירש גם ש"וכסף תועפות לשון מעוז המה". כלומר החדשנות מהווה בסיס לכלכלה הישראלית, והכלכלה שעובדת כמו שור וחזקה כמו ראם, מעניקה חוסן לאומי. זה הנרטיב שאנחנו צריכים לדבוק בו - חדשנות, צמיחה והעצמה.
לסיום בלעם מזהיר שאם, במקום לשתף פעולה עם ישראל, מישהו יחמוד לעצמו את מה שקיים עכשיו, אז נדע להתגונן ואפילו להתקיף בעוצמה: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה".מייקל אייזנברג
&
פרשת בלק – לברכה ולא לקללה-אורי סובוביץ-משקיע שותף ומנהל הון סיכון -ברכה או קללה
האדם בוחר אם להשתמש בכוחותיו כדי לברך או לקלל, להעצים את הטוב או לחלופין את הרע שבמציאות. הברכה היא היכולת להבחין בטוב שסביבנו, לבטא זאת במילים ועל ידי כך להעצים את הטוב, לתת לו מקום, להנכיח אותו גם בעיני אחרים ובזכות כך להרבותו. יודעי ח"ן לימדונו כי שורש המילה ברכה הוא בר"כ, וכל אחת מהאותיות מבטאת בגימטרייה את הריבוי מיחיד לרבים, ביחידות (ב), בעשרות (כ) ובמאות (ר).
הקללה, לעומת זאת, עניינה זיהוי הרע שבמציאות, הנכחתו ועל ידי כך העצמתו. אדם בעל עין רעה על המציאות יחפש את צדדי החיים החסרים והפגומים וייתן להם ביטוי מילולי בפומבי, כך שאף שהם מהווים רק חלק קטן מהתמונה הכללית הגדולה, תיאורם בפרהסיה יעצים אותם עד שיתפסו מקום בלב שומעיהם מעל ומעבר לכל פרופורציה. כך, לדוגמה, הבחירה של מערכת החדשות על מה לדווח ועל מה לתת את הדגש יכולה להביא ברכה או קללה. אין זה אומר שיש לטשטש ולהסתיר את הרע במציאות, אלא להימנע מלהנכיח תופעות שליליות מעבר לכל פרופורציה עד שייווצר הרושם כי תופעות אלו נפוצות ומשקפות את הנורמות החברתיות א.
ככל שאדם גדול ובעל כוחות נפש עוצמתיים יותר, כך השפעתו על המציאות והסביבה גדולה יותר, הן מצד פעולותיו ודיבורו בפועל, והן מצד סגולות אישיותו וכוחותיו שמכוחם יכול "להקסים" או "לכשף" את קהל שומעיו. ההיסטוריה מלאה בענקי רוח, צדיקים או רשעים, שבכוח דיבורם רוממו את המציאות או דרדרו אותה למצולות אפלות. בלעם היה קוסם של מילים, משום שידע במילותיו להשפיע על המציאות עד ששכרו את שירותיו לשם כך.
בלעם הרשע
פרשת בלק עוסקת בניסיונותיו של בלעם בן בעור לקלל את ישראל. בלק, מלך מואב, הבין שכדי לנצח את ישראל הוא צריך להחלישם רוחנית, ועל כן בעצה אחת עם זקני מדין הוא שכר את שירותיו של בלעם, שכיר החרב שכוחו בפיו:
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר ב. יוּאָר" (במדבר כב, ה-ו).
בלעם נעתר לבקשה והתמקם במקום שבו יוכל לִצפות על עם ישראל כדי לקבל "השראה" לקללותיו. בכל אחד מניסיונותיו של בלעם, הוא התמקם בנקודת "קצה" או "גבול", מקום שבו ניתן לזהות רק את קצה התמונה, החלק השולי אך השלילי שבה, ולא את המציאות כולה, וכך "לצוד" בעיניו את הרע שבישראל, ולכך לתת ביטוי בקללותיו.
