היו שותפים לעשייה שלנו:
בהוראת קבע עם 55 ש"ח לחודש במשך שנה, או יותר! באתר שלנו :
פרשת במדבר ויום ירושלים - "אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם" - מצעד הדגלים
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
כך צועד מצעד הדגלים בפרשתנו .
המחנה הראשון ,מיקומו במזרח, בראשו יהודה וכולל את זבולון ויששכר :"הַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב". המחנה השני ,מיקומו בדרום, בראשו ראובן וכולל את שמעון וגד :"דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה, לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן, אֱלִיצוּר בֶּן-שְׁדֵיאוּר". המחנה השלישי ,מיקומו במערב, בראשו אפרים וכולל את בנימין ומנשה : "דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם, יָמָּה וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם, אֱלִישָׁמָע בֶּן-עַמִּיהוּד".
המחנה הרביעי ,מיקומו בצפון, בראשו דן וכולל את אשר ונפתלי: "דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה, לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן, אֲחִיעֶזֶר בֶּן-עַמִּישַׁדָּי".
ר' משה אלשיך (1593 - 1508 ) מציג לנו קריאה לנשיאים נושאי הדגל : " ועוד עשה הוא יתברך בתורתו, בל יתגאה יהודה באומרו- אני ראשון לכולם. על כן אמר: והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאותם, כלומר, לא עתה יבושו השאר, פן יאמר יהודה: גדול אנכי, כי אני ראשון לכולם- כי הלא אינו לפניהם, רק כאילו האחרים קידמוהו ובתוספת וי"ו, כאילו הוא נוסף עליהם....וגם נזכר דגלו כלאחר יד ולא כאחרים....לבל תזוח דעתו על הקדימה" .
כך משרטט את מצעד הדגלים בפרשנותו ,שמואל דוד לוצאטן- שד"ל ( 1800 – 1865 ) ( במדבר, א', נב'): " דגל אין תחילת הוראתו לא נס ולא מפה, כי זה טעם אות, איש על דגלו באותות( ב', ב'),אבל הוא כתרגום אונקלוס וכל הקדמונים- חברה מסודרת( דגלו- טקסה באונקלוס מלשון יוונית ופירושה סדר וחברה).והדגל נבדל מן המחנה להיות אנשיו קבועים ומסודרים תחתיו...הלוא תראה בכל הפרשה דגל נאמר על בני אדם, לא על נס ומפה."
הבה נשאל - מהו ערכו ההיסטורי ומשמעותו של הדגל, לעם הנודד במדבר הגלויות והגיע לבסוף לארצו המובטחת, בדמותה של מדינת ישראל ?
ד"ר יואל רפל במאמרו : "בעקבות גלגוליו ההיסטוריים של דגל המדינה", מקור ראשון, כ״ט בניסן ה׳תש״ף (23/04/2020), מציג לנו כרוניקה של הדגל שראשיתה בפרשתנו : " מסתבר אפוא כי לא הרצל הוא שהגה את צורת הדגל הלאומי וצבעיו כפי שהם מוכרים לנו. ומאליה עולה השאלה: כיצד הגענו לדגל הכחול־ לבן ומגן דוד במרכזו?
במדרש תנחומא (במדבר י') נאמר: "איש על דגלו – חִבָּה גְּדוֹלָה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲשָׂאָן דְּגָלִים כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִכָּרִין בְּנֵי רְאוּבֵן לְעַצְמָן וּבְנֵי שִׁמְעוֹן לְעַצְמָן". מדברים אלה עולה ייעוד הדגל – סמל הזדהות חברתית. אך לדגל יש חשיבות לא רק כלפי פנים, אלא אף כלפי חוץ (תנחומא שם, יא): "קדושים וגדולים ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלין בהם".
הרב י"ד סולובייצ'יק נתן לדגל משמעות נוספת, הלכתית, הנקשרת בהקמת מדינת ישראל (חמש דרשות, ירושלים תשל"ד, עמ' 89): " בגדי יהודי מקבלים קדושה מסוימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדגל הכחול לבן, שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודים (דתיים ולא דתיים) שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והישוב."
היכן היא ראשיתו של דגל מדינת ישראל, הכחול ־ לבן?
