החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון (1952) היא
עמותה- בה כולנו פעילים בהתנדבות, עם - מלכ"ר,ניהול תקין ואישור החזר מס 46. היו שותפים לעשייה בחסות ותרומה
ניתן לתרום באתר - www.hamikra.org
יום חמישי כו' טבת 30.12.21 שעה 21.00 הרצאה מספר 24 בסדרה.
מרצה :הרבנית יפית קליימר
הנושא: פרשת וארא-הסיפור של משה-עם פנים לעתיד, במשנתו של הרב זקס זצ"ל
ניתן לשמוע הקלטה באתר החברה לחקר המקרא www.hamikra.org בפייסבוק ביוטיוב ובפודקאסט
הרב עמיהוד סלומון רב קהילה בפתח תקוה במסר (1.27 דקות) לפרשת שמות.
פרשת שמות -"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיַּךְ, אֶת הַמִּצְרִי" - קונפליקט הזהויות
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
קונפליקט הזהויות נוכח בפרשתנו, במאפיין הדיאלקטי של בחירתו של משה להנהיג את עם ישראל .
מדוע נבחר דווקא משה להנהיג את עם ישראל במעבר השינוי מעבדות לחירות, מגולה לגאולה ? שהרי בידוע הוא שמקור זהותו הראשוני של משה, משבט לוי : "וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים."
כך מהדהדת באוזננו ברכתו של יעקב לשמעון ולוי : "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל." ( בראשית, מט', ה').
האם נכון לבחור להנהגה דווקא אדם שמקורו משבט לוי ,שברכתו של רוח ישראל סבא מהדהדת בתודעתנו ,מפרשת ויחי שאותה קראנו בשבת שעברה, המאפיינת אותו באופן קיצוני- "כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי"? האם זאת הזהות היחוסית השבטית שדווקא אותה הקב"ה בוחר כשליחו במצרים ?האם לא נכון היה לבחור את מנהיגו של עם ישראל, משבט אחר, כמו למשל יהודה שבברכת יעקב זכה לזהות קונסנזואלית שיש בה הסכמה ומקובלות- "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ--יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ"( בראשית, מט', ח')?
אך דומה שדווקא את מאפיין קונפליקט הזהויות, מבקש הקב"ה לראות, בבחירתו את משה משבט לוי להנהגת העם במצרים, הנתון אף הוא בקונפליקט הזהויות ,במעבר הדרמטי מחממת הגטו בארץ גושן, להתערותו במרחב האוכלוסייה המצרית כולה .
פרשתנו מתארת זאת: "ואֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר. וַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב--שִׁבְעִים נָפֶשׁ; וְיוֹסֵף, הָיָה בְמִצְרָיִם. וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם" (שמות, א, א'-ז').
המדרש מאיר זאת : וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם - שנתמלאו בתי תיאטראות ובתי קרקסאות מהם"(ילקוט שמעוני ,שמות, א,רמז קסב')
כך גם הנציב מוולוזין ( נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893 )בפרושו -העמק דבר: " וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם - לא ארץ גושן לבד שהיתה מיוחדת לישראל, אלא אפילו כל ארץ מצרים מלאה את ישראל. והיה כל מקום פנוי שמצאו ישראל לקנות ולדור- נתישבו שמה, והיינו דכתיב במכת בכורות- ופסח ד' על הפתח, הרי שהיו הרבה בתי ישראל בקרב בתי מצרים. ובא הכתוב להקדים בזה סיבת שנאת מצרים, משום שביקשו לצאת מרצון יעקב אבינו שיישבו דווקא בארץ גושן כדי שיהיו בדד ונבדל ממצרים, אבל הם לא רצו כן. ובשמות רבה נאמר עוד שפסקו למול מזה, הטעם, שאמרו- נהיה כמצרים, דאחר שקבעו דירתם ביניהם, מצאו טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהמה יהודים...אשר היא הסיבה שבכל דור עומדים עלינו לכלותנו בשביל שאין אנו רוצים להיות נבדלים מן האומות".
הנה לפנינו קונפליקט הזהויות, במעבר מזהות הומוגנית עברית- שלא שינו שמותם, שפתם ולבושם , לעבר זהות מצרית, כתוצאה מתהליך של התערות בחברה המצרית בואכה למט' שערי טומאה. כך נתוודע בהמשך ספר שמות שביציאת מצרים יצאו רק 20 אחוז- "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.( שמות, יג', יח').
הדיסוננס הזהותי של עם ישראל במצרים, בתהליך הדינמי- מהיציאה מהגטו בגושן לערים הגדולות המצריות, ילווה אותנו לאורך ספר שמות, שראשיתו באדמת מצרים, בקונפליקט הזהות- עבדות או חירות? תלות או עצמאות? גורל או ייעוד? גלות או גאולה?