בניסיון הראשון של בלעם לקלל נאמר: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם" (שם, מא) לאחר שהקב"ה שם בפיו של בלעם מילות ברכה במקום קללה, בלק הבין שהוא צריך לקחת אותו למקום שבו ה"קצה", השולי והאזוטרי בולט עוד יותר, שכן משם יהיה ניתן לראות אך ורק את "הקצה" השלילי: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְךָ נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם" (שם כג, יג). לאחר שגם בניסיון זה בלעם, בעל כורחו, מצא את עצמו מברך במקום לקלל, בלק בחר לקחת את בלעם למקום שממנו ניתן להשקיף על פעור, כדי "להטעין" את בלעם באנרגיות הקשורות לחטאם של ישראל באותו המקום ג.
בלעם אומנם היה רשע, אך לא היה אדם קטן, אלא איש בעל עוצמה רוחנית כבירה ובעקבות כך הייתה לו יכולת השפעה אדירה על המציאות. מהפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד, י) למדו חז"ל (במדבר רבה יד, כ) שבישראל לא קם עוד נביא כמשה, אך באומות העולם קם, וזהו בלעם. אך גאונות וכישרון רוחני אינם ערובה למידות טובות, אלא רק מהוות פוטנציאל גדול יותר להביא ברכה או קללה למציאות.
חז"ל במסכת אבות (ה, יט) משווים בין אברהם אבינו לבלעם הרשע: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע". אברהם אבינו חיפש את הטוב שבמציאות עד שאפילו על סדום מלאת הרִשעה ניסה ללמד זכות ולמצוא בעיר מלאת הרשעים עשרה צדיקים לפחות שבזכותם העיר תינצל. בלעם, לעומתו, חיפש בקצה מחנה ישראל את השוליים של החברה, את הירודים ביותר מוסרית כדי שבעזרתם יוכל לצייר ולהנכיח מציאות דמיונית שעל פיה כולם רשעים. בזכות תכונה זו של אברהם הוא זכה להביא ברכה לכל המין האנושי: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ב-ג). אם בלעם היה בוחר לברך כמו אברהם, כנראה היה זוכה לסיים אחרת את חייו ולהיזכר בהיסטוריה כמפיץ ברכה ולא קללה.
היכולת לברך
הסיבה שאנשים מתרגשים מקבלת ברכה מאדם גדול היא ההבנה שלאנשים בעלי שאר רוח ומידות תרומיות יש יכולת סגולית להשפיע על המציאות בברכתם. אברהם התברך ביכולת לברך אחרים ("והיֶה ברכה"), בזכות מעלתו הרוחנית ואישיותו הנעלה שחיפשה את הטוב, את הברכה, שבמציאות. הרב קוק כתב על כך שסגולה מופלאה זו קיימת במציאות, גם כיום, לאלו שזוכים להתעלות מוסרית, רוחנית וערכית, עד לכדי יכולת להשפיע בברכתם על המציאות ועל סובביהם. לא מדובר בקמעות או מזלות, אלא על עבודה רוחנית מאומצת בזיהוי הברכה שגנוזה באדם שנמצא מולם, גם כשהוא עצמו לא מזהה זאת ויכולתם להציף ולגלות זאת ולהוציא זאת מן הכוח הגנוז אל הפועל הגלוי. לאנשים גדולים ממש בעלי "שלטון פנימי" על כוחות נפשם יש יכולת לפעול גם על המציאות עצמה.