"במוצאי שבת 31 באוגוסט 1897, נפתח בעיר באזל שבשוויץ הקונגרס הציוני הראשון. לפי המסופר, ביום שישי אחר הצהריים עדיין לא הוחלט מה יהיה הדגל שיונף למחרת מעל בניין הקזינו בבאזל, שהיה אולם קונצרטים מפואר ויפהפה במרכז העיר. בסוגיית הדגל טיפל עוזרו של הרצל דוד וולפסון, שהציע (ספר הקונגרס לציון עשרים וחמש שנים לקונגרס הציוני הראשון, ירושלים תרפ"ב): הטלית בה אנו מתעטפים לתפילה יום יום, בחול ובשבת, בימי המעשה ובימי המועד – לבנה היא ופסי תכלת עוטרים אותה. יהי נא דגלנו לבן עם פסי תכלת… עלינו להוציא את דגלנו המקופל מתיקו והיה לנו לנס וגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת ולציין בו מגן דוד. כך נברא דגלנו הלאומי. שנים רבות הניפו את הדגל הכחול-לבן אך לא הוענק לו מעמד רשמי. התנועה הציונית הקדישה לשאלת הדגל דיון מיוחד רק בקונגרס השמונה-עשר שנערך ב-1933. למעמד רשמי ומחייב זכה הדגל רק בעת החלטת מועצת המדינה הזמנית (פרוטוקול מועצת המדינה הזמנית 28.10.1948). באותה ישיבה אמר שר הדתות הרב יהודה הכהן פישמן (מימון): "לדידי נתקדש דגל זה במסורת עתיקה מאז – תכלת ולבן...דוד וולפסון הציע זאת (את הדגל) על יסוד צבע הטלית שהיא תכלת ולבן, ואני חושב שיש לקבל את ההצעה עם התוספת של מגן דוד, שנתקדש גם הוא במסורת ישראל". כפי שמצאנו, דגל הכחול-לבן ומגן דוד במרכזו היו מוכרים שנים לא מעטות לפני הקונגרס הציוני הראשון." ( ד"ר יואל רפל, דגל כחול לבן, המועצה לקידום המורשת הישראלית, נוסטלגיה און ליין).
כך נישא דגל ישראל באגרתו של הראי"ה קוק ( 1865- 1935 )לגדוד העברי שלחם עבור הבריטים במלחמת העולם הראשונה: "וברכה לכל אחינו בני הגדוד, נושאי דגל ראשית צמיחת ישועתנו. צור ישראל יברכם בעוז וחיל, ויחד נזכה לראות בישע עמנו בתשועת אמת וגאולה שלמה בכל הודה והדרה" (איגרות הראי"ה, ג', ירושלים תשכ"ח, עמ' רפב',מאלול תרע"ט)
כך גם מתנופף דגל ישראל באיגרתו של הרצל לברון הירש בשנת תרנ"ה:"הלא שאול ישאלוני בלעג: דגל? ומהו זה? מוט עם סמרטוט? לא, אדוני. דגל הוא יותר מזה, בדגל מובילים את העם לכל אשר נרצה גם לארץ הבחירה".
מצעד הדגלים בפרשתנו מתכתב עם יום ירושלים אותו נחוג ביום ראשון הקרוב.
הנביא ישעיהו מתנבא על בניינה של העיר ירושלים:״ וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל-גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי-חֵפֶץ". (ישעיהו נד׳,יב׳).
המדרש דן במילה ״ כַּדְכֹד ״,בה משתמש הנביא ישעיהו, לתאר את אבני חומות העיר, ומציג מחלוקת בין המלאך גבריאל לבין המלאך מיכאל: לפי גבריאל, ירושלים תיבנה מאבן השוהם ולפי מיכאל, מאבן הישפה. בא הקב״ה ומכריע ביניהם ,״כדין וכדין״. כלומר, ירושלים נבנית גם מאבן השוהם וגם מאבן הישפה, וזאת המשמעות של המילה היחידנית והנדירה בתנ״ך-״כדכד״.
המהרש״א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס 1555 - 1631), בדבריו על הגמרא בבא בתרא ע״ה, בסוגיית אבני ירושלים, אומר, כי שוהם, היא אבנו של יוסף והיא מסמלת את הכוח הגשמי והחומרי בישראל ואילו הישפה ,מסמלת את הכוח הרוחני בישראל, היא אבנו של בנימין שבחלקו הוקם בית המקדש.