כך דומה שמשה אף הוא נתון בסוג של דיסוננס זהותי- האם אני נסיך מצרי שנוף ילדותו ונערותו בתבנית ארמון המלוכה המצרי ? או אני גואל ומושיע בזהות עברית שאיננה מתפשרת ?
האם אני משה מבית לוי, שאפעל בזהות מקל החובלין של סב סבי- לוי- "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר " ובשלב מאוחר יותר אאחוז במטה ואכה בסלע ,במקום לדבר אליו וזאת תהא האוריינטציה שלי, לחלץ את עם ישראל מיוון המצולה השקוע עמוק בעבדות מצרים,?
או שמא עלי לאמץ גישה מתונה של זהות מקל נועם, דווקא מבית מדרשו של אחי אהרון- רודף שלום ומקרב את הבריות ?
ובכן, קונפליקט הזהות של משה בפרשתנו, הוא קונפליקט זהותי תיאולוגי- מצרי או עברי ?, אך גם זהותי הנהגתי – מקל חובלין או מקל נעם ?.
אך הכול כבר טמון בזרעי בראשית , בברית בין הבתרים : "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" ( בראשית,טו',יב'- יד')
הנה כי כן, הקונפליקט הזהותי כבר נוכח במהותה של ברית בין הבתרים שמרכיביה הם- גלות וגאולה, שעבוד ועצמאות, עבדות וחירות. דומה שהשלמת המשולש הזהותי- עם, תורה וארץ, חייב לעבור מסע ארוך בנתיבי קונפליקט הזהויות, מארץ כנען, דרך גולת מצרים, דרך מסע המדבר המייגע מבחינה – פיזית, רוחנית ונפשית, דרך קבלת הזהות הרוחנית במעמד הר סיני בקבלת התורה ועד לכניסה לארץ ישראל בקבלת הזהות המשילותית והריבונית. כך קונפליקט הזהויות, רק יחשל ויחסן את העם בתהליך של שלוש גאולות עתידיות , בעלות זהויות שונות עתידיות- גאולת מצרים שהיא גאולת הגוף, דרך גאולת סיני שהיא גאולת הרוח ועד לגאולת ערבות מואב שהיא גאולת המשילות הריבונית.
קונפליקט הזהויות בפרשתנו רק יתרום לבניין החוסן הרוחני והנפשי של עם ישראל כמו שקונפליקט הזהויות יתרום לבניין החוסן הרוחני והנפשי של מנהיגותו של משה.
כך נעמיק בקמטי פסוקי פרשתנו בקונפליקט הזהות התיאולוגית:" וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל.
אנו יכולים לבחון את הסיטואציה המתוארת באופן עובדתי, המצביעה אולי על ניצני התעוררות אנטישמיות ושנאת היהודים , אשר מתרחשת כתוצאה מהתערות והשתלבות בחברה המצרית, שמאיצה תהליכי קנאה ושנאה שבהמשכה תביא לתכנית הפיתרון הסופי של פרעה- "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" .שכן, בחרתם להסיר מעליכם את זהותה של גושן והעדפתם לדבוק בזהות חדשה מצרית, אך לא ידעתם שישראל שחטא ישראל הוא והאנטישמיות איננה מבחינה בין יהודי זה או אחר.
אך ראוי לבחון הסיטואציה המתוארת באלימות של האיש המצרי כנגד האיש העברי, בראייה נוספת, שיש בה לכאורה התרחשות פנימית ולא אקסוגנית חיצונית. כך שמעתי השבוע מידידי שמואל רוזנבלום ,רעיון נפלא ששמע מהרב ברנשטיין ואני אוסיף משלי.
הנה כי כן, אנו עדים לקונפליקט הזהויות המתרחש בפנימיותו של משה – האם אני נסיך מצרי תבנית נוף ילדותי בארמון פרעה? או אני נסיך עברי המתחבר לברית בין הבתרים, כתבנית זקני אברהם אבינו? בתוכי מתחולל מאבק בין האיש המצרי המכה שבי לבין האיש העברי המוכה שבתוכי. מי יגבר על מי? מה תהא התוצאה? כן אומר משה בנחרצות- אני בחרתי בזהות העברי בקונפליקט הזהויות שבתוכי. אכן הייתי בדיסוננס זהותי- וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה. אך לבסוף עשיתי את בחירתי הפנימית הזהותית-אני איש עברי גאה.
לא רק בחרתי, אלא גם עשיתי מעשה- "וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל.". היכיתי בתוכי את הזהות המצרית שבה גדלתי, מחיתי אותה וטמנתי אותה עמוק בחול. עכשיו אני מחושל- אמונית ונפשית לקבל על עצמי את שליחות ההנהגה. הקונפליקט הזהותי רק תרם לבניין הכוח והאיתנות שבתוכי. אני עכשיו נכון לשליחות בזהותי העברית ויכול לומר – הנני.