וכך כתב הרב קוק (מידות הראי"ה, רצון, סעיף ד):
"כמה יכול אדם להתעלות, עד כמה יכול הוא לעשות את רצונו שליט ופועל בעולם, עד כדי לברך את מי שהוא חפץ, עד כדי להמשיך סדרי גורל החיים ע"פ המשכת חפצו, "והיה ברכה – הברכות מסורות לך". בבהירות צריכים להביט על יסוד הידיעה הנפלאה הזאת בתכונת האדם והעולם, ביחש האדם לשלטונו על ההויה. מתעופה עליונה זו יורדים לעולם המעשה ומוצאים את השליטה המעשית החיצונה, לרדד את הטבע והיקום תחת רגליו, שהוא רק לבוש חיצוני לאותו השלטון הפנימי שלטון היות ברכה, להיות הברכה באה לרגלו, ונמשכת לרצונו ומוצא שפתיו, "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור".
לסיכום
כבנים של אברהם אבינו כולנו התברכנו ביכולת לברך: "והיה ברכה". גם אם לא כולנו ניחנו במעלה רוחנית היכולה להשפיע על המציאות בזכות ברכותינו, לכולנו היכולת להשפיע על האנשים סביבנו בזכות ההתמקדות בטוב שבהם והעצמתם על ידי כך. המציאות מעולם ולעולם תהיה מלאה בטוב וברע, אך הבחירה במה להתמקד ואת מה להנכיח בחיינו נמצאת בידיים של כל אחד ואחת.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. ובכך כמעט ונותנות להן לגיטימציה.
ב. "תאור" ו"קבנו" אלו לשונות של קללה.
ג. כפי שמתואר בהמשך הפרשה, בפרק כה, עם ישראל חטא שם עם בנות מואב, שבאו לפתות את הגברים על פי עצת בלעם. אורי סובוביץ
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 350 -ברכה? תלוי במברך-חיים קופל.
1) בלק, מלך מואב מנסה לגייס את בלעם כדי שיקלל את בני ישראל, וע"י כך יוכל לגבור עליהם. אך ה' אומר לבלעם "וַיֹּאמֶ.ר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם, כִּי בָּרוּךְ הוּא" (כב,יב). רש"י מסביר לפי המדרש "לא תלך עמהם": אמר לו, אם כן, אֲקַלְּלֵם בִּמְקוֹמִי. אָמַר לוֹ, "לֹא תָאֹר אֶת הָעָם", אמר, אם כן אברכם, אמר לו, אין צריכים לברכתך, "כי ברוך הוא" משל, אומרים לה לצרעה: לֹא מִדֻּבְשֵׁךְ וְלֹא מֵעֻקְצֵךְ. (תנחומא פרק ו).
2) המדרש טעון הסבר, הרי בלעם נקרא לקלל את ישראל, וכאשר ה' מונע זאת ממנו, הוּא מַצִּיעַ לְבָרְכָם, בְּנִגּוּד לַיִּעוּד אֵלָיו נִקְרָא, וכי בלעם שהזמין אותו יסכים לכך?
3) ניתן ליישב לפי דברי המדרש בפרשת חיי שרה. כשסיכמו אליעזר ולבן את השידוך של יצחק עם רבקה, מסרו אותה בני משפחתה לאליעזר, וברכו אותה "אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (בראשית כד,ס). ואומר המדרש: (אמר) רבי ברכיה, מִפְּנֵי מָה לֹא נִפְקְדָה רִבְקָה עַד שֶׁהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ יִצְחָק? שלא יהיו עובדי כוכבים אומרים, תפלתנו עשתה פירות, אלא "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ" (כה,סא) (ואז ידעו כולם שהריון רבקה, נָבַע רַק בִּזְכוּת תְּפִלַּת יִצְחָק). רואים שברכת (תפילת) עכו"ם עלולה גם להזיק. (מ"ר חיי שרה ס,ג).
4) לכן, כשראה בלעם, שה' לא מניח לו לקלל את ישראל, בִּקֵּשׁ "לְבָרְכָם" וע"י כך יגרום להם נזק עקיף, שהברכות שיברך הקב"ה את ישראל לא יחולו, לְבַל יֹאמְרוּ שֶׁהַצְלָחַת יִשְׂרָאֵל נוֹבַעַת מִבִּרְכַּת בִּלְעָם. לכן הוסיף ה' ואמר לבלעם: אל לך "לברך" את העם "כי ברוך הוא": לברכתך לא תהיה השפעה שלילית, כי כולם יודעים שאני ברכתי אותם קודם, לָכֵן יִחֲסוּ אֶת הַצְלָחָתָם לְבִרְכָתִי שֶׁלִּי אוֹתָם.