דומה שאבן השוהם, מייצגת את ירושלים דמַטָּה, בהקשר למילוי הצרכים הקיומיים החומריים היום יומיים. היא ייצוגו של יוסף המשביר הלאומי בתקופת שנות הרעב במצרים.
אבן הישפה לעומתה, מייצגת את ירושלים דמעלה. היא ייצוגו של בנימין, במרחב הרוחני של בית המקדש.
המילה ״ כַּדְכֹד ״,בה משתמש הנביא ישעיהו, לתאר את אבני חומות העיר, היא ליבת דגל ישראל. הפס העליון בדגל, מייצג את ירושלים של מעלה ואילו הפס התחתון בדגל, מייצג את ירושלים של מטה. כך המגן דוד במרכזו של הדגל, הוא השתקפותו של מבנה מחנה בני ישראל במצעד הדגלים בפרשתנו, המייצג את שילוב הקודש והחול, של הרוח והחומר, בסינתיזה של אבני השוהם הישפה , הבוהקות ומאירות את דגלנו המתנוסס במצעד הדגלים בנתיב - משואה לתקומה של עם ישראל. כל מחנה עם ישראל הערבים זה לזה, מתלכד יחדיו סביב הדגל.
כך למדנו חשיבות דגל החיבור של ירושלים של מעלה ברוחניותה, עם ירושלים של מטה, בארציותה, במשל הקת והגרזן. שלאחר חורבן הבית, היו פריצי הדור מתגאים ואמרו, מה הפסדנו בזה שנחרב הבית, הרי יש בינינו תלמידי חכמים וזקנים.....תמונת הראי של החכמים. כוונתי לאותם הוגים ואינטלקטואלים, שמציגים את היהדות כרוחנית בלבד, ומנסים לשכנע אותנו שאין אנו זקוקים לטריטוריה, לאותם דברים שהעמים והדתות הפרימיטיביים טועים בהם. אלו הם עניינים לגויים. זה לחלוטין לא מוזר שגם כאן הקצוות מתאחדים. בקצה אחד מופיעים דברים אלה בעולם האולטרה-חרדי, כשהיהדות מצטמצמת בד' אמות של בית המדרש. אבל גם בקצה השני, השמאלי שומעים אנו את הטענה שהאנושיות מתבטאת לא בגווילים הנשרפים, אלא באותיות, שהן האדמה והלאומיות האמיתיות שלנו. גם אצלם הניכור הופך להיות אידיאל, והספר לטריטוריה האמיתית של העם היהודי. ציונות פירושה, חיבור הספר אל האדמה, ציונות פירושה, חזרה לחיים הגשמיים, של שמים ,אך גם של פיסת אדמה".(פרופ' שלום רוזנברג , משל הקת והגרזן, מקור ראשון, ערש'ק "אמור", טז' אייר תשע'ג,26.4.13 ).
ירושלים ,עיר שלם, שאוחדה בתשכ"ז קוראת לשילוב וסינרגיה, של השוהם והישפה-" כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכב', ג'). כך מאיר המלבי"ם( ר' מאיר ליבוש וייזר 1809-1879 ) את אורה של ירושלים, על הפסוק בתהילים קכ"ב, ג):" כעיר שחוברה לה יחדיו". עיר המחברת את הקצוות, המאחדת ומקרבת את הרחוקים: " ירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו ויתחברו האיברים הפרטיים להיות גוף שלם, יחול בו רוח החיים ונפש המשכלת ונפש האלוקית".