כך גם אומר משה- רוח ישראל סבא יעקב בברכתו, שורה עלי ומסייעת לי בקונפליקט הזהות ההנהגתית. נכון שתבנית נוף משפחתי הוא משבט לוי, אך מאפייני הDNA בברכתו של אבי סבי יעקב, היא רק מבצרת ומעצימה את זהות מנהיגותי בעיקר אל מול פרעה– "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר - שַׁלַּח אֶת עַמִּי ".
האם ברכתו של יעקב לשמעון לוי , היא קללה או היא ברכה ? ואם היא ברכה, האם נוכל למצוא בין קמטי הברכה, גם משמעות עתידית לעם ישראל בגלות מצרים בקונפליקט הזהויות ובתקופה מאוחרת יותר באלפיים שנות גלות? האם נוכל לזהות בברכה, רמז של יעקב אבינו, לקריאה עתידית לחיסון ולחוסן לאומי, התורמים לעמידתו של מנהיג בדמותו של משה וגם של עמנו בגלויות השונות ?
הרש"ר הירש( 1808-1888 )שחי בגרמניה ,מתלה את פרשנותו בארבע מילים בברכה :"אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"- " הסכנה לכלל האומה על ידי קנאות יתירה, קיימת רק בזמן תוקפה וגבורתה של האומה, בזמן היותה ציבור מאוחד וחזק, אשר על נקלה יוכל להיסחף בזרמם המסוכן של שני שבטים כבירי כוח לוהטים באש קנאה. ואולם, לעומת זאת בגולה שסועה וקרועה לגזרים, אין הסכנה המאיימת אלא באובדן הכרת הערך העצמי ודיכוי ההתעלות הרוחנית מקוצר רוח ומקושי השעבוד. בכדי שאפילו היהודי הסובב עם מרכולתו מבית לבית יגבה לו לבזות את נערי הרחוב האירופיים הפרועים המשמיצים אותו ומתגרים בו בחוצות הכרכים, זקוק הוא לשמור ולקיים בקרבו את רגש כבודו הפרטי ואת רגש כבודו הלאומי, מן ההכרח לכך: "אחלקם ביעקב"- צדקה וחסד עשה הקב"ה עם ישראל, שחילק את שבטי שמעון ולוי להיות נפוצים בין כל השבטים האחרים במדינת ישראל, שכן הייתה התוצאה הטבעית מזה, שאחרי התפוררות המדינה לרסיסים ואחרי גלות האומה, גולה אחרי גולה, נמצאו תמיד בכל הגלויות מצאצאי שמעון ולוי, שטיפחו ועודדו את הכוח ואת אומץ הלב, את ההתלהבות ואת הגאון היהודי, ופעלו על ידי כך שהרוח היהודי נשאר ער חי וקיים גם אחרי שהמדינה עברה ובטלה מן העולם".
אשר על כן, ברכת החוסן הלאומי והזהותי המוטמעת בברכתו של יעקב לשמעון וללוי ,צופה פני עתיד ,בהעניקה סוג של משאב, בדמות חיסון ליכולת החוסן והעמידות resilience)) הלאומית והיהודית של עם ישראל, כנגד וירוסים של - אנטישמיות ,עלילות דם, פרעות ,פוגרומים וגם כנגד וירוס ההתבוללות.
פרשתנו גם פותחת צוהר לקונפליקט זהויות נוסף המתאפיין בדמותו של משה- זהות ציבורית של מחויבות ונאמנות לתפקיד ולשליחות למען הכלל, יכולה לדור בכפיפה אחת ואף בהרמוניה ,עם זהות משפחתית, של נאמנות ומחויבות למשפחה?
כך מתארת זאת פרשתנו:" וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם" (שמות, ד',יח - כ)
בנקודה קריטית זאת, עת משה אמור להיכנס לתפקידו ולמלא את השליחות הציבורית שהוטלה עליו, הוא עוצר לרגע, לוקח פסק זמן ומציב לפנינו קריאה של מחויבות ורגישות אנושית משפחתית, שהיא קודמת לכל: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם (שמות, ד', יח'). מפרש רש"י : "וישב משה אל יתר חותנו: ליטול רשות".