5) חִזּוּק לַהֲבָנַת כַּוָּנוֹתָיו הָאֲמִתִּיּוֹת שֶׁל בִּלְעָם, גם כשהוא אומר שהוא מברך ניתן למצוא בתרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת מטות. על הפסוק "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (במדבר לא,ח). כותב התרגום שפנחס רדף אחרי בלעם בכדי להרגו, בלעם "עשה קסם" ופרח באויר, פנחס הזכיר בשם קודש ופרח בעקבותיו. תפס את בלעם ואמר לו : אתה לבן הארמי שביקש לעקור את עם ישראל, ירדת אחריהם למצרים בכדי לאבדם, שלחת אחריהם את עמלק להילחם בהם, ניסית לקללם ולא הועיל, ואז יעצת להכשיל את בנותיהם בזנות.
6) למרות שבלעם הופיע בכמה תקופות, ובכמה תפקידים, פנחס זיהה אותו כאותו אחד שרוצה להשמיד את ישראל. לָכֵן יֵשׁ לְהִזָּהֵר "מִבִּרְכוֹתָיו", מֵאַחַר שֶׁכָּל פְּעֻלּוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת לְהָרַע לְיִשְׂרָאֵל.
7) תשובות לפרשת חקת
א) ה' שלח אל בני ישראל נחשים שנשכו אותם. בהמשך ניתנה להם תרופה כנגד: ע"י שתלו נחש נחושת על נס, וכל מי שהביט בו חיה. השאלה: לָמָּה לְהַרְגִּיז וּלְהַטִּיל חֲרָדָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הרי המבט בנחש מעלה בהם פחד וזיכרונות קשים? למה עשה הקב"ה דווקא את הנחש כתרופה? תשובה: אדרבא, להמחיש להם שלא הנחש ממית, אלא כשמביטים למעלה, ומכוונים לקב"ה, בעצם למדים שהקב"ה הוא הקובע.
ב) מי לא הבדיל בין אדון לעבד? תשובה: "וידבר העם בא-להים ובמשה" (כא,ה). וברש"י: השוו עבד לאדונו.
8) שאלות לפרשת בלק
א) "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (כב,ו) למה בברכה נאמר "אשר תברך מברך" ,כבר בעבר. ואילו בקללה "ואשר תאר יואר", רק בעתיד?
ב) "לכה נא ארה לי את העם הזה" (כב,י) למה ביקש בלק את בלעם שיקלל את ישראל, למה לא ביקש שיברך אותו, זו דרך מועדפת שמועילה לנצח את כל אומות העולם ולא רק את ישראל?
שבת שלום -מחיים קופל מעדנים 350 פרשת בלק תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לפרשת בלק - יגאל גור אריה -האם אנחנו מאמינים בקללות ?!
לגדי בוגנים ברכות לשבת בר מצווה.
האם אנחנו מאמינים בקללות ?!
בלק היה הראשון שהבין שאי אפשר לנצח את ישראל במלחמה קונבנציונלית , ולכן פנה אל *הנשק הבלתי קונבנציונאלי* - *הקללה*
בלעם ניסה שלוש פעמים אך לא מצא נקודות קלקול להיאחז בה בקללתו.
"וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי"....
הרשע הזה הולך לקלל אומה שלימה, שלא חטאה לו, ומכה את אתונו שלא תלך בשדה.
זו הפגנה של חוש צדק סלקטיבי, שהיה טמון בליבו של בלעם- דרש מן הזולת נורמות התנהגות , שהוא ראה עצמו פטור מהן.