הנה לנו דוגמא מרוממת גאווה יהודית בסיפור הדגל של הסופר שלום עליכם (שלום בן מנחם נחום רבינוביץ 1859-1916 ):"הסיפור מספר על הילד קופל ש"זכה" לכינוי טופל'ה טוטוריטו מפי חבריו. טופל'ה כיוון שלא ידע לבטא את האותיות קו"ף וכ"ף ,שבמקומן הגה את האות טי"ת וטוטוריטו כיוון שקולו היה צווחני כמו של תרנגול. טופל'ה מדגיש את עלבונו מהכינוי שהודבק לו, לא רק בשל לעג העולם כלפיו אלא בשל העובדה שכל מי שחפץ ללמדו לדבר נכונה מרביץ לו בשל כך. טופל'ה נשלח על ידי אביו לחלק משלוחי מנות. מקבלי המשלוחים העניקו לילד פרוטות אחדות כדמי פורים, שבסיכומו של דבר התקבצו לכדי סכום ניכר עבור הילד, שמעולם לא זכה לשפע. טופל'ה מתלבט מה לעשות בכסף. יצריו נלחמים בקרבו, יצרו הרע מציע לו למלא תאוותו לקנות לעצמו עוגיות פרג, עוגיות פרי או תפוח קפוא, וליהנות מהם. טופל'ה דוחה מחשבות אלה באומרו, כי הוא איננו רוצה להיכנע לתאוות המעיים ולהפסיד את כל כספו ברגע. טופל'ה מחליט לשמור את הממון שהרוויח בכיסו. יואליק בן הגביר, חברו של טופל'ה, מנסה לשכנעו לתת לו את המטבעות תמורת ממתקים, אולר, כפתורים, סוכריות, מסמרים ופיתויים שונים, אולם טופל'ה איננו מסכים, ויואליק נעלב ומבטיח לנקום. בסופו של דבר, מחליט טופל'ה לשמור את הכסף עבור סעודת ממתקים לל"ג בעומר ועבור קניית דגל לשמחת תורה. טופל'ה קונה דגל צבעוני ומרשים, מוסיף לו מקל ארוך, מקבע בו תפוח אדום ומעליו נר. בליל שמחת תורה מדליק טופל'ה את הנר ונכנס לבית הכנסת. דגלו הכי מרשים, מקלו הכי גבוה, וכשיואליק רואה את דגלו של טופל'ה הוא שולח את נחמיה, ששורף לטופל'ה את הדגל עד כלותו. חשך על טופל'ה עולמו. הוא בוכה על דגלו וממאן להתנחם. הוא בוכה בשברו לאל בשמיים ושואל אותו על מה ולמה הגיע לו עונש כבד כל כך, 'מה פשעי ומה חטאתי?'. שלום עליכם מוסיף אפילוג לסיפור . טופל'ה נפל למשכב, סבל מסיוטים והזיות, וכמעט שנפטר. אולם בסופו של דבר, התגבר על מחלתו, ובשנה שלאחר מכן קנה דגל יפה יותר וישב בכותל המזרח, המקום המכובד ביותר בבית הכנסת" (המקור: הומור מקוון, כתב עת מדעי לחקר ההומור, גיליון 14, יוני 200, נוגה לוין קייני ויניב גולדברג).
הנה כי כן, מצעד הדגל של טופל'ה בגולה ,מעצים את האיתנות היהודית ציונית, בדמותו של דגל, הנישא בגאון במרחבי מדינת היהודים ובבירתה הנצחית,, שלא אחת עומדת למבחן , אל מול קוראי תגר, אלו המאיימים והשוללים את הגשמת נס התקווה – לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ. כך נפתלי הרץ אימבר מחבר התקווה בשנת 1878, כותב בגרסתו הראשונה : "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה / לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה", ובגרסתו השנייה שהיא חלק מהמנון מדינתנו :"עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה שְׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".
פינו מלא שירה במצעד הדגלים במסע המדבר בפרשתנו , המתחבר עם מצעד הדגלים ביום ירושלים , בשירו של נח רוזנבלום, משנת תרנ"ח :"שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל נֵעָשׂ נָא לַאֲגֻדָּה... אַל נָא יָבוֹא מֹרֶךְ בָּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב יוֹנָה .נִקַּח לָנוּ מַה שֶּׁלָּנוּ, נִשָּׂא נֵס צִיּוֹנָה".
שבת שלום ויום ירושלים שמח
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.orghttps://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
פרשת במדבר - תשס"ב- יגאל גור אריה
פרשת במדבר, 32 פרקים לספר. שלושים ושתיים אבני דרך, המציינות את מסלול המעבר מהמון עבדים חסר פרצוף אל עם מגובש ומסודר, הנושא זהות ויעוד ברורים.