חנן פורת( 1943-2011) בפרושו: " מעט מן האור" לפרשת שמות, התשס"ד נדרש לכך: " שואל ר' ישראל סלאנטר: האמנם זקוק משה לקבל רשות מיתרו?. הן דבר ד' קודם לכול ואילו היה יתרו מסרב חלילה, האם היה על משה להיענות לו ולהישאר במדין? הן כלל גדול הוא: דברי הרב ודברי התלמיד, דבר מי שומעים ? ומשיב ר' ישראל תשובה קצרה, שכל כולה מילה אחת "במאמא לושן (בשפת האם)": מענטש-קייט ( התנהגות אנושית)... כי זאת יש לדעת: גם בשעה שניצב אדם בפני משימות לאומיות גדולות, התובעות התמסרות טוטאלית. אל לו לזלזל בפכים הקטנים ולשכוח את חובתו האנושית הפשוטה כלפי חבריו ובני משפחתו ".
הנה בחירתו של הקב"ה במשה לשליחותו בפרשתנו, מאירה באור יקרות את השילוב הנפלא של- הזהות התיאולוגית, המנהיגותית, הציבורית והמשפחתית, השזורים באופן מופלא, בדמותו של משה, כמגדלור בעל השראה המאיר לכולנו אז והיום.
שבת שלום ומבורכת
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב
( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
פרשת "שמות".
פירמידות- יגאל גור אריה
פירמידה בעולם העסקי– מבנה ההחזקה שבו חברה משתלטת על חברה אחרת בצורה עקיפה, בעזרת מינוף. זו שליטה שלא ניתן היה להשיג בצורה ישירה. וכך משקיע יכול לבנות פירמידה מפוארת מאד, מרובת שכבות אבל חלולה מבפנים. גם כאן מדובר בסוג של דת: בשנים האחרונות ראינו את נוחי דנקר, אליעזר פישמן, אלוביץ', תשובה, אילן בן דב ותיקונים נוספים ממנפים רווחים באופן פראי. מהמרים על כספי הציבור, על חשבוננו וחשבון הפנסיה שלנו, יונקים עוד ועוד הון רק כדי להעפיל גבוה יותר, בלי שום כיסוי. ההתלהבות כה גדולה, שאף אחד לא חושב לרגע בצורה עצמאית ומפסיק השתוללות זו.- ההיפך מתחברים ליונקים כספי ציבור.
חוק הריכוזיות ניסה להחזיר את הכוח לבעלי האג"ח שהם בעצם נציגי העם. השעבוד במצרים הסתיים לפני אלפי שנים. השעבוד הישראלי לפירמידות הולך ומסתיים.
פרשת שמות מתארת את שיעבוד בני ישראל במצרים. עבודת הפרך לא הייתה רק פיזית, אלא גם תודעתית. המלך פרעה שיעבד את הגוף ואת הנפש של עבדיו, ובכל פעם שבני ישראל רק ניסו להרים את הראש ולחשוב מחשבות על יציאה לחרות, הוא הכביד עוד יותר את העבודה הקשה. כדי שלא יהיה להם אפילו זמן למרוד בו. הפירמידות לא היו רק מבני ראווה, אלא חלק מהדת המצרית. מקדשים לאלים קדומים, שבהם נקברו המלכים. יש חוקרים שסבורים כי הפירמידות היו מעין "משגר" שאמור היה לשלוח את נשמת המלך הפרעוני המת אל חיי הנצח.
תורת-ישראל מחפשת דרך ממוצעת בין החסרונות והיתרונות של 'קפיטליזם' הבנוי על ערך החירות, שהוא חיובי, אך מעודד פערים כלכליים, וזה רע לאדם ורע לחברה; ומנגד, גם של 'סוציאליזם' הבנוי על ערכי השוויון והסולידריות, וזה חיובי, אך הוא מקטין את אחריותו האישית האדם לגורלו, וזה שלילי. לפיכך יש לחפש נוסחה מאזנת, כדי לפתח מצד אחד, שוק חופשי, מעין 'קפיטליסטי', המייצר את ההון הדרוש לחברה; ומצד אחר, סוג של מעין 'סוציאליזם', המציג תכנית למניעת פערים ורווחה לכלל האוכלוסייה. רעיון 'הכלכלה המוסרית' הוא רעיון יהודי-אוניברסלי מרכזי, מדריך לחיים של יחיד ושל אומה: תמיכה בשוק החופשי ובהסרת חסמים הבולמים את השוק; אי כניעה ל'קפיטליזם' גס, השוחק את החלשים, ומרבה פערים בחברה הישראלית. התורה שצוותה על השמיטה והיובל התכוונה מלכתחילה למדיניות של צדק חברתי-מדיני. 'כלכלה מוסרית' טובה לכלכלה, טובה ליהודים ולישראלים. אני מבקש לאזן את המגמות הללו .
זו לא סתם מליצה לומר "עברנו את פרעה נעבור גם את זה " גלות מצרים היא נסיוב , היא חיסון לאומה עד סוף כל הדורות ,לתת לה כוחות לעמוד בפני כל האתגרים העתידיים (חנן פורת)
שבת שלום !
שבת שלווה וענוגה!
יגאל גור אריה