האתון הטיפשה שבבהמה, ניצחה את החכם בחכמים. השיא בברכותיו של בלעם;
״ מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְּכְּנֹתֶיךָ יִשְּרָאֵל" שמשמעותה הכרה בסגולת האומה השומרת על נקיות המסגרת המשפחתית. האוהל והמשכנות- יוצקים לתוכם, חכמה בינה ודעת, ערכים ותוכן רוחני, יוצרים אחדות המשפחה
בלעם הבין כי הסכנה הגדולה ביותר לישראל היא התפרקות המשפחה. זה האתגר הגדול ביותר בתקופתנו לשמור ולאחד את המסגרת המשפחתית.
עלינו מוטל לחזק את היתדות של אוהלי יעקב. בפרשתבלק,אנופוגשיםבפעםהיחידהבתורה,נקודתמבטחיצוניתשלמנהיגים
שמסתכליםמבחוץעלעםישראל.אתגדולתנבואתושלבלעםניתןלראותבמילותיו,בהםהואמתאראתהגדולהשלעםישראלבדרכים וצורותשגםמשהרבנולאהביעואוליגםלאהכיר.
אםכן, מהאפשרלבלעםהרשעלראותדבריםשמשהלאיכולהיהלראות,ומהניתןללמודמכךעל מנהיגות?
ניתןלהמשילאתההבדלביןמשהובלעםלהבדלביןשניאנשיםהרואיםילדמתקרבלקצה צוקשמתחתיואגם, אחדמהאנשיםהללוהואאביושלהילדוהאחרפסיכופט. אביושלהילדממהר
לרוץולהצילאתהילדמנפילה - גםאםהמחיריהיהשהילדיפצעמאחיזתו. לעומתזאת,הפסיכופט רואהאתהילדמתקרבלסכנהוכלמהשהואאומרלעצמו,במיןשלוותנפשמהולהבסקרנות, מענייןמהיקרהאםהואייפול,האםהואיצליחלשחותלבד?
באופןפרדוקסאלי,לעיתיםדווקאהאדםהשני,זושאיןלוקשררגשילילד,עשוילראותאתפוטנציאל הכוחותהטמוןבילד,בצורהשבההאבלאיכוללראותבגללקרבתו.
ו'ילפרדביון,מגדוליהפסיכואנליטיקאים,טעןכיבכדילעזורלאדםלעיתיםצריךלהגיעאליו "ללא תשוקהולאזיכרון". קשררגשיעשוילאפעםלתעתעאולגרוםלדבריםלהיראותבצורהשונהמן האמת,ובכךלהסתירחולשותופגמים,אולחילופיןלהעליםכוחותולצמצםאתהפוטנציאלהחיובי.
נדמה ליכיזוהייתהתרומתושלבלעםהרשעלמנהיגותושלמשה.דווקאהריחוקהרעיוניוהרגשימעם ישראלאפשרלולראותדבריםשמשהרבנולאיכולהיה לראות.משההיהמנהיגאבהי.הואהיהמלאתשוקה לעם,וממילאגםמלאבציפיותואכזבותכלאימתשפגשאתחולשותיהם.למנהיגותשכזוערךרב,אך היאעשויהלפספסחולשות,כמוגםיכולות. בלעםלהסתכלעלהעםללאזיכרוןוללאתשוקהומשם הוארואהבפרספקטיבהרחבהיותר.
המסקנההעולהמןהדבריםהיאשבדרךכללמנהיגאינויכוללהיותגםאבהיוגםמרוחק,משוםכך חשובשמנהיגאבהייצרףאליואדםנוסףהמסוגללראותאתהדבריםמנקודתמבטמרוחקתובלתי -תלויהשבכוחהלהעשיראתהראייההכוללת. (ראו את המנהיגות שלנו היום-תמיד יש לידו אדם שמשלים אותו ?? !!)
בראייתי מנהיגים וכולנו מתקשים לראות את עצמנו מהצד, או שמרגישים קטנות ונמיכות או שהלב גובה ומתגונן...