בפרשתנו עם ישראל מצווה על סדר חנייה מיוחד במדבר, שבו לכל שבט יש מקום קבוע, דגל וסמל. הדרכה זו היא התשתית ליצירת עם. קביעת מסגרות קבועות, מסר אחד וברור גם כאשר יגיע העם לארץ ישראל ויחיה בה, לכל שבט תהיה נחלה משלו ובה הוא מניף את דגלו. כל דגל של כל שבט היה בצבע אבן החושן השייכת לאותו השבט. על הדגל הופיע סמלו המיוחד של השבט המאפיין את תכונותיו ואת תפקידו. כך למשל על דגל מחנה יהודה הופיע סמל המלוכה- אריה; אצל זבולון סמל יורדי הים– ספינה וכך הלאה.
מצד אחד יש כאן בידול והפרדה, מאידך הבלטה זו מדגישה כי בכדי להגיע לאחדות כל אחד מהחלקים צריך להכיר בערכם של החלקים האחרים היוצרים את המכלול את השלם. גם אם הם שונים ממנו.
לא אחת אנו ההורים נקראים להתלבט בשאלת היחס שבין כפייה לבחירה, בין מסגרת ברורה וקבועה שבה אנו מעצבים את אורח חייהם של ילדינו לבין חינוך לאוטונומיה אישית.
המבנה המשפחתי חייב להציב בבסיסו אדנים של כפייה, הכרח, קווים אדומים. אולם אל לנו להסתפק בכך. מסע משפחתי ארוך נועד לאפשר לכל אחד מבני הבית להפוך את העמדה המשפחתית לעמדה אישית, נבחרת, שעמה הוא מזדהה ומתחבר.
בימים משוגעים אלו יש לטפח את אחדות הלבבות הנשענת על מתן לגיטימציה לייחודיות האחר. יש לזכור כי בטיפוחה של האחדות אין הכוונה ליצירת אחידות.
חברה הטרוגנית המאמינה ב ״ אחדות מתוך השוני״ תחתור לביסוס האחדות תוך הכרה בשוני שבין חבריה, ובד בבד תפעל לאיתור המשותף והמחבר בין השונים.
מתן לגיטימציה לקיומם של צרכים, דעות, אמונות, שאיפות, כישורים ומנהגים שונים לצד שמירה על המאחד בין הגוונים השונים עשוייה לעודד את הפרט להפנות את משאביו הייחודים לטובת סביבתו על בסיס המכנה המשותף ביניהם- למשל נטע ברזלאי היא הדוגמא הטובה לקבלת האחר- זה המסר החשוב לימים משוגעים אלו.
אני מבקש להוסיף בשם ראובן פוירשטיין, ואהבת לרעך כמוך זו מצווה קלה האתגר הוא לאהוב את חברך שאינו כמוך, ששונה ממך.
שבת שלום !
שבת שלווה ענוגה וקרה !!
יגאל גור אריה
&
באש, במים ובמדבר - חיים קופל
1) בתחילת הפרשה אומר המדרש על הפסוק: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (א-א) :ב- ג' דברים ניתנה התורה, באש, במים, ובמדבר. והמדרש מפרט: באש מנין :"והר סיני עשן כולו (שמות י"ט-י"ח). במים מנין: "גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים..זה סיני מפני ה' א-להי ישראל" (שירת דבורה שופטים ה..ד-ה). במדבר מנין :"וידבר ה' את משה במדבר סיני".
דהיינו: מתן תורה במדבר לֻוָּה בְּמַצֶּגֶת מַתְאִימָה בהתגלות א-להית באמצעות האש, כמסופר בסיפור מתן תורה ובאמצעות המים, כאמור בשירת דבורה לעיל.
מוסיף המדרש ואומר: ולמה ניתנה ב- ג' דברים הללו, אלא מה אלו חינם, כך דברי תורה חינם. (במדבר רבה פרשה א-ז).
2) המכנה המשותף לשלושת היסודות הקמאיים הללו: אש, מים ומדבר הוא שהם ניתנים חינם ונגישים לכל.
האש: כל אחד יכול להדליק אש ולהנות מחומה, המים בצורת מי גשם, או מי נהרות פתוחים לכל, והמדבר הוא שממה, כל אחד רשאי להסתובב בו ואין לאיש בעלות עליו.
כך התורה, שניתנה ע"י הקב"ה היא זמינה, מונחת בקרן זוית, אין לאיש בעלות עליה וכל הרוצה ליטול יכול ליטול.