על כן כולנו צריכים מראות צד שישקפו לנו את השטחים העמומים שאנחנו מסתירים מעצמנו.
לא הקללה קובעת, מעשיו של האדם קובעים!
שבת שלום!-שבת שלווה וענוגה!-יגאל גור אריה
&
פרשת בלק -דובי פריצקי-קק"ל
בלק ובלעם – בין קללה לברכה, בין שנאה לאהבה
כאשר אנו פותחים את פרשת בלק, נדמה לרגע שנכנסנו לעולם זר, הפוך מכל מה שהורגלנו לו בתורה – מלך גוי, קוסם נוכרי, מזבחות, כשפים וניסיונות לקלל את עם ישראל. אך דווקא מתוך החושך הזה – זורח אור גדול, אור של ברכה, אור של אהבה אלוקית שאין לה תנאים.
השם בלק אינו סתמי. חז”ל מצביעים על דמיון לביטוי שבספר יחזקאל: “בוקה ומבולקה”. מהו בלק אם לא רצון לשבור את הסדר, לערער את היציבות, להחזיר את העולם לתוהו ובוהו? בלק ראה את ישראל וחשש – אך לא פחד צבאי היה לו, אלא פחד מהאמת. פחד מהבשורה שישראל מביאים לעולם – בשורת המוסר, הקדושה, האחריות והייעוד.
מי הוא האיש שבלק מגייס כדי לממש את מזימתו? בלעם בן בעור. אדם בעל כוחות, נביא בין הגויים, אך “שתום עין” – ראייתו חסרה. יש לו עין אחת פתוחה, אך הלב סגור. הוא רואה את עם ישראל, אך רואה רק את חצי הכוס הריקה. הוא מתעקש לקלל, גם כשברור לו שה’ אינו חפץ בכך.
ולמרות זאת – הקב”ה משתמש בבלעם ככלי. דווקא הוא, שנשלח לקלל, הופך לצינור של ברכה. מפיו יוצאות מילים נצחיות, שממשיכות להדהד גם היום:
״מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל.”
“הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.”
“הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא.”
שימו לב– לא נביא ישראלי אומר זאת, אלא אויב! בלעם. זה שבא לכלות – ובסוף מהלל. זה שרצה לשבור – ובסוף מחזק.
וכך מלמדנו משה רבנו:
״ויהפוך ה’ אלוקיך לך את הקללה לברכה – כי אהבך ה’ אלוקיך.”
זוהי מהות האהבה האלוקית – אהבה שאינה ניתנת לביטול, אהבה שמסוגלת להפוך את המילים הקשות לברכות של נצח.
חז”ל אף משווים בין בלעם למשה – האם ייתכן?!
משה, עניו מכל אדם, איש אמת, אוהב ישראל – ובלעם, עין רעה, רוח גבוהה, נפש רחבה, שונא ומתנשא.
אך לא כדי להשוות ביניהם עשו זאת חז”ל, אלא כדי להראות: גם בעמים יש פוטנציאל. גם מחוץ לישראל יש נבואה. אך ההבדל – במה עושים איתה. משה מקדש, בלעם מחלל. משה אוהב, בלעם מקלל.
ובמה מסתיימת כל העלילה? במסר אחד עמוק: אהבה.
“כי אהבך ה’ אלוקיך” – אהבה היא הכוח שמסוגל להפוך קללה לברכה. היא התרופה היחידה נגד שנאה. היא הריפוי לפצעי העולם.
וכך אנו לומדים מהפרשה: גם כשעומדים מול שנאה, מול כוחות שמבקשים לערער, לקלקל ולהרוס – ישנה דרך אחת שמנצחת: דרך האהבה, האמונה בטוב, והחיבור לברכה האלוקית שטמונה בנו.
שבת שלום מזכרון יעקב️ -דובי פריצקי.
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