3) רבי מאיר שפירא מלובלין אומר שאש, מים ומדבר אינם מייצגים רק מקומות גאוגרפיים, או אירועים שקרו, והוא מסביר את הנאמר בצורה רעיונית: איך ניתנה התורה ומה ניתן ללמוד מכך. נראה שהתורה דורשת מאתנו מסירות נפש ונפרט כיצד המסירות נפש מתבטאת בכל אחד מהשלושה שנ"ל.
4) אש: התורה ניתנה באש ואכן אברהם אבינו היה הראשון שהכיר את בוראו, הפיץ את אמונתו וגייר אנשים. הוא היה מוכן שנמרוד ישליכהו לכבשן האש, כדי להוכיח את אמונתו ב- ה'. אחריו מסרו נפשם, חנניה, מישאל ועזריה ועוד אחרים במשך הדורות.
5) מים: מסירות נפש במים מצאנו אצל בני ישראל כשיצאו ממצרים, המצרים רדפו אחריהם מאחור, מִדְבַּר מהצדדים וים סוף לפניהם. לכאורה אין מוצא. משה צועק לה' והוא עונה לו " מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" ( שמות י"ד-ט"ו). להמשיך לכוון הים. ואז נחשון בן עמינדב קופץ ראשון לים , מתוך אמונה בה' ואחריו בני ישראל, הולכים בתוך הים שנעשה יותר ויותר עמוק ורק כאשר המים מגיעים לקצה חוטמם, עשה הקב"ה נס והוא נבקע. ראינו מסירות נפש של נחשון ואחריו של כלל ישראל בים סוף.
6) מדבר: בשונה מהאש והמים שבהן הייתה מסירות נפש אקראית וזמנית, הרי שבמדבר הייתה מסירות נפש תמידית, יום יומית משך ארבעים שנה. ראשית עצם הנכונות לצאת ממצרים למדבר מבלי להצטייד במזון, לבוש מתאים וללכת אל הבלתי נודע. בהמשך בעיות המזון, מזג אוויר ומלחמות בדרך. על הכל התגברו בני ישראל עד שהגיעו לארץ ישראל.
7) נוסיף, שהתורה מעדיפה את קדושת החיים על פני סיכון הנפש. אבל עצם העובדה שאבותינו מסרו נפשם על לימוד תורה, תבהיר לאויבינו שעל לימוד תורה אין אנו מתפשרים.
8) תשובות מפרשת בחוקתי
א) למה התורה אוסרת להמיר רע בטוב? (כ"ז-י) תשובה: כאשר אדם מקדיש בהמה, ודאי שָׁרְתָה עליו רוח קדושה, עקב אירוע מסוים והוא מנדב בהמה להקדש מרצונו החופשי. אבל כעבור תקופה כשהוא בא להחליף, אין זה משנה אם זה מטוב לרע, או אף מרע לטוב, הוא כבר "התקרר" והוא לא נותן באותה רמת נכונות, או באותה רמת קדושה, לכן התורה אוסרת.
ב) "ונסתם ואין רדף אתכם" (כ"ו-י"ז). לכאורה כשאין רודף זה טוב ולמה הפסוק מופיע בין הקללות?
תשובה: 1) כשיש רודף, באיזה שהוא שלב יתכן שהוא יחדל מלרדוף ונוכל להירגע. אבל כשאין רודף, זה פחד פסיכולוגי והבריחה עלולה שלא להסתיים לעולם. 2) "הבית ישראל" מגור מתרץ שהרי נאמר: וה-אלהים יבקש את הנרדף" (קהלת ג-ט"ו). זו נחמה לנרדף שה' יעזור לו. אבל כשאין רודף, אין גם נרדף ואין לו את הנחמה הזו.
9) שאלות מפרשת במדבר
א) "וימת נדב ואביהו ..ובנים לא היו להם" (ג-ד). מה הקשר בין מיתתם לבין העובדה שלא היו להם בנים? הרי הם לא נענשו על כך?.
ב) מנה ששה שמות שניקרא בהם הר סיני, ומה מקור כל שם?
שבת שלום- חיים קופל
&
מייקל אייזנברג - פרשת במדבר- תשס"ב
מעטים אבל יעילים: שבט לוי יכול לשמש לנו מודל למנגנון פקידותי ובסיס לכלכלה אחראית
מה הקשר בין פרשת במדבר למשל האיש השמן והרזה וליעילות המגזר הציבורי?
הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון הסיכון אלף- מייקל אייזנברג.
"...וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ"
הציבור איננו רוחש הערכה לפקידים, ולצערנו, דימוי ירוד קנו לעצמם גם גופים כמו המשטרה, ארגוני המורים ואברכי הכולל. לא פעם אנחנו שואלים את עצמנו: כמה אנשים אנחנו, אנשי הכלכלה היוצרת, צריכים לממן? השאלות נכונות, אבל הן מלינות על המצב הקיים ולא פותחות צוהר לשינוי. השאלה שצריכה להעסיק שרי אוצר, ראשי ממשלה, ממונים על השירות הציבורי וראשי הישיבות ומפלגות היא איך משנים את כללי המשחק?
שיעור הפקידים: 1.5% בלבד
לסוגיית הפקידים, המכונים "האיש השמן" במשל המפורסם של שר האוצר נתניהו ב־2003, שורשים עוד בימים עברו. ברצוני לשוב אל המודל הפקידותי שהציע התנ"ך. בתחילת ספר במדבר בפרשת השבוע נספרו כל הלוחמים הגברים בעם ישראל. "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" (במדבר, פרק א, פסוק ג'). מספרם עמד על כשש מאות אלף איש.
בנפרד מהם נספרו הלויים. להם יועד תפקיד אחר: "אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם...וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת" (במדבר, פרק א', פסוק מט'-נג').
הלוחמים של עם ישראל אמורים לכבוש את הארץ ולקבל נחלה על מנת להקים משק חקלאי ולקדם את כלכלת המדינה החדשה. בני שבט לוי לעומתם, הופקדו על שמירת המשכן. לאחר הכניסה לארץ, הם המשיכו בשירות ציבורי ולאורך התנ"ך מילאו תפקידים מיניסטריאליים שונים: שמירה על המקדש ודאגה לתפקודו, הוראה וחינוך, רבנות קהילה, גביית מיסים ואחריות על האוצר, שיטור ומשפט, שמירה על המלך, פיקוח על חוק שעות עבודה ומנוחה ואחריות על מיזמי בינוי.
בתחילת ספר במדבר מצוין כי השירות הציבורי, שהורכב כולו מלוויים עמד על תשעת אלפים מתוך שש מאות אלף, קרי 1.5% מהאוכלוסיה. הרב יצחק דון אברבנאל הסביר מדוע הוטל על שבט לוי תפקיד הפקידות: לאנשים היוצרים אין אפשרות לשאת כל כך הרבה על הגב. שבט לוי הושאר הקטן ביותר בשבטי ישראל, כדי שלא להכביד על הציבור.
הפרופורציה התנ"כית משקפת ראייה כלכלית־ערכית אליה נכון לכוון. כמו בכל משאב אחר, כשיש עודף, השווי יורד. בהתאם לכך, מספר נמוך של פקידים עשוי להעלות את קרנם בעיני הציבור ובעיקר בעיני עצמם. ככל שיחושו שהם 'יחידה מובחרת' שדואגת להפעלת המערכת, ההספקים יעלו ועלות המנגנון תיראה לכולם הרבה יותר שפויה.
במקום בירוקרטיה ורגולציה: צבא אזרחי
הגישה הכלכלית הישראלית שאני מזהה במקורות היא "כלכלת אחווה": כלכלה המניחה יסודות של צמיחה, שייכות וקוד ערכי משותף. מודל המסנטז עקרונות קפיטליזם, כמו קדושת הרכוש הפרטי והדרייב האנושי ליצור ואף להתעשר, עם אחריות הדדית והשקעה בהצלחתו של אחד למען שגשוגו הכלכלי.
מודל "כלכלת אחווה" מושתת על סיירת פקידים שנותנת את הטון במסירות, יעילות ומצוינות ערכית, כשלצידה פועל "הצבא הגדול" - צבא האזרחים. במקום להיות מאוימים מאזרחים מעורבים, יש להרחיב את השורות באזרחים אכפתיים מתנדבים. כך ניתן להפחית משמעותית מספר רב של פקידים, והבירוקרטיה והרגולציה לא ימחצו את האנשים הפרודוקטיביים.
שבת מבורכת - מייקל אייזנברג.
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.(1952)
